הדרישה למלך ומלכות שאול

בעיוננו הקודם סקרנו את תקופת השופטים הארוכה, תקופת הכיבוש וההתנחלות. זו תקופה בה מתעצבת המדינה העברית תוך יסורים ותהליכים מורכבים מאוד. תקופה זו מתאפיינת בבעיות מתחומים שונים:

א. פיצול שבטי.

ב. קשיים בטחוניים ומדיניים של כיבוש.

ג. הסתגלות לרמת עיבוד הקרקע שהיתה נהוגה בארץ לפני כן. קודם בואו לארץ לא היה העם היהודי עם של חקלאים, ועבר זמן רב עד אשר הסתגל לתרבות החקלאית של עיבוד שדות, ביות בעלי חיים בצורה מסודרת ובמקום קבוע ולא כרועי צאן, וכמובן מלאכות שונות כעיבוד מתכות וכו'.

ד. התמודדות תרבותית עם הסביבה. עבודה זרה היתה נחלת העולם העתיק, שלא היה עולם פרימיטיבי, כפי שלפעמים חושבים. היה זה עולם משופע בהשגים מדעיים, טכנולוגיים, משטריים ותרבותיים. גם בתחומי האמנות, המדע, החברה והחוק, היה זה עולם שהציע רבות. לעומת זאת, העם היהודי היה עם צעיר מאוד, למעשה הוא התגבש כעם, עם הרעיון של אחדות ה' ובירור מסורת אבות, רק במדבר. ההתמודדות עם דברים שהיו קיימים כבר כאלף שנה ואף יותר, היא התמודדות קשה מאוד. על כן אנו מוצאים, שבארץ ישראל ישנו מאבק בלתי פוסק עם עבודה זרה לצורותיה וסוגיה כל ימי השופטים והמלוכה עד חורבן בית המקדש הראשון.

שאלת הזהות הלאומית

תקופת השופטים מטילה את העם לתוך המציאות הריאלית על כל צדדיה, פוליטית, כלכלית, תרבותית ודתית. בירור הזהות היהודית כלאום אחד זו אולי הבעיה הקשה ביותר. האם שנים-עשר השבטים הם עם אחד ממש? האם קיימת זהות יהודית? ואם היא קיימת, מה היא? מה פירושה? סביב איזה סמל: בית מקדש, שושלת מלוכה, עקרונות התנהגות או שפה? מהם הדברים היוצרים והמבטאים את האחדות הזאת? השאלה היתה אם כן, על עצם קיומה של הזהות. בעיה עמוקה זו, של זהות לאומית, זהות תרבותית, דתית ומדינית, איננה מתחילה עכשיו ואף לא לפני מאה שנה.

שאלת הזהות הלאומית, הדתית והתרבותית היתה השאלה הקשה והעמוקה ביותר, על ידה אפשר להאיר את שאר השאלות שהתעוררו באותה תקופה, גם את הבעיה הקונקרטית של עבודה זרה, וגם בעיות כלכליות, מדיניות ובטחוניות של מלחמות. פעם אחר פעם בתיאורי התנ"ך של תקופת השופטים, אנו מוצאים שלא כל השבטים יוצאים ביחד למלחמות. אם המלחמה בצפון – יוצאים אליה השבטים הצפוניים, ואם יש מלחמה בפלישתים בדרום – יצאו אליה השבטים שבאיזור הדרום. בהתנגשויות התדירות עם הפלישתים מופיעים שבט יהודה ושבט שמעון. שבט יהודה היה שבט גדול וחזק, שדאג לעצמו וכמעט שלא השתתף במלחמות הצפון. שבט דן בורח מנחלתו בגלל פלישת הפלישתים. באופן עקרוני כל חזית היתה לעצמה.

כל הבעיות הקונקרטיות, שהעסיקו בכל דור ודור את העם, נבעו מהבעיה המרכזית והמהותית של אחדות וזהות לאומית. במעבר בין תקופת השופטים לתקופת המלוכה תורגמה בעיית הזהות לבעיית האחדות המדינית, על ידי בקשת שבטי ישראל לשים עליהם מלך. בעצם היתה כאן הכרעה לשעה, הכרעה לא פשוטה, ומשמעותית מאוד מבחינה עקרונית, שסמל האחדות לא יהיה המשכן, שהיה די זנוח בתקופה זו, אלא שושלת מלוכה. איש, מנהיג, שיוכל לאחד את כל שבטי ישראל מסביבו ובכוחו, לא רק בכוחו האישי אלא בכוח פמלייתו, וצבאו המקצועי שיהיה על ידו תדיר, כפי שהיה בדרך כלל אצל מלכים. "ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל הרמתה. ויאמרו אליו הנה אתה זקנת… עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים"[1]. "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו"[2]. עד כמה שהדבר פרדוקסלי – יש כאן נסיון לגבש זהות עצמית על ידי חיקוי או לימוד מדוגמאות של אומות אחרות. בית ישראל יתקיים ויתאחד כאשר הוא יהיה ככל הגויים. ההכרעה נטתה לטובת שושלת המלוכה ולא לשופט. כנגד המקריות שהיתה עד כה, הוכרע שלא די במנהיג לזמן, אלא יש צורך במלך דווקא. זו החלטה חשובה מאוד. החלטה ששמואל תוהה האם היא נכונה ונבונה. האם מוסד המלוכה, מוסד שלטוני אחיד, יכול להיות סמל מספק כדי לגבש זהות ותרבות לאומית? האם די בו? זוהי שאלה קשה וחזקה.

משמעות בקשת המלך בתקופת שמואל

שמואל הוא סמל לשופט האידיאלי. הוא נביא, הוא שרת בבית המקדש, נבון, ישר, שונא בצע, כל ליבו לבעיותיהם של ישראל. ודווקא על רקע השופט הנעלה הזה באה דרישה למלך. השופט אינו מספיק. שמואל מזהיר את העם מכל פגעי המלוכה, במיוחד מלוכה שושלתית, שמצד אחד היא יכולה להבטיח יציבות, אך מצד שני היא צוברת עוצמה ועושר, והצטברות כזו היא בדרך כלל על חשבון האחרים. המלך – כראות עיניו יעשה. המעניין הוא שהקב"ה מנחם את שמואל, אבל זו נחמה שצריך לקרוע עליה. הוא אומר "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם"[3]. זו נחמה?! יתכן שדברי הקב"ה 'אל דאגה, לא בך מאסו', מצביעים על הקושי לתפש סמל לאחדות וזהות לאומית מחוץ למסורת הרוחנית הדתית. זהו נסיון להיאחז באחד הדברים המצויים והנגישים שבמציאות הלאומית, במלך, מוסד המלוכה, בירה אחת, צבא.

התורה אומרת "שום תשים עליך מלך"[4], וכידוע הגמרא דנה האם זו מצווה או רשות? ואפילו אם המלכת מלך היא מצווה, השאלה הגדולה היא האם כך היתה צריכה להיעשות מצווה זו? לא באופן עקרוני אלא באופן מעשי[5]. ישנו מושג "נבל ברשות התורה"[6], דהיינו: מקיים מצוות אך מחריב את העולם. גם אם נאמר שיש מצווה למנות מלך צריך לשאול: האם הסיטואציה הזאת של בחירה במלך במקום שמואל והדבר שהוא מייצג נכונה? האם הנסיון להשיג את הזהות על ידי אחדות לאומית חיצונית, הוא במקום הבירור העצמי הרוחני של הזהות העברית, המבדילה -ומבחינה בין שבטי ישראל לבין הסביבה הנוכרית כולה? יש כאן נסיון לעקוף ענין זה. אנחנו נהיה עם אחד אפילו אם לא נשמור את התורה, אפילו אם לא נשמור שמיטה ויובל. לא נשחרר עבדים עבריים, לא נעבוד את ה', ואף על פי כן נהיה אומה אחת, כי תמיד יהיה לנו מוסד אחד שנוכל להצביע עליו ולומר – 'זה אנחנו'.

זו נטיה לאומית ציבורית פרובלמטית מאוד. גם אם נאמר שעצם קיום מלוכה ומדינה מאוחדת זה דבר קדוש, מבורך, מצוין ומצווה, השאלה היא לאיזו מטרה הוא משמש? איזה רצון פנימי הוא מבטא? ולכן, יתכן שגם שמואל חשב שיש מצווה למנות מלך, אך לא כך, בגלל הבעייתיות שבמוסד המלוכה, בגלל ציפיותיו המוטעות של העם ממוסד זה. ובאמת לאחר תקופת השופטים, לאחר שהארץ כבר נכבשה בפועל, המלוכה היא למעשה משענת קנה רצוץ, למרות שתולים בה את כל התקוות לאחדות, לזהות ולקיום, מפני ששאר המרכיבים של הזהות הלאומית היהודית התפוררו.

שאול המלך

נבחר מלך ראשון. העם רוצה מלך ושמואל בוחר בו. הוא בחר במלך שיש בו שתי תכונות מנוגדות, אך משלימות באופן יוצא מן הכלל זו את זו: שאול הוא משכמו ומעלה מהעם, גיבור, אמיץ ולוחם, ומצד שני הוא נחבא אל הכלים, ענו. אלו שתי תכונות חשובות מאוד, שאינן מצויות בדרך כלל אצל אותו אדם. אדם שהוא גיבור אמיתי וגם נראה כך, דבר זה בוודאי משפיע על התנהגותו. ואם אדם הוא 'נחבא אל הכלים', פעמים רבות באופן טבעי אין לו במה להתגאות במיוחד, או שאולי הוא רוצה להסתיר מום כלשהו. שאול, לעומת זאת, מצוין בשתי התכונות.

על שאול מוטלות משימות מיידיות קשות, מלחמות מחכות בשער, זהו השלב האחרון של המלחמה על הארץ. כל תקופתו של שאול ואחר כך של דוד, אלו זמנים של מלחמות קשות, סוף הכיבוש. מלחמה בכנענים, בפלישתים ובעמלקים.

המלחמה בעמלק היא מלחמה חשובה ביותר. לא נדון כעת על הבחינה הרוחנית, אלא על הבחינה המדינית. עמלק הוא שבט מדברי המזנב בחלשים. קל יותר לבזוז ולתקוף מדינה מתפוררת, ובזה המבחן: האם המלך בישראל יוצר מציאות חדשה מבחינה מדינית ובטחונית? מציאות חדשה שהיא:  א. מלחמה מוצלחת. ב. הרתעה, כלומר שאחר כך לא נשמע עוד על שודדים בוזזים אלו. מדובר על שבט או אפילו ארגון, מעין "מאפיה" של העולם העתיק, שודדים מאורגנים רכובים ומהירים, התוקפים את הכפרים החקלאיים השלווים שקשה להם להתגונן, יישובי ספר וגבול. הם נהגו להיכנס לשטח של עשרה עד חמישה עשר קילומטרים, בוזזים, שודדים, הורסים, וחוזרים לשטח ההפקר, למדבר.

זו המציאות המדינית. והמבחן היה: האם המלוכה יכולה להתמודד עם זה? האם היא יכולה להציב כוח מספיק כנגדם? האם היא יכולה להיות מכשיר הרתעה על מנת שהם לא יעזו לתקוף שוב? למעשה, שאול מסיים את המלאכה באופן כללי. דוד מוסיף שלב נוסף, הוא מסיים ממש, אחריו אין שומעים עוד על עמלק. יתכן שהבעיה של שאול היתה ההתרשלות בסיום הטוטאלי של בעיית עמלק. כנראה שלאחר המלחמה נשארו עוד כפרים של שודדים. זה אחד המבחנים החשובים של המלך, בלי קשר לעמלק כשלעצמו כמציאות תרבותית ורוחנית מיוחדת. וכמובן, ההתמודדות עם הפלישתים, שהם כנראה יוצרי תרבות מפותחת למדי. מין איגוד של חמש ערים-מדינות (אשקלון, אשדוד, גת, עזה, עקרון), המציג כוח צבאי מסודר. גם איתם יש להתמודד התמודדות אחרונה. שאול נכנס למשימות אלו, ודוד מסיים את כולן, ומכיוון שהדברים חופפים, הם נחשבים לאותה מלחמה.

מלכות ארעי

מלכות שאול היא בסימן של ארעיות. שאול מתקשה למלוך באמת. ופירושו של דבר, שאם ישנה משימה מוגדרת, מלחמה מסויימת, הוא יבצע אותה בצורה טובה. אבל למלוך ולמשול פירושו לארגן את המדינה אחרת, לאחד את שבטי ישראל. בזה שאול אינו מצליח, הוא במידה רבה מדי איש פרטי. האם יש בירה לממלכתו? אמנם ישנו מקום מושבו של המלך, אבל אין בירה. המרכז הרוחני, המשכן, עומד במקום שעמד תמיד, ואין קשר משמעותי בינו לבין כלל הציבור. ומה עם האיחוד בפועל של כל שבטי ישראל? כמעט שלא נעשה דבר. ולעומת זאת, ניכר עיסוק כפייתי של שאול בעצמו ובמשפחתו. הדוגמא הבולטת לכך – קנאתו בדוד, שהיה מצביא חשוב ומצליח בצבאו. ללא קשר לשאלה האם דוד אשם או לא, החשוב לענייננו הוא ששאול חושב שדוד אשם, שהוא מתחרה בו, שהוא רוצה לתפוש את מקומו. ושאול מבזבז אמצעים, זמן וכוח, כדי לתפוש את דוד ולנקום בו. ומה עם הממלכה? הממלכה תתנהל כפי שהיא התנהלה תמיד. למעשה, היא איננה ממלכה. כלומר, מבחינה היסטורית מדינית, הבעיה של מלכות שאול היא בעיה של פגם קשה ועמוק בעצם היותו מלך ושליט.

אם נשווה את שאול לדוד, עליו נדבר בעז"ה, נראה באיזו תבונה מדינית של אי נקימה נוקט דוד. הוא אמנם הוריש את הנקמה לבנו, אבל זו החכמה הגדולה. קודם כל להרגיע את כל הרוחות, להשיב את הסדר על כנו ולמחול לאויבים, כך יכול לנהוג רק שליט דגול. כאשר כולם ישכחו מהם, כאשר הם יפסיקו להיות מוקד לתסיסה חברתית מדינית, אפשר יהיה להוריד את שיבתם שאולה. זו תבונה מדינית יוצאת מן הכלל. איננו נכנסים כעת להערכת התכונות האישיות המוסריות, דבר שחשוב לעשותו כשלעצמו, אלא נתבונן בתוצאות המדיניות של שליטה וממשל. שאול איננו מסוגל לזה. הוא איש טוב באופן בסיסי, אולם הוא אינו מסוגל לעצור בעצמו. הוא חושב שכל הזמן חותרים כנגדו. ואפילו אם באמת חותרים נגדו, הרי שישנן דרכים טובות יותר לטפל בזה. הוא הרג את כל אנשי נוב, עיר הכהנים, כי נדמה היה לו שנתנו לדוד שם מקלט. הוא מפר את ציוויו של שמואל במלחמה עם עמלק, בכך שהשאיר את מלך העמלקים בחיים. הרי אין בכך שום תועלת לשלטון, רק התפארות עצמית. הוא אומר: הבאנו את הצאן לזבוח לה', אך לא זה מה שנצטווה, לא זו היתה המשימה הלאומית-מדינית שהוטלה עליו על ידי שמואל. חוסר הנחישות ודבקות במשימה היא הבעיה. שאול מסתפק בנצחון צבאי, אולם יש צורך גם בנצחון מדיני. נצחון מדיני הוא כלפי האויב, אך גם כלפי החברה שלך, פירושו שלאחר המלחמה אתה משיג יותר הזדהות, יותר אחדות, האומה יותר מלוכדת. הישג כזה חשוב בהרבה מההישג הצבאי כשלעצמו.

שאול מסתכסך עם שמואל, וזאת מבלי להיכנס לשאלה הדתית שהוא לא קיים את המצווה כראוי, אלא מהפן המדיני, החברתי וההיסטורי. אדרבה, לאחר שנבחר שאול על ידי שמואל ונעשה למלך, מה היה מעמדו של שמואל בקרב העם? הוא היה נביא, איש לא בא אליו בטענות פרקטיות, וזה הקל עליו במידה רבה. הוא נשאר איש הרוח הדגול, כפי שבאמת מתאים לו. את כל הבעיות הקונקרטיות לקח על עצמו שאול, ושמואל היה דובר הרוח. להסתכסך איתו, פירושו של דבר, לפגום בדבר חשוב מאוד לעצם המלוכה.

ההבדל בין בחירת שאול לדוד

יש לציין ששאול לא נבחר בידי הקב"ה אלא על ידי שמואל. לאחר מכן שלח הקב"ה את שמואל לבחור במלך הראוי, דוד בן ישי. אמנם, הקב"ה מסכים להמלכתו של שאול, אך גם כאשר נבחר שאול בהסכמת ה', הרי שזה נעשה בדרך של גורל בשבט בנימין. יש כאן בחירה יותר מסובכת, בחירה שהמרכיב האנושי בה הרבה יותר גדול מאשר בבחירתו של דוד. ישנו הבדל עקרוני בין בחירת שאול לדוד: בחירת שאול ביוזמת העם, ובחירת דוד יוזמה אלוקית. תחילה הקב"ה שולח את שמואל למשפחה מסויימת, שמואל נמצא כבר אצל משפחת ישי, יושבים שם שבעה בנים, והשאלה היא במי לבחור? כמובן, שמואל בוחר בגדול, כמו שאול. מה שמסופר על שאול שהוא מרשים וגבוה, זהו קריטוריון אנושי. אך הקב"ה אומר לשמואל ללכת דווקא אל הקטן, ומביא נימוק: "כי האדם יראה לעיניים"[7]. על פי מה שהעיניים ראו, שאול היה מתאים, וההסכמה האלוקית למשיחת מלך ממשיכה את היוזמה הזו של העיניים, להיות ככל העמים. רוצים במלך גדול ומרשים – הקב"ה מסכים. שאול אינו רשע, להיפך, "בן שנה שאול במלכו" – שלא חטא[8]. הוא לא חטא באופן אישי, אבל כמלך הוא איננו טוב.

המלבי"ם מסכם את שאמרנו: בתחילת פרק ט"ז של ספר שמואל, הקב"ה אומר לשמואל ללכת ולמשוח את דוד, "מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך". אומר על כך המלבי"ם: "ואמר 'מלא קרנך' בכינוי, כי שאול נמשח בפך ולכן לא נמשך מלכותו, כי סיבת בחירתו היה מפני רצון העם, ועל כן בחר איש גבה קומה שימצא חן בעיני העם. אבל דוד נמשח בקרן ובשמן הקודש, כי אז בא העת שימלוך מלך יושב על כיסא ה' ומרוצה לה', לא המרוצה לעם בלבד, וזה שאמר "מלא קרנך" – המיוחד לך למשוח מלכות קיים שעליו רמזה חנה בתפילתה "רמה קרני" – ולא 'רמה פכי' כדברי חז"ל, ועל זה אמר "לך אשלחך", לא כמו אצל שאול שסיבב שהוא יבוא אצל הנביא, רק אתה תבוא אליו בשליחות ה'. וזה שאמר "כי ראיתי בבניו לי מלך" – המיוחד לי ולא לעם בלבד. וכמו שכתוב בספרי: כל מקום שנאמר 'לי' קיים לעולם". ובכן, בשורות האלו של המלבי"ם אפשר לסכם את ענין המלכת שאול, שאכן נעשתה בהסכמתו של הקב"ה על ידי הנביא, אבל נבעה מפני רצון העם, לפי רצון העם, והיא מלכות לשעה, כי היתה תלויה ברצון הציבור בלבד. על רצונו של העם במלך נמתחה ביקורת קשה על ידי שמואל, ועוד יותר על ידי הקב"ה שאמר לו: "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם".

[1]. שמואל א' ח, ד-ה.

[2]. שם פסוק כ.

[3]. שם פסוק ז.

[4]. דברים יז, טו.

[5]. עיין סנהדרין כ, ב, לעצם השאלה האם מצווה לשים מלך, ומה מותר למלך, וסיבת תרעומתו של שמואל כנגד ישראל שביקשו למנות להם מלך.

[6]. עיין רמב"ן, ויקרא יט, ב.

[7]. שמואל א' טז, ז.

[8]. שמואל א' יג, א; יומא כב, ב.