מסעי הצלב

בסקירה זו אנו מגיעים לאחד האירועים הטראומטיים ביותר בתולדות ישראל – תחילת תקופת מסעי הצלב. מצבה הקשה של הקהילה – בתוך סביבה נכרית עם תרבות אלימה בכל צדדיה ורבדיה, בתוך מצב מדיני של שתי דתות ענק, בתוך מצב חברתי של מתח בין השליטים המרכזיים לבין אצולה הנמוכה יותר – יצר תחושה של אסון קרב, שהתממש בתקופת מסעי הצלב. האירועים האלו הטביעו חותם על תפיסת היהודים את עצמם ועל עיצוב האידיאולוגיה הנוצרית כלפי היהודים בימי הביניים. למעשה, כדי להצדיק את מסעי הצלב היה צריך לפתח, לגבש ולנסח עקרונות של אנטישמיות נוצרית-אירופית חדשה. היה צריך לגבש דמות של יהודי, סטריאוטיפ המלווה את העולם הנוצרי, הוא העולם המערבי של ימינו. אם כן, חוץ מהאירוע ההיסטורי של מסעי הצלב, עם כל מוראותיו לגבי הקיום היהודי, היו לו השלכות מרחיקות לכת ביותר לגבי עיצוב האידאה של האנטישמיות החדשה – דמות היהודי בעיני סביבתו הנכרית.

המניעים למסעי הצלב

במאה האחת-עשרה, לאחר שהעמים האירופיים עיצבו את דמותם כפי שאנו מכירים אותם היום, התיישבו על אדמתם, שיכללו את שיטות עיבוד האדמה ואת גידול היבולים, היתה עליה דרמטית בתוחלת החיים. אם תוחלת החיים הממוצעת באירופה לפני כן היתה כ-30 שנה, עלתה תוחלת החיים לכ-40 שנה^[1]. מעתה, משפחה כוללת לא רק שני ילדים, אלא שלושה ואפילו ארבעה ילדים, דבר שהגדיל את האוכלוסיה במהירות במשך המאה האחת-עשרה.

ריבוי האוכלוסיה יצר לחץ כלכלי אדיר. בכל אותה עת המשיכה עבודת בירוא היערות. השטח העצום של אירופה היה מיוער ברובו ולא מעובד, לאט לאט נכנסו יותר ויותר לשטח המיוער, והשתמשו באדמה זו לגידול יבולים. התהליך היה איטי מדי, ולא סיפק את צרכי האוכלוסיה ההולכת וגדלה ונוצר לחץ כלכלי. קשה היה לחלק את אותה כמות התבואה לכמות אנשים שגדלה בקצב גדול יותר ממה שהיה עד כה.

יתרה מזאת, גם במשפחות האצילים נוצר לחץ. עד כה העקרון היה שלא מחלקים את האחוזה. חלוקת האחוזה היתה יוצרת חלקות קטנות של קרקע לכל יורש, לכל נכד ולכל נין. על כן העקרון היה שהבן הבכור יורש את כל האחוזה, והבן השני היה הולך למנזר. היה מכך רווח כפול: א. הוא היה במנזר, ולא היה צורך לחלק את האחוזה.  ב. לא יהיו לו ילדים… הבעיה נוצרה כאשר יש במשפחה גם בן שלישי ורביעי, שמצד אחד קיבלו חינוך של אבירים לוחמים ואף רכוש מינימלי שהספיק להם לרכישת נשק כבד, שריון וסוס, אך הותיר אותם ללא קרקע המניבה הכנסה קבועה ויציבה. הכמות ההולכת וגדלה של אבירים לוחמים ללא קרקע הביאה למלחמות פנימיות רבות ובלתי-פוסקות בין האנשים עצמם, כדי לתפוס את האחוזות. אך גם זה לא הספיק, כי סוף סוף ניתן להעביר מיד ליד רק את הקרקעות שישנם, אך לא ניתן לייצר קרקעות.

מניע נוסף: כמאתיים וחמישים שנה של פעילות יהודית במסחר ובדיפלומטיה, הביאו לידי כך שאצילי אירופה חמדו את ארצות האיסלם. היהודים נסעו ממקום למקום והביאו עימם אריגים משובחים, תכשיטים, מוצרים מפלדה משובחת, חפצי נוי ועוד. על רקע של דלות ופרימיטיביות איומה של האיכרים האירופיים, המזרח היה נראה כגן עדן קסום.

אם כן, המניע המרכזי היה כלכלי. אך היה במסעות גם מניע דתי. ארץ ישראל עד למאה השביעית היתה בידיים נוצריות, בידי הביזנטים. החל מן המאה השביעית היא היתה רכוש המוסלמים. להתמודד עם הכיבוש המוסלמי היה קשה מאד. הכיבוש המוסלמי נעצר רק בתוך אירופה והיווה איום על איתנות הנצרות ומוסדותיה, שבלאו הכי היתה שרויה במאבק פנימי במשך מאות שנים. היה זה מאבק בתוך מאבק. הבישוף של רומא ראה עצמו כראש הכנסיה הנוצרית בכללותה. הביזנטים לא הסכימו עימו, ומינו ראש כנסיה עצמאי. עם התחזקותן של מדינות מערב אירופה הקתוליות נוצרה ההזדמנות להכריע במאבק הפנימי על ידי ניצחון על האויב החיצוני – האיסלם. אך גם בתוך אירופה המערבית לא כולם הסכימו לציית לאפיפיור. האפיפיור, כשליט כנסייתי, ניסה לקבוע את המציאות הדתית והחברתית של שליטה בנוצרים בכל העולם, עד כמה שניתן. שליטתו של האפיפיור לא היתה על המלכים כשלעצמם בלבד, שליטתו היתה בעיקר דרך ההמונים. ההמונים הלכו לכנסיות. בידי האפיפיור היתה היכולת לאיים בחרם על השליט ולסגור את דלתות הכנסיה בפני הבאים להתוודות ולבקש מחילה. היה זה חרם אדיר ששום שליט לא יכול היה לעמוד בו. כך נהג האפיפיור גריגוריוס התשיעי כאשר אילץ את הקיסר פרידריך השני לצאת למסע הצלב השישי לאחר שהטיל עליו חרם. מובן, שפעילות כזאת מותנית בתכונות אישיותו של כל אפיפיור. היו כאלה שעסקו יותר בעניינים דתיים, אך היו מביניהם שהיו בעלי אישיות של מנהיגים, כמו אינוצנטיוס השלישי[2], שכדי לחזק את מעמדו ולגבש את התודעה שהכל בא מן האפיפיור, החליט, בהשפעת כמה מטיפים, שהגיע הזמן לשחרר מחדש את ארץ הקודש משליטת המוסלמים.

הפתרון לבעיות הכלכליות, החברתיות והדתיות שעמי אירופה היו שרויים בהם נמצא ביוזמה לכיבוש ארצות חוץ. אמנם פני הכובשים היו לשתי חזיתות:

א. מזרחה. גרמניה, שבמרכז אירופה, גבלה עם השבטים הסלוויים שממזרחה, שחלקם עדיין לא היו נוצרים, אלא עובדי אלילים. נוצרה תנועה גרמנית מזרחה. בגרמניה זו מדיניות מסורתית עד למלחמת העולם השניה, ובמידה מסויימת עד היום. שם היו האדמות פנויות. באותה תקופה היה זה כיבוש צבאי, ואילו היום זהו "כיבוש" מסחרי וכלכלי של מעורבות עמוקה מאד של ההון הגרמני בארצות מזרח אירופה, הארצות הבלטיות, צ'כיה, פולין, רוסיה ועוד.

ב. דרומה. החזית הדרומית בספרד התנגשה עם המוסלמים. ומעבר לים – ארץ הקודש. זהו המניע הדתי של מסעי הצלב – לשחרר את ארץ הקודש ואת קברו של ה"מושיע". המניע הדתי הוא מישני, מפני שביזנטיון עדיין היתה קיימת, והיא היתה אימפריה נוצרית. אמנם, לא נוצרית קתולית אך ההבדלים לא היו נוראיים כל כך. למרות היותם נוצרים שימשה ביזנטיון יעד לצלבנים, נושאי הצלב, לכיבוש, לביזה וללקיחת שלל. בביזנטיון לא היה קבר קדוש שצריך לשחרר, אך שם היה רכוש רב…

במאה האחת-עשרה היתה אירופה מוכנה להשיב מלחמה לאיסלם ולעבור ממגננה למתקפה.

מסעי הצלב

בתנועה הצלבנית, שנועדה לכבוש את כתר ההנהגה העולמי על ידי עמי אירופה, חברו יחדיו קיסרים ומלכים, אפיפיורים, מטיפים נודדים, איכרים, סוחרים ובעלי מלאכה. להט דתי עם חמדת ממון, תאוות שלטון וסקרנות, אכזריות ברברית עם תחושת עליונות רוחנית – התלכדו והיו לכח רב-עוצמה, שקבע את סדר היום באירופה ובארצות האיסלם למאות שנים.

מסע הצלב הראשון (ד'תתנ"ו-ד'תתנ"ט, 1099-1096), שנכללו בו גייסות של אבירים ואיכרים פשוטים, יצא מכל רחבי אירופה ביוזמתו של האפיפיור אורבן השני במטרה לשחרר את ירושלים והמקומות הקדושים מידי המוסלמים. סופו של המסע היה כיבוש ירושלים וייסוד "ממלכת ירושלים" הצלבנית.

המסע השני (ד'תתק"ז-ד'תתק"ט, 1149-1147) יצא בהנהגת מלכי גרמניה וצרפת ונחל מפלה צורבת מידי המוסלמים.

המסע השלישי (ד'תתקמ"ט-ד'תתקנ"ב, 1192-1189), הגדול מבין מסעי הצלב, שנערך על ידי קיסר גרמניה פרידריך ברברוסה, פיליפ אוגוסטוס מלך צרפת וריצ'רד לב-הארי מלך אנגליה, בעקבות נפילת ירושלים בידי צאלח א-דין (ד'תתקמ"ז, 1187). מטרתם העיקרית של הצלבנים – להשיב לידיהם את ירושלים – לא צלחה. הקיסר פרידריך טבע בנהר עוד בטרם הגיע לארץ ישראל ורוב צבאו חזר על עקבותיו לאירופה. צבאות צרפת ומלכה הסתפקו בכיבוש עכו, ולאחר מכן אף הם נטשו את שדה המערכה. ריצ'רד לב-הארי, שנשאר לבדו, הצליח, תוך קרבות מרים, לכבוש רק רצועת חוף דקה בין עכו ליפו, שנקראה בפיו "ממלכת ירושלים".

המסע הרביעי (ד'תתקס"א-ד'תתקס"ד, 1204-1201) התארגן במטרה להרחיב את האחיזה הצלבנית בארץ ישראל – "ממלכת ירושלים", אך למעשה לא הגיע כלל לחופי הארץ. סיבוכי הפוליטיקה האירופית והאינטרסים הכלכליים של ראשי המדינות והכנסיות הביאו לידי כך שהצלבנים השתלטו באכזריות על העיר קונסטנטינופול וממלכת ביזנטיון, שדדו וטבחו בלא-רחם, אך השאיפות מרחיקות הלכת של מסע זה הניבו תוצאות אפסיות.

המסע החמישי (ד'תתקע"ז-דתתקפ"א, 1221-1217) יצא מאירופה בראשות מלך הונגריה, מלך קפריסין ודוכס אוסטריה. בארץ ישראל הצטרפו אליהם גדודי שליט "ממלכת ירושלים". לאחר כשלון בכיבוש ארץ ישראל הוחלט במחנה הצלבנים לתקוף את המוסלמים בביתם – מצרים. מערכה זו, שהפתיעה את הסולטן המצרי, החלה בהצלחה ואף בנכונות של הסולטן לנהל משא ומתן ולוותר על ירושלים וחלק מארץ ישראל. אולם, בעצת נציג האפיפיור סרבו הצלבנים להתפשר וחידשו את התקפתם על קהיר. בקרב זה נחלו מפלה שהסתיימה באסון, כאשר המצרים פתחו את סכרי נהר הנילוס, שהיה בעת הגאות, וגל אדיר של מים שטף את שרידי הצלבנים הימה. השליטים, שנמלטו משדה הקרב בעור שיניהם, ויתרו על אחיזתם במצרים תמורת הזכות לסגת בכבוד.

המסע השישי (ד'תתקפ"ח-ד'תתקפ"ט, 1229-1228) – נערך בראשותו של פרידריך ה-2 קיסר גרמניה שזכה אף לתואר "מלך ירושלים" בגלל קשרי חיתון. פרידריך נמנע מלצאת לכיבוש ארץ ישראל במשך מספר שנים, אך נכנע לבסוף ללחץ האפיפיור, שאף החרים אותו בשל כך. למרות שיצא בראש צבא לארץ ישראל הצליח להמנע ממלחמה, ורק על ידי איום על סולטן מצרים קיבל לידיו את ירושלים העיר (פרט להר הבית), בית לחם, וחלק ניכר מהגליל עם העיר נצרת. הישג ניכר זה לא ריצה את האפיפיור וראשי מסדרי הנזירים בארץ ישראל, שתבעו מלחמה ונקמה במוסלמים, ולכן המשיכו בחרם דתי כלפי פרידריך ואנשיו ואף פעלו נגדו בארץ ישראל ובנחלותיו באיטליה.

המסע השביעי (ה'ט-ה'י"ד, 1254-1249) יצא בעקבות חזרתה של ירושלים לידי המוסלמים. בראשו עמד לואי ה-9 מלך צרפת ששב לרעיון האסטרטגי לתקוף את מצרים כדי לקבל את ארץ ישראל. הצלבנים נחתו בחופה של מצרים והצליחו לכבוש את עיר החוף דומיאט, ולאחר כחמישה חודשים החליטו להמשיך במסע הניצחון ולכבוש את קהיר הבירה. אלא שהמצרים הצליחו להתארגן מחדש ולפגוע אנושות בצבא הצלבנים היהיר שהוכה ונס על נפשו. תוך כדי נסיגה בלתי-מסודרת ובריחה משדה המערכה השיגו המצרים את מטהו של מלך צרפת ולקחו אותו בשבי. המלך הצליח לפדות את עצמו מן השבי על ידי ויתור מוחלט על כל מה שנכבש ותשלום כספי עצום. מאמצים דיפלומטיים לחזור על הצלחתו של פרידריך ה-2 גם הם הסתיימו בלא-כלום, ולאחר מספר שנים חזר המלך לצרפת באפס תוצאות.

גזרות תתנ"ו

בשנת ד'תתנ"ו, 1096 לספירה הנוצרית, עם תחילת האביב, כאשר יבשו כבר הדרכים וניתן היה להעביר כמויות גדולות של חיילים ברגל ועל גבי סוסים ועגלות, החל מסע הצלב הראשון. בין נושאי הצלב היו צבאות מאורגנים על ידי שליטי אירופה, נסיכים ומלכים שידעו לגייס סך של כמה אלפי אבירים בעלי שריון ונשק, ואליהם הצטרפו נושאי צלב מפשוטי העם, עניים חסרי בית, פושעים ותמימים ששולהבו על ידי מטיפים נודדים. כל איכר שמוכן היה להתנדב להיות צלבן, זכה מן הכנסיה למחילת עוונותיו, וזכה גם בשחרור מאדונו. נוצר צורך להאכיל כמויות אדירות של אנשים. הם כבר לא יכלו להאכיל את עצמם מפני שעזבו את אדמתם. על כן היו שתי אפשרויות: אפשרות אחת היתה שהשליט היה דואג לצרכי הצבא שלו. אפשרות שניה ופשוטה יותר היתה להתנהג כמו הארבה, האוכל כל מה שלפניו. מכיוון שמטרתם היתה "קדושה", הם התירו לעצמם להשתמש במה שיש, באותם הערים, הכפרים והשדות שנקרו בדרכם. בתחילה, מנה הצבא הצלבני, קרוב לוודאי, עשרות אלפי אנשים. בדרכם לארץ ישראל הם פחתו מסיבות שונות. המסע נמשך חודשים. בקיץ הם הספיקו לבזוז את ביזנטיון ואת ערי איטליה. הם עשו שמות בכל מקום אליו הגיעו. הראשונים שנפגעו היו היהודים.

בורותם של הצלבנים כולם, האבירים ופשוטי העם, היתה מדהימה. הם הגיעו לנהר הריין, שחוצה את אירופה, והחליטו שהוא נהר מספיק גדול ויפה כדי להיות נהר הירדן "הקדוש"… בקרבת הנהר היו קהילות יהודיות רבות. והנה החל שחרור "ארץ הקודש" מידי היהודים הכופרים. מבחינת הצלבנים היתה זו הנקמה ביהודים "רוצחי האל". מה שהתחולל היה מזוויע. בתקופה שבין פסח לעצרת נבזזו ונשרפו מאות קהילות יהודיות על גדות הריין שבאשכנז. נרצחו אנשים בכל המיתות השונות האפשריות. נשרפו יהודים בבתי כנסת, נרצחו ונאנסו. למעשה, עשרות אלפי יהודים נרצחו ונבזזו בשבועות אחדים על ידי ההמון הצלייני. מאז התחזק מנהג האבילות בספירת העומר. רוב הסליחות והקינות אותם אנו אומרים היום נותרו ממסעי הצלב. קינות אלו נאמרו על ידי גדולי ישראל, המעטים שנותרו בחיים.

המצב שנוצר שינה מאד את כל מערכת היחסים העדינה שהיתה קודם לכן בין היהודים לנוצרים. אמנם, גם קודם לכן המצב לא היה טוב כל כך, אך היה איזון מסויים. נוצרו כללי חיים שניתן היה להשתמש בהם, במיוחד כאשר השליטים הגנו על היהודים, לטובת עצמם. אפילו האפיפיורים הגנו על היהודים ועל רכושם. מסעי הצלב שינו מצב זה. היהודים מצאו את עצמם מופקרים לחלוטין, כאשר אף אחד לא יכול היה לעמוד לימינם, להגנתם הפשוטה והבסיסית ביותר. האפיפיורים אליהם פנו, כתבו צווים לצלבנים שלא לרצוח יהודים, אך זה לא עזר. גם השליטים המקומיים, ביניהם בישופים, לא היו בעד ביזה גורפת כל כך, ואף היו שניסו להגן על היהודים על ידי חיל המשמר המקומי, אך לא עלה בידם. הקנאות הדתית האנטישמית, בשילוב עם הדוחק הכלכלי הביאו להשתלהבות חסרת מעצורים של ההמון. אנשים עניים מאד, שראו בתים מלאי כל טוב, הפכו את חיי היהודים לזוועה ולהפקר נוראי. במצב נורא זה, היו מקרים רבים של התאבדויות המוניות, כדי לא להרצח ולהאנס בידי הנוצרים. לא להאנס – גם מבחינה דתית. צריך לזכור שמדיניותה של הכנסיה הנוצרית מלכתחילה היתה שיש לעודד את היהודים להתנצר. השאלה היתה באילו אמצעים. במסעי הצלב היו האמצעים אלימים ביותר. ואכן יהודים רבים התנצרו. אמנם, גם קודם לכן היו מקרים שכאלה. לדעת כמה חוקרים, כשמונים שנה לפני מסע הצלב הראשון, בנו של רבנו גרשום מאור הגולה, המיר את דתו. לא ברור אם מאונס או מרצון, אך ברור שהמצב לא היה קל גם לפני מסע הצלב. אנו מכירים זאת מן הפיוט הנפלא "ונתנה תוקף" של ר' אמנון ממגנצא. בזמן מסעי הצלב, לפעמים אפילו הכניעה לאימה והתנצרות מיידית לא עזרו ליהודי להציל את עצמו ובני משפחתו ורכושו, מפני התפרצות זעם ההמון וחמדנותו.

מסע הצלב הראשון פתח שורה של עימותים אלימים בין העולם הנוצרי לעולם המוסלמי. בתולדות ישראל החל פרק של רדיפות, חוסר בטחון וקושי קיומי. קשה לתאר היום את המצב ההוא. לא היה זה מאורע זמני של עשר או עשרים שנה, אלא תקופה היסטורית שלימה של כמאתיים שנה! מאתיים שנה של זוועה מתמשכת, של סכנות חמורות ביותר, חוסר ביטחון מוחלט ופחד נוראי לכל אשה יהודיה, לכל ילד יהודי[3] ולכל יהודי באשר הוא, זקן או צעיר, עני או עשיר. גלי הצלבנים, שמדי פעם נאספו יחדיו כדי להלחם במוסלמים, היו צריכים לעבור ברגליהם כמעט את כל אירופה. חנייתם בדרך היתה ליד מרכזי שלטון ואוכלוסין בערים החשובות. הקהילות היהודיות בערים אלו נחשפו שוב ושוב לאכזריותם הלוחמנית. כמות האוכלוסיה היהודית ירדה, בו בזמן שכמות האוכלוסיה הנכרית עלתה, מפני שתנאי הילודה שופרו במקצת והשתכללו האמצעים החקלאיים שהניבו כמות יותר גדולה של מזון. מובן, שאצל היהודים רמת החיים והילודה היו משופרים יותר מאז ומתמיד, מפני שהתנאים הסניטאריים היו הרבה יותר טובים, ועל כן תוחלת החיים הבסיסית היתה גבוהה הרבה יותר. אלא שהרציחות האיומות וההמוניות, והמרות הדת, דלדלו את האוכלוסיה היהודית בימי הביניים לכדי חמישית מכמות היהודים בזמן חורבן הבית השני. כלומר, אלף שנה לאחר חורבן בית המקדש השני מספר היהודים שנותרו בעולם עמד על כמיליון וחמש מאות אלף בלבד.

בשלהי תקופת מסעי הצלב, במאה השלוש-עשרה, לאחר אחת הרדיפות החמורות ביותר בצרפת נגד היהודים, נידון התלמוד הבבלי לשריפה. את ספרי התלמוד הביאו מכל רחבי אירופה. עשרות עגלות טעונות ספרי תלמוד שהוחרמו מכל הקהילות היהודיות בגרמניה וצרפת, הובאו לפריס ונשרפו באופן פומבי. התליינים הנוגשים עשו "עבודה יסודית" מאד, שכן עד היום הזה נותרו רק שלושה כתבי-יד של התלמוד הבבלי מאותה התקופה, ואף הם אינם במלואם.

רדיפות והרס הקהילות בעקבות השינויים הגיאו-פוליטיים הביאו לזרמי הגירה יהודית מן הארצות הנוצריות לארצות מוסלמיות, אבל מה שלכאורה מתמיה יותר, מן הארצות המוסלמיות לארצות אירופה הנוצריות. בתום מסעי הצלב התגברה מאד ההגירה היהודית לארצות אירופה. מה הביא לכך? האם תחושה פנימית שאירופה תהיה, בסופו של דבר ולמרות הכל, מרכז התרבות האנושית ברבות הימים? או ניתוח רציונלי מעמיק המאבחן את העולם המוסלמי כנסוג פוליטית ודועך תרבותית? קשה להכריע. אולם, כמו בכל תהליך היסטורי מורכב ומתמשך, אין סיבה או גורם אחד ברור שאחראי לו. בתודעה היהודית תהליכים כאלה נקראים "יד ההשגחה". אכן, העולם הנוצרי החל בזינוק אדיר והיה לשדה פורה של הזדמנויות חדשות. דווקא העירפול שבסדרי החוק והמשפט, הפרימיטיביות שבאמצעי היצור והסדר החברתי, פתחו לפני יהודים סיכויים רבים של פעילות יוצרת ומבורכת בכל שטחי החיים. גם השליטים האירופיים היו מעוניינים מאד ביישוב יהודים בנחלותיהם, מפני שהם הביאו עימם חכמה, ידיעת שפות, מסחר וכושר דיפלומטי מעולה. עם הזמן התברר המשקל העצום של היהודים בהתפתחותה של אירופה בתחומי הרפואה, המסחר, הפילוסופיה, הדיפלומטיה, המדע והתעשיה, כפי שהיה לפני כן בעולם המוסלמי.

מופלא הדבר עד כמה מהיר היה כושר ההתאוששות של הקהילות שנחרבו פעם אחר פעם. לפעמים לא חזרה הקהילה למקומה הקודם ממש אלא לעיר אחרת המרוחקת כמה קילומטרים משם. כמו בנדודי מחנה ישראל במדבר, כשמסביב מדבר נורא, רעב וצמא, אך בתוך המחנה נשמרת המסגרת הפנימית של הסדר החברתי כשאוהל מועד במרכזו. כך אנו מוצאים בתקופה הזאת באירופה, במצב של גזירות איומות, הן מבחינה דתית והן מבחינת יכולת ההישרדות הפשוטה, התורה – לימודה וקיומה – מייצבת את הסדר החברתי בקהילות ומבטיחה את קיומן. עולות אסכולות, בתי מדרש, שהטביעו חותם על תולדות החכמה היהודית עד היום הזה, כדוגמת רש"י, בעלי התוספות וחסידי אשכנז. מתחדשת יצירה רוחנית וכלכלית גדולה הדורשת עיון מדוקדק, סברה, חריפות וזכרון אדיר.

השפעת מסעי הצלב

מסעי הצלב עיצבו את הקרע התהומי בין יהודים לנוצרים:

מבחינת הנוצרים – כדי להצדיק בעיני עצמם את הזוועות האיומות, הרציחות והרדיפות, טפלו הנוצרים מאז ואילך על היהודים את כל העלילות האפשריות והבלתי-אפשריות: עלילות דם ועלילות כישוף, האשמות במגיפות ובפגעי טבע וכדומה. כל מה שניתן היה להעלות בדמיונם הפרוע הועלה ושימש הצדקה לרצח היהודים.

מבחינת היהודים – ברור היה שיש כאן הבדל תהומי בין בני אדם שנפשם בצלם אלוקים לשאינם כאלה. אדום – הנוצרים, תוארו בסליחות וקינות רבות כחיות טרף, לא כאנשים. זאת על פי מעשי הזוועה שביצעו המוניהם, בגברים, נשים ותינוקות, שלא רק שלא עשו להם כל רע, אלא בדרך כלל אף היטיבו עימם. דמות הנוצרי היתה כחיה בעיני היהודים. המעשים הללו עיצבו דמות זו לאורך מאות של שנים. הקושי הנפשי של המנהיגות היהודית להשתלב, ליצור דפוסי קיום וחיים שיש בהם שילוב מסויים במדינות אירופה, נבע מאותן תחושות אימה ואי-אמון שהמשיכו לחיות בתודעה היהודית מאז מסעי הצלב עם כל זוועותיהם ופרעותיהם.

בתולדות אירופה הנוצרית, מאז מסעי הצלב, גם היהודי איננו אדם אלא יצור דמוני – שטני, מין שד שאי אפשר להורגו. כמה שלא שורפים אותו, משמידים אותו – הוא מתאושש – "היהודי הנצחי".

ארץ ישראל

מסעי הצלב מציבים את ארץ ישראל מחדש במרכז המעש הגיאופוליטי של העולם. העולם הנוצרי והעולם המוסלמי במשך תקופה ארוכה זו עוסקים בארץ ישראל, לאחר מאות שנים של שכחה משוממת. העמדתה של הארץ במרכז המעש המדיני של האומות הגדולות ממקדת את תשומת הלב היהודית אל ארץ ישראל ולקדושתה, בנוסף לכמיהה הבסיסית, בהעניקה לה גוון של ממשות פוליטית. באותה תקופה ישנה עליה גדולה, יחסית, לארץ ישראל. שלוש מאות רבנים עם משפחותיהם עולים יחדיו לארץ מצרפת. הם עוברים את הגבולות המדיניים הרבים שביבשת אירופה ומצליחים לעבור את הים. אלו מכשולים שלעיתים היו מעכבים את המסע ומאריכים אותו למשך שנים אחדות. היו שיצאו את אשכנז לארץ ישראל ומתו בדרכם, אם מפני שנרצחו, אם מפני מחלה וכדומה.

ישנן שיטות פרשניות הרואות את הגלות האחרונה כגלות של אלף שנה[4]. ואכן, מחורבן בית שני ועד למסע הצלב הראשון עוברות כאלף שנים. על פי דעת הפרשנים הללו נסגר מעגל ראשון. עברו אלף שנה והתחילה תקופת חבלי הגאולה. מאז ואילך, במקומות ובזמנים שונים מתפרצת הנטיה להגשים את תקוות הגאולה – לפעמים בהיקף הכולל קהילות יהודיות רבות ולפעמים בתסיסה מקומית בלבד. מופיעים אנשים שונים שקוראים לעליה לציון. חלקם משיחי שקר, חלקם הציגו עצמם כמנהיגים באֵי דברם של "עשרת השבטים השוכנים במדינותיהם החזקות מעבר להרי החושך". מפה לאוזן הילכו שמועות שונות על שבטים יהודיים שיש להם ממלכה וצבא, שיכולים להוות גורם פוליטי משמעותי בכיבוש הארץ. הדבר הפיח תקוות רבות מאד. השמועות הללו לא פסקו, הן עלו ודעכו מפעם לפעם.

בפועל, נחרבה ארץ ישראל בתקופה זו שוב ושוב על ידי הכובשים הצלבנים שבכיבושם את ירושלים הניסו את המוסלמים ושרפו את כל היהודים בבתי הכנסת שבעיר, ועל ידי הכובשים המוסלמים שניסו לגרש את הצלבנים ולחזור למעמדם הקודם. בסופו של דבר המוסלמים הצליחו לכבוש מחדש את הארץ. כיבושים קצרי מועד של התורכים הסלג'וקים והמונגולים שהגיחו ממעמקי אסיה כמגיפה שהרסה ושרפה את כל הנקרה בדרכה, החריבו את ארץ ישראל באופן נורא. ניכרה בה השממה הנוראה של הגלות – העם בגלות והארץ עימו. כמעט שלא נותרו בה ישובים כפריים-חקלאיים יהודיים. אמנם, היו בה ישובים עירוניים מצומצמים, למשל בירושלים או בחברון, בהן התפרנסו מעליה לרגל של יהודים, נוצרים ומוסלמים, או בערי נמל, כמו עכו, יפו ועזה, ששימשו תחנות מעבר ימיות בנתיבי השיט המסחריים והצבאיים בים התיכון. גם ערים ותיקות, כמו שכם, שעמדה על אם-הדרך המסחרית בין המזרח – ארצות ארם נהריים, לבין נמלי הים התיכון ששימשו את הסוחרים הנוצריים, יכלו לספק פרנסה לישוב יהודי. גלי העליה שהגיעו לארץ ישראל נקלטו בדרך כלל בישובים העירוניים הללו ועיבו אותם. המלחמות והכיבושים התכופים והאכזריים פגעו שוב ושוב באוכלוסיה היהודית בארץ ישראל, סגרו את שערי הארץ ושערי ירושלים לתקופות של עשרות שנים וצמצמו על ידי כך את ההתפתחות הטבעית של הישוב היהודי בארץ ישראל. כך שלמרות שהיו גלי עליה גדולים יחסית, הישובים היהודיים היו קטנים והתקשו להחזיק מעמד. נוכח הקשיים המרובים האלה ההאחזות היהודית בארץ ישראל והעליה אליה מעוררות השתאות ומלמדות על קשר מהותי ועמוק של עם ישראל לארצו.

1. פירושו של דבר, שיותר תינוקות נשארו בחיים מסך הלידות, שהרי תמותת תינוקות מורידה את הממוצע הכללי של תוחלת החיים. אם בתקופת הפוריות של האשה היו שש עשרה לידות, ועד כה מתו ארבעה עשר ולדות מתוכן, הרי שעתה מתו רק שנים עשר.
2.  אינוצנטיוס השלישי (1216-1160) כיהן כאפיפיור מ- 1198 עד סוף ימיו. פעל בהצלחה לביסוס מעמדו של האפיפיור כשליט עליון, עד שנעשה שליט ישיר או עקיף לתקופות שונות בארצות רבות, ביניהן: רומא ואיטליה, שתי הסיציליות, גרמניה, צרפת, ארגון, פורטוגל, הונגריה, בולגריה, אנגליה ועוד. במשך כל כהונתו עמל לארגן את מסע הצלב השלישי לגאולת "הקבר הקדוש". אמנם הקבר לא נגאל, כיוון שהמסע כוון שלא ברצונו כלפי הקיסרות הביזנטית, אך אגב כך השיג שליטה בכמה ארצות נוספות. בשנת 1215, לפני מותו, הגיע לשיא גדולתו והשפעתו בתקנו תקנות שונות לחיזוק מעמדה של הכנסיה, וכן "הסדיר" את יחסיה של הכנסיה עם היהודים. מצבם כמחוסרי זכויות ומושפלים בחברה הנוצרית קיבל צורה קבועה ומגובשת בתקנות מפורטות, ששימשו לחביריו הצוררים אמצעים יעילים במלחמתם ביהודים.
3. בזמן זה פעלו חוטפי ילדים לשמד ולעבדות. ישנן אגדות על כך שאחד האפיפיורים היה ילד יהודי חטוף – אלחנן ב"ר שמעון. אמנם אין לכך אישור מתועד, אך נמצאה תעודה אחת על אחד האפיפיורים שנחשב ל"אפיפיור הנעלם". יש הטוענים שפגש את אביו היהודי, שהוכיח לו שהוא אכן בנו. אותו אפיפיור ברח או התאבד. היו גם אפיפיורים אחרים שהיו ממוצא יהודי, למרות שלא הם עצמם היו יהודים אלא הורי הוריהם.
4.  רש"י על זכריה יד, ז.