בינה לעיתים

בחרו תקופה

קולוניאליזם

תוכן עניינים

המונח קולוניאליזם נכנס למילון של מדעי המדינה במאה התשע־עשרה ועניינו התפשטות פוליטית וכלכלית, דתית ותרבותית של עם מסוים בשטחים חדשים באמצעות קולוניות – מושבות.

מוצא המילה עצמה מלטינית, קולוניה (colōnia). הרומאים בנו מושבות כמבצרי אחיזה צבאית ומדינית בכל שטח חדש שכבשו, סמלי המושבות היו תמיד בנייני הממשל, המקדשים ובתי המרחץ, שסגנונם האדריכלי התאפיין בעמודי סטיו. על פי המבנים האלה היה אפשר לזהות את המושבה הרומית בכל מקום.

מדינות אירופה בזמן החדש אימצו לעצמן את המדיניות של האימפריה הרומית הקדומה ושאפו להתפשט ליבשות אחרות באמצעים שונים:

1  האמצעי העיקרי היה הכיבוש הצבאי.

2 פיתוח יחסי מסחר והקמת נציגויות ולאחר מכן שכונות של אירופאים במקומות החדשים לצורך מסחר וייצוג האינטרסים השונים.

3   המיסיון הדתי הנוצרי, שמטרתו הרשמית היה המרת הדת של עובדי האלילים לנצרות, אך המדינות השתמשו בו גם לצרכים של התפשטות מדינית וכלכלית.

4 הקמת מוסדות תרבות ומדע במימון המעצמה האירופאית כאשר המטרה היא לא רק סיוע מדעי והשכלתי לעמים ומדינות אחרות, אלא ביצור האחיזה של מדינות אירופה בשטחים חדשים.

תגליות גיאוגרפיות

עידן התגליות הגיאוגרפיות נמשך מן המאה השש־עשרה ועד המאה השמונה־עשרה. במסגרתו האירופאים גילו לעצמם יבשות חדשות, ודרכים חדשות להגיע גם למדינות המוכרות, כגון: הודו, סין ויפן. ביבשות החדשות האמצעי העיקרי להתפשטות היה הכיבוש, השתלטות על שבטים מקומיים ונכסיהם והתיישבות של האירופאים במקומות הנוחים לחקלאות ולשליטה צבאית. רק לאחר מכן נעשה מאמץ להשליט את הנצרות ואת התרבות האירופית על האוכלוסייה המקומית. כך היה בדרום אמריקה ובצפונה, באפריקה, באוסטרליה ובניו-זילנד. לעומת זאת, בהודו, בסין ולאחר מכן ביפן, אמצעי ההתפשטות היו משולבים: מסחר, דת ותרבות מגובים בעוצמה צבאית ובניסיון להגיע לבריתות צבאיות ומדיניות עם השלטונות המקומיים.

הקולוניאליזם המוסלמי

מאות שנים לפני הכיבושים של עמי אירופה הנוצריים, החל מסע הכיבוש, ההתפשטות וכפיית הדת של האסלאם. לאחר מותו של מוחמד בשנת 632 החלה מלחמת ג'יהאד לטהר את העולם מן הכפירה ולשעבד עמים וארצות תחת דגל אמונת האסלאם. כמובן, למטרה הדתית התלוו מטרות פוליטיות וכלכליות רבות משמעות ומשקל. שבטי הנוודים הערבים השתוקקו לשלל, לשליטה ולכבוד. אחדותם תחת אמונת האסלאם וארגונם המדיני הביאו לכך שבזמן קצר יחסית הם הצליחו לנצח מדינות ותיקות.

כיבושם החל ברחבי המזרח התיכון, צפון אפריקה וספרד במערב. הצלחתם המריצה אותם להרחיק אל מעבה יבשת אסיה בצפון אסיה. ומרכזה נכבשו העמים והשבטים התורכיים. במזרח נכבש רוב שטחה של הודו, תוך כדי הכנעה של פרס והשבטים האפגניים השונים. בשטחי הכיבוש הנרחבים נכפתה דת האסלאם ואף השפה והכתב הערביים. הקרקעות והרכוש הרב, מורשת התרבויות הקדומות ועתירות ההישגים, הוכרזו כהקדש מוסלמי והיו שלל לחיילים, לקצינים ולמושלים המוסלמיים. למרות קבלת האסלאם על ידי העמים המקוריים, נשמרה העליונות של הכובשים הערבים מבחינת המעמד החברתי וזכויות היתר. רק לאחר דורות רבים של טמיעה והשתלבות טושטשו הגבולות בין הכובשים והנכבשים.  לעומת זאת, קבוצות אוכלוסייה שהעדיפו לשמור על זהותם הדתית, הלשונית והתרבותית למרות הכפייה האלימה, הופלו לרעה על פי חוקים מוסלמיים וסבלו מהתנכלויות חברתיות וכלכליות בלתי־פוסקות. בין קבוצות המיעוט האלו היו קהילות יהודיות, קהילות נוצריות וקהילות זורואסטריות בפרס, יזידיות בשטחי סוריה ועיראק, דרוזיות וקבוצות נוספות. ניסיונות התפשטות נוספים לכיוון יבשת אירופה נכשלו בסופו של דבר. כמענה לאיום הרציני הגיבו האירופים בסדרת מסעי צלב לאורך מאות שנים ולאחר מכן, בעידן החדש, במסע קולוניאלי נוצרי. כיוון מוסלמי נוסף שפעל בהצלחה חלקית היה התפשטות מתוך צפון אפריקה אל מרכז יבשת אפריקה וחופי היבשת. גם כיבושים אלה נתקלו בסופו של דבר בכובשים אירופיים נוצריים.

התרבות הקדם-קולומביאנית

היבשת הדרום אמריקאית הייתה מאוכלסת בעמים מפותחים, בעלי תרבות עירונית ושלטונית מסועפת ואף מערך צבאי מסודר.

התרבויות הדרום-מרכז אמריקאיות הצטיינו בהישגים תרבותיים ומדעיים מרשימים. במבנים גבוהים אדירי מימדים ששימשו, כנראה, גם כמקדשים וגם כתחנות מצפה כוכבים, נותרו חישובים מתמטיים ואסטרונומיים שמתקרבים בדיוקם להישגים העדכניים בזמננו.

בכל אחת מן התרבויות התפתחה מערכת כתב משלה, וכן מערכת סְפָרֹוֹת ושיטות חישוב. בתרבות המרכז אמריקאית של בני המאיה, זוהו מספר שיטות כתב שלא כולן פוענחו עד תום. האצטקים פיתחו שיטת כתב ציורית, שניכר בה שיכלול לקראת כתב פונטי. בני האינקה פיתחו כתב מיוחד, קִיּפּוּ, השונה מכל הידוע בעולם. כתב זה התבסס על קשרים שעשו בחוטים וכלל גם משמעות לצבעים שונים של החוטים עצמם.

הישגים מדעיים אלה איפשרו רישום ופיקוח שעיצבו את המיסוי, הגיוס לצבא, דרכי התחבורה והאספקה ותכנון הערים וההשקיה וביססו מערכת אדמיניסטרטיבית מסודרת ויעילה.

לצד כל אלה, האלילות בתרבויות הדרום אמריקאיות התאפיינה באכזריות של קורבנות אדם המוניים מדי שנה בשנה. ערמות של גולגולות נמצאו בקרבת מקומות הפולחן. על פי הידוע לנו מפיענוח כתבי העמים הללו, קורבנות אדם נעשו כדי לציין ניצחון על אויבים, אז הוקרבו לוחמים צעירים מן השבויים. כמו כן, בימי בצורת או אסונות אחרים, כדי לרצות את אלי הטבע, הוקרבו ילדים וצעירים מבני המקום.

גילוי אמריקה

ניסיון נועז של הספן כריסטופר קולומבוס בשירות מלכי ספרד, למצוא את הדרך להודו ממערב, הסתיים בהפתעה רבתי – גילוי יבשת חדשה. קולומבוס עצמו, סירב להאמין עד סוף ימיו שזו אכן יבשת חדשה, ולא חוף בלתי־מוכר של הודו. זכר לאמונתו הלוהטת הוא הכינוי שהשתמר עד היום בשפות האירופיות לתושבי אמריקה המקוריים – 'אינדיאנים', מלשון 'אינדיאה' (India), הודו.

הכינוי אמריקה בא משמו הפרטי של סוחר ספרדי אחר, אמריגו וספוצ'י, שהגיע אל היבשת החדשה בעקבות הכובשים, היה מראשוני הסוחרים הגדולים והצליח להביא לספרד את שלל הכיבוש הרב שנאסף ולמכרו ביוקר.

היתרון הגדול של הכובשים הספרדים היה בשלושה דברים:

למזלם של הכובשים, בקרב עמי דרום אמריקה, רווחה נבואה עמומה שבזמן מן הזמנים יבוא אחד האלים המרכזיים במיתולוגיה שלהם, מאיזה מקום שמעבר לים, ופניו יהיו לבנים ועטורי זקן,[1] לעומת האוכלוסייה המקומית, שצבע עורה אדמומי וללא זקן.

ליתרון זה, הייתה משמעות עצומה בהתנגשות עם הכובשים האירופיים. כוחם מנה לא יותר ממאות לוחמים ולכל היותר עשרות פרשים, ועמד מול עשרות אלפי לוחמים מיומנים. למרות פער עצום זה, הצלחתם בקרבות הייתה פלאית. רק לאחר זמן, הבינו הכובשים האירופאים שהממלכות הגדולות שעמדו מולם השלימו מלכתחילה עם תבוסתן, בגלל אמונתן. בני המקום לא שאפו לניצחון אלא ביקשו כל דרך לרצות את "בני האלים" לבני העור ו"יורקי האש".

שני יתרונות נוספים העצימו את הרושם שעשו הכובשים הספרדים הראשונים:

הכובשים היו רכובים על סוסים, שלא היו מוכרים בדרום אמריקה.

הכובשים היו חמושים ברובים ובתותחים, שפעלו באבק שריפה ודמו ברעש ובעוצמת האש וההרג לברק ולרעם, שלכאורה, נשלטים רק על ידי האלים.

בזכות היתרונות הללו, הצליחו הספרדים, שמנו רק מאות אחדות של לוחמים, להשתלט על מדינה מסודרת, אדירת מימדים, רבת אוצרות ולמשוך לצידם מאות אלפי בני השבטים השונים, שראו בכובשים החדשים התגשמות הנבואה השמיימית ועידן חדש לעצמם ולארצם.

הספרדים ראו בבני השבטים המקומיים יצורים נחותים, בעיקר בגלל פולחני אלילים עתירי קורבנות אדם. קורטס וכובשים אחרים שבאו אחריו, השמידו באופן שיטתי את מקדשי האלילים. הם התיכו את הפסלים שהיו עשויים ממתכות יקרות, והביאו איתם כמרים ונזירים. הכמרים ניגשו במרץ ובאכזריות לאתגר החדש –להמיר את דתם של האינדיאנים, לבנות על מקומות פולחנם העתיק כנסיות ולהציב בהן פסלי ישו, אימו מרים, מלאכים וקדושים מן הפנתיאון הנוצרי הקתולי.

הכיבוש הספרדי התאפיין לא רק בהרס התרבות, המסגרות המדיניות ובוז מוחלט כלפי הישגי המדע והאומנות המקומית, אלא גם באכזריות נוראה כלפי האוכלוסייה. עמודי תלייה לאלפים עיטרו את השטחים שנכבשו. אונס המוני של נשים מקומיות וכל סוגי האכזריות שאפשר להעלות על הדעת, עשו החיילים הספרדים במי שנחשבו בעיניהם עובדי אלילים נחותים, שאין להם זכות לעצמאות, לרכוש או לחיים.

את הזעזוע הנפשי מן המעשים הנוראים האלה, שמילאו את הארץ, אנו מוצאים בדיווחיהם של כמרים קתוליים מסוימים. דווקא ביניהם היו כאלה שאספו את שרידי התרבות המקומית, תיארו, ציירו ושרטטו את מה שנותר מן הערים הגדולות והיפות ומן הטיפוסים האנושיים שפגשו בדרכם. על אף שמטרתם הכנה הייתה לנצר את האוכלוסייה המקומית, הם סלדו בשאט נפש ממעשי האכזריות בשם הנצרות, הן כלפי האנשים, והן כלפי התרבויות.

הבולט שבהם, שהתלווה לכל שלבי הכיבוש הראשונים, היה נזיר דומיניקני, שהגיע לדרגת בישוף, ושמו ברטולומה דה-לאס קסאס (בספרדית: Bartolomé de las Casas; 1566-1484), שכונה על שם ספרו 'מגן האינדיאנים' ('תיאור קצר של הרס האינדיאנים'; Brevísima relación de la destrucción de las Indias). במסמך שהגיש למלך ספרד בשנת 1542, תיאר את הכיבוש הספרדי כאסון בעל ממדים בלתי־נתפסים. להערכתו, שמתאמתת גם על ידי מחקרים עדכניים, מספר האינדיאנים שהומתו בכל האמצעים הנוראים והאכזריים ביותר, מגיע לכחמישה עשר מיליון תוך 45 שנים. הוא מזהיר שהשמדת שאר האוכלוסייה תביא אסון נורא לדת, לאנושיות וגם למלכות ספרד. זעקות שבר אלה ודומות להן לא עזרו. תוך דורות אחדים, משלא הצליחו הספרדים להפוך את האינדיאנים לעבדים יעילים וצייתנים, הושמדה כמעט כל האוכלוסייה והשרידים נמלטו אל ההרים הגבוהים שלא היו נגישים לצבא היבשה הספרדי.

הבעיה הכלכלית שנוצרה בשטחים עצומים ללא כח עבודה הביאה את הספרדים, ולאחר מכן את כל הכובשים האירופיים, לפתרון נורא לא פחות – ייבוא עבדים מאפריקה. מיליוני עבדים הובאו במשך הדורות בתנאים מחרידים של מחנק, רעב ושיעבוד. אלה שנותרו חיים, לאחר חודשים של טלטול באוקיינוס, נמכרו בשווקים – כחיות השדה, חסרי זכויות וחשופים לכל התעמרות והתעללות. אף עבדים אלה, היו נתונים לתעמולה נוצרית דתית כדי שימירו את דתם, אולם המרת הדת לא לוותה בשחרור וביחס אנושי, בדרך כלל. בכך החל הפרק השני של האכזריות הבלתי־אנושית בתולדות ההתיישבות האירופאית באמריקה.

לפי הערכת החוקרים, במשך כשלוש מאות שנה, נמכרו למעלה משנים־עשר מיליון בני יבשת אפריקה לעבדות ביניהם היו כשליש נשים, בגילאים צעירים. הגברים נועדו בעיקר לעבודה חקלאית מפרכת, והנשים שהשתתפו גם הן בעבודות כאלה, מילאו תפקידים נוספים, כגון: משרתות בבתי האדונים, שפחות מין לאדונים ובנות זוג לעבדים גברים, כדי להוליד ילדים שישמשו גם הם עבדים. למרות טלטולי הדרך הנוראים, המחלות והמחסור במזון הצליחו כשמונים וחמישה אחוזים מן העבדים לחצות את האוקיינוס ולהגיע לשווקים באמריקה. הסיבה לאחוז גבוה של השורדים הייתה כנראה גילם הצעיר וגופם הבריא.

שורשי המתחים החברתיים שקיימים עד היום במדינות אמריקה נעוצים במערכת היחסים שבין חלקי האוכלוסייה ובמשקעים הנפשיים והתרבותיים שנוצרו כתוצאה מהשמדה המונית מצד אחד, ומשינוע של אוכלוסיות שלמות מיבשת ליבשת, מתרבות לתרבות ומשפה לשפה. תהליכים אלה לוו באכזריות, אפליה, כפייה והולידו משברים, מלחמות, קנאה, טינה וחשדנות בין חלקי האוכלוסייה השונים.

חשוב לציין, שדרום אמריקה הייתה מקום מקלט ומפלט לאנוסי ספרד ופורטוגל. המרחבים העצומים של הארצות החדשות יכלו להסתיר ולהעלים את היהודים ולהגן עליהם מפני רדיפות הכנסייה הקתולית באירופה. קשה לאמוד את מספר האנוסים שהיגרו במשך הדורות לדרום אמריקה, אולם עדויות שונות של משפחות בקהילות האנוסים בהולנד, בתורכיה ובמקומות נוספים, מצביעות על הגירה מתמשכת של יהודים או נוצרים חדשים שביקשו חיי חופש מרדיפות.

צפון אמריקה

לאמריקה הצפונית הגיעו האירופאים כבר לפני כ1,000- שנים, המתיישבים הראשונים היו קבוצות קטנות של ויקינגים שהעזו להפליג למרחק עצום ובמשך דורות אחדים ניסו להיאחז בחופי גרינלנד וניופאונדלנד, אולם התיישבות זאת לא האריכה ימים ולמעשה גלי המתיישבים האירופיים הגיעו לאמריקה הצפונית בעקבות קולומבוס. כבר בשנת 1497 הגיעו ספנים וסוחרים בריטיים מהעיר בריסטול, ממוצא איטלקי, ג'ון קבוט ובנו סבסטיאן (Giovanni & Sebastian Cabot) לניופאונדלנד. אך גם הם, כמו קולומבוס, טעו לחשוב שגילו חלק לא מוכר של יבשת אסיה, התרשמו מן הטבע ולהקות הדגים שמסביב, אך שבו לביתם. גם למסע זה לא היה המשך מעשי.

לאחר כשנות דור, בשנת 1534 הגיע לאותו מקום ספן צרפתי, ז'אק קרטייה (בצרפתית: Jacques Cartier; 1557-1491) במסע זה העמיק קרטייה לחקור את החוף ואף פגש את בני השבטים המקומיים. בחזרתו לצרפת, הוא דיווח למלך על האדמות הנרחבות והפוריות ושאולי מצא מעבר אל ארץ אגדית באסיה, שמלאה בזהב ובאוצרות. המלך פרנסואה הראשון (בצרפתית: François Ier; 1547-1494) העניק מימון למסע נוסף של קרטייה וציווה עליו לייסד מושבת קבע צרפתית. לשם כך הותר לו להוציא מן המאסר כחמישים אסירים שאמורים היו להיות המתיישבים הראשונים. המסע הצליח והספינות הגיעו למקום הרצוי, קרטייה הספיק לכנות את הארץ החדשה במילה שנלקחה משפת המקומיים 'קנדה,' שמשמעותה כפר או יישוב, אך היחס של השבט המקומי השתנה לרעה כלפי הפולשים. קרטייה ברח בהיחבא בחזרה לצרפת באחת הספינות ושאר המתיישבים לא שרדו כפי הנראה. למעשה, התיישבות קבע צרפתית החלה רק בתחילת המאה השבע־עשרה, והתרחבה מן הצפון דרומה ובסופו של דבר קיבלה את השם 'צרפת החדשה' (בצרפתית: Nouvelle France) שבימינו נותר ממנה חבל קוויבק בקנדה, שבו השפה הרשמית היא צרפתית.

את השטחים הדרומיים של היבשת הצפון־אמריקאית יישבו ספנים וסוחרים ספרדים. כך לדוגמה, את כל שטח פלורידה כבשו הספרדים והם אלו שנתנו לה את השם 'לה טיירה פלורידה' (בספרדית: La Tierra Florida), הארץ הפורחת.

מדינה אירופית נוספת שהשתבחה בספניה ובסוחריה, הולנד, השתדלה גם כן להשיג שטחים ומושבות בצפון אמריקה. השטח שהוכרז כ'הולנד החדשה' ואף הוכר כמחוז הולנדי בשנת 1625 הוא שיטחה של העיר 'ניו-יורק' של היום (מאז שנת 1665). מלכתחילה ההתיישבות ההולנדית נקראה 'ניו-אמסטרדם' ונוסדה באי מנהטן שעל נהר ההדסון, שאף הוא נקרא על שם החוקר והספן ההולנדי הנרי הדסון.

למאמצי הקולוניזציה והפקת הרווחים מהיבשת החדשה הצטרפה גם ממלכת שבדיה שבמאה השבע־עשרה הייתה בשיא כוחה. ספנים, סוחרים ושכירי חרב מטעם שבדיה הגיעו לשטחים הסמוכים לאלה של ההולנדים ולאחר סקירת השטח קנו ממנהיגי השבטים המקומיים את המחוזות הגובלים באלה שבשליטה ההולנדית. כמו ההולנדים, גם השבדים ניצלו את תמימותם של ראשי השבטים המקומיים, והחתימו אותם על שטרי מכר לשטחים ענקיים במחירים מגוחכים ששולמו לעתים במעט משקאות אלכוהוליים, כלי נשק או חפצי נוי חסרי ערך.

ההגירה מאנגליה

בעקבות התרחשויות שהיו באירופה בין המדינות השונות, וגם אירועים של התנגשות מסחרית ומלחמתית ביבשת החדשה, ויתרו בסופו של דבר ההולנדים, השבדים ולאחר מכן הספרדים והצרפתים על נחלותיהם לטובת הבריטים.

החל מהמאה השש־עשרה, כאשר המלך הנרי השמיני ניתק את הכנסייה הבריטית מן הציות לאפיפיור ברומא ומן המחויבות לדוגמות הקתוליות, הוטלה בריטניה לקלחת מאבקים דתיים ומדיניים.

הקתולים הוותיקים התנגדו לרפורמות שהציע המלך והחשיבו את השינויים ככפירה. לעומת זאת, רבים מן המלומדים מבני האצולה תמכו בשינויים והצטרפו בכך לרוח הרפורמציה שנשבה באירופה כולה. מלבד זאת, משפחות האצולה מסקוטלנד ומאירלנד, שבימים עברו השתייכו לבתי המלוכה שם, ערערו על רעיון הממלכה הבריטית המאוחדת ונוח היה להם להתקומם נגד הכתר הבריטי גם בטענות דתיות.

גם בקרב הכנסייה האנגליקנית לא הכל התנהל על מי מנוחות. תנועה דתית פרוטסטנטית שנוצרה  באנגליה באמצע המאה השש־עשרה, ונקראה הפוריטנים  (מלטינית: puritas, טוהר או טהרה,) ראתה לעצמה מטרה לטהר את הכנסייה האנגלית משאריות הקתוליות, הן בדֹוֹגמות הדתיות והן בטקסי הפולחן וסדרי הכמורה. הפוריטנים דגלו בחזרה אל כתבי הקודש, פישוט הטקסים הדתיים והוצאת הפסלים והתמונות מן הכנסיות. האפיפיור היה מבחינתם סמל הרוע והשחיתות, ולא עוד בישוף אחד, כפי שסברו אנשי הכנסייה האנגליקנית. החינוך הפוריטני התבסס על ערכי צניעות, חסכנות, חריצות וכבוד כלפי ההורים והמבוגרים. בגדיהם היו פשוטים למראה בגוונים כהים ועשויים מבד חזק, אך לא יקר. בחינוך הילדים הם התנגדו למשחקי ילדים וצעצועים, ועודדו לימודים בכתבי הקודש ועזרה להורים במלאכה ובעבודות הבית. בגלל עמדתם הביקורתית כלפי הכנסייה האנגליקנית, שהמלך עמד בראשה, הם נחשבו בדרך כלל כאופוזיציה חברתית ומדינית ולא רק דתית, ולכן רשויות המדינה דחקו את רגליהם, ולעיתים אף רדפו אותם. מסיבה זאת ההגירה לאמריקה הייתה אחת מדרכי המילוט והחופש הדתי שהם בחרו בה.

במאה השבע־עשרה נמשכו המאבקים הללו עד כדי ביטול המלוכה על ידי מנהיג הפוריטנים הבריטיים, אוליבר קרומוול (באנגלית: Oliver Cromwell; 1658-1599) והכרזת בריטניה כרפובליקה. שינויים קיצוניים אלו גרמו למלחמות בלתי־פוסקות באזורים שונים ואף לתסיסה רוחנית דתית שהביאה לגיבוש דעות חורגות לא רק מן הדוגמה הקתולית אלא גם מן המקובל בכנסייה האנגליקנית, ואף בפלג הפוריטני שלה.

מרכזי ההשכלה הגבוהה הוותיקים באוקספורד ובקיימברידג' היו לכר פורה שהצמיח תיאולוגים והוגי דעות חדשים, שהעשירו את עצמם בלימודי שפות עתיקות, שיטות של ביקורת ספרותית והיסטורית ואף ידע בתחומי מדעי הטבע והרפואה. מלומדים צעירים ונלהבים חזרו לבתי הוריהם ברחבי בריטניה והטיפו לדעות ולאידאלים חדשים, של זיכוך הדת ברוח רציונלית. הם קראו להתייחסות מוסרית יותר של בעלי השררה וההון כלפי האיכרים, בעלי המלאכה והמעמדות הנחותים. בקרב המשפטנים שבהם התגבשו הרעיונות לתפיסה של זכויות האדם היו גם פילוסופים דגולים כמו ג'ון לוק (באנגלית: John Locke; 1704-1632), שמלבד עיוניו בנושאים הקלאסיים של הפילוסופיה, נתן את דעתו גם על ענייני הדת והחברה.

אפריקה  – מן החופים אל מרכז היבשת

הגל הראשון של ההתיישבות הזרה באפריקה הוא של הכובשים הערבים המוסלמים. לאחר השתלטות על צפון אפריקה במאה השביעית חדרו לוחמים וסוחרים מוסלמים לשטחי השבטים האפריקניים לאורך החוף המערבי והתקדמו לאמצע היבשת. מן הצד השני, לוחמים מוסלמים התפשטו מן המפרץ הפרסי אל החוף המזרחי של אפריקה, ייסדו שם מוצבים, יישובים וערים והמשיכו להתפשט אל מרכז היבשת דרומה ממדבר סהרה. התנגדות עזה לכיבוש המוסלמי באפריקה הייתה בעיקר בממלכה מבוססת השוכנת בין הרים ונהרות – אתיופיה. כבר אז הייתה זאת ממלכה שרוב תושביה נוצרים וכנסייתה אחת העתיקות שבין הזרמים הנוצריים.

הכיבוש המוסלמי התבטא בהשתלטות על שטחים ושבטים מקומיים ואף בהמרת דת בכפייה של התושבים המקומיים. צריך לציין, שלמרות המרת הדת ההמונית, היפלו הכובשים הערבים את התושבים המקומיים לרעה, והשתמשו בהם ככוח עבודה זול ואף כעבדים ושפחות.

הגל השני של הכיבוש הזר באפריקה, היה על ידי בני אירופה הנוצריים. במשך מאות שנים, הגיעו לאירופה תבלינים, בדים ומוצרים שונים מארצות המזרח הרחוק, באמצעות הסוחרים הערבים במספר מסלולים הקרויים 'דרך המשי'. בגלל התהליך הארוך וריבוי המתווכים שבדרך, מחירם של מוצרים אלה היה גבוה ביותר במדינות היעד האירופיות. למשל, במאה החמש־עשרה בספרד, מחיר הפלפל השחור היה גבוה פי שלושה ממחיר זהב במשקל שווה. באותו הזמן, השתכללו באופן ניכר מלאכות הספנות ונוצרו מכשירים אסטרונומיים שסייעו בקביעת מסלול האניות בלב ים. על כן, החליטו יורדי ים נועזים ומנוסים שהגיעה העת למצוא דרך עצמאית לאותן ארצות אגדיות. הם השכירו עצמם לשירות מלכי ספרד ופורטוגל כדי לקבל פיקוד על אניות ולצאת למסע הרפתקאות שבסופו קיוו לעושר, כבוד ותהילה. השליטים ששכרו אותם קיוו להוזיל את מחיר הסחורות הנחשקות, ואולי אף להשתלט על אותן הארצות. כך נפתח עידן מגלי הארצות והיבשות, שנמשך עד גילוי אוסטרליה במאה השמונה־עשרה.

מאחורי הכינוי הרומנטי 'תגליות גיאוגרפיות,' עומדות מטרות ברורות של כיבוש וניצול שהדרך להשגתן הייתה רווית אלימות אכזרית, מרמה ובוגדנות. הספנים נכנסו לסיכון של רעב, מחסור וטביעה בים הסוער.

אנריקה "הספן" (בפורטוגזית: Infante Dom Henrique; 1460-1394), יורש העצר הפורטוגזי, החל במסעות להכרת יבשת אפריקה. במסעו הראשון בשנת 1415, הגיע למיפוי של החוף המערבי של אפריקה כמעט עד לקו המשווה. בשנת 1470, הפורטוגזים כבשו שני איים ליד החוף, סן-טומה ופרינסיפי. בשנת 1486-1482 הספן דיוגו קאו (בפורטוגזית: Diogo Cão) מיפה חלק גדול של החוף המערבי האפריקאי מדרום לקו המשווה. בשנת 1487 המלך ז'וּאָאוּ השני (בפורטוגזית: Dom João II de Portugal; 1495-1455) שיגר שני קצינים, פדרו דה קוויליאן (בפורטוגזית:Pêro da Covilhã) ואפונסו דה פאיבה (בפורטוגזית: Afonso de Paiva) למסע יבשתי אל תוך אפריקה. דה קוויליאן, שהצליח בהרפתקאות שונות להגיע דרך היבשה, ולאחר מכן כפי הנראה דרך הים בסיוע הספנים המוסלמים להודו, בישר שאכן הדרך הימית להודו אפשרית. בשנת 1488 יצא רב החובל בארתולומיאו דיאש (פורטוגזית: Bartolomeu Dias; 1500-1451) למסע ימי שמטרתו המוצהרת הייתה להגיע להודו. הוא אכן גילה את הנקודה הדרומית ביותר של אפריקה ועבר אל האוקיאנוס ההודי, אך נאלץ לחזור בשל הסערות הגדולות בים וסירובם של המלחים להמשיך במסע.

בתקופה זו מלכי ספרד ופורטוגל ניהלו מדיניות של רדיפות נגד היהודים במטרה להמיר את דתם, אך לא פחות מכך לשדוד את רכושם וכספם, כדי לממן את המסעות הארוכים והיקרים אל מעבר לים. למרות זאת, פנו אל אחד מגדולי המלומדים רבי אברהם זַּכּוּת (ה'רי"ב-ה'רע"ה; 1515-1452) כדי להסתייע בחוכמתו ובידענותו לשם הצלחת תוכניותיהם. סיפור חייו של רבי אברהם זכות הוא מעין יוצא מן הכלל שמלמד על הכלל. הוא נולד בסלמנקה בספרד, קיבל חינוך יהודי מסורתי, והשתלם במקצועות היהדות אצל רבי יצחק אבוהב, 'גאון קסטיליה' האחרון. הוא למד מדעים באוניברסיטת סלמנקה והשתלם במקצועות האסטרונומיה והמתמטיקה, וכנראה גם נמנה על סגל האוניברסיטה. בשנת 1478 יצא לאור ספרו בתחום האסטרונומיה 'החיבור הגדול' (בספרדית: La Compilación Magna), ספר זה, שהיו בו לוחות חישוב רבים של כוכבי הלכת במערכת השמש, תורגם לשפות שונות ופרסם את רבי אברהם זכות כאחד מגדולי האסטרונומים של זמנו. בעקבות כך, זכה לחסות רבי־המדינה ואף רבי־הכנסייה בספרד ובפורטוגל. ספרו זה נמצא בספרייתו של כריסטופר קולומבוס. את האַצְטְרֹוֹלָב (באנגלית: Astrolabe), המכשיר למדידה אסטרונומית, הוא ייצר לראשונה ממתכת, ובכך שכלל אותו, הוסיף דיוק רב לחישובים אסטרונומיים וסייע רבות ליורדי הים. המלכים נועצו בו כדי להחליט אם להשקיע כסף במשלחת זאת או אחרת. ההתייעצויות כללו גם שאלות בתחום הגורל וההצלחה, מפני שרבי אברהם זכות, בהיותו אסטרונום, שלט גם ברזי האסטרולוגיה. כנראה בגלל מעמדו הרם, הספיק לצאת מפורטוגל מבלי שנאלץ להמיר את דתו, למרות הצו המלכותי המורה לכפות את היהודים לכך. בדרכו לצפון אפריקה נשבה פעמיים, אך הצליח לפדות את עצמו ואת בנו. הגיע לתוניס, ושם הוציא לאור את חיבורו 'ספר היוחסין,' שהוכן כפי הנראה בשנים שלפני כן. בספר זה כתב את תולדות ישראל וחכמיו, מבריאת העולם ועד ימיו. פרק שלם בספר הקדיש המחבר לתולדות גדולי המלכים, אנשי הדת והמדע הנוכריים, שידיעת דבריהם תועיל ליהודים לצורך הוויכוחים עם הנוצרים. בתוך דבריו מציין רבי אברהם זכות כללי תלמוד ופסיקה רבים. ספר זה הוא מעין אנציקלופדיה היסטורית לחוכמת ישראל והעולם, אשר פותח תקופה של חיבורים יהודיים בתחום ההיסטוריה. בשנותיו האחרונות עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים והמשיך ללמוד תורה בישיבה של רבי יצחק שולאל.

בנוסף לייעוץ מדעי מפי רבי אברהם זכות, מתכנני המסעות הפיקו לקחים מן המסעות הקודמים, הן באשר למבנה האוניות, הן למתאר החוף האפריקאי והן לעונות הגשמים והסערות בים. לקחים אלו נלמדו והופקו בהכנת המשלחת הבאה להודו בראשותו של וַאסְקוּ דָה גַאמָה (בפורטוגזית: Vasco da Gama; 1524-1460).[2] הוא התייעץ מבחינה מדעית עם רבי אברהם זַּכּוּת. מבחינה מעשית התייעץ רבות עם בארתולומיאו דיאש ואף שכר את שירותיו של הנווט המומחה פרו דה אלנקר, ששירת כבר במשלחתו של דיאש. המשלחת הזו השיגה את מטרתה, למרות הקשיים האובייקטיביים שהיו בדרך. ואסקו דה גאמה ערך שלושה מסעות להודו, והשיג שליטה פורטוגזית במספר ערי חוף הודיות. הוא מת בקוצ'ין שבהודו ועצמותיו הוחזרו לפורטוגל הוא זכה לתארי אצולה, מענקים נדיבים ומשרות חשובות, ביניהן המשנה למלך הפורטוגזי הראשון בהודו. מסעותיו כללו התנגשויות עם שליטים מוסלמיים בחוף המזרחי של אפריקה, לצד בריתות עם שליטים מקומיים אחרים. אמנם לרשותו של ואסקו דה גאמה עמדו רק כוחות מועטים, עד כ200- לוחמים, אך אוניותיו צוידו בתותחים רבים ומדויקים, ועל כן, פעמים רבות השיג עדיפות על אויביו המרובים והמבוצרים.

התוצאות של שני גלי הכיבוש: הערבי המוסלמי והאירופי הנוצרי, ניכרות גם בימינו, כאשר יבשת אפריקה זכתה לעצמאות פוליטית. סכסוכים ומלחמות דמים ממושכות מבתרות מדינות ועמים באפריקה על רקע הניגוד בין אפריקאים מוסלמים לבין אפריקאים נוצרים. מצב זה מזמין, ממילא, מעורבות של הפטרונים לשעבר – אלה מן העולם המוסלמי ואלה מן העולם הנוצרי, והעצמאות הפוליטית הופכת למעין חלון ראווה שביר ודקיק, שמאחוריו המשך של ניצול מדיני, כלכלי ודתי.

בתחילת המאה ה-16, אנו מוצאים את שתי המדינות האירופיות, ספרד ופורטוגל, הופכות למעצמות ימיות ומתעשרות עושר רב; ספרד, בזכות הכיבושים ביבשת האמריקאית, ופורטוגל, בנוסף ליבשת אמריקה, גם בזכות הכיבושים באפריקה ובהודו. העושר הרב שהביא לעוצמה צבאית ודיפלומטית, אִתגר את שאר הארצות האירופיות הגדולות וגרם למרוץ הקולוניאליסטי של מדינות אירופה לכיוון אמריקה, אפריקה והודו-סין.

הודו

תת-היבשת ההודית התאפיינה מימי קדם בעושר חומרי ותרבותי. כבר לפני ארבעת אלפים שנה התפתחה תרבות דתית שלטונית וכלכלית מגוונת ועמוקה בשטח העצום שמהרי ההימלאיה עד למישורי העמקים של נהרות האינדוס והגנגס.

סוגי הכתב ההודי הקדום שהתפתחו והיו בשימוש כבר יותר משלושת אלפים שנה, אפשרו ממשל יעיל של גביית מיסים, רישום קרקעות, סדרי דין ומסורות דתיות יציבות. מציאות זו תרמה לשגשוג הממלכות ההודיות השונות. שמע עושרה של הודו הגיע אל קצות הארץ הנושבת מרחבי קדמת אסיה ודרום אירופה ומשך כובשים שחמדו עושר זה. אולם, עד גלי הכיבוש המוסלמי אף אחד לא הצליח לכבוש את כל שטחה של הודו. ככל הידוע, לפני כאלף שנה, מנהיגי השבטים המוסלמיים של אפגניסטן החליטו להשתלט על הודו ומלחמתם זו הוכתרה בהצלחה. כמו בכל המקומות שנכבשו על ידי מוסלמים, הם כפו את האסלאם על האוכלוסייה המקומית. הדבר נעשה תוך הרס מוסדות הדת והפולחן הקדומים, עונשים כבדים על האוכלוסייה שנותרה נאמנה לדתה, יצירת חוקים שהנציחו את האפליה החריפה בתחום הכלכלי, במעמד האישי ובכל סוג של התנכלות מכוונת.

הכיבוש המוסלמי נמשך ברוב שטחה של הודו במשך כשש מאות שנה. אמנם התחלפו שושלות והשבטים השליטים. ביניהם היו שבטים תורכיים שבאו מכיוון מרכז אסיה. ושבטים מונגוליים שבאו מכיוון צפון מזרח אסיה  אולם, לא פסקה מדיניות האפליה והכפייה, בין באופן אלים ובין באופן מתון. ערים גדולות נחרבו, מיליוני בני אדם נעקרו ממקומם, הושפלו והופלו, נמכרו לעבדות והוענשו באכזריות רבה. למרות כל זאת, אוכלוסיית הודו, ברוּבּה, לא המירה את דתה ולא זנחה את שפתה ומסורותיה. כמובן תחת הכיבוש האלים והקשה הישגי התרבות המקורית נזנחו ורמת החיים של האוכלוסייה הכללית ירדה פלאים, חרף העושר הסביבתי העצום ולמרות המיומנות המקצועית של בעלי המלאכה ההודיים. הטבע והעמל של המוני הודים סיפקו לשליטיהם אוצרות אגדיים, שזרמו מנתיבי המסחר הימיים והיבשתיים בדרך המשי. התרבות המוסלמית דוברת הערבית התעשרה אף היא מן ההישגים של התרבות ההודית. למשל, הסמלים הגרפיים של הספירה העשרונית באירופה נקראים ספרות ערביות. רק מאוחר יותר נודע, שבעצם אלו ספרות הודיות שהועברו, כמו סחורה, אל התרבות הערבית ומשם הגיעו לאירופה, כמו גם ההמצאה שמפשטת את רישום המספרים הגדולים – המצאת האפס, על כלליו המתמטיים.

הודו זאת, שאגדות הילכו על עושרה הכלכלי ועל רוחניותה המיוחדת, קסמה לכובשים האירופיים והייתה ליעד רשמי במטרה לשעבד, לנצל, לנצר ולהוסיף את שטחה אל הממלכות האירופיות.

ביום העשרים במאי 1498, הגיעו אוניותיו של ואסקו דה גאמה אל מול נמל קליקוט שבהודו. מושל העיר ציווה לערוך מצעד של שלושת אלפים חיילים לכבוד הגעתו של ואסקו דה גאמה וקיבל את פניו בארמונו בכבוד רב. ואסקו דה גאמה העניק מתנות שהביא איתו למושל העיר. אולם, על פי זיכרונותיהם של סוחרים מוסלמיים שנכחו בקבלת הפנים, המתנות לא היו ראויות ויקרות מספיק ומראהו של ואסקו דה גאמה דמה יותר לשודד ים, מאשר לשגריר ומפקד צי מכובד. הפורטוגזים קיבלו רשות לסחור עם אנשי הנמל ההודי על ידי ייסוד מושבה של סוחרים פורטוגזים בתוך העיר, אולם, הסחורות שהביאו הפורטוגזים לא נמכרו בהצלחה והם אף לא הצליחו להגיע להסכמי מסחר נאותים עם אנשי המקום. ואסקו דה גאמה המאוכזב החליט לעזוב את העיר ולשוט בחזרה לארצו, אבל כנקמה, תפס בכח ושיעבד כעשרים דייגים מקומיים.

לאחר חזרתו לפורטוגל, ודיווח מפורט, המגובה במפות, על מציאת הדרך הימית להודו, יצאו משלחות מסחריות וצבאיות להודו מדי שנה. כבר בשנת 1500 נחתם הסכם מסחר חדש עם מושל קליקוט. בעקבות כך, פרץ סכסוך מסחרי בין הסוחרים המוסלמיים שמעמדם היה כבר איתן ומבוסס, לבין הפורטוגזים. סופו של הסכסוך היה כישלון של המשלחת הפורטוגזית, ויציאתה בכעס מן הנמל. כנקמה על הכישלון, ציווה מפקד המשלחת, פּדרו אלברש קברל (בפורטוגזית: Pedro Álvares Cabral) להפגיז את העיר מתותחי האוניות. מפגן כח זה גרם להכרזת מלחמה בין הפורטוגזים לבין העיר קליקוט. מלך פורטוגל, מנואל הראשון, החליט לייסד מושבות בהודו ולהכניעה תחת שלטונו. לשם כך, הוא פנה שוב לוואסקו דה גאמה כדי שיעמוד בראש צי המלחמה שמטרתו לכבוש את הודו, להכניע אותה ולשלוט בה. בפברואר 1502 יצא לדרך צי מורכב מעשרים אוניות מלחמה בפיקודו הכללי של ואסקו דה גאמה. מטרות הצי היו: חמש אוניות נועדו לשבש את נתיבי המסחר הימי של הסוחרים המוסלמים, עשר אוניות בפיקודו הישיר של דה גאמה לתקוף את ערי הנמל ולהשתלט עליהן וחמש אוניות נוספות היו צריכות להישאר כחיל מצב כדי להגן על המושבות הפורטוגזיות החדשות שצריכות להיווסד. כדי להשיג את היעדים שנקבעו, ייסד ואסקו דה גאמה מעוזים בחוף המזרחי האפריקאי, ואף כבש מספר מושבות מוסלמיות על החוף ששימשו נמלי בית לסוחרים המוסלמיים. בהגיעו לחוף הודו הדרומית במַלַבָּר פגש ואסקו דה גאמה אוניית מסחר מאות עולי רגל מוסלמיים, מלבד הסחורות שהוטענו בהודו. בפקודתו נשדדה האנייה, נפרקו ממנה כל הסחורות, והן הועברו לאוניותיו. לאחר שרוקנה, ציווה ואסקו דה גאמה לשרוף אותה, על כל אנשיה, גברים, נשים וטף.

היסטוריון פורטוגזי בן-הזמן, גספר קורארו (1496-1563), מתאר את  הדברים כך (סיפורי הודו, Lendas da Índia, בתרגום חופשי):

 

"המוסלמים ששהו באנייה, שמעו שהמפקד העליון ציווה לשרוף את האנייה ואותם חיים, ופנו אליו: אדוני, בהריגתנו אתה לא תרוויח דבר. צווה לכבול אותנו בשרשראות ברזל ולהביאנו לקליקוט, אם אנו לא נטעין את כל אניותיך בפלפל ובשאר התבלינים בחינם, אז תשרוף אותנו. אל תאבד אוצרות אדירים כאלה. זכור, שאפילו תוך כדי מלחמה מרחמים על אלה שנכנעים ואנו הרי כלל לא התנגדנו לך. גלה כלפינו את מידת החסד.

תגובתו של המפקד העליון [ואסקו דה גאמה] אל נציג האנשים: ישרפו אתכם חיים ודבר לא יעצור בעדי. אילו יכולתי להמית אתכם מאה פעמים הייתי עושה זאת.

בשמוע תגובה זו, נשים רבות התרוצצו והרימו את תינוקותיהם כדי לעורר רחמים. אולם לא עזר דבר, האנייה וכל האנשים שעליה נשרפו חיים. אותם אלה שהצליחו לקפוץ למים מן האנייה הבוערת הוקפו במלחים ששטו בסירות קטנות, הקיפו את המקום ודקרו את הניצולים בחניתותיהם וכך הטביעו את כולם".

לאחר ייסוד מושבה מסחרית בנמל קאנאנור הגיע הצי לקליקוט. מושל העיר ניסה לרצות את ואסקו דה גאמה והציע תנאי מסחר מופלגים לטובתו. יתרה מכך, המושל גם הציע לפצות את הפורטוגזים על הנזקים המשוערים שסבלו מן המצב הקודם וגם לאסור את האשמים, לכאורה, ביציאתם מן העיר בפעם שעברה. כל אלה לא ריככו את ליבו של ואסקו דה גאמה, הוא פקד להפגיז את העיר עד שהפכה לחורבות. הוא תקף את האוניות שעמדו בנמל ושבה אותן. את ההודים שנתפסו הוא ציווה לתלות על התרנים, לחתוך את ידיהם, רגליהם וראשיהם, להטעין אותם על ספינות ולשלוח במתנה למושל העיר. וכך המשיך לתאר גספר קורארו (שם):

"כשמונה מאות הודים ומוסלמים נשבו לאחר שחתכו את אבריהם, ציווה המפקד לקשור את רגליהם כדי שלא יוכלו לקפוץ אל הים. לאחר שראה שיש מהם שמנסים להתיר את החבלים בשיניהם ציווה לשבור את שיניהם על ידי פקקי העץ של החביות הגדולות שהיו על האנייה. את כל הגופות של המתים והחיים למחצה העמיסו על סירות, כיסו בענפי עצים, הציתו ושילחו עם הרוח לתוך הים. ספינה קטנה שהיה עליה כהן דת וכל האיברים החתוכים שילח המפקד אל החוף כדי שהאוכלוסייה המקומית תבין מה מצפה לה אם תתנגד לכובשים. רבו צרחות הצער והכאב של הקרובים שעמדו על החוף וניסו להציל את מי שאפשר מן האש והייסורים".

 

גם כשנודע לו שיש נוצרים מבין השבויים, ציווה ואסקו דה גאמה להתעלל בהם ולרצוח אותם, אך אפשר להם להתוודות בפני כומר טרם מותם.

לאחר יומיים שוב הופגזה העיר החרבה, והמושל ברח ממנה והפקיר אותה. כל המאמצים של המושל הנמלט להיעזר בסוחרים מוסלמיים עשירים בעלי אוניות, הצליחו רק לשעה קלה. אוניות המסחר שכמעט ולא היו מצוידות בכלי נשק כבדים פוזרו לכל רוח לאחר שהתקרבו אל צי המלחמה הפורטוגזי. לאחר הכיבוש המוצלח פנה ואסקו דה גאמה לעיר קוצ'ין, הטעין עוד מן התבלינים והסחורות היקרות ושט בחזרה אל מולדתו.

במשך עשרים השנים הבאות, ביסס מלך פורטוגל את השלטון בדרום־הודו ומינה אף פקידים רמי מעלה שתוארם היה 'משנה למלך פורטוגל בהודו'. וכן נוסד כוח שיטור ימי שהגן על האינטרסים של פורטוגל בנמלי הודו הדרומית. נציגי השלטון הפורטוגזי מילאו את חובתם והעשירו את האוצר של מלכות פורטוגל ברווחים אדירים, אך עם הזמן המנגנון הפקידותי הושחת, וחמדנותם של הממונים הפחיתה בהדרגה את הרווחים. כדי לתקן את המצב שלח המלך החדש, ז'ואן השלישי את ואסקו דה גאמה הקשוח, בן השישים וארבע, להודו, ואף העניק לו תואר וסמכויות של משנה למלך. בלווית שני בניו, אשטבאן ופאולו, הגיע ואסקו דה גאמה להודו ונקט באמצעי משמעת חמורים כדי לנקות את הממשל משחיתות ומחמדנות. אך הוא נדבק במחלת המלריה ומת על משמרתו באותה השנה. גופתו הובאה אחר כבוד לפורטוגל ונערכה לו הלוויה ממלכתית מפוארת.

כיבושי ואסקו דה גאמה בהודו ובאיים נוספים באוקיאנוס ההודי העניקו בלעדיות בנתיבי מסחר ימיים לפורטוגל עד שנת 1594. באותה שנה התארגנה קבוצת סוחרים הולנדיים במטרה לשבור את המונופול של הפורטוגלים ולהתעשר מייבוא תבלינים וסחורות נוספות מן היבשת האסיאתית. לשם כך, שנה לאחר מכן, שלחו צי קטן, ארבע ספינות, ל"נמל הפלפלים" באי ג'אווה, סמוך להודו. אמנם, משלחת זאת לא הצליחה כפי שציפו ממנה, אך הראתה שאפשר לעבור את המסלול ולהתמודד עם קשיי הדרך, כלומר להתחרות בספנים הפורטוגלים. בשנת 1602, הצטרפו עוד סוחרים וחברות מסחריות הולנדיות ויצרו גוף כלכלי גדול  ועשיר: 'חברת הודו המזרחית ההולנדית' (בהולנדית: Vereenigde Oostindische Compagnie  או בראשי תיבות: VOC). כדי להבטיח חלוקת רווחים הוגנת לכל המייסדים הראשונים, הם יצרו מושג כלכלי חדש: מניה, שהיה לא רק הסכם שותפות וחלוקת רווחים אלא שטר שהבטיח רווח תמורתו וניתן להיסחר באופן חופשי. העושר הרב שנצבר, שימש לציוד של צי מסחרי וצי מלחמה שאמור היה להכריע את הספינות הפורטוגזיות בקרבות־ים ולכבוש מושבות באיי הודו, בהודו עצמה ואף להרחיק לסין וליפן, ולמסד על ידי כך נתיב מסחר רווחי ביותר למען בעלי המניות. סיכונים רבים נשקפו למיזם זה, כגון: חודשים ארוכים של הפלגה תוך כדי סערות־ים, חילוף עונות ותלות ברוחות ובזרמים בתוך האוקיינוס; שודדי ים מכל הסוגים שארבו לספינות מסחר ושדדו לא רק את הסחורה כי אם גם את הספינה עצמה; ספינות משמר ומלחמה של פורטוגל שסירבו לוותר על בלעדיותם במסחר שהבטיח הון עתק. למרות כל אלה, הצליחו ההולנדים הצלחה יתרה למשך כמה דורות. ספינותיהם וסוחריהם הגיעו לאיי אינדונזיה, מלזיה, סרי לנקה, הודו, סין, טייוון ויפן של היום. קשריהם והשפעתם לא הצטמצמו רק למסחר, הולנדים רבים מצאו את ביתם החדש במושבות האלה. כדי לחזק את הימי באו בשנת 1652 מתיישבים הולנדים אל כּף התקווה הטובה בקצה דרום אפריקה, המקום בו עובר קו הגבול בין האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס ההודי. פעילותה של החברה נמשכה בהצלחה מסחררת במשך כל המאה השבע־עשרה, ובאופן פורמלי פורקה בשנת 1798.

במקביל, בצו המלכה אליזבט הראשונה, הוקמה בשנת 1600 באנגליה: 'חברת הודו המזרחית הבריטית' (באנגלית: British East India Company). מטרת החברה הייתה כמו זו של מקבילתה ההולנדית: לשבור את מונופול הפורטוגזים ולייסד מושבות לצרכי מסחר ושליטה פוליטית בכל מזרח אסיה. בגלל גודלה ועוצמתה של בריטניה, המטרות הגאו-פוליטיות היו לא פחות חשובות, וברבות הימים, אף יותר חשובות מן המטרות הכלכליות. הסוחרים ושכירי החרב של החברה הבריטית היו חוד החנית של השלטון הבריטי ומילאו תפקיד מדיני ראשון במעלה בהתפשטותה של בריטניה ברחבי אסיה. במשך כמאה שנים, זירת הפעילות המסחרית הייתה כה רחבה שכמעט ולא היו התנגשויות של ממש בין החברה ההולנדית לחברה הבריטית. יתירה מכך, בשנת 1664 קמה גם החברה הצרפתית (בצרפתית: Compagnie des Indes Orientales), שלמנהלה מונה צרפתי שהועסק כשלושים שנה בחברה ההולנדית ומתוכן ישב כעשרים שנה ביפן. החברה הצרפתית חפצה גם היא בנתח שלה מן העושר האגדי של מזרח אסיה.

ברבות השנים, הפרלמנט הבריטי העניק סמכויות אוטונומיות רבות לחברה הבריטית בהודו, וכתוצאה מכך, החברה החזיקה צבא על חשבונה, והוא הורכב מחיילים בריטיים וחיילים מקומיים, צי מסחרי וצי מלחמה שאבטח את המסחר עם הודו וסין. המדיניות של החברה הבריטית בהודו הביאה להתנגשויות צבאיות עם השליטים המקומיים, לשותפויות ולבריתות. תוך מתן שוחד, מענקים וגביית מיסים מן האוכלוסייה הצליחו להשתלט על החברה ההודית. בסדרה של התנגשויות צבאיות עם הצרפתים וההולנדים, וניצול של הפילוגים והשינויים בתוך המבנה המדיני של הודו עצמה, הצליחה החברה במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה להגיע לשליטה נרחבת ברוב שטחה של הודו, מסחר מונופוליסטי בענפי ייצור, כמו כותנה, תה, משי, צמח האינדיגו ואופיום. את המסחר בתבלינים צירפה החברה לפעילותה בהדרגה לאחר הצלחות בתחרות עם החברה ההולנדית. התהליך המואץ של המהפכה התעשייתית באנגליה התאפשר על ידי סיפוק חומרי גלם זולים שהגיעו מהודו בכמויות אדירות. השליטה הבריטית בשטחים עצומים עתירי משאבים ואוכלוסייה על ידי שיטות ניצול ותחכום מדיני וכלכלי, הפכה את בריטניה למעצמה העולמית החשובה ביותר במאה השמונה־עשרה והמאה התשע־ עשרה. לא בכדי הודו נחשבה ליהלום הגדול ביותר בכתר הבריטי, כפי הפתגם הרווח באותם הימים. דרכי ההשתלטות של הבריטים היו רצופות לא רק בתחכום מדיני, כי אם באכזריות צבאית וכלכלית כלפי האוכלוסייה המקומית. כך, למשל, המלחמה לכיבוש בנגל (בנגלדש של ימינו) בשנים 1770-1769, הביאה לגלי רעב, שלפי ההערכות גרמו לאובדן של כמעט שליש מאוכלוסיית המחוז – בין שבעה לעשרה מיליון איש. בשנת 1813 הושלם הכיבוש המלא של הודו, כולל נפאל ופקיסטן של היום.

החל משנת 1711 החלה החברה הבריטית את חדירתה לסין, אז נוסדה הנציגות המסחרית בעיר נמל בדרום־סין, קנטון (גואנגג'ואו), לצורך מסחר התה. מתחילה הבריטים קנו את התה תמורת מטבעות כסף, אולם, משזיהו את העניין של הסינים באופיום החלו לייבא אופיום מהודו לסין. לצורך זה, ניטעו בעיקר בשטח בנגל מטעי אופיום נרחבים. אמנם, בשנת 1799, ממשלת הקיסר הסיני אסרה באופן מוחלט על ייבוא אופיום ומסחר בו, מפני שהשימוש בו הפך ל"מגפה" שהשביתה חלקים נרחבים מן האוכלוסייה. אך ההצלחה המסחררת במסחר זה הניעה את החברה הבריטית להבריח אופיום בהיקפים עצומים שהגיעו בשנת 1838 לכאלף וארבע־מאות טון בשנה. בתגובה לכך, הממשלה הסינית החמירה את הענישה על המסחר והשימוש באופיום עד לעונש מוות, ונקטה בפעולות נמרצות להשמדת האופיום המוברח. פעולות אלו מצד סין הביאו לכך שהבריטים הגיבו בהכרזת מלחמה המוכרת בשם 'מלחמות האופיום,' שהראשונה שבהן הייתה בשנים 1842-1839. התבוסה של הצבא הסיני הביאה לחתימת הסכמים המעבירים לשליטה בריטית את העיר הונג־קונג ושטחים נוספים שמאפשרים הרחבה של המסחר בכל הסחורות, כולל אופיום, במחוזות הפנימיים של האימפריה הסינית. כתוצאה ממלחמת האופיום השנייה שהסתיימה בשנת 1860 בתבוסת הצבא הסיני, הורחבו זכויות הבריטים והאירופיים בכלל, הן בתחום המסחר והן בחסות על שטחים רחבים בסין. אחת התוצאות של המלחמות הללו היא התפשטות הסמים בחברה הסינית, עד כדי מגפה לאומית שהביאה להידרדרות החברה ומוסדות המנהל וההשכלה, למצב שאימפריה אדירה, בעלת תרבות עתיקה ומפוארת, הפכה לשטח חסות.

אוסטרליה

האירופים הראשונים שהגיעו לאוסטרליה, ככל הנראה, היו הולנדים. בשנת 1606 הספן ההולנדי וילם יאנסזון הגיע מן המושבה ההולנדית באינדונזיה למפרץ קרפנטריה באוסטרליה. במשך המאה השבע־עשרה, ספני חברת 'הודו המזרחית ההולנדית,' הגיעו עוד מספר פעמים לחופי אוסטרליה ותיארו את ניו־זילנד[3] וטסמניה.[4] אולם, לא נעשה ניסיון לבסס התיישבות קבע אירופית במקומות אלו. רק בשנים 1770-1769 הגיעו ספינות מלחמה ומחקר בריטיות, בהנהגתו של קצין הצי המלכותי הבריטי ג'יימס קוק לחופי אוסטרליה. כדרכם של הבריטים, הם לא ראו בביקור זה עניין עראי או מקרי, אלא מטרה מדינית, ועל כן הכריזו ששטח זה מעתה ואילך שייך לכתר הבריטי. יתירה מכך, ממשלת בריטניה מצאה שימוש לשטח החדש – הגליית הנידונים למאסר ויישובם. בעקבות מלחמת העצמאות האמריקאית, ויחסי עוינות עם המושבות הבריטיות לשעבר בצפון־אמריקה, נוצר לחץ הולך וגובר של צפיפות אוכלוסין בבריטניה עצמה. הדאגה העיקרית שהטרידה את ממשלת בריטניה נבעה מכמות האסירים הגדולה, שנוצרה בעקבות דיכוי המרידות באירלנד וגם בעקבות המהפכה התעשייתית, שהביאה המוני כפריים אל העיר והם שוטטו בה ללא תעסוקה קבועה וללא מגורים ראויים. שוטטות זאת, גרמה לעלייה ניכרת בפשעים של גניבות, גזל ופעילויות אסורות בשטח הציבורי. רבים מאלה נאסרו וגרמו לצפיפות אוכלוסין בלתי־נסבלת בכל מתקני המאסר ברחבי בריטניה. הרעיון החדשני היה: להציע לאסירים לחצות את האוקיינוס ולזכות בסיכוי לחיים חדשים ביבשת רחבת־ידיים, ובכך להקל על גורלם מצד אחד, ולתרום להאדרתה של הממלכה הבריטית מצד שני. כמובן, הממשלה לא סמכה רק על נדבת ליבם ובחירתם החופשית הטובה של האסירים, ואלפים רבים הועלו לאוניות בעל כרחם והוסעו לחופי אוסטרליה. אלפי האסירים האלה, שומריהם, והפקידים הממונים על מנגנון ההתיישבות, היו הגרעין של ההתפשטות הבריטית וייסוד המושבות החדשות ביבשת אוסטרליה. לפי ההערכה במשך כמאה שנים של מדיניות הגליית האסירים הגיעו לשם למעלה מ-160,000 אסירים ואסירות. ברור שבנוסף להם, היגרו ליבשת זו אנשים חופשיים שחיפשו סיכוי להתחיל חיי רווחה ושלווה. יבשת אוסטרליה הייתה מיושבת בדלילות יחסית על ידי שבטים מקומיים שניהלו בעיקר חברה של ציידים-לקטים, מספרם בראשית ההתיישבות האירופית מוערך על ידי החוקרים בכמיליון נפש. ההתיישבות האירופית שהייתה מרוכזת בעיקר בשטחי החוף כמעט ולא התנגשה בשטחי המחיה של הילידים המקומיים. אולם, כאשר התרחש חיכוך כזה, הוא הסתיים במפלה קשה של הילידים ובניצול אכזרי שלהם בידי המתיישבים החדשים. הנזק הגדול הוסב לילידים לא על ידי פעולות יזומות אלא על ידי מחלות חדשות שבאו מיבשת אירופה. מצב זה הפחית במהירות את מספר הילידים, החליש באופן ניכר את כוחם ויכולתם, והבריח אותם אל מרכז היבשת ויערותיה, ובכך, נותרה הארץ רחבת־הידיים פנויה להתיישבות בריטית ללא מיצרים.

חברת מהגרים

חברת המהגרים הבריטיים בצפון אמריקה ובאוסטרליה התאפיינה במספר תכונות שהבדילו אותה מחברת האם שממנה באו.

 

1 הגלים הראשונים של ההגירה הורכבו בעיקר מגברים בני המעמדות הנמוכים שהצטיינו בקשיחות וחספוס מוסרי והתנהגותי. דבר זה אפשר להם להתמודד בהצלחה עם התנאים הקשים של היבשת החדשה.

 

2 עקרונות הקיום החברתי הושתתו על מושגי הצדק הטבעי וכושר ההישרדות. בשלבים הראשונים של קיום חברת המהגרים, בלטו בהיעדרם מוסדות השכלה גבוהה ומערכת משפט מפותחת.

 

3 בחברת מהגרים זו הופר האיזון הטבעי בין גברים לנשים ונוצר מחסור חמור בנשים, בנות התרבות והמעמד הדומה לגברים. בעיה זו זכתה לפתרונות שאפיינו רק את חברת המהגרים: הזמנה וייבוא נשים צעירות מהמולדת הישנה. נשים אלה באו בדרך כלל מן המעמד הנמוך והיו חסרות אמצעים והשכלה. מצב זה הקשה עליהן לזכות להקמת משפחה נאותה במולדתן. מלבד זאת, העבדות שנפוצה בעיקר בצפון אמריקה סיפקה נשים אפריקאיות צעירות שנמכרו בשוקי העבדים ושימשו גם כשפחות מין לבעלי האחוזות הלבנים. עם זאת, נשים אלה, למעט מקרים נדירים ביותר, לא זכו להסדרת מעמדן כנשים חוקיות.

תנאים אלה גרמו לתחרות פרועה ולהתנהגות אלימה וגסה ולעוולות רבות, שאפיינו את חברת המהגרים בשלבי קיומה הראשוניים.

הקולוניזציה הרוסית של סיביר ומרכז אסיה

במאה השש־עשרה אוחדו הנסיכויות והשבטים הרוסיים הסלאביים תחת ממשלו של נסיך מוסקבה, שהוכרז באופן רשמי כקיסר היה זה איוון הרביעי, המוכר כאיוון האיום[5], שהמשיך את המגמה המדינית של סבו, איוון השלישי[6], ואביו, וסילי השלישי.[7] מדיניותו הייתה חיזוק המסגרת המדינית על ידי הפחתה שיטתית בסמכויותיהם של הנסיכים והשליטים המקומיים והתפשטות של המדינה החדשה לכיוון מזרח. מדיניות הפנים של איוון האיום לוותה באכזריות רבה והשלטת משטר אימים שבו איש לא היה חסין מפני מוות, הגליה או עינויים – לא איכר פשוט, לא כומר ונזיר ולא נסיך או בן מעמד האצולה. משטר נורא זה, ניתק את הנסיכים ממנגנוני השליטה הקודמים והכפיף אותם לשלטון המרכזי. כך נוצר צבא מקצועי הנאמן אך ורק לקיסר.

מגמות ההתפשטות היו לכיוון היציאה אל הים: הים הבלטי בצפון, והים השחור בדרום. ניסיונות אלו לא צלחו במידה מספקת, מפני שמול צבאו של איוון עמדו צבאות מיומנים של יריבים חזקים: הפולנים והשבדים בצפון, והמונגולים והטטרים בדרום. על כן הוא העדיף התפשטות צפון־מזרחה, בדרך יבשתית, אל השטחים המאוכלסים בדלילות וללא צבאות חזקים. היחסים עם השליטים המונגוליים שהיו בשטחים אלה, נוצרו כבר בימי איוון השלישי, בגלל ריב פנימי, בשנת 1483 ביקשו המונגולים את חסותו של נסיך מוסקבה. אבל כשהשתנו התנאים, כפרו צאצאיהם בהסכם והכריזו על ניתוק גמור בשנת 1572. הפרת הסכם זו שימשה עילה לאיוון האיום, לשלוח חיל מצב של 800 קוזקים בהנהגתו של ירמק[8] שהתלוו אליהם גם סוחרים, לצורך סיור ודיווח על הפוטנציאל המסחרי והכלכלי של האזורים החדשים. משלחת זאת עברה מרחק של אלפי קילומטרים, פגשה בדרכה את השליטים המקומיים והתרשמה, הן מרחבותה ועושרה של הארץ, והן מן הקלות היחסית שבה ניתן יהיה לכובשה ולהכפיפה לשלטון המרכזי. לאחר זמן, נהרג מפקד המשלחת ירמק בהיתקלות עם השבטים המקומיים. כתגובה לכך, נשלחו כוחות צבא מסודרים שהוטל עליהם גם לכבוש את השטח וגם לייסד ולבנות מבצרים צבאיים. כמו כן, תפקידם היה לאבטח את הסוחרים, האיכרים ובעלי המלאכה שיבואו ליישב את האזורים האלה. איוון האיום מינה מושלים ופקידים כדי לוודא שהפיקוח, המיסוי וההתיישבות יהיו תחת שליטה קפדנית של ממשלתו. בשנת 1591 מפקד כוחות הצבא הרוסי הביס באופן סופי את הצבא המונגולי וסיביר הפכה להיות מחוז בריבונות רוסית מלאה ומוחלטת.

המדיניות הרוסית מאז ואילך הייתה להביא אוכלוסייה רוסית נוצרית, לבנות מבצרים וערים בנתיבי מסחר של מחצבים ופרוות. פעולות אלו נועדו לבסס את השליטה ולהתגבר במידה מסוימת על דלילות האוכלוסין הקיצונית שמאפיינת את השטחים העצומים של סיביר המערבית והמזרחית.

למרות כישלון ההתפשטות בימי איוון האיום בכיוון הצפון־מערבי אל עבר הים הבלטי והדרום־מערבי אל עבר הים השחור, יעדים אלו נותרו מרכזיים במדיניות הרוסית לאורך דורות. כך גם הכיוון הדרום־מזרחי אל עבר מרכז אסיה, ששם עברה דרך המשי המסורתית כנתיב מסחר שהניב עושר ובניית ערים לכל אורכו. בשונה מן המעצמות האירופיות במערב, שהתפשטו באמצעות כוחות הצי, רוסיה ביססה את התפשטותה על ידי צבא היבשה. מטרותיה של רוסיה דמו לאלה של מדינות המערב: הודו וסין, אך הדרך הייתה על ידי כיבוש יבשתי ממרכז אסיה דרך פרס. יעדים אלה הושגו רק באופן חלקי, מפני שהמרחבים היבשתיים שהיה צריך לכבוש עד הודו הם אדירי־ממדים, ולעומת סיביר, מאוכלסים יחסית בצפיפות ועל ידי עמים שבנו ערים מבוצרות והקימו צבאות גדולים ומסודרים. מלבד זאת, המכשולים הטבעיים: נהרות רחבי־ידיים ורכסי הרים עצומים, כגון הרי קווקז והרי ההימלאיה, הקשו על השגת היעדים המדיניים עד שלמעשה הפכו אותם לבלתי־אפשריים. רק במאה השמונה־עשרה הצליח המאמץ המדיני והצבאי, תוך השקעת משאבים אנושיים וכלכליים עצומים להשיג חלק מן היעדים במערב. בימי הקיסר פטר הגדול[9] הגיעה הממלכה הרוסית אל הים הבלטי ואף נבנה צי אוניות מודרני בהדרכת בעלי מלאכה וספנים מהולנד, מאנגליה ומגרמניה. שני דורות מאוחר יותר, בימי הקיסרית יקטרינה השנייה, "הגדולה," נכבש חצי האי קרים ורצועת חוף של הים השחור ונבנה צי רוסי יעיל ומשוכלל שהגיע מן הים השחור אל הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי. מאז ואילך, הפך הצי הרוסי לגורם צבאי, מדיני וכלכלי בתחרות עם מדינות אירופיות מערביות. אמנם, במאה השמונה־עשרה הגיעה משלחת ספינות בפיקודו של רב החובל ברינג[10] אל חופי אלסקה. לכאורה, נפתחה הדרך להתקדם אל תוך יבשת אמריקה הצפונית. אולם למעשה, הקשיים והסכנות במימי הקרח של האוקיאנוס הצפוני ובתוך רכסי ההרים המושלגים של אלסקה, גרמו לכך שהמיזם הזה לא הביא לרוסיה את חלקה בקולוניזציה של אמריקה, מלבד השליטה באזור צחיח וקשה של אלסקה. בסופו של דבר, במאה התשע־עשרה מכר קיסר רוסיה את אלסקה לשליטת ארה"ב.

יפן

החל מלפני כאלפיים ושש מאות שנה התקיימה בקבוצת האיים היפניים מדינה חזקה ותרבות חומרית מפותחת. ההשפעה העיקרית לאורך דורות רבים על התפתחות יפן באה מן התרבות הסינית דרך קוריאה. עם זאת, בגלל מרחק גדול יחסית של איי יפן מן היבשת, ההשפעות השונות התגבשו לכלל תרבות עצמאית שהתפתחה בדרכה. המגעים הראשונים בין האירופים ליפן היו במאה השש־עשרה, כאשר יורדי הים הפורטוגלים המשיכו במסעם מהודו ומסין והגיעו לחופי יפן. מאמצי ההתפשטות של הפורטוגלים התמקדו בשני תחומים: מסחר והפצת הנצרות. בתחילה, מאמצים אלו הוכתרו בהצלחה יחסית ובמשך כמאה וחמישים שנה יותר ויותר אירופים נאחזו בערי הנמל והחוף ביפן. אולם, מאבקים פנימיים בחוגי השלטון היפני הביאו לידי נִצחון של זרם שליט מסוים, אשר דגל בהסתגרות ובחשדנות כלפי זרים. לחשדנות זו, היו סיבות טובות – יפנים שמעו על ההתפשטות הזוחלת של האירופים לתוך המדינות הגדולות ביבשת, כמו סין, קוריאה, הודו וכדומה. יתרה מזאת, הם ידעו שהתפשטות זו נעשית לא רק בדרכי שלום, אלא גם בגיבוי של כוחות צבא עד שהופכת לכיבוש ממשי. על כן, המדיניות היפנית עד אמצע המאה התשע־עשרה דגלה בהסתגרות ובדחייה של האירופים, תוך טיפוח תודעת הייחודיות והעליונות של התרבות היפנית. רק באמצע המאה התשע־עשרה יפן שוב נפתחה בזהירות להשפעות אירופיות ואף אימצה לא מעט מסדרי ממשל, אורחות חיים ודרכי ניהול של האירופים. למרות הפתיחות הזו, לא אִפשר השלטון היפני לאירופים לכבוש את שטחה או לכפות עליה תרבות וניצול כלכלי.

אפשר לומר שקולוניאליזם בצורתו הישירה לא הגיע ליפן, אבל בצורתו העקיפה, כלומר בהשפעה תרבותית וכלכלית, הוא ניכר מאד בחיי המדינה היפנית.

לסיכום הפרק, אפשר לקבוע שנכון לתחילת המאה התשע־עשרה, מדינות אירופה הפכו לכֹח עולמי מוביל מבחינה פוליטית, צבאית, כלכלית, וכן מבחינה תרבותית ודתית. מעמד זה, העניק למדינות אירופה עוצמה צבאית וכלכלית אדירה, כאשר חומרי גלם, משאבי טבע ורווחי מסחר זרמו אל המדינות הללו ואפשרו עלייה מהירה של רמת החיים, רמת החינוך וההשכלה והתפתחות חברתית ופוליטית. התקדמות זו העצימה עוד יותר את כוחן והשפעתן על שאר היבשות ברחבי העולם. יחד עם זאת, הרדיפה אחרי רווחי־על והשפעה עולמית, גרמה למתחים וסכסוכים הולכים וגוברים בין מדינות אירופה עצמן. היא הכשירה  את הקרקע למלחמות אזוריות, ובסופו של דבר למלחמות עולם. גם במושבות שהיו נתונות למרות ישירה או עקיפה של המעצמות האירופיות התרחשו תהליכים מורכבים של התקדמות, העתקה של דפוסי מנהל ומשטר, אימוץ מערכות ערכים אירופיות ושיפור ניכר ברמת החיים. כך התגבשה תודעה הולכת וגוברת של שאיפה לעצמאות מדינית והתנגדות לכובש הזר. התהליכים האלה, הביאו בסופו של דבר למלחמות שחרור ולהקמת מדינות עצמאיות, הדומות במידה זאת או אחרת, במשטרן ובערכיהן, למדינות־האם המשעבדות.

נוכח תהליכים מורכבים ורבי־סתירות קשה להעריך מוסרית, באופן חד־משמעי, את תהליך הקולוניזציה – האם הועיל יותר משהזיק?


[1]. האליל קֶצַלְקֹוֹּאַטְל (מאצטקית), מן המרכזיים והקדומים במיתולוגיה של תרבויות במרכז אמריקה. פירוש השם: הנחש המכונף. דמותו השתנתה במשך הדורות מנחש עטוי נוצות לדמות אדם שליט מדיני, אבי המדעים והאומנויות. על פי המיתוס, הוא גורש על ידי כהני האלילים האחרים ועתיד היה לחזור מן הים אליו גורש, כדי להשיב לעצמו את שלטונו ולהשליט חוקים טובים יותר של צניעות, טוהר ופרישות מתאוות. לפי הלוח האצטקי, חזרתו של קצלקואטל הייתה אמורה להיות בשנה יעודה אחת ל-52 שנה. הכובש הספרדי הרנאן קורטס (1547-1485; בספרדית: Hernán Cortés) הגיע למגע עם האצטקים באחת השנים המיועדות.

[2]. ממשפחת אצולה בינונית פורטוגזית, חבר באחד ממסדרי האבירים.

[3]. על שם מחוז בהולנד.

[4]. על שם הספן טסמן שהגיע לשם.

[5]. אִיוַון הרביעי (1584-1530), נודע גם כ"אִיוַון האיום" (ברוסית: Ива́н Гро́зный) שליט רוסיה משנת 1533.

[6]. איוון השלישי וסילייביץ' (ברוסית: Иван III Васильевич; 1505-1440), נסיך מוסקבה ושליט רוסיה משנת 1462.

[7]. וסילי השלישי (ברוסית: Василий III Иванович; 1533-1479) הנסיך הגדול של מוסקבה בשנים 1533-1505.

[8]. ירמק – (נהרג בשנת ;1585 ברוסית: Ермак Тимофеевич), מפקד צבאי רוסי ממוצא קוזקי.

[9]. פיוטר הראשון, "פטר הגדול" (ברוסית: Пётр I Алексеевич; 1725-1672), היה שליט רוסיה החל משנת 1682.

[10]. ויטוס יוהנסן ברינג (איוון איוונוביץ' ברינג, ברוסית: Иван Иванович Беринг; 1741-1681), ספן ומפקד צבאי, ממוצא דני. על שמו נקראים מצר ברינג המפריד בין אסיה לאמריקה הצפונית ומקומות נוספים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש בבינה לעיתים

דילוג לתוכן