השבתאות

הרקע לשבתאות – תקוות משיחיות

במשך כל ימי הגלות, פיכו געגועים לגאולה. העדרה של מלכות יהודית וחיים במציאות קיומית של השפלה – דקרו את היהודים בליבם. אחד מהביטויים לגעגועים הללו נמצא בהופעתן של תנועות משיחיות ובהופעתם של משיחי שקר.

הגעגועים לציון התבטאו בעליות בלתי פוסקות לארץ ישראל, הן של רבנים והן של יהודים פשוטים, בייסוד ישיבות ובחידוש הישוב היהודי במקומות שונים בארץ ישראל. משמעות הגעגועים לגאולה הינה הרבה יותר נרחבת. גאולה פירושה: קיבוץ גלויות ,עצמאות מדינית, מפנה דרמטי במעמדו של העם היהודי בעיני האומות ותפקיד מוביל לתורת ישראל ולעם ישראל בעולם.

שילובם של מספר תהליכים ותופעות הובילו במאה ה-17, לחיפוש מעמיק ומאומץ אחר הדרך להשתחרר ולהיגאל. כמו כן הם הובילו לראיית סימנים שונים כסימני גאולה. במישורים שונים עלתה קרנם של היהודים:

• עם הופעת תנועת הרפורמציה במאה ה-16 והשפעתם של זרמים הומניסטים ,נדמה היה שלעקרונות הנוצריים החדשים יש קרבה לעקרונות היהודיים. כניסתה של השפה העברית ללימוד במוסדות האקדמיים וההתעניינות העמוקה בחכמה היהודית מצידם של גדולי החוקרים והרופאים הנוצרים ,שחלקם למדו מהיהודים עצמם, העלו את קרנה של היהדות.
• עלתה קרנם של יהודים מסוימים בחצרות מלכים כיועצים וכשרים בפועל, הם צברו עצמה שלטונית גדולה מאוד, כמו לדוגמא: רבי יוסלמן לואנץ מרוסהיים שהיה למגן ליהודי גרמניה. ^[1]
• מעמדם הבין-לאומי הגבוה של יהודים, כמו דונה גרציה מנדס (ה'ר"ע-ה'שכ"ט, 1569-1510) ואחיינה דון יוסף נשיא (ה'רפ"ד?-ה'של"ט ,1524?-9751), מאנוסי ספרד ופורטוגל, שנעשו בעלי מעמד כלכלי חשוב מאוד בעודם באירופה ולאחר מכן באימפריה העות'מנית. ^[2]
• הופעתו של דוד הראובני, שהתקבל אצל האפיפיור, אצל מלך פורטוגל, ואצל הקיסר קרל החמישי, עשתה רושם אדיר בקהילות שונות (לעיל עמ' 33).
• בפולין הייתה תופעה של מעין עצמאות יהודית. השלטון הפולני קבע שיהודי חייב להישמע לשלטון הקהילה, כאשר בידיה היו נתונות סמכויות של אכיפה וענישה חמורים: בקנסות, עונשי גוף, הטלת חרם וכו'. יהודי שלא נשמע לבית הדין הקהילתי נחשב כמורד במלכות! למעשה כל יהדות פולין על חלקיה השונים, הייתה כפופה לוועד ארבע הארצות.^[3] יהודי פולין, אוכלוסייה של מאות אלפי יהודים ויותר, בשטח נרחב מאוד, חשו עצמם כמין מדינה בתוך מדינה עם סמכויות שלטון פנימיות נרחבות, זאת על אף שמחוץ לכותלי הקהילה היה צורך להגן על היהודים מפני האספסוף ומפני הכנסייה הקתולית ונציגיה האנטישמיים.
• בעקבות המהפכה באנגליה, ועלייתו של אוליבר קרומוול^[4] לשלטון, הורשו היהודים להתיישב אנגליה בשנת 1655, לאחר הגירוש ואיסור המגורים שנמשך למעלה משלוש מאות חמישים שנה. הרב מנשה בן ישראל^[5] הצליח לשכנע את קרומוול לפתוח את שערי בריטניה בפני היהודים למרות שלא בוטל צו הגירוש באופן רשמי. השכנוע התבסס על שני יסודות:

א. התועלת הכלכלית המרובה שתצמח מפעילותם הברוכה של אנשי עסקים ובעלי מלאכה יהודים. תועלת זאת הייתה חשובה כפליים בעת ההיא,  מפני שאנגליה הייתה זקוקה נואשות לצמיחה כלכלית כדי להתאושש לאחר מלחמת אזרחים קשה.

ב. הרב מנשה בן ישראל הצליח לנגוע בציפור נפשו הדתית של קרומוול הפוריטני^[6] הקשור בכל ליבו לתנ"ך, בהבטחה שבני העם הנבחר, עם התנ"ך ,יביאו ברכה רוחנית לבריטניה החדשה ויהיה בכך מימוש רצון הבורא. יתרה מזו,  כמו המילינריסטים האנגליים^[7]  גם קרומוול ראה בשיבת היהודים לבריטניה שלב הכרחי בקירוב הגאולה.

• מגורשי ספרד הביאו את היישוב הארץ-ישראלי לשיא של פריחה ושגשוג ,כלכלי ורוחני. בפרק זמן קצר התרכזו בארץ ישראל, ובמיוחד בצפת, מספר גדול מאוד של תלמידי חכמים שהשפעתם הייתה השפעה כלל-יהודית, בזמנם ולאחר זמנם. לדוגמה, רבי יעקב בירב מחדש הסמיכה, רבי משה קורדובירו , רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, האר"י הקדוש, רבי שלמה אלקבץ, רבי לוי בן חביב שהיה מגדולי ירושלים וחלק על חידוש הסמיכה וייסוד הסנהדרין בצפת ועוד. בצפת גרו כשלוש מאות רבנים גדולים, והיו בה באותה תקופה עשרות בתי כנסת וישיבות. מלבד זאת ידועה הייתה תעשיית הטקסטיל היהודית של צפת באיכותה ובהצלחתה הכלכלית.
• התפשטות תורת הסוד מבית מדרשו של האר"י נתפסה כחלק מסימני הגאולה. לפי דעתם של הסוברים כך כבר נפתחו שערי החכמה, הושגה הבנה שלימה ,נכונה ועמוקה יותר של חכמת הקבלה ושל המציאות, התגלתה חכמת התיקון ,ועל ידי תפילות, כוונות, ייחודים והנהגות ניתן לתקן את העולם.

בד בבד עם קבלת האר"י העיונית התפשטו מנהגים, שנקראו מנהגי האר"י. הנהגות מעשיות אלו התקבלו בקלות בשכבות רחבות. לימוד הקבלה או לפחות איזו התייחסות לימודית אליה כחכמה המקרבת את התיקון והגאולה, נעשו רווחים יותר ויותר בקהילות ישראל. יתירה מזאת,  אפילו אסונות,  כמו גרוש ספרד או פרעות ת"ח ות"ט,  נתפרשו כסימנים של גאולה.

לגורמים אלה נוספה האווירה שאפיינה גם את העולם הנוצרי הסובב, שהתכונן לתאריך פנטסטי המבוסס על חישובים בכתבי הנוצרים, לפיהם בשנת 1666 עתיד משיחם לחזור. ^[8]

כל הדברים הללו יחד יצרו את הרקע הנוח להופעת השבתאות. רקע של ציפייה דרוכה ,של נכונות לקבל כיווני מחשבה מסוימים, נכונות להצטרף למאמץ המיסטי לתקן את העולם – בתנועה השבתאית כל המיתרים הללו ניגנו גם יחד.

שבתאי צבי

שבתאי צבי (ה'שפ"ו-ה'תל"ז ,1676-1626) נולד באיזמיר שבתורכיה. לפי עדויות מכיריו הוא התאפיין באישיות מורכבת, ברגש עז ויכולת השפעה על אנשים אחרים, כנראה בשל השכנוע העצמי העמוק בכוחותיו וייעודו.

כבר בצעירותו נמשך שבתאי צבי אל תורת הסוד. כפי הנראה למד בתלמוד תורה שבקהילה את המקצועות המקובלים, אך מנעוריו העדיף להגות בתורת הסוד. מכיוון שלא נשארו כתבים שלו ועדויותיהם של אחרים מעטות, קשה לקבוע האם הייתה לו שיטה משלו ומה הייתה רמת הבנתו בחכמת הקבלה. לא ברור האם בפרשנותו לכתבי האר"י היה ממש או דבריו שנאמרו תוך כדי התרגשות גדולה והרשימו אנשים פשוטים בגודש המושגים ובלהט הפנימי, לא היו בעצם בעלי משמעות.

בעקבות חיפושיו הרוחניים שבתאי צבי נסע לארץ ישראל וביקר בירושלים. שם התקבל באופן מאוד צונן והמשיך למצרים.

באותה התקופה הוא לא דיבר על עצמו במפורש כמשיח, גואל ישראל או מנהיג רוחני שבכוחו לקרב את הגאולה. אך כנראה שמחשבות מעין אלו שהיו בליבו ניכרו בעיני אחרים ושימשו סיבה גם להסתייגות ממנו וגם למשיכה אליו. אנשים שהכירוהו אז ציינו את החליפות החדות במצב רוחו: או שהיה נלהב ביותר או שהיה מדוכא עד מאד, לעתים היה נדמה שכל העולם בשליטתו ולעתים היה מתכנס לתוך עצמו, כמי שאינו מסוגל לפעול. ייתכן שתיאורים אלה מעידים על הפרעה דו-קוטבית – מחלת המניה-דפרסיה שסבל ממנה במשך כל חייו.

עוד בהיותו בבית אביו נאלץ להקים משפחה פעמיים, אך משלא עמד בעומס הנפשי ובהתחייבויות הנגזרות מכך התגרש זמן קצר לאחר הנישואין. בהיותו במצרים נשא לאשה נערה יתומה בשם שרה, פליטה מפרעות ת"ח ות"ט, אשר על פי העדויות סבלה מבעיות נפשיות קשות והתנהגות חריגה. בעקבות הצרות הנוראות שעברו עליה והתנסויות מזוויעות שברצח הוריה והתעללות קשה בה עצמה – נדדה ברחבי אירופה עד שהגיעה למצרים. בהזיותיה דימתה שהיא מיועדת להיות כלתו של מלך המשיח וציפתה לפגוש את המיועד לה. בחירתו של שבתי צבי בה למרות או שמא בגלל חריגותה היה לה לסימן שגורלה מתקיים.

לפאזל המשונה הזה חסר היה רק מרכיב אחד – נביא שיבשר את בוא המשיח.

נתן העזתי

בעזה הייתה קהילה יהודית גדולה, חשובה ועשירה. ישב בה אדם צעיר, שלפי כתביו ,היה בקי בהרבה משבתאי צבי בתלמוד, במדרש ובקבלה. שמו היה אברהם נתן אשכנזי אשר כונה ברבות הימים נתן העזתי (ה'ת"ד-ה'ת"מ ,1680-1643), בן דור ראשון או שני של פליטי אשכנז שנמלטו מאירופה למצוא מחסה בארץ ישראל תחת כנפי האימפריה התורכית.

נתן העזתי התנהג באופן סביר בדרך כלל, אך מפעם לפעם היה נתקף בפרץ של חזיונות. הוא לא חשב את עצמו למשיח, אלא לנביא, וככזה הכיר בשבתאי צבי כמשיח והתכבד להיות מבשרו.

וכך, בעיר עזה בשנת ה'תכ"ה (5661) – התבשר העולם היהודי שיש לו משיח ונביא. אף זמן לידת שבתי צבי, לפי דבריו עצמו היה בתשעה באב ושימש "הוכחה ניצחת" לכך שהוא משיח ,שהרי נאמר שהמשיח נולד באותו יום בו נחרב בית המקדש (ירושלמי ברכות ב, ד) על כן הקפיד שבתי צבי לערוך סעודה דשנה, ריקודים ומחולות בתשעה באב, שהוכרז על ידו כחג ביאת המשיח, ואף זאת על פי נבואת זכריה שצומות החורבן יהפכו לששון ולשמחה.

במסגרת המאמץ להשתלב במסורת היהודית שתקופת המשיח היא תקופת תיקון העולם והמידות, פצח נתן העזתי בפרץ יצירתי של כתיבת חוברות בהם תיקוני תשובה ומוסר פרטיים וקהילתיים וכן במכתבים לאנשים שאמורים לגלות להם את סוד נפשם ותיקון נפשם. החוברות הודפסו ונפוצו ברחבי העולם היהודי: בארץ ישראל, בתורכיה, במצרים ,באיטליה, בפולין, בהולנד ועוד. תיקוני התשובה הטיפו לצומות, לאמירת תהלים, ללימוד תורה ולפרישה מעסקי העולם הזה.

מעתה נשאר רק לעשות את הצעד האחרון – קיבוץ גלויות וייסוד ממלכה יהודית.

התפשטות השבתאות

מעודד מ"נבואתו" של נתן העזתי עלה שבתי צבי לירושלים וגילה שם בפומבי את דבר משיחותו. אולם בקהילה הירושלמית זכה בדרך כלל לזלזול ולאחר מכן כאשר החל להתנהג באופן חריג ומוזר אף הוחרם על ידי רבני ירושלים החשובים, בני העדה הספרדית – רבי ישראל יעקב חגיז, שהיה מן הפוסקים החשובים, ורבי יעקב צמח, שנמנה על המקובלים ופרשני האר"י. יחס עוין זה הבריח את שבתי צבי מירושלים ומארץ ישראל בכללותה. הוא עבר בערים וקהילות שונות ברחבי המזרח התיכון ובשורת משיחותו עשתה לה כנפים והביאה חסידים רבים למחנהו.

לקראת שנת ה'תכ"ו הגיע לעיר הולדתו איזמיר, ובראש השנה הודיע לקהל המתפללים בבית הכנסת שהמשיח כבר הגיע, תוך רמיזה ברורה שהוא המשיח. כתוצאה מכך במוצאי ראש השנה התכנסו רבני איזמיר וביניהם הרב אהרן לַפּ פָּּ ה^[9] והרב חיים בנבנשתי, ופסקו שהוא מהווה סכנה לקהילה וליהדות ועל כן דינו מוות, אולם לא נמצא האיש שיבצע את פסק הדין נוכח תגובת ההמון בקהילה שקיבל את בשורת המשיחיות בהתלהבות רבה.

בראות שבתי צבי כי דבריו מתקבלים, יצא את העיר לקהילות היהודיות הסמוכות כדי לרכוש לו אוהדים ותומכים. מסעו ארך חודשים אחדים, והוא שב לאיזמיר לקראת חנוכה.

ביום שישי,  ג'  בטבת ה'תכו,  שהוכרז על ידו כיום תפילה וחגיגת משיחיותו, קרא לרבני הקהילות לקבל את דבר מלכותו ולהצטרף אליו. ייתכן שהגיעה לאזניו השמועה על התנגדותם ופסק דינם החמור לגביו, ואכן, רוב רבני העיר לא נענו לקריאתו. למחרת ,ביום שבת התכנסו הרבנים עם קהל מאמינים לא מבוטל בבית הכנסת הפורטוגזי בעיר תוך התעלמות מופגנת משבתי צבי ואוהדיו שהתפללו בבית כנסת אחר. משראה שבתי צבי ,שהתעודד מהתלהבות המון היהודים שבא להתפלל איתו, בהעדרם של רוב הרבנים, הנהיג את האספסוף המתלהם אל עבר בית הכנסת הפורטוגזי כדי לכפות על הקהל לקבל את שלטונו. השמועה על התהלוכה האימתנית הספיקה להגיע אל הרבנים לפני שבא ההמון ,ועל כן הם נעלו את דלתות בית הכנסת מבפנים וקיוו שיונח להם להתפלל את תפילת השבת במנוחה. אבל לתדהמתם הגמורה, משנוכח שבתי צבי שדלתות בית הכנסת סגורות ,ציווה להביא לו גרזן ושבר את הדלתות תוך חילול שבת פומבי ומופגן, מעשה ששום רב לא ציפה שיכול בכלל להיעשות על ידי אדם שמכריז על עצמו שהוא המשיח, גואל ישראל. לאחר ההתפרצות האלימה פרע את כל סדרי התפילה,  לעג,  השפיל וביזה את הרבנים והקהל תוך הטלת אימה ואף ביקש להראות את כוחו בחידושי ההלכה והמנהג כאשר הכריז שמעתה יקראו בתורה מתוך חומש מודפס ולא מתוך ספר תורה כשר. כמו כן ציווה לברך ברכות לבטלה והעלה שבעה מנאמניו תוך הכרזה על כל אחד מהם שהוא מלך על מדינה כל שהיא באירופה. יתרה מזו, העלה גם שבע נשים לקרוא בתורה תוך שהוא מצווה מכל אחד להגות בקול רם את שם השם המפורש באותיותיו. לאחר כל החינגא הזאת הוציא ספר תורה אמיתי מארון הקודש ורקד איתו תוך שהוא שר שיר עגבים ספרדי שהיה אהוב עליו במיוחד.

לאחר אותו מעשה נורא, רבים מרבני איזמיר לא העזו יותר לדבר נגד שבתי צבי, ואף נענו לקריאתו להצטרף למחנהו. ייתכן שהיה זה מתוך פחד וזעזוע נפשי עמוק, וייתכן שחשבו כי ההצלחה הרבה של שבתי צבי בקרב ההמון היא סימן כי מן השמים המליכוהו. סברה זו התחזקה כאשר מתוך סביבתו הקרובה של שבתי צבי החלו להיות נפוצים תיקוני תשובה שהביאו יהודים רבים למאוס בנכסיהם ולהקדיש את יומם ולילם ללימוד תורה, לתפילה ,לצום ולסיגופים. בו בזמן, הלכו והתרבו המעשים המוזרים והדעות המתירניות ביחס לכל אורח החיים היהודי ומושגי יסוד כמו קדושה, מצוות, סמכות חכמים וכדומה.

ראשית דבר, שבתי צבי ביטל את כל צומות החורבן, ובראשם צום תשעה באב ועשה אותו יום משתה ושמחה.  לפי דברו, היה זה יום הולדתו, וממילא גם יום שיש להופכו לחג כאשר בא המשיח.  על פי הוראה זו אכן נעשו ביום זה חגיגות גדולות ופומביות בקהילות שונות.  מלבד זאת, הוא קבע עיקרון דתי חדש, שעד שלא בוצעו כל החטאים והעבירות האפשריות לא יבוא תיקון שלם ועל כן יש להרבות בעבירות מכל הסוגים  לשם כך תיקן שבתי צבי ברכה חדשה ומיוחדת בחוצפתה ונועזותה – ברכת 'מתיר איסורים' בשם ומלכות.  אמנם עיקרון זה התפרסם בעיקר בחוג הצר של נאמניו וחסידיו, שמתוך חשש ל"אי-הבנה "בקרב יהודים רבים, לא נתנו לו פומבי.  בעניין זה, כמו גם בכל המוזרויות השונות של שבתי צבי אנו עומדים מול תמיהה שאין לה פתרון ברור: האם הכל היה מתוך מחשבה מערכתית ושיטה רוחנית במחשבת תחילה, או סוג של התפרצות חולנית מתוך דחפים נפשיים בלתי מרוסנים.  ברור שחסידיו, ובראשם נתן העזתי, ניסו לשוות אופי שיטתי רוחני להתנהגותו של שבתי צבי, אולם מתוך עדויות עולים ספקות רבים באשר לעמדתו האישית האמיתית.

חשוב לציין שבקהילת איזמיר קם הרב אהרן לפפה,  למרות כל האימה וההתלהבות שאחזו בבני הקהילה ורבניה, והביע התנגדות מוחלטת ועזה בשם ההלכה והמסורת היהודית כולה למעשיו ואישיותו של שבתי צבי.  התנגדות זו לא רק נלחשה באזני התלמידים והקרובים אלא פורסמה בראש כל חוצות, ואכן הרב לפפה גורש מן העיר תוך מכות נמרצות ואיומים על חייו. נאמני שבתי צבי ניצלו את המתח שהיה בין הרב לפפה לרב בנבנישתי שחלקו לפני כן את ההנהגה הרוחנית של העדה, והציעו לרב בנבנישתי את רבנות העיר הבלעדית תמורת הצטרפותו למחנה "המאמינים" . למרות שלפני כן הרב בנבנישתי והרב לפפה שמרו על מערכת יחסים קורקטית והשתדלו שחילוקי הדעות ביניהם לא יהיו נחלת הקהל, משראה הרב בנבנישתי את גורלו המר של עמיתו ואת ההתלהבות הרבה של בני הקהילה, סבר וקיבל את ההצעה ואף ניסה לחפש צדדי זכות בשבתי צבי האיש ובתנועת התשובה והגאולה שהוא חולל.  עמדה זו רווחה בקרב רבני הקהילות שהעדיפו לשתוק ,להתבונן ולשמור את ספקותיהם ומחשבותיהם בליבם.  מעטים היו הרבנים שהעזו לעמוד נגד ההתלהבות הסוחפת,  נגד התקווה המתעוררת ונגד הרוחניות המתפשטת בקהילות ישראל בארצות רבות.

וְהָיִיָתָ מְשָֻׁגָּע מִמַּרְֵאֵה עֵיֶנֶיךָ

על רקע הזעזועים הנוראים של גירוש ספרד והמרת דת המונית באונס, פרעות ת"ח ות"ט שהציפו את קהילות ישראל ביתומים, במעונים, בנכי נפש וגוף, מצד אחד, ועליית האימפריה התורכית רבת הכח,  שנתפסה כעין חרב מאיימת על העולם הנוצרי ומבשרת שינוי אדיר מימדים מצד שני – התקבלה הבשורה המשיחית של גאולה ותקומה בקלות רבה.

הצרות והזעזועים לא התמצו אך ורק במאורעות של אלימות קשה ומלחמות גדולות.  במשך דורות ספורים, מאות אלפי יהודים – אנוסי ספרד ופורטוגל, ופליטי פרעות וגירושים נאלצו לחיות חיי חטא שכללו המרת דת, אכילת נבילות וטריפות, חילול שבת ומועד, חוו אונס, נישואי תערובת וכמעט כל סוגי העבירות בתחום המיניות וטהרת המשפחה.  המוני בני ישראל אלה,  הציפו את הקהילות היהודיות המסורתיות ושיתפו את שאר אחיהם בהתנסויותיהם ועלילותיהם.  נדמה היה שסאת הייסורים וגם העבירות קרובה להיות גדושה, וממילא הביכה והתמיהה רבים – מה פשר ההנהגה האלוהית בכל אלה? מהי המגמה ולאיזה יעד היא מובילה? האם יש הגיון בשיגעון, ומהו?

הצעתו של שבתי צבי להשלים את סאת העבירות כדי להחיש את הגאולה הייתה מעין הארה שהצביעה על כיוון הפעולה ומשמעות הצרות הנוראות.  על כן,  עם כל מוזרותה והפקרותה, הצליחה להתקבל על דעת רבים, ובלבד שאכן תוביל לגאולה ולמלכות ישראל. העזתו של שבתי צבי להכריז על עצמו כמלך ישראל ואף מלך העולם, שמסוגל בשבט פיו ובכוחו הרוחני להשלים את השינוי המתחולל לנגד העיניים ולהביא במהרה את כל ישראל לארצם, לבנות את המקדש ולהקים את המלכות – עזות מצח מטורפת זאת אף היא התקבלה ברצון ומתוך תקווה למימוש, מפני שהתאימה לכאורה לטירוף המערכות הכללי שיהודים חוו על בשרם.

בנוסף לכל אלה, נודע בקרב היהודים שגם העמים הנוצריים – פשוטי עם, אנשי כנסייה ומלכים – מצפים בחרדה פנימית לשנת 1666, שאמורה להיות קץ העולם והופעת הגואל כאחד.

הוא כל כך האמין בעצמו שהוא נסע לקושטא אל הסולטן התורכי כדי להגיד לו מה עליו לעשות. שם עצרו אותו שוטרי הממלכה  יהודים עשירים שיחדו את השומרים ואת מנהל המבצר והוא חי שם בפאר והדר מופלא. אמנם הוא לא יכול היה להשתחרר אך קרה שם מין מהפך. מבצר מלכותי, שאמנם היה בית כלא, הפך בעיני היהודים לארמון של פאר ושפע. הוא ישב בבגדי מלכות וקיבל אנשים שונים. הגיעו יהודים מפולין, מצרפת, מהולנד, מגרמניה ,מאיטליה ומכל מקום אליו הגיעה השמועה שהנה יש משיח לעם ישראל. העיתונים הנוצריים של אותו הזמן פרסמו את דבר המשיח.  הסתבר אם כן, שהשיגעון לא היה רק נחלת היהודים בלבד, אלא אחז אף בחברה האירופית בכללותה. השמועה בדבר התגלותו של משיח יהודי בתורכיה הוסיפה לדעה הרווחת בקרב הנוכרים שאכן קץ העולם מגיע.  דוגמא מעניינת להתפשטות השמועה המשיחית מעבר לגבולות ישראל אנו מוצאים באגרתו של מלומד נוצרי היושב בלונדון אל ידידו היהודי המוחרם, ברוך שפינוזה, שמתגורר בהולנד (איגרות ברוך שפינוזה, אגרת 33, מהנריקוס היינריך אולדנבורג לשפינוזה, מתאריך 8.12.1665, עמ' 661):

"בפי הכול כאן השמועה בדבר שיבת היהודים לארצם לאחר אלפיים שנות גלותם ויותר. רק מעטים מאמינים בה כאן,  אבל רבים מבקשים שתתאמת. הלא תואיל להודיע לידידיך, מה שמעת על דבר זה ומה אתה בעצמך חושב עליו. אשר לי, קשה לי להאמין בשמועה זו עד שלא אשמע חדשות אלה מפי אנשים מקונסטנטינופיל, הראויים לאימון, שהדבר קרוב להם ביותר. משתוקק אני לדעת,  מה שמעו על כך יהודי אמשטרדאם ,ואיך משפיעה עליהם ידיעה כזו, שאילו נתאמתה היתה כנראה מחוללת בעקבותיה זעזוע מהפכני בעולם כולו".

הרושם שמתקבל מתיאור המצב באגרת של אולדנבורג אכן מתאמת גם במסמכים וזכרונות של יהודים באותה התקופה.  הציפייה הדרוכה לשינוי מהותי של המציאות יצרה נכונות לקבל כל סימן ורמז לשינוי המיוחל, ופתחה את הלבבות של רוב היהודים לאמונה תמימה ולוהטת שאכן השינוי הגיע.

השמועות על בוא המשיח לא רק התפשטו והתקבלו, אלא גם עברו לפסים מעשיים. סוחרים יהודים בגרמניה,  למשל,  עסקו במשך חודשים באריזת רכושם לקראת העלייה לארץ ישראל. הם מכרו את בתיהם, עזבו את עסקיהם, פיזרו כספם לצדקה ובעצמם הלכו ללמוד בישיבות ונהגו על פי תיקוני התשובה שפרסם נתן העזתי. למשל גליקל מהמלין ביומנה מתארת את המצב כך (ספר שני, בתרגום אז"ר, מהדורת דביר, תרפ"ט):

"בזמן ההוא התחילו לדבר על אודות שבתי צבי, אבל אוי לנו כי חטאנו ,כי לא זכינו לראות בעינינו מה ששמענו ומה שבטחנו בדמיוננו! כאשר אנכי נזכרת בתשובה שעשו בזמן ההוא זקנים וצעירים,  אי אפשר לספר הכל ,כמו שידוע ומפורסם בכל עולם  הוי, רבש"ע, באותו זמן קוינו שאתה הא-ל הרחמן תרחם על עמך ישראל העלוב ותגאל אותנו, כך קוינו, והנה היינו דומים לאשה היושבת על המשבר כל היום וסובלת יסורים ומכאובים נוראים וחושבת כל הלילה כי אחרי כל היסורים והמכאובים היא תשמח בילדה, אבל כשהאיר היום היא ילדה רוח. וכך אבינו מלכנו, קרה אותנו, כל עבדיך ובניך בכל אפסי ארץ עשו תשובה, תפלה וצדקה, וכל כנסת ישראל ישבה שנים שתי ושלש על המשבר, אבל מזה הכל נולד רוח, לא די שלא זכינו לראות את הילד אשר בשבילו כל כך סבלנו ואשר חשבנו כי הוא בודאי בוא יבוא. אנחנו לצערנו נשארנו דלים וריקים. ה' אלוהי! בכל זאת עמך ישראל לא חדל להאמין כי סוף סוף תרחם עלינו ותחיש לגאלנו ואפילו אם יתמהמה, אחכה בכל יום שיבוא, כשיעלה רצון קדשך מלפניך תזכור ברחמים את עמך ישראל.

מה רבה היתה השמחה כשנתקבלו הכתבים (ע"ד שבתי צבי) אין לספר.  יותר מכולם קבלו הספרדים מכתבים.  ובכל פעם היו הולכים עם המכתבים לבתי הכנסיות שלהם והיו קוראים אותם שם  גם האשכנזים,  בחורים וזקנים, היו הולכים שמה אל בתי כנסיות הפורטוגזי.  הבחורים הפורטוגזים היו תמיד מתלבשים בבגדי חג וענדו עליהם פסי תכלת משי – זה היה סמל לבושו של שבתי צבי. וכל יצאו כולם בתופים ובמחולות בבתי הכנסיות ובשמחה, כמו בשמחת בית השואבה, וקראו את האגרות. אחדים מכרו את בתיהם וכל קנינם בתקוה בכל יום לגאולה. חמי ע"ה, שישב אז בהאמל ,עקר דירתו משם ועזב את ביתו ואת כל קנינו ועבר לגור בהילדסהיים. משם שלחנו שתי חביות גדולות עם כל מיני בד, וכל מיני אוכל, כמו קטניות ובשר מיובש ופירות מיובשים וכדומה, כי האיש הטוב הזה חשב כי תיכף נסע מהמבורג לארץ הקדושה.  החביות הללו עמדו בבתינו בודאי יותר משנה. לסוף פחדו שמא יתקלקל הבשר ושאר המאכלים, ואז כתבו לנו כי נפתח את החביות ונוציא את כל האוכל שבהן, כדי שלא יתקלקל על ידו הבד, ובכן עמד כך ג' שנים והוא הוסיף וחשב כי ישתמש בזה במסעו. אבל הדבר היה לא לרצון בעיני א-ל עליון".

למרות התלהבות ההמונים, שגרמה גם לרבנים להטות אוזן לשמועת הגאולה הקרובה ,הייתה גם התנגדות לשבתאי צבי. שליחי קהילות ישראל ממקומות רחוקים שהגיעו למקום משכנו,  חמושים בשאלות בהנחיית הרבנים,  הזדעזעו ממראה עיניהם באשר להתנהגות בלתי-הלכתית בתחומים שונים לצד התרשמותם מרוב פאר והדר שאפפו את שבתי צבי ובני פמלייתו. הדיווחים השונים גרמו לכך שרבנים מסוימים יצאו בפומבי נגד שבתי צבי ומאמיניו. יש שהסתייגו והדגישו את הספקות הרבים באזני הקהל, כדי לצנן את ההתלהבות ולהחזיר את שיקול הדעת הישר על פי קנה המידה ההלכתי המקובל. מעטים מבין הרבנים יצאו למלחמה גלויה ובלתי מתפשרת בשבתי צבי ומאמיניו והביעו שאט נפש מרעיונותיו ומהנהגותיו.

אחד הלוחמים הגדולים בשבתאות היה רבי יעקב שׂשׂפורטׂשׂ (ה'ש"ע-ה'תנ"ח ,1698-1610) אשר כתב לכל רחבי העולם היהודי אגרות ושפך בהן אש וגופרית על שבתאי צבי עצמו ועל מאמיניו בכלל. קריאותיו למלחמה פעילה נענו בדרך כלל בקול ענות חלושה ,רוב הרבנים בקהילות השונות שמחו על כך שיהודים חוזרים בתשובה, מקפידים במצוות ומרבים בתלמוד תורה. נדמה היה שהנה ההוכחה לימות המשיח ותיקון העולם. בעקבות כך היו שהכריזו בפומבי על הצטרפותם ואמונתם במשיחיותו של שבתי צבי. אחרים לעומת זאת, החרישו מתוך ספקות והמתינו לראות איך יפול דבר. מצב עניינים זה גרם לתסכול והתמרמרות עמוקה של רבי יעקב ששפורטש ושותפיו למאבק.

המשבר

ככל שהתפשטה התנועה השבתאית בתורכיה,  כך הגיעו יותר ויותר הדים ושמועות אל הסולטן התורכי. בעיני השלטון, ההתנהגות היהודית נתפסה כסימן למרידה וחתירה תחת הסמכות. כאמור לעיל,  בעקבות זאת ניתנה הוראה לאסור את שבתי צבי במבצר עד שייערך משפטו. תומכיו העשירים שיחדו את מנהלי המבצר והפכו את מאסרו למעין לשכה מלכותית שבה התקבלו אורחים ושליחים והתנהלה פעילות ענפה. מציאות זו גרמה להתעצמות השמועות על גדולתו של שבתי צבי וחשיבותו בעיני הסולטן התורכי והוסיפה רושם חיובי בעיני היהודים. מאמיני שבתי צבי התפארו באזני הגויים שהנה עוד מעט והסולטן יוותר על כסאו למען המשיח היהודי ויעניק לו את השלטון על האימפריה כולה.

כזבים אלה הגיעו בסופו של דבר לאזני הסולטן מהמט הרביעי שהיה שליט ותיק ומנוסה ,שהחליט לשים קץ לפרשה העגומה במעשה שלטוני נחרץ. שבתאי צבי הובל אל ארמון הסולטן והועמד בפני ברירה: למות או להתאסלם. בפעם הראשונה אישיותו של מי שהכריז על עצמו כמלך, גואל ומושיע – הועמדה במבחן והתגלתה במלוא חולשתה וקלונה. מעשה ההקרבה של אלפי יהודים במשך הדורות שסירבו להמיר דתם ומתו על קידוש השם, היה מעבר ליכולתו הנפשית והוא בחר להתאסלם. הוא יצא מן הארמון אל מאמיניו כאשר על ראשו תרבוש בצבע הכחול-ירוק, שהיה אסור בשימוש ליהודים. עלייתו המטאורית ונפילתו אל תהום הבגידה היו באותה שנה – שנת ה'תכ"ו (1666), שהפכה בשביל העולם היהודי מיום טוב לאבל, ומשמחה לבכי ונהי.

כגודל הצפייה וההכנה כך היה גודל המשבר. ברור מאליו שהרוב העצום של היהודים בקהילות השונות מכל המעמדות, פשוטים ומלומדים, התאכזבו והפנו עורף לשבתאי צבי ולמעשיו, קרעו מפנקסי הקהילות את אותם הדפים ששמו היה מוזכר בהם, ניסו להשמיד ולהשכיח כל זכר של מי שהפך בעיני הדורות רשע מן הדרגה האיומה, שהמיר את דתו תוך בגידה בעמו ובמולדתו. מעתה כינו אותו רק בראשי תיבות ש"ץ ואף לזה הוסיפו שר"י, "ׁשֵׁם רְׁשָׁעִים יִרְקָב "(משלי י, ז). נוספו עוד כינויים שונים לאיש כגון "צבי שבור ורצוץ" וכדומה. כך נהג הרוב העצום בעם ישראל.

חלק קטן מאוד, כמה עשרות משפחות, הלכו בדרכו והתאסלמו. הם קיימו בתחילה אורח חיים מוסלמי בגלוי ויהודי בסתר. זו הייתה כת שהתקיימה עד למלחמת העולם השנייה – כת הדונמה (בתורכית: Dönme, שמשמעו מהופכים או מומרים), שכינו את עצמם "המאמינים "(בתורכית: Mamina), בקרב היהודים נקראו בבוז 'מינים'.

מספר קטן של חסידי שבתי צבי מן העבר המשיכו לדבוק בו, אך לא התאסלמו. ראש וראשון לאלה היה "נביאו" נתן העזתי, שהתאמץ לבנות מגדל פרשני הפורח באוויר אודות סודות גנוזים במעשי ההמרה. לפי פרשנותו, רק "המשיח" עצמו מסוגל בכוחו האדיר לרדת לעומק עמקי הקליפות כדי לגאול גם משם את הניצוץ הנסתר ולהפכו ברבות הימים ללהבת הישועה העולמית. על כן, אסור לשום יהודי שלא באותה המדרגה, להתאסלם בעקבות "הגואל". נתן העזתי אסר על המאמינים להתקרב לש"ץ בשעת "ההארה", שבמהלכה היה קורא לכל סובביו להמיר דתם בעקבותיו.

אותם יהודים מעטים, שקיבלו את הסברו של נתן העזתי, המשיכו לחיות את חייהם בקהילות השונות אך נהגו במנהגים שבתאיים בסתר. הם חששו להביע את דעתם נוכח הזעם, הגועל והאכזבה המרה שרווחו בקרב כל היהודים, אולם קיימו קשרים סמויים עם שרידי השבתאים במקומות שונים. נמצאו מכתבים באידיש מגליציה, מאוקראינה ומפולין של מאמיני שבתאי צבי. אמנם מוקד אמונתם לא באישיות עצמה אלא בבשורתה ובתורתה. אמונתם והתנהגותם ניזונה מאותם הכתבים שהתקבלו לפני ההמרה ואף מאלה שנכתבו על ידי נתן העזתי ותלמידיו לאחריה. אחד מן התלמידים האלה, נחמיה חיון (ה'תט"ו-ה'ת"צ בערך; כ-1730-1655), המשיך את מעשי רבותיו ונדד בקהילות שונות ברחבי העולם היהודי, במסווה של תלמיד חכם ומקובל עד שהיו מגלים את פרצופו האמיתי – לעתים לאחר חודשים של שהותו בקהילה – ומגרשים אותו. כתב ספרים והתאמץ להפיצם ולצוד נפשות תמימות. לא ידוע מתי בדיוק מת והיכן נקבר, בנו התנצר ברומא וכך הגיעה פרשת משפחתו לסיומה הצפוי וההגיוני.

תוצאות המשבר

הרבנים וחכמי ישראל נתנו את דעתם על הסיבות השונות שהביאו להתפשטות מהירה ונלהבת של משיחיות שקר קשה. אחת המסקנות הייתה,  שלימוד קבלה בלתי מבוקר הכשיר את הלבבות לקבל כל דעה והנהגה, ובלבד שתהיה עטופה במסתורין ולוטה בערפל.

מסקנה נוספת הייתה שיש להדגיש את חשיבות ההווה היהדותי בגולה וגודל ההשגחה העליונה שבהמשך הקיום כיהודים בקרב העמים, ולא להשליך את כל יהבה של היהדות על הציפייה המיידית לגאולה פלאית.

לכן, עיקר הלימוד והמשקל צריך להיות בתחום ההלכה וקיומה. כמו כן, יש לבצר את מסגרת הקהילה והמנהג ולהעצים את סמכות הרב ובית דינו.

במזרח אירופה המוסד המרכזי שקבע נורמות התנהגות היה ועד ארבע ארצות. בוועד זה התקבלו תקנות ביחס לקבלה שקבעו כי רק נשוי, בן ארבעים, שמילא כרסו בש"ס ופוסקים מותר בלימודה. תקנה נוספת, שלא להדפיס ספר בתחום היהדות ללא הסכמה של רבנים מוכרים. הצורך לתקנה זו התעורר בעקבות הדפסת ספרי נחמיה חיון שהכשילו יהודים תמימים רבים בקהילות ישראל ('הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה' מאת פרופ' מאיר בניהו, עמ '126-127 ;108-114).

לא לחינם דאגו ראשי ועד ארבע ארצות. אכן לאחר עשרות שנים בלבד צמחה תנועת משיחיות שקר חדשה, התנועה הפרנקיסטית. יהודי פולני מפולפל וחריף בשם יעקב פרנק (1790-1726) הכריז על עצמו שהוא גלגול של שבתאי צבי והוא המשיח בפועל. יעקב פרנק הקים לעצמו חצר עם חסידים, שבשם קירוב הגאולה הפרו כל כלל בתחום המצוות ובתחום ההתנהגות האישית והמוסרית. בין היתר עוררה התנועה את שרידי התנועה השבתאית בפולין. התפרצותה של הכת החדשה היוותה איום מחודש ומציאות מכאיבה וקשה. התגובה לא איחרה לבוא הפעם – כל הרבנים כאחד הדפו והחרימו את הפרנקיסטים, לחמו בהם ובדומים להם בכל האמצעים העומדים לרשותם. גם המון העם למוד האכזבות ומוכה הצער עוד מימי השבתאות המקורית לא נהה אחרי הכת החדשה ולכן תופעה זו לא קיבלה את המימדים המפחידים של השבתאות. בסופו של דבר יעקב פרנק עם קבוצת תלמידיו התנצרו בחסותו של הבישוף המקומי. ואמנם הוא ראה בישו את הגלגול הראשון של המשיח האמיתי, אך התנצרותו לא הייתה בלב שלם. לאחר ההתנצרות ברור היה שהפרנקיסטים לא מהווים איום רוחני על הקהילות היהודיות, אבל מפני שקיבלו חסות של הכנסייה הנוצרית, ומפני שנאתם על כך שלא התקבלו בקרב היהודים, היו מוכנים להיות מלשינים ומוסרים לשלטון הפולני ולכנסייה, ומעתה איומם העיקרי היה האיום חברתי וכלכלי. סכנה זו התפוגגה כאשר פריצותם המאיסה אותם גם על הכנסייה עצמה והם הוחרמו על ידה ונחשבו לבלתי אמינים בעליל.

תוכן התקנות של ועד ארבע ארצות התקבל גם ברבות מקהילות מרכז ומערב אירופה למרות שלא היו כפופות לסמכות הוועד, גם שם הלכה וגברה ההסתייגות מלימוד הקבלה ולעומת זאת הודגשה חשיבות לימוד ההלכה ודקדוק המעשה ההלכתי. יחד עם זאת ,ההתפתחות התרבותית המואצת במערב אירופה הביאה גם תוצאה נוספת של האכזבה העמוקה מן השבתאות – האכזבה מרעיון הגאולה הלאומית והאמונה בביאת המשיח.

במשך כל מאות שנות הגלות היה קשה מאוד להישאר יהודי ולא להתפתות ולהזדהות עם הרוב הנוכרי ולהשיג עושר, כבוד ומעמד על ידי ניצול הכישורים והכישרונות. לאחר התחושה האיומה שבשם התורה, בשם הקדושה ובשם הגאולה, כולם רומו באופן איום כל כך, האכזבה הייתה קשה מנשוא. נפגע האמון לא רק בשבתאי צבי כאיש, שהרי אותו כלל לא הכירו, אלא בכל מה שהוא דגל בו, לכאורה, בכדי לקנות את לב היהודים: בדברי תורה, הלכה, דרשות, קבלה, תיקוני תשובה ונפש  הרי הם השתדלו לדבוק בדרך זו באמת ובתמים! והנה, שכרם היה מפח נפש נוראי.

ייאוש זה הכשיר את הקרקע לתנועה חזקה לעבר התרבות הנוכרית המתפתחת שמסביב –  תנועת ההשכלה היהודית. בין תוצאותיה המרות היו ההתפקרות וההתבוללות. אחד מחוטי הקשר לכלל ישראל ואמונתו נקרע ונותק בנפשם של יהודים רבים. המציאות נבחנה מחדש: האם צריך להמשיך ולטפח את הכמיהה אל הבלתי מושג והבלתי אפשרי שבחזון ציון וממלכה יהודית, כאשר האוצרות הממשיים מונחים ליד מפתן הדלת, כאשר פסיעה קלה אל מעבר לחומת הגטו תזכה את היהודי בעושר, בכבוד, בחכמה, בשלטון ובמעמד?!