התנצרות האימפריה הרומית – מתוך 'בינה לעיתים'

החל מחתימת המשנה מתחלק העולם, מבחינת העם היהודי, לשני חלקים ברורים, שמשפיעים על מהלך ההיסטוריה היהודית:

בתחילת המאה הרביעית לספירת הנוצרים (בתחילת האלף החמישי למנייננו) מחליט קיסר רומי, קונסטנטין הגדול, לקבל את הדת הנוצרית כדתו הוא וכדת המדינה כולה. קדמו לכך מספר שלבים: ראשית כל, הוא משווה את זכויות הדת הנוצרית לזכויות הדתות האליליות, ורק לאחר מכן הוא עושה אותה לדת המועדפת. הנצרות באותו זמן כבר ממוסדת באופן יחסי. הממסד הנוצרי כולל את ארץ ישראל, את איטליה ואת צפון אפריקה. באותה תקופה כבר היתה ספרות נוצרית ענפה, שכללה את האוונגליונים[1], את כתביהם של אבות הכנסיה, פירושים למקרא ולאוונגליונים וחיבורים תיאולוגיים דתיים חשובים. כאשר הנצרות מקבלת מעמד רשמי של דת מועדפת באימפריה הרומית, מצבם של היהודים נעשה קשה מאד. אם עד אז היו היהודים עם מורד בחלק מסויים של האימפריה, אך מבחינה משפטית היו שווים לשאר אזרחיה, הרי שמאז שהנצרות הפכה לדת מועדפת הפכו היהודים והיהדות לדמות העיקרית אליה כוונו חיצי השנאה וההאשמה הכבדה ברציחתו של "ישו המשיח בן האל". מאותה תקופה דבקה בעם היהודי בכללותו האשמה ברצח-אל. דבר זה השפיע מאד על יחס השלטונות והאוכלוסיה כלפי היהודים.

החלק השני של העולם הוא כל הנמצא מחוץ לגבולות האימפריה הרומית, בעיקר האימפריה הפרסית. יהדות בבל התפתחה בשלוה יחסית עד לכיבוש המוסלמי שהשפיע על מעמד היהודים ויצר בעיה חדשה, אך לא חריפה כבעיית הנצרות. הכיבוש המוסלמי היה רק במאה השביעית, ואילו קבלת הנצרות כדת רשמית באימפריה הרומית היתה כבר בתחילת המאה הרביעית. במאות השנים הללו גובשה יצירת התלמוד הבבלי, נוצרו בתי מדרש של רבנן סבוראי, וצמח המוסד החשוב של גאוני בבל, עתיר ספרות רבנית של תשובות ופירושים לתורה (כיום נחשפים יותר ויותר כתבים של הגאונים מתוך הגניזה הקהירית). תקופת הגאונים המשיכה, כמובן, גם לאחר הכיבוש המוסלמי ודעכה בערך במאה האחת-עשרה. בו בזמן התפתח מרכז תורה אלטרנטיבי באשכנז, שעבר מאיטליה לגרמניה וצפון צרפת. התפתחו מרכזי תורה גם בספרד, בצפון אפריקה ובפרובנס שבדרום צרפת.

אמנם, גם בזמן השלטון הפרסי בבבל קמו שושלות שלטוניות שלא היטיבו במיוחד עם היהודים, ואף הרגו את אחד מראשי הגולה, אך בסך הכל היחס היה הרבה יותר טוב מאשר ברומי הנוצרית. הגזירות היו גזירות מזדמנות ומקריות, לפרקי זמן קצרים, שאף פעם לא גרמו לזעזועים מהותיים במעמדם של יהודי בבל או לחורבן קהילות.

לא כך היה המצב בארץ ישראל וברחבי האימפריה הרומית והביזנטית. כמובן, גם שם היו תקופות טובות יותר וטובות פחות, ואף היו קיסרים ששפטו בצדק והגנו מעט על היהודים, אך המסגרת העקרונית היתה לרעת היהודים ולא לטובתם.

אם כן, בתקופת המשנה והתלמוד העולם מתחלק לשני חלקים: החלק הנוצרי, שכלל את החלק המערבי שבירתו רומא, ואת החלק המזרחי – ביזנטיון, עם אסיה הקטנה, יוון וארץ ישראל, שהיתה פרובינציה בתוך האימפריה הביזנטית. ומחוץ לגבול זה שוכנת האימפריה הפרסית, שם ישבו היהודים בביטחון ובשלוה פחות או יותר, מקיימים מוסד חשוב של ריש גלותא, אוטונומיה משפטית, דתית וקהילתית ענפה מאד ומצליחים ליצור יצירות ספרותיות דתיות חשובות ביותר.

ניצור ארץ ישראל

סנהדרין איור מתוך People's Cyclopedia of Universal Knowledge
איור דמיוני של הסנהדרין כפי שצוירה באנציקלופדיה משנת 1883

בארץ ישראל מתגוררים עדיין יהודים רבים. קשה מאד להעריך את מספרם המדויק, אך סביר להניח שיש למעלה ממיליון יהודים בארץ ישראל. זאת למרות, שבמרד בר כוכבא הוחרבו כמעט כל הישובים היהודיים ביהודה. לעומת זאת בגליל – בציפורי, באושא ובטבריה – ממשיך להיות מרכז התורה. שם יושבת הסנהדרין, שם יושב הנשיא, שם קיים ישוב יהודי חקלאי פורח, עשיר וצפוף למדי. הצרות הגדולות נוצרות במקומות בהם הרומאים נעשים יותר ויותר נוצרים. קודם כל, נוצר ריב על המקומות הקדושים בדיוק כבימינו אנו. אימו של הקיסר קונסטנטין, הלנה, היתה נוצריה עוד לפני שבנה קיבל את הנצרות כדת הרשמית של רומא. היא ערכה מסע לארץ הקודש וקבעה על פי "רוח הקודש" אלו מקומות חשובים לנוצרים. כמובן, שחלק מן המקומות היו ידועים לפניה, שהרי כולם ידעו היכן שכן בית המקדש והיכן שכנה העיר בית לחם או נצרת. אך מדובר על מאורעות שקרו למעלה משלוש מאות שנה לפני בואה של הלנה, ועל כן מקומות רבים בירושלים הקשורים לסיפור הנוצרי לא היו ידועים. היא קבעה גם כמה שנים עברו מן המאורעות הללו ואת שנת הולדתו של ישו ואף את נתיב היסורים שעבר אותו האיש בליווי החיילים הרומאים (ויה דלרוזה). היא קבעה היכן צלבוהו והיכן קברוהו. היא קבעה גם שבית לחם יהודה היא בית לחם בה גדל ישו ולא בית לחם הגלילית, מפני שזוהי העיר בה גדל דוד המלך ורצוי היה לבסס קשר בינו לבין דוד המלך. כיוון שעל פי הסיפור הוא נולד באורווה, ואורוות מן הסתם לא היו חסרות בבית לחם, היתה צריכה לקבוע בדיוק באיזו אורווה הוא נולד. לאחר שקבעה את מה שקבעה, החלו לבנות כנסיות במקומות אלו באופן אינטנסיבי, בגיבוי האימפריה הרומית. למען מטרה זו הם הפקיעו שטחים רבים. בארץ ישראל היתה אוכלוסיה נוכרית לא קטנה, אך ברובה עדיין לא נוצרית אלא עובדת אלילים. המטרה היתה להפוך את ארץ ישראל לארץ נוצרית. לשם כך הביאו לכאן נוצרים ממקומות אחרים. הקיסרים, שעד כה היו מוכרזים כאלים שהיו מקריבים להם קרבנות, עתה, משהתקבלה הנצרות, כבר לא יכלו להתחרות עם האל הקיים. במקום זאת הם דימו בנפשם שאולי הם יצליחו במשימה שנכשל בה ישו עצמו ושליחיו, כלומר, לנצר את היהודים. משימתם היתה, איפוא, להביא את העם היהודי להחלטה שהוא שגה כאשר לא קיבל עליו את "המשיח" ועל כן חייב הוא לקבלו עתה. זו אחת המטרות ששום כנסיה, על כל פלגיה, לא ויתרה עליה עד היום.

בימינו ישנן כתות נוצריות שטוענות שהן אוהדות את מדינת ישראל ותושביה. אולם מסתבר, שהם אכן רוצות בניצור העם היהודי אלא שהחליטו על אסטרטגיה אחרת. הן לא פועלות בכח או בכסף, אלא על ידי התקרבות ותמיכה מוסרית ופוליטית. אך גם נוצרים אלו לא זנחו את תקוותם משכבר. אמנם, הם מכריזים בריש גלי שאין הם מתכוונים לנצר את היהודים, אבל אי אפשר להוציא מליבם את המטרה הכללית – שהיהודים, אף אם לא יתנצרו, יכירו בדמות הראשית, שכן אין עדיין אף כנסיה שדמותו של ישו איננה הדמות הראשית בה. אילו היתה כנסיה כזו הרי שאפילו לדעה המחמירה, הם לא היו נחשבים לעובדי אלילים. על כן אותם נוצרים יכולים, לכל הפחות, לטפח תקוה שהעם היהודי יתייחס ביתר אהדה לדמותו של ישו ולפועלה. בתמורה לכך הם, לעומת הפלגים הוותיקים יותר של הכנסיות הנוצריות, יכירו ביחודו וביעודו האלוקי של העם היהודי.

שאלה: כיצד קיבלו הגויים שחיו בארץ ישראל את הנצרות שהשתלטה על ארצם?

תשובה: כמו בכל מקום, בקושי, תוך הסתייגות. קבלת הנצרות כדת מועדפת עזרה מאד, מכיוון שהיו הטבות לאנשים שקיבלו עליהם את הדת. לאט לאט האוכלוסיה הנכרית בכללותה מקבלת על עצמה את הנצרות. זה לא קרה בשנה אחת ואף לא במאה שנים. אנו צריכים לזכור שבאימפריה הרומית היתה תסיסה לא קלה. מאות שנים לאחר קבלת הנצרות נותרו עדיין אצילים רומאים, סופרים והוגים שבשום אופן לא קיבלו את הנצרות, מפני שמבחינתם האלילות היתה תפיסת עולם נאורה ומתורבתת יותר. הם היו באופוזיציה רעיונית ולפעמים באופוזיציה מעשית. אחר כך קם קיסר שנקרא על ידי הנוצרים "יוליינוס הכופר" [2], משום שלא קיבל עליו את הנצרות ורצה להחזיר את הגלגל אחורנית. הוא אפילו החליט לבנות את בית המקדש ליהודים בירושלים כדי להראות שהנוצרים לא צודקים, אך נהרג במלחמה נגד הפרסים, דבר שסיפק הוכחה לנוצרים, שטענו – זהו דינו של כופר.

הנצרות והאלילות לא היו אמונות מופשטות במיוחד. הנצרות לבשה מיד פנים אליליות. מנהג הנוצרים היה להכריז על מבנים של מקדשים אליליים כעל כנסיות. הם שמו צלב על מקדש כזה, שינו קצת את התפאורה, והמבנה הפך לכנסיה. הדבר הזה הקל על אותם נכרים, מפני שמי שהיה רגיל להגיע לשם המשיך בהרגלו. וכי מה זה משנה מהי התפאורה של הבנין? מה עוד שבמאות הראשונות ציירו ופיסלו את ישו ללא זקן כדי שידמה לאלילים ולרומאים הרגילים. אחר כך, בהשפעת הברברים שהיו בעלי זקן, הוחזר זקנו של ישו. בסופו של דבר העולם הנכרי שבארץ ישראל ומחוץ לארץ ישראל קיבל את הנצרות.

באותה העת נעשים מפעלים נוצריים חשובים, למשל, תרגום התנ"ך ללטינית. ידוע התרגום היווני, שנעשה בימי החשמונאים, בימי תלמי מלך מצרים, הוא תרגום השבעים, אלא שרוב תושבי האימפריה לא ידעו יוונית. במאה הרביעית, נעשה תרגום על ידי הרונימוס בארץ ישראל. הוא שכר מורה יהודי כדי שילמדו עברית ויפרש לו את המילים העבריות, כך שיוכל לתרגם את התנ"ך בצורה נכונה ומדוייקת ללטינית. התרגום הזה הפך לתרגום המקובל ביותר, עליו הסתמכו רוב הנוצרים שלא ידעו עברית. אפילו אבות הכנסיה, ברובם, לא ידעו עברית. למשל, אחד החשובים שבהם, אבגוסטינוס, שהיה ארכיבישוף בצפון אפריקה, היה הוגה דעות חשוב, ועד היום השפעתו ניכרת על ההגות האירופית בסוגיות מסויימות. הוא חשב שידיעת העברית אינה חיונית בשבילו, היות שהיה לו תרגום יווני ותרגום לטיני של התנ"ך.

על פי כתביהם של הנוצרים שבארץ ישראל אנו לומדים על מצב היהודים. החיכוך נעשה יותר ויותר גדול, ומתוך רצון לנגח ולהראות עד כמה היהודים נענשו על כך שלא קבלו את הנצרות הם מתארים באילו ישובים כבר אין יותר יהודים, ובאילו ישובים עדיין ישנם יהודים, אך הם מעטים. מעניין, רוב הבניה הנוצרית במאה הרביעית והחמישית איננה בגליל, שמיושב בצפיפות על ידי יהודים, כי אם ביהודה ובדרום הארץ – בירושלים, בבית לחם, בעזה ועוד. אמנם, ישנם גם כמה מקומות בגליל, למשל, בנצרת וליד הכנרת, שם על פי המסורת הנוצרית התרחשו כמה "ניסים". כלומר, החיכוך הזה משפיע גם על הנוצרים. במקום שיש יהודים רבים אין לנוצרים דריסת רגל, והדבר מרגיז אותם מאד. על כן הם מנסים להעלות את דרגתם של אנשי הממסד הנוצרי שבארץ ישראל, כדי לקבל משקל רב יותר בעולם הנוצרי. הבעיה מבחינתם היא שמרכז הנצרות נמצא במרכז האימפריה ולא בארץ הקודש. מפעם לפעם המאמץ אכן מצליח עד כדי מינוי פטריארך בירושלים[3]. בסך הכל היו שלושה פטריארכים, והם ישבו בקונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית, באנטיוכיה ובירושלים. לאחר מכן נוספו פטריארכים במקומות נוספים. אמנם, הפטריארך היה ראש הכנסיה המקומית, אבל היה לו משקל חשוב בכנסים העולמיים של הכנסיה כשנקבעו ההחלטות התיאולוגיות והארגוניות.

בתוך הכנסיה הנוצרית עצמה היו חילוקי דעות תיאולוגיים קשים מאד. למשל, האם לקבל את אלוהותו של ישו? זה שהוא היה משיח ונביא, ניחא. זה שהוא בישר בשורה גדולה לאנושות, ניחא. אך היו שלא הסכימו לקבל את אלוהותו. בסופו של דבר, כידוע, ניצחה הדעה האחרת, אך עמים רבים באירופה המשיכו להחזיק בדעה שאין לקבל את אלוהותו של ישו. הפלג הזה בנצרות נקרא הפלג האריאני[4]. וכך מפעם לפעם נוצרו עוד ועוד פלגים. בסופו של דבר הגיעו לסטנדרטיזציה מסויימת. או אז החל המתח בין שני החלקים באימפריה, שהתבטא בחילוקי נוסחאות דתיות בין הכנסיה המערבית ברומא לבין הכנסיה המזרחית בביזנטיון, הנקראת היום הכנסיה היוונית האורתודוכסית או הכנסיה הפרובוסלבית ברוסיה. היו ביניהם חילוקי דעות תיאולוגיים שהיו קשורים להגדרת "השילוש", משום שזו נקודה קשה מאד לניסוח. קשה מאד להבין את האחדות והשילוש והיחס בין שלוש המהויות האלו שבשילוש, האם יש הדרגה ביניהם? מה נובע ממה? וכו'. זו עדיין סוגיה קשה מאד בתיאולוגיה הנוצרית שמעטים מתמצאים בהבנת העקרון הזה. ישנם חיבורים עבי-כרס שמנתחים את החלטות הכנסיה שנעשו במאות הרביעית, החמישית והשישית בניסוח מדוקדק ביוונית ובלטינית. אך רוב הנוצרים לא נותנים את הדעת על נושאים אלו, ולכן, חרף חילוקי הדעות והמתחים שבים העדות הנוצריות השונות המשיכה הנצרות להתפשט בעולם, באסיה, באירופה ובצפון אפריקה[5].

מבחינת ההיסטוריה היהודית באירופה הנוצרית ובארץ ישראל אנו עומדים בתחילת ימי הביניים, כלומר, קריסתה של האימפריה הרומית המערבית, בו בזמן שהאימפריה הביזנטית ממשיכה לתפקד והיא בעלת כח פוליטי וצבאי ניכר, עד שהתורכים כובשים אותה כאלף שנה לאחר מכן. במערב ישנה חשיכה ואפילה, מפני שהאימפריה הרומית המערבית, כולל העיר רומא ואיטליה, נהרסים פעם אחר פעם על ידי הגותים, ההונים והוונדלים. מתחילה תקופה הנקראת "נדידת העמים", מפני שהעמים-השבטים האירופיים נדדו ממרכזה, צפונה ומזרחה של אירופה אל תוך התחום המיושב של האימפריה הרומית, אך לא החליפו את השלטון המרכזי, ואף לא הצליחו לקיים תרבות חקלאית עירונית מסודרת. הם נדדו ממקום למקום, לחמו זה בזה, התיישבו לפרקי זמן ועברו למקום אחר. אין מסגרות מדיניות ברורות, ואין מסגרות צבאיות ברורות. היהודים בחלק המערבי של אירופה נעלמים מן המודעות שלנו. אנו יודעים שהיו קהילות יהודיות ברחבי אירופה, אך במשך תקופת האפילה של נדידת העמים יש נתק ולא כל כך ברור מה עלה בגורלן של קהילות אלה: האם המשיכו לפעול כרגיל? האם ניצרו אותן בכח? האם גלו מרצונן למקומות אחרים? כל זה לא ברור. החל מן המאה השלישית והרביעית ישנה אי-בהירות. ידוע שיש קהילות שונות באיטליה, בגליה (צרפת של היום) ובגרמניה, אך אחר כך לא שומעים עליהן דבר, עד כחמש מאות שנה לאחר מכן כאשר מתחילים להגיע יהודים חדשים ומייסדים קהילות חדשות באותם השטחים, כלומר עם התייצבות המשטר המדיני באירופה במאה השמינית-תשיעית, בזמן שלטונו של קרל הגדול וצאצאיו[6].

בארץ ישראל המצב קצת שונה: א. מפני שארץ ישראל שייכת לאימפריה הביזנטית, כלומר נשמרת בה יציבות ורציפות שלטונית ותרבותית. ב. מפני שארץ ישראל עתידה להכלל בתחום הכיבוש המוסלמי שהוא בעל משמעות גדולה לישוב היהודי בארץ ישראל, וממילא חשוב לקהילות יהודיות שבעולם המוסלמי העתידי, שכולל את פרס, ארץ ישראל, מצרים וצפון אפריקה.

השתלטות הנוצרים הצֵרה מאד את צעדי היהדות בארץ ישראל והגבירה את ההגירה והגלות מרצון של יהודי ארץ ישראל, אם לפרס, למרות שהמעבר היה קשה כי היה צורך לחצות את הגבול בין שתי ממלכות עוינות, ואם לחלקים אחרים באימפריה הרומית שם ריכוז היהודים לא היה גדול, ולכן מצבם היה טוב יותר. ההגירה מרצון תחת לחץ הנוצרים יצרה תנאים קשים בארץ ישראל. התלמוד, שבאופן טבעי נוצר בארץ ישראל, נערך בזמן קצר יותר מאשר התלמוד הבבלי. המוסדות שהמשיכו לפעול הצטמקו, ומשקלם הכולל בעולם היהודי ירד יותר ויותר. צריך לזכור, שבאותה תקופה היו ראשי ישיבות גם בארץ ישראל, אך אנו שומעים עליהם פחות ופחות. חוקרי ההיסטוריה מגלים לנו שלעיתים היו חילוקי דעות בין ראשי ישיבות בארץ ישראל לבין גאוני בבל. היו אלה חילוקי דעות שכמעט ולא באו לידי ממשות ומשקל בספרות ההלכתית, משום שבדרך כלל נקבעה ההלכה על פי גאוני בבל. דעתם של חכמי ארץ ישראל, מעמדם, ואולי אף אישיותם, לא היו בעלי משקל שווה לאלו של חכמי בבל.


 

  1. אוונגליון ביוונית פירושו "בשורה טובה", אך היהודים המציאו לזה שם שונה במקצת אוון-גליון, גליונות של אוון.
  2. יוליינוס קיסר (363-331) – במות קונסטנטין הגדול, רצח בנו, קונסטנטינוס השני את קרוביו, ובתוכם את אחיו החורג, יוליוס קונסטנטינוס. אך בניו של יוליוס, גאלוס ויוליינוס, נותרו בחיים. לאחר שגאלוס נחשד בקשירת קשר, הומת אף הוא. יוליינוס היה לשריד האחרון לבית קונסטנטינוס. בשנת 361 מת בפתאומיות קונסטנטיוס השני, ויוליינוס הפך לקיסר, ששאף לטפל בשלושה דברים: להחזיר את האלילות, להשליט מנהל נקי משחיתות, ולהכות את הפרסים. במסע נגד הפרסים תעה במדבריות בקיץ הלוהט ונהרג באחד הקרבות.
  3. פטריארך הוא המעמד העליון בכנסיה הנוצרית. לעומת האפיפיור שמעמדו היה מעמד מקומי – הבישוף של רומא. כיום המושג 'פטריארך' נמצא רק בכנסיה המזרחית (היוונית, הרוסית, הרומנית, הגרוזינית, הבולגרית, הסרבית וכו'), אך בימים עברו המושג היה מקובל בכל העולם הנוצרי.
  4. הפלג האריאני נקרא על שמו של מייסד הכת, אריוס (336-256) שהשקפתו נטתה למונותאיזם טהור, בעוד שהכנסיה הרשמית הורתה על יחס של שוויון מהות בין אלוהים-האב לאלוהים-הבן. על כן חרצה הכנסיה על כת זו משפט מינות.
  5. בצפון אפריקה ישבו בעיקר שבטים שמיים ברבריים, מושבות פיניקיות, ונוספו אליהן כובשים גותיים מאירופה. השלטון הרומי הממושך יצר גם זיקה תרבותית חזקה לאירופה, ולכן היה זה אזור נוח לקבלת הנצרות וקיומה עד לכיבוש המוסלמי.
  6. קרל הגדול (ד'תק"ב-ד'תקע"ד, 814-742) – מלך הפרנקים וקיסר המערב. בעקבות כיבושיו העצומים, קמה מדינה ענקית שהשתרעה על פני רוב אירופה המערבית. בשנת 800 הוכתר ל"קיסר הרומאים". השכלתו היתה מעטה אך הוא עודד את הלימודים וחייב הקמת בתי ספר. היה לוחם נועז וראה את המלחמה כמלחמת מצווה למען הנצרות. דורות לאחר מותו נחשב למכונן הסדר הטוב בחברה.

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן