מבחינה היסטורית, תקופת דוד ושלמה היא תקופה קצרה יחסית. עד שדוד הגיע להישגיו הגדולים, הסתיימו חייו. ארבעים שנות מלכותו היו שנים של מלחמות, של התמודדויות, של הרחבת הגבולות, של איחוד העם ושל בנין הממלכה והבירה. שנות מלכותו של שלמה הן באמת, כפי שאמרו חז"ל: "סיהרא בשלמותא"[1] – הירח במילואו. כנסת ישראל נמשלה לירח. יש שהירח חסר ויש שהוא מלא. תקופת שלטונו של שלמה נקראת בתולדות ישראל תקופת הירח המלא. כשהירח בשלמותו הוא מצליח לקלוט את אור השמש ולהעבירו בכל מלא שטח היקפו. נבנה בית המקדש, שורר שלום בארץ. לכאורה, השלמות המוחלטת. ובכל זאת, לא שלמה נשאר 'מלך ישראל לעולם ועד' – אלא דוד, שלמה הוא רק הצד המשלים. נדמה היה שבתקופתו הגיעו לשלמות, אך לאחר מכן מתברר שתקופתו לא היתה כל כך מושלמת, ואנחנו מוצאים אצל שלמה, בתוך תקופת העושר והשלווה, גם זרעי פורענות.
חכמת המדיניות שלו התבססה גם על קשרי משפחה עם בתי מלכות אחרים, ולכן, הובאו אל בית המלך נשים נוכריות, כבת פרעה מלך מצרים. הבניה הרחבה של בית המקדש ושל הארץ כולה, היתה אולי למעלה מכוח הסבל של העם מבחינה כלכלית. נדמה היה שאולי לשלמה מותר להרבות סוסים, נשים, כסף וזהב, בניגוד לצו התורה, מפני שהוא איננו אדם רגיל, לא היה עוד אדם כמותו. תקופתו של שלמה היא תקופה יפה מאוד, נהדרת כשלעצמה, אבל בתוכה קיימים כבר זרעי פורענות, ולא לחינם מיד לאחר מותו התפרץ החוצה כל הלחץ, כל אי שביעות הרצון, כל הציפיות שלא נתממשו על ידי שלמה. אולי העם ציפה שהמלך הבא אחריו יממש את הציפיות, והמאמץ הזה יהיה המאמץ האחרון. כפי שהמאמץ המלחמתי בימיו של דוד הסתיים בתקופת שלמה, כך יהיה גם לגבי המאמץ הכלכלי והחברתי האחרון בתקופת מלכותו של שלמה.
אך לא כך היה. בנו של שלמה, רחבעם, לא ניחן בחכמת אביו, אך ניחן בתאוות שלטון. הוא מגיע לאותה נקודה שהיא מעבר ליכולת, והממלכה מתפלגת בגלל דרישתו למיסים. כלומר, זו הטיפה האחרונה של מאמץ העם, ואי שביעות הרצון מגיעה כעת לשיאה. אותה אי שביעות רצון היתה כבושה כנראה עוד קודם לכן. רחבעם אומר זאת בעצמו: "אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים"[2], כלומר, רחבעם ידע שבתקופתו של אביו השתמשו בשוטים ולא היה קל כל כך. אכן, ישנם דברים שאפשר להוציא אותם בשוט ובסופו של דבר זה לטובה (כמו שאומרת ההלכה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"), אך גם לזה יש גבול. אי אפשר לקחת את העיקרון הזה ולמשוך אותו לאורך זמן, ואז כמובן המלקות כבר אינן מועילות וצריך עקרבים "אני איסר אתכם בעקרבים". מלקות גורמות כאב, אך עקרבים זו כבר סכנת מוות. רחבעם עבר את הגבול, ולכן התקוממותו של ירבעם, ואתו סיעה גדולה של אנשי מעלה, מצליחה.
אנו מתבוננים בתקופת מלכותו של שלמה מבחינה היסטורית, ועלינו להפיק ממנה לקחים מסויימים. הלקח הוא, שאמנם המדינה הגיעה לשיאים שלא היו קודם לכן ולאחר מכן (אולי מלבד תקופה קצרה מאוד בתחילת ממלכת חשמונאים), אולם ההישג היה על חשבון כוחו של היחיד, של כל נתין ונתין (היום משתמשים בביטוי 'על חשבון האזרח', אך אז לא היתה עדיין הגדרה משפטית כזו של אזרח). הנתינים נדרשו למקסימום כדי להאדיר את הממלכה. הם נתנו את כוחם וכספם ברצון, או באונס שסופו היה ברצון, אבל ציפיותיהם לא נתממשו. זו סוגיה חשובה מאוד שנכונה לגבי כל התקופות, כל העמים וכל הממלכות, והיא סוגיית יחסי המדינה והאזרח. עד כמה נדרש היחיד לוותר על שלו כדי להאדיר את המדינה? עד כמה הוא מזדהה עם שאיפות המדינה, וכיצד המדינה על ידי גדולתה, מפצה אותו רגשית, ואולי לא רק רגשית, על מאמציו? באיזו נקודה כבר אין יותר פיצוי לפרט, ומה מעבר לכוח ולגבול היכולת של הנתינים?
אין זה פלא שכל הדברים שנדמה היה שכבר נכבשו ואינם, פורצים בכוח אדיר. שלושה דורות חי עם ישראל בממלכה אחת, ונדמה היה שהממלכה מאוחדת, ושהחלוקה השבטית כבר אינה חשובה. והנה במרד המוצלח של ירבעם, לצערנו, כל הדברים הללו פורצים החוצה. ישנו קרע, והשבטים, שבטי ישראל לעומת יהודה ובנימין, מתפלגים. ויותר מזה, הם מערערים על בית המקדש ועל ארון ברית ה', מקימים מרכזים רוחניים אלטרנטיביים בבית אל ובדן, ובונים שם את עגלי הזהב. כלומר עדיין לא נדמו לגמרי קולות העם המרקדים לפני הפסל במדבר. אותן האצבעות שהצביעו "אלה אלוהיך ישראל", עדיין לא השלימו מבחינה נפשית עם כך שהפסל נכתש וניתן במים על ידי משה. הכל פורץ החוצה. אל לו לכל שליט ולכל מלך לסמוך על כך שרגשות מסויימים, בין אם הם שבטיים, אידאיים או דתיים, נעלמו מן השטח, אפילו אם עברו מאות שנים. בקונסטלציה מסויימת, במצב מסויים, הכל יכול להתחדש ולעלות שוב על פני השטח, ויהיו לזה צידוקים ונימוקים שונים. בודאי אמרו העם: 'היו שני אחים מנהיגים, משה ואהרן, משה לא רצה פסל, אך אהרן רצה בו, אז אנחנו עם אהרן, כי מי אמר שדווקא משה הוא הצודק? לכן צריך להקים עגל בבית אל. ודווקא בבית אל, כי בית אל חשובה יותר מירושלים. שם היה יעקב אבינו. ירושלים היא המצאה של דוד ושל שבט יהודה'. הכל יכול להתהפך, אפילו דברים שנראה היה שהם כבר מיושרים ואין שום ערעור עליהם. זהו הלקח מממלכת שלמה הנאדרת, ומהפילוג שנוצר לאחר מותו של האיש המיוחד במינו, שידע בחכמתו לנווט את הממלכה עשרות שנים, וידע לקחת את המקסימום מבלי לעבור את הגבול. אלא שהכל היה שברירי מדי ועמד כל הזמן בין חיים ומוות. הפיצוי של גודל הממלכה וגדולת השליט לא סיפק עוד את העם.
עם התפלגות הממלכה אנו חוזרים לכל אותן בעיות שהיו בימי השופטים: שוב מאבק נורא בעבודה זרה, שוב קיום בריתות כאלה ואחרות עם העמים והממלכות מסביב ופיצול פנימי שהביא למלחמת אחים בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל. שוב נסיגה אחורנית מבחינה דתית, רוחנית ולאומית שנמשכת עד לחורבן בית המקדש. השושלות בממלכת ישראל התחלפו כל מספר שנים. לא היתה שושלת אחת. לעומת זאת, ביהודה היתה שושלת אחת, שאמנם נתנה יציבות מסויימת, אך היא היתה עניה יותר, משום שנקרעו ממנה חבלי הארץ העשירים של השומרון, הגליל ועבר הירדן, והממלכה חלשה על שטחים לא כל כך פוריים מבחינה חקלאית. מעמדם של היהודים יורד פלאים. זו הדרדרות שנמשכת והולכת עד לחורבן בית המקדש הראשון.
זוהי תקופה של עליה שמסתיימת במותו של שלמה, ותקופה של ירידה שסיומה בחורבן בית המקדש. בתוך הירידה ישנם גם שיאים רוחניים, אישים גדולים שאין יותר כמותם, אך אפילו הם לא הצליחו למנוע את החורבן. חשוב מאוד להבין דבר זה מבחינה היסטורית. זו תקופה בה פעלו אליהו, ישעיהו, יחזקאל וירמיהו וכל הנביאים שאנו מכירים, ועוד רבים שאין אנו מכירים. זו תקופה נפלאה מבחינת הנבואה, אך לא היה די בכך, כי בני ישראל ככלל לא השלימו עם דברי הנביאים והתנהגו שלא כראוי: לא המלך בארמונו, ולא הכהן בבית המקדש ולא עם הארץ בחיי החולין. רק בעידן הבא – בגלות, נהפך המתח שבין הנבחרים הנפלאים – הנביאים, לבין כלל הציבור, ליסוד שיוצר מציאות שונה. לאחר חורבנה של ממלכת ישראל, חורבן בית המקדש והגליית השבטים לבבל, התוכחה והנחמה שבנבואה משנה את פני העם ומגבשת את תפישתו הרוחנית.
[1]. זוהר, ויחי: "ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא".
[2]. מלכים א' יב, יד.