תלמודה של בבל – מתוך 'בינה לעיתים'

המרכז היהודי הראשון בגלות

המרכז העתיק שהיה בבבל הפך להיות המפלט והמקלט הראשון של הקיום היהודי, מפני שבבל היתה מחוץ לאימפריה הרומית – האויב הגדול של היהודים בעקבות המרד הגדול ומרד בר כוכבא, ובעקבות קבלת הנצרות. ההימלטות לתחום גיאוגרפי לא רחוק יחסית, אבל שונה מאד מבחינת התנאים והחוקים ששלטו בו, עם קהילה עתיקה, ישיבות גדולות, עם סממנים של שלטון יהודי אוטונומי, שמזכיר באופן חי מאד את החזון הלאומי היהודי – ריש גלותא, שהיה צאצא של משפחת דוד המלך, בן אחר בן, היחס הסובלני יחסית של השלטון הפרסי, לפני האיסלם ולאחר סיום כיבושי האיסלם – כל אלו יצרו אפשרות נוחה לפיתוח מרכז רוחני-תורני שהקרין על כל שאר הקהילות היהודיות, גם בארץ ישראל וגם מחוץ לארץ ישראל, שבדרך כלל היו ברחבי האימפריה הרומית, ולאחר התפרקותה בדמדומי השלטון שנמשכו כמאתיים וחמישים שנה. בבל היתה דגם ביניים הקרוב ביותר לקיום יהודי לאומי, לסוג מסוים של אוטונומיה רחבה, דמויית ממלכה או מדינה. אף על פי שבאותו הזמן הלכו והתפזרו הקהילות לעבר מקומות אחרים, לצפון אפריקה ואירופה, המרכז המשמעותי שממנו יצאה הוראה לכל הקהילות היה בבבל.

אנחנו רואים שבשילוב הזה בין הצמיחה הרוחנית התרבותית היהודית לבין הצמיחה הקהילתית היהודית, יש כיוונים שונים, קווים ברורים לאורך הזמן ההיסטורי ואפיונים ברורים למדי לפי מרכזי התורה והתנאים של כל מרכז בפני עצמו. היציבות, הביטחון הכלכלי והקהילתי של הקהילה הבבלית הקרינו על שאר הקהילות. אכן, כבר שם אנו רואים ניצנים של אותם זרמים עליהם דיברנו: הלכתי-משפטי; חכמת הסוד; הפילוסופיה והמוסר.

זרם ההלכה

התלמוד הבבלי, זו היצירה המשפטית וההלכתית הגדולה והמפוארת ביותר בספרות התורה שבעל-פה היהודית. יצירה שלימה שכוללת בתוכה בעיקר את הצד המשפטי, אבל גם מדרשים, אגדות, מוסר וערכים[1]. יצירה זו הפכה עם הזמן לתשתית הרוחנית הרחבה של הקהל היהודי. הבהירות, המענה למה שהיה נדרש מבחינת אורח החיים והאמונה, הרחבות, הנגישות לכלל הציבור היהודי: בעלי מלאכה, איכרים, עמי הארץ, תלמידי חכמים, ההנהגה הרוחנית של הקהילות, מורי הוראה וראשי ישיבות – זהו התלמוד הבבלי[2].

לאחר מכן בא שלב יצירתם ההלכתית של רבנן סבוראים בשני מישורים עיקריים: א. תוספת ליטוש ועריכה של סוגיות התלמוד הבבלי על פני הספר כולו[3]. ב. הוספת "מסכתות קטנות", כגון, מסכת כלה, שמחות, תפילין, שהן תוספת נכבדה לתלמוד הבבלי, באותה לשון ובאותה רמה של שימור המסורות ההלכתיות מימי התנאים והאמוראים בנושאים שלא זכו לטיפול מיוחד על ידי עורכי התלמוד הבבלי בסוף דור האמוראים.

ולאחר מכן באה יצירתם של ראשי ישיבות בבל – הגאונים. לראשונה אנו מוצאים ספרות שלימה שעניינה להשיב תשובות לשאלות. אין זו מציאות רגילה של בית דין שעוסק תדיר בהדרכת הקהל ובקביעת ההלכה במסגרת קהילה אחת. כתוצאה מהתרחבות הולכת וגוברת של הפזורה היהודית נוצרו קהילות קטנות ורחוקות, שכל אחת מהן פועלת במציאות שונה, ולכן נזקקת להדרכה מיוחדת. הפניה לגאוני בבל נבעה הן מפני חולשת הקהילות החדשות והן מפני העוצמה המצטברת של מרכז יהודי ותיק הנוצר בתוכו מסורות הלכתיות וסמכויות משפטיות המטופחות בבתי מדרש מסודרים של ישיבות בבל המפוארות.

התשובות הן השתקפות המציאות החדשה, מציאות של פיזור, של תנאים מיוחדים לכל קהילה, כך שלא תמיד תשובה אחת יכולה להוות תקדים משפטי מתאים לתשובה אחרת. בכל תשובה צריך להתחשב בתנאים אחרים. זוהי ספרות תשובות הגאונים, שכיום נחשפת יותר ויותר. הולך ונחשף אוצר גדול של כתבי גאוני בבל, פרשנויות הלכתיות וקבצי הלכות שנכתבו בעיקר לאחר הכיבוש המוסלמי, ולכן חלק גדול של הכתבים כתוב ערבית. נתגלה שכבר באותה תקופה כמעט כל ראשי הישיבות ראו לעצמם חובה לסדר הלכות. היה זה מעין המשך לעבודת העריכה של התלמוד, אבל לפי נושאים קטנים, ממוקדים ומסודרים יותר, כמעט ללא דיונים ארוכים, כדי להעניק הדרכות יסוד בנושאים הלכתיים כלליים לעם. נראה, שחלק מן הקבצים נשלחו בין הקהילות, אבל לא תמיד זכו לפומביות מרובה. כיום הם נחשפים יותר ויותר ומתורגמים לעברית. קו של פסיקה הלכתית, שאנו מוצאים כמה מאות שנים מאוחר יותר מתברר כקיים כבר בתקופה זו. ישנה רציפות של לימודי ההלכה. קבצי הלכה אלו הם חלק מתחום היצירה התורנית-הלכתית – קביעת מנהגים והדרכות להתנהגות נאותה בהתאם לחוק היהודי[4].

החל מן המאה השמינית היתה בבל לליבה של האימפריה המוסלמית הערבית בהנהגת שושלת בית עבאס. המרכז היהודי הגדול שהתפתח בה היווה מקור השפעה ישירה ועקיפה על עיצוב שיטות המשפט המוסלמיות, בעיקר הסוניות. סוגיה זו לא נחקרה עדיין כראוי ועד תומה. ניצני המחקרים שנעשו מראים בעליל את השפעתם של מורים יהודים או יהודים שהתאסלמו על פיתוח המשפט המוסלמי, וכן על קרבה בשיטת ההתמודדות עם הכתובים, ופסיקה והכרעה בבעיות משפטיות סבוכות.

בסקירה קצרה זו עמדנו רק על נקודות החידוש והיחוד של התפתחות הזרם ההלכתי במרכז התורני הגדול בבבל. מובן, שמצד חשיבותם העצומה לעיצוב וגיבוש דרכו של עם ישראל היה ראוי לפרטם, אך "אי אפשר לפרטם, כי רבים הם".

1.סנהדרין כד, א: "מאי בבל? אמר ר' יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד". ועיין בתוס' קידושין ל, א.

  1. עסקנו בנושא זה בהרחבה ב"בינה לעיתים" כרך א' בפרקים לו, לז, ובתחילת ספר זה.
  2. יצירתם של הסבוראים זוכה בשנים האחרונות לתשומת לב הולכת וגוברת. חוקרי התלמוד, רבנים ותלמידי חכמים פרסמו מאמרים ומחקרים המדגישים את המשקל הסגולי של פועלם של הסבוראים בעיצוב הסופי של התלמוד הבבלי, כפי שהוא נמצא לפנינו. ראוי להדגיש כאן את המחקר הנרחב והכולל ביותר שיצא לאור לעת עתה, שנעשה בידי הרב ד"ר אליהו רחמים זייני: "רבנן סבוראי וכללי ההלכה", ובו נידונים הנושאים שעוסקים בהגדרת מושגים ומונחים בלשון הסבוראים, מידת העומק והיסודיות שבעריכת סוגיות התלמוד, מקורותיהם ההלכתיים של הסבוראים בהכרעת הסוגיות ההלכתיות בתלמוד וכללי ההלכה והפסיקה הנובעים מן המודעות לפועלם של הסבוראים ביחס לדברי האמוראים והתנאים שקדמו להם.
  3. כתבי הגאונים שזכו לתפוצה רחבה כבר בימי הביניים ואף השפיעו רבות על עיצוב ההלכה, הן בספרד והן באשכנז, היו ספרי השאילתות. בזמן החדש אף זכו לפירוש נרחב על ידי ראש ישיבת וולוז'ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) זצ"ל. פירושו אף היווה השראה לדור מאוחר יותר של חוקרים לעסוק שוב בספרות הגאונים, תקופתם ופועלם. נציין כאן את מפעלו הגדול של הרב ד"ר בנימין מנשה לוין, שבמשך שנים רבות טרח ואסף כתבי גאונים, וסדרם לפי נושאים ועניינים שונים בכרכים רבים – "אוצר הגאונים". וכן ספרו ההיסטורי של הרב ד"ר שמחה אסף – "תקופת הגאונים וספרותה", ומאז בעשרות השנים האחרונות פרסומים רבים מתוך כתבי-יד שנמצאו בגניזה הקהירית ובספריות אחרות בעולם, המופיעים מפעם לפעם בבמות ספרותיות-היסטוריות ותורניות.

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן