הדרך שלך להקיף את התורה!
יש לך שאלה?

בחרו תקופה
חיפוש בבינה לעתים

שפינוזה

תוכן עניינים

האנוסים והמטען הנפשי המיוחד שנשאו עמם בחזרתם ליהדות, השפיעו רבות על שתי תופעות משמעותיות בנות זמנן. אחת שהסעירה את האומה כולה, והשנייה, שהחלה אמנם כתופעה פרטית חבויה באחת הקהילות, אך תוצאותיה העקיפות התגלו כמאה שנה לאחר מכן.

התופעה הראשונה היא השבתאות, שנולדה בקרב קהילת יוצאי ספרד בתורכיה והכתה גלים לאחר מכן בקהילות רבות ושונות ברחבי העולם היהודי. למדנו עליה בפרק הקודם. השנייה – התרחשות מינורית בזמנה, שארעה בקהילה היהודית-פורטוגזית, קהילת האנוסים באמסטרדם שבהולנד – פרשת שפינוזה.

ברוך למשפחת ד'אׂשׂפינוזה (ה'שצ"ב-ה'תל"ז ,1677-1632) היה בן לאחת המשפחות המכובדות בקהילה. הוא נחשב בילדותו לתלמיד רציני, חרוץ ומוכשר אך גילה עם התבגרותו סימני ביקורת ולאחר-מכן מרד גלוי באורח החיים היהודי הקהילתי ואף כפר בעיקרי האמונה היהודית. השכלתו כללה ביסודה את סדר הלימוד ב'תלמוד תורה' הקהילתי, דהיינו: עברית, חומש, סידור ולימודי תלמוד. כמו-כן הוא למד באופן עצמאי את כתביהם של גדולי הפילוסופים, וביניהם כנראה הרמב"ם, וכן לטינית, שפת התרבות של אותם הימים. הפילוסוף שהרשים אותו יותר מכל היה דקארט[1] שסימל את החידוש בפילוסופיה האירופאית. הרושם היה כה גדול עד שלימים כינה שפינוזה את הפילוסופיה שלו: פילוסופיה בדרך דקארט, ואכן ספרו הראשון והיחיד שיצא תחת שמו המלא, נקרא: 'העיקרים של הפילוסופיה של רנה דקארט מוכחים באופן גיאומטרי '(‘1663 ,‘Principia philosophiae cartesianae) אמנם ,המעיין בספר זה, ועל אחת כמה וכמה בחיבוריו האחרונים, יראה גם את חילוקי הדעות בין שפינוזה לדקארט ואת הפילוסופיה עצמאית ששפינוזה פיתח.

שפינוזה עסק לפרנסתו בליטוש זגוגיות לצורך מכשירים אופטיים, מקצוע שנחשב כמקצוע טכנולוגי מתקדם וחשוב, ודרש עדינות ומיומנות. הכנסתו מכך הייתה הכנסה נאה והוא היה עצמאי מבחינה כלכלית. בנוסף לכך, נהנה מקצבה שנתית של סוחר הולנדי שהיה משומעי לקחו, יאריג יללס (1620-1683 ,Jarig Jelles), דבר שאפשר לו עצמאות מחשבתית וחיים ללא תלות בזולת.

הולנד התאפיינה, באותם הימים, ברמת חיים גבוהה ובמידה רבה של חופש והיוותה מקום מקלט ליהודים האנוסים שחפצו לחזור לדת אבותיהם. היא השתחררה מן העול הספרדי ברבע האחרון של המאה ה-16, והפכה לרפובליקה החדשה הראשונה באירופה הצפונית. הולנדים רבים מאוד הפכו מקתולים לפרוטסטנטים-קלווניסטים, דבר שהקל על היהודים מבחינה דתית. כמו-כן, הקבוצה השלטת ברפובליקה לא הייתה שכבת אצילים ובעלי אדמות, אלא סוחרים בורגנים עירוניים. היהודים חיו אמנם ברובע נפרד, אבל במידה מסוימת יכלו להיות שותפים בעיצוב החיים העירוניים הכלכליים והתרבותיים של המדינה הקטנה. שפינוזה התחבר לשליטי הרפובליקה, האחים דה-ויט,[2] ונעשה אורח קבע בביתם ובחיי החברה שלהם. החיים החברתיים התאפיינו בין היתר בתסיסה רוחנית תרבותית, ושאלות כמו: היחסים בין דת ומדינה, זכויות האזרח וכדומה נסרו בחללו של עולם.

שפינוזה הלך והתרחק מן החיים הקהילתיים היהודיים גם בדעותיו, גם במעשיו ובאורח חייו וגם בהשתייכות החברתית שלו.[3] אף שהמשיך לגור ברובע היהודי באמסטרדם, הרי שבאופן חריג ביותר, הוא לא היה שותף כלל לפעילות הקהילתית, שבמרכזה היה בית הכנסת. כנראה גם הרשה לעצמו להביע דעות ביקורתיות חריפות נגד אורח החיים היהודי. הנהגת הקהילה ראתה לעצמה חובה לרסן אותו, הוא זומן לשיחה בה הוצב לו תנאי אחד בלבד כדי להישאר חבר בקהילה, והוא: לפקוד את בית הכנסת פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים! בשל סירובו, הוחרם שפינוזה ונודה מן הקהילה, אך הדבר לא גרם לו משבר רציני, מפני שלמעשה כבר גמלה בלבו ההחלטה להתרחק כליל מן הקהילה היהודית ולא להיות נתון ללחצים ולתגובות עויינות לדעותיו ואורחות חייו.

וכך מתואר האירוע בספר הקהילה הפורטוגזית, ביום ו' באב ה'תשט"ז (1656):

"מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים ,אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ושלימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחותו של אספינוזה הנ"ל ושכנעו אותם, וכולן נבחנו בנוכחות האדונים החכמים, לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן:

בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרין נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת הא-ל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וה 'לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת ה' וקנאתו…

ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל-פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב" [4]

הוא עזב את אמסטרדם ושכר דירה באחת העיירות הסמוכות, בבית משפחה נוצרייה. שם עסק במלאכתו וכן בהגות, בכתיבה ובהתכתבות עם מלומדים באירופה, עד מותו בגיל ארבעים וארבע, ערירי ובודד.

הגותו של שפינוזה

הנקודה העיקרית בהגותו של שפינוזה, מורשת לימודיו היהודיים ללא ספק, היא: היחס שבין אלוקים לעולם – האם העולם נפרד מן האלוקות או לא. נקודה זו, בה לא הפסיק להגות, משקפת את יהודיותו, באופן מאוד עמוק.

כפי שציינו, הגותו של דקארט, שנשענה על הטבע וחוקיותו, השפיעה רבות על מחשבת שפינוזה. לדעת דקארט ישנן שתי מערכות אוטונומיות מקבילות שאינן נובעות אחת מן השנייה: חומר ורוח, או כפי שהוא מגדיר זאת מבחינה פילוסופית, המרחב והמחשבה. באדם למשל, יש תיאום בין שתיהן והמתאם הוא האל שבעליוניותו מסנכרן בין הגוף והנפש. שיטתו של דקארט אם כן הוא דואליסטית, יש בה שני יסודות שלא מתכלים אבל צריכים מתאם ביניהן. לעומת זאת, שפינוזה, כפי הנראה בהשפעת האמונה היהודית, חותר בכל כחו לאחדות מוחלטת, ולכן לדעתו הא-ל אינו מתאם, אלא זהה להוויה בעלת אין-סוף מימדים ואופנים, שרק שניים מהם ציין דקארט: 'המחשבה' ו'המרחב', או הרוח והחומר. 'המחשבה 'נתפסת בהכרתנו כהיגיון החורז את כלל ההוויה, ו'המרחב' נתפס בחושנו בהתרשמות בלתי-אמצעית כחומר. שיטתו של שפינוזה היא מוניסטית (מונו = אחד). [5]

שפינוזה קרא לשיטתו, השיטה הגיאומטרית, משום שהוא רצה להראות שהיא נבחנת בכלי החמור ביותר מבחינה הגיונית. הוא ניסה לייצר שרשרת מושגים לוגיים, מוגדרים היטב וחד-משמעיים. השקעתו המרובה במתודה הגיאומטרית הביאה לתוצאות מרשימות מבחינת המבנה ההגיוני הפנימי. שיטה זאת עוררה התפעלות מרובה אצל הבאים אחריו. על אף הקושי בהבנת מושגיו הוא הצליח לנסח את דבריו בבהירות רבה. אמנם היו שפירשו את דבריו באופן פשטני, אך לאמתו של דבר שפינוזה היה הוגה מעמיק.

שפינוזה הגיע למסקנה שההבדל בין אלוהים לבין העולם הוא רק הבדל מושגי אפיסטמולוגי ולא הבדל יישותי אונטולוגי, ולכן שיטתו נקראת השיטה הפנתאיסטית (פאן = הכל, תיאו = א-ל, אלוהות), כלומר הכל, כל הטבע כולו – אלוהות. שפינוזה ניסח זאת בלטינית כך:“ Deus sive Natura” – הא-ל או הטבע.[6] יחד עם זאת, הוא מקבל את עיקרון אין-סופיות הא-ל – עיקרון יהודי עתיק שמובא גם בהגות הפילוסופית היהודית וגם בהגות הקבלית. ממילא לדעת שפינוזה ההוויה היא אין-סופית, כלומר, היא בעלת אין-ספור מימדים ששניים מהם גלויים גם לתפיסת ההכרה האנושית: המימד התבוני והמימד החומרי שבלשונו של שפינוזה, בעקבות דקארט, נקראים המחשבה וההתפשטות.

את שיא השלימות הנשגבה רואה שפינוזה ב'תבונה' שכל כולה הגיונית, הכרחית ומחויבת המציאות, ולא ב'רצון', שטבעו תנודות וחליפות מצבים לכן, האלוהות וההוויה זו תבונה עליונה שאין בה שינוי ואין להוסיף עליה או לגרוע ממנה. החוקיות שאנו מזהים בטבע משקפת את התבונה, חורזת-כל, מוחלטת ולא ניתנת לשינוי.[7] בכך תואמים דבריו את תשתית המדע החדש. ולכן, לימים, עמדתו תקסום כל כך לאנשי ההשכלה, מעריצי התבונה.

אמנם לדעת שפינוזה ניתן להבחין בהוויה בשני יסודות, יסוד אקטיבי ויסוד פאסיבי ,אותם הוא מכנה: טבע פועל וטבע נפעל, שפינוזה ניסח זאת בלטינית: Natura naturans ו-Natura naturata, דהיינו 'טבע טובע' ו'טבע טבוע' חוקי הטבע שפועלים בהוויה מייצגים את החלק האקטיבי בהוויה, ובהשאלה בלתי מדויקת מכנים האנשים הפשוטים את הפעילות הזאת 'רצון הא-ל'. מכיוון שישנן שתי בחינות, ניתן לומר שהבחינה הפעילה מכונה בשם אלוהים והבחינה הנפעלת מכונה בשם הוויה, אבל למעשה אין אלו אלא שתי בחינות של אותה היישות.

המוסר, לדעת שפינוזה, אינו אלא התנהגות הגיונית. הוא חוזר בעצם לעמדה העתיקה של הפילוסופים היוונים הקדומים, הקושרת את המוסר לחכמה ולהיגיון. החלוקה העיקרית היא בין אדם ששוגה ומתנהג באופן לא הגיוני ולא נכון, אם בגלל טיפשותו, רשלנותו או זדוניותו – לבין אדם המתנהג באופן הגיוני ונכון, כלומר, מוסרי. כמובן, יסוד המוסר הוא היות האדם בן חורין לבחור, לשקול ולהחליט. על כן, ראוי להביא כאן את הגדרותיו של שפינוזה למושג החופש: "חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על ידי התבונה" (אתיקה חלק ד ,הוכחת משפט 68, עמ' 345 בתרגום פרופ' ירמיהו יובל). מכיוון שבקוטב הנגדי למושג 'החופש 'עומד מושג 'ההכרח', נוכל להבין טוב יותר את שניהם מתוך השוואתם וההבחנה ביניהם: "חופשי נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד ; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת "(שם חלק א, ההגדרה השביעית, עמ' 76). ההבחנה בין ההכרח הטבעי העצמי לבין ההכרח החיצוני מבהיר לנו את עצמת התבונה וההיגיון והצורך במאמץ אנושי לקנות את הידע והתבונה כדי לא לשגות ולא להיתקל, כתוצאה מן השגיאה, בחומות ההכרח החיצוני. אמנם, הגותו של שפינוזה היא דטרמיניסטית – דוגלת בתפיסת ההכרחיות התבונית של הטבע, אך בכל זאת לא שוללת את מושג החופש, אלא מגדירה אותו כהכרח מתוך הטבע העצמי שמשמעותו מציאת המקום והערך הייחודי לאותו פרט בתוך המערכת הכוללת.

תפיסתו של שפינוזה את התבונה ואת הטבע כמערכת חוקים כללית שתוקפה והגיונה נכונים תמיד בכל מקום ובכל מצב הביאה אותו למספר מסקנות עקרוניות ביחס לדת ככלל ולדתות בפרט. הדת ככלל, בייחוד היסוד הנבואי שבה, לא מקובלת על שפינוזה מכיוון שהיא מסתמכת על מקור נוסף וחיצוני מעבר לתבונה הקיימת בטבע. עם זאת, בין הדתות המצויות בסביבתו, כלומר היהדות והנצרות, שפינוזה נוטה חסד יותר לנצרות מכיוון שהיא יותר אוניברסאלית ומוסרית, לעומת היהדות שהיא פרטיקולארית ומלאת דינים שכל תכליתם להבדיל בין אנשים ועמים. צריך לציין ששפינוזה לא התנצר, למרות שניתק כל קשר עם הקהילה היהודית ואפילו עם בני משפחתו.

עם כל התרחקותו מן החיים היהודיים לא פסק עניינו של שפינוזה ביהדות ומקורה הראשי, התנ"ך. הוא אף פרסם ספר דקדוק עברי שנועד להקל על המעיין להבין את הכתוב על פי הפשט ,hebraeae linguae grammatices Compendium ('דקדוק שפת עבר' או 'קיצור הדקדוק של הלשון העברית)', וממילא לדון את תכניו וערכיו במשפט התבונה. עיסוקו זה של שפינוזה מבשר את עידן ביקורת המקרא, אף על פי שלא נוצרה אסכולה אקדמית בחוגו הקרוב של שפינוזה.

לדעת שפינוזה ישנן סתירות בין פסוקים וחלקים שונים במקרא, וזה הביא אותו למסקנה שהדברים לא נאמרו על ידי רוח הקודש ואינו אלא ספר שכתבו מספר אנשים בעלי אינטרסים שונים. מסקנות אלו חיזקו את כפירתו של שפינוזה בקיום פעולה רצונית של כוח עליון על ידי ניסים ונבואה, וממילא נשלל המקור האלוהי של התנ"ך.

שפינוזה בעיני הדורות הבאים

השפעת משנתו הפילוסופית של שפינוזה וסיפור חייו כאדם התרחשו כמאה שנים לאחר מותו. תנועת הנאורות מצאה בשפינוזה האיש סמל למרידה במוסכמות הנושנות ודמות של מורד הראוי להערכה. משנתו הייתה לסמל האדרת התבונה והמדע כיסוד הראשי ואולי היחיד להתקדמות האדם ואושרו.[8] עם זאת, לאור הפילוסופיה הביקורתית של קאנט וממשיכיו נמתחה גם ביקורת מעמיקה על משנתו הפילוסופית. עם כל העוצמה הלוגית שבשיטת שפינוזה בולטת מאד האמונה התמימה שלו בהיגיון ככלי לחשיפת האמת האובייקטיבית והמוחלטת אודות ההוויה ששפינוזה מעלה אותה לדרגת אלוהות. ביקורת התבונה של קאנט תוקפת את האמונה התמימה הזו ומראה שיכולת ההכרה האנושית היא אנושית בלבד וכפופה לחוקי הכרה מוחלטים האופייניים אך ורק לאדם, ואין בהם כדי לדעת את האמת על כל דבר שהוא, שהוא לא בתחום ההכרה האנושית. על כן, עם כל ההערכה לתעופת השגב הרעיוני של שפינוזה לכלול במחשבתו את ההוויה, הא-ל, המוסר והתבונה – אין השיטה עומדת בפני הביקורת המהותית של הפילוסופיה הקאנטיאנית.

תקופת הנאורות עוררה דיונים ערים ומעמיקים גם ביחס למעמד הלאומיות, הדת והאומנות. גם בהקשרים אלה נמתחה ביקורת נוקבת על עמדתו של שפינוזה שאין בה מקום והסבר מניח את הדעת לזהות לאומית שהיא מעבר לזהות הפרטית של כל אדם, וכן אין בה מקום לאוטונומיה של אומנות או מוסר שלא בכפיפות לתבונה. מובן שגם ביחס לאמונה הדתית לא החשיב שפינוזה את העוצמה הנפשית שבשאיפת כל אדם לדבקות בנשגב שמעבר להוויה השגרתית ולהשגה התבונית האפשרית. היחס האינטימי שבין אדם לאלוהים לבש אצל שפינוזה צורה של חתירה להשגה תבונית בלבד. יתר על כן, הדתות הגדולות קלטו לתוכן, מלבד אותה השאיפה הנפשית וסוד הדבקות, גם את האופי הלאומי הכללי של תרבויות העמים שחוסים תחת כנפיה. באופן המובהק ביותר הדבר בולט באופייה המיוחד של היהדות, שהיא דת של עם אחד בלבד. דווקא הטשטוש הלאומי שיש בנצרות ,שדרש שפינוזה לשבח כאוניברסאליזם, נדרש בתפיסה היהודית לגנאי כאי-יכולת לבטא את הצד האמוני הנשגב של האופי הלאומי, בגלל הרצון לכלול עמים שונים בדת מסוימת.

בעיני רבים מ"מתקני העולם" של תקופת הנאורות והמהפכות החברתיות שלאחר מכן נתפס שפינוזה כגיבור תרבות ודמות אידאלית של איש העתיד. הם האדירו את קורות חייו והבליטו את גבורתו כמורד שנותר בודד ולא נכנע ללחץ של הקהילה הדתית, קיים את עצמו תוך עוני ומחסור ואף מת על קידוש שם המדע וחופש הדעות. סיפור זה הוא מן המיתוסים החדשים של התקופה המודרנית. מובן שבמציאות שפינוזה התפרנס היטב ממלאכת ליטוש העדשות, חי ברווחה יחסית, התכתב עם מלומדי זמנו מארצות אחרות, ואף קיבל אורחים ותלמידים צעירים בתוך ביתו. ניתוקו מן הקהילה ומן המשפחה נבע במידה רבה מהחלטתו והעדפתו את החברה הנוכרית, בתחילה של שליטי הרפובליקה ההולנדית, משפחת דה-ויט, ולאחר מכן של מלומדים ואנשים שבשכנותו. אופיו העצמאי ניכר גם כאשר הוצעה לו משרת פרופ' באוניברסיטה והוא סירב לקבלה בנימוק שהוא חושש לאבד את חירות המחשבה והביטוי שלו.

מותו בגיל ארבעים וארבע נגרם ממחלת השחפת, ממנה סבל שנים רבות, והחמיר את השפעתה על ידי עישון טבק מפני שהעישון נחשב אז כתרופה. ייתכן שגם מלאכתו בליטוש עדשות השפיע לרעה על מהלך מחלתו מפני ששאף לריאותיו חלקיקי זכוכית זעירים. עם זאת ,באותה תקופה תוחלת החיים הכללית הייתה קצרה ורק אדם בעל הכנסה סבירה ורמת חיים נאותה יכול היה להמשיך ולחיות שנים רבות יחסית למרות המחלה הקשה שלא היה לה מרפא.

אמנם מבחינה מסוימת אכן היה שפינוזה מבשר התודעה של האדם החדש כאשר העלה על נס, קודם לכל, את ערך חירות המחשבה והמחקר, את ראיית האדם הבודד כשלימות בעלת זכויות בפני עצמה ולא רק במסגרת משפחה, קהילה ועם. וכן הצביע על התבונה והמדע כדרך העיקרית לקידום האנושות.

את תפקידו ההיסטורי בתולדות הפילוסופיה וההגות אפשר לבטא על ידי דברי פרופ 'וולפסון ('פילון – יסודות הפילוסופיה הדתית היהודית' כרך א, עמ' 105):

"נעשתה הפילוסופיה ביד פילון שפחת כתבי הקודש, וכך המשיכה הפילוסופיה להיות במשך דורות של מחשבה נוצרית, מוסלמית ויהודית… ממעמדה זה ניסה שפינוזה לשחרר אותה ב'מסכת התיאולוגית-המדינית' שלו…"

תנועת ההשכלה שאפה למצוא את גיבוריה ודמויות המופת שלאורן תחנך. שפינוזה ,המוחרם והמנודה, הלוחם הבודד למען דעותיו, שלא נכנע לא ללחץ הדתי ולא לדעות הקדומות המקובלות על הציבור, התאים לדמות הקדוש המעונה החדש והיה למקור השראה לרבים ומוכשרים שהובילו את תנועת ההשכלה. מותו בגיל צעיר יחסית, הוסיף נופך טראגי ורומנטי ועורר הזדהות ומוטיבציה בקרב אנשים צעירים.


[1]. רנה דקארט, או בשמו הלטיני רנאטוס קרטזיוס (1650-1596) נמנה על אבות הפילוסופיה והמתמטיקה המודרנית, ונודע בגישתו הרציונאלית.

[2].יוהאן דה ויט (1672-1625) עמד למעשה בראש הרפובליקה ההולנדית בין השנים 1672-1653. אחיו קורנליוס (1672-1623) היה מדינאי בכיר ברפובליקה וסייע רבות לאחיו. בשנת 1672 הם נרצחו באכזריות בידי המון מוסת, בעקבות התקפת אנגליה וצרפת על הרפובליקה.

[3].כנראה שבשנים הראשונות לבגרותו הוא התאהב בנערה לא יהודייה, קרובת משפחה של האחים דה-ויט. אך היא העדיפה מישהו אחר על פניו, וזה שבר את לבו.

[4]. עניין העיון והקריאה בכתביו של שפינוזה נידון בהלכה, ולהלן תשובתו של הגרי"א הלוי הרצוג בספרו
'פסקים וכתבים' (ה, קיא): "בנוגע לקריאה בספריו וחיבוריו כתוב רק "אנו מזהירים" ולא "מזהירים בחרם"… יש אומדנא שלא כיוונו להחרים לדורות… החרם של רבני אמשטרדם ז"ל איננו קיים היום".

[5].לעומת מונותאיזם, שהוא עיקרון הא-ל האחד, שמבדל את הבורא מהבריאה.

[6].המרכסיסיטים במאות ה-19 וה-20 מונים את שפינוזה ככופר הראשון, לעומת זאת יש המכנים אותו 'שיכור האלוהות' משום שהוא רואה אלוהות בכל מקום.

[7]. תפיסה זו מזכירה את עמדתו של הרלב"ג (ראו בינה לעיתים כרך ב, שיעור יח), שככל הנראה שפינוזה למד את כתביו. הרלב"ג העמיד את חכמת הבורא כיסוד היסודות של ההוויה, ועל כן כל סוג של נס, שהוא חריגה מן החוקיות, נתפס כחריגה מן החכמה האלוהית וממילא כמשהו שעלול לסתור את האמונה בחכמתו המוחלטת של הא-ל. הדבר הביא את הרלב"ג, כאיש מדע דגול, להעמיד את הניסים בהתאמה לחוקי הטבע ,באופן כזה שלבני אדם אמנם תופעה זו נראתה כחריגה וניסית, בהיותה מענה לציפיותיהם ומשאלותיהם, אך לאמיתו של דבר הייתה טבעית לגמרי, כלומר הקב"ה לא שינה בעצם את חוקי הטבע, כי אחרת זה היה פגם בחכמתו, אבל לצורך בני ישראל נוצרה אשליית הנס מפני נדירותו.

שפינוזה קיבל את הדעה הזאת, אבל הרחיב אותה באופן קיצוני ומוחלט. הוא לא ראה את הבריאה כיסוד המבטא את רצון הבורא, אלא סבר שישנה זהות מוחלטת נצחית בין האלוהות וההוויה.

[8]. לדוגמא, הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל הביע דעה זו מתוך התפעלות: "כשמתחילים להתפלסף, צריך להיות קודם-כל שפינוזיסט" ('הרצאות על תולדות הפילוסופיה', חלק 19, עמ' 376; מובא ב'שפינוזה ומושג היהדות', עמ' 11 מאת פרופ' זאב לוי)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן