ערך היוונות ותיקונה באהלי שם

חשיבה אנליטית

כאשר התייחסנו להשפעתה של המורשת היוונית עד ימינו, ציינו את העובדה שלראשונה בתרבות האנושית הקדומה, ענפי אומנות, מדע וכל מה שאנו קוראים לו תרבות פנאי – יצאו מן הכפיפות לדת, והפכו להיות עצמאיים. כלומר, נוצרה הזדמנות לביטוי רוחני יצירתי לאדם, ואפילו לחברה האנושית, שלא במסגרת הדת. זו נקודה בעלת משמעות רבה גם באותה תקופה, וכמובן שהיא בעלת משמעות רבה לימינו.

בענין זה יש להבחין בפן נוסף: כיצד זה קרה? איזו תבנית של חשיבה, של התייחסות לעולם, להוויה, לאדם, אחראית לשינוי המשמעותי העמוק הזה? דבר זה אופייני מאוד דווקא לתרבות היוונית, ואחר כך ההלניסטית והרומית, וממנה עד ימינו. התרחשה כאן מהפכה מסויימת, שקרתה על ידי החשיבה האופיינית דווקא ליוונים, והמהפכה הזו אחראית לכך, שאותם ענפי יצירה ותרבות פנאי הפכו להיות גם דבר בפני עצמו. נקרא לזה במונח יותר מודרני: "החשיבה האנליטית", דהיינו החשיבה המבחינה, המפרידה.

אנו חיים בתוך הוויה רבגונית, והמחשבות, הרגשות, התחושות שלנו, כל מערכת היחסים עם ההוויה הזאת, היא מערכת יחסים מורכבת, ואפילו מסובכת. המחשבה האלילית מייצגת בעצם איזושהי תפישה, שמעדיפה מעורבות של כוחות עליונים בכל דבר וענין. ולכן גם כאשר מדובר בחקלאות, וגם כשמדובר בהפלגה בים, במלאכה, במלחמה או במשטר – כל אלו היו צריכים להיות על ידי אותם כוחות עליונים שונים. רק הם יכלו להעניק את המתנה הזו של יבול טוב, הפלגה מוצלחת, נצחון או משטר נאות. כך אנו רואים בתרבויות הקדומות החשובות שהיו בארם נהריים – התרבות השומרית, האכדית, הבבלית, האשורית והחתית, שהחליפו זו את זו ושיתפו פעולה. כך אנו מוצאים גם בתרבות המצרית הקדומה, וכן בתרבויות ההודית והסינית הקדומות. נמצא לתפישתם, שאין דבר בעולם המנותק מן המעורבות של האלים.

היוונים, אף על פי שהיו מאוחרים יותר, הם עצמם ציינו שהחוכמה נמצאת במזרח, כלומר מבחינתם החוכמה, ההישגים של התרבות, המתמטיקה, האסטרונומיה – כל הדברים הללו כבר היו במזרח. גם הכתב למשל, בא מן המזרח. אמנם, היוונים היו אליליים בלב ובנפש, ועם זאת הצליחו ליצור את התופעה שנקראת המדע, כלומר להפריד ולהבחין. ניקח לדוגמא את היער: מבחינה דתית הוא מאוכלס בכל מיני שדונים ושדים, הסאטירים והקנטברים, והנימפות וכו', כל סוגי האלילים וחצאי האלילים. אבל יש גם בחינה מדעית: כמות העצים ביער, שטחו של היער, סוגי העצים שיש בו. כל זה אינו שייך לענין הדתי. אותו היער – יש לו גם בחינה אסתטית, הוא מעורר השראה של יופי, קרני שמש בצמרות העצים, מים מפכים מן המעיין המוסתר בעלווה ירוקה.

וכך, לא בבת אחת, לא ברגע אחד כמובן, אבל משהו מהאופי הלאומי התרבותי[1] הצמיח את התפישה האנליטית המפרידה והמבחינה בין התחומים, וצמחה הפילוסופיה. צמח מדע שבעיקרו הוא הבחנה בין מושגים, צמחה החשיבה המדעית האנליטית. בכל ההוויה, שמבחינתנו הקשרים שבה הם מורכבים ומסובכים, התחילה להיעשות העבודה של התרת הסיבוך – כל ענין לעניינו, לתחומו, ללא עירוב בין תחום אחד לתחום שני. כלומר, אנו מגדירים כאן מה נקראת בעיה ומה נקרא פתרון מבחינה מחשבתית. מבחינה מעשית ידוע שיש בעיות, יש בעיה להשיג מזון, לבוש, לבנות בית ולרפא מחלות. אנשים שהצליחו לספק את צורכיהם הבסיסיים מתאמצים לבנות בתים יותר טובים ויפים, ולהכין בגדים יותר מפוארים, ולהכין מאכלים יותר טעימים. החברה מתמודדת עם בעיות של ארגון כלכלי, חברתי, בטחוני וכדומה, וכל אדם מוכשר התאמץ למצוא פתרונות טובים לבעיות המעשיות. אולם מבחינת החשיבה, הבעיות של החשיבה והפתרונות של החשיבה זהו תחום חדש, אליו חותרת הפילוסופיה. זו תופעה חדשה. איננו מוצאים זאת בתרבויות הקדומות, שהיו מפותחות מאוד. ואף שהיו שם התחלות של מתמטיקה ואסטרונומיה, וכמובן מלאכת מחשבת של אומנות ואדריכלות ומשטר וחוקה. כל זה היה בפועל, כלומר היו פתרונות לבעיות המעשיות של האדם. אך האידיאה, הרעיון, כל כולו היה בתחום האלילות. כל כולו, או רובו ועיקרו היה בתחום הדת.

ולראשונה, בתרבות היוונית נוצר דבר חדש: תפישה חדשה של המציאות, שאיננה נוגדת את הצד הדתי, אך מבחינה אותו כתחום אחד בין התחומים. יש תחום מדעי, יש תחום אסתטי, ויש גם תחום מוסרי, ובעצם הם אינם מעורבים זה בזה. ואם יש תערובת כזאת, הרי זו בעיה שדורשת פתרון, כלומר שכלול של חשיבה חדה כתער על מנת להפריד בין התחומים, ולהצביע כיצד אפשר להתייחס למשהו לפי עניינו, בלא לערב בו ענין אחר הזר לו.

אנחנו מקבלים כאן חידוש עצום בתחום תבנית החשיבה וההתייחסות. זו איננה המצאה של איש מסויים, אלא זהו דבר שנוצר מנבכי היישות ההיסטורית הזאת, שנקראת יוונות. וכמובן במשך הזמן, במשך הדורות, כ2500- שנה של התפתחות, הדבר קיבל מקום נכבד מאוד גם בתרבות של היום – עצם החשיבה, היינו החשיבה האנליטית.

אם תשאל השאלה: מהם ההישגים המעשיים של התרבות היוונית? הם גדולים, אך אינם עולים על ההישגים המעשיים של התרבויות האחרות: לא על בניית הפירמידות, לא על בניית הערים הגדולות. שבעת פלאי העולם שהיוונים ספרו, בדרך כלל לא היו ביוון, אלא במזרח הקדום. פלאי עולם מבחינתם. הם מאוד התרשמו מהתרבויות האחרות. כלומר, מבחינה מעשית – התרבות היוונית היא אחת התרבויות המפותחות, הנכבדות, המצויינות מבחינת ההישגים החומריים, אך לא הגבוהה שבהן.

מבחינת הישג החשיבה – מתייחדת התרבות היוונית מכל התרבויות וצועדת צעד אחד קדימה מעל כולן, בפיתוח התפישה האנליטית, שהיא יסוד ותשתית לכל אותה הבחנה בין תחומים בחיי החברה האנושית, כמו: דת, מדע, מוסר, אומנות. חשוב להדגיש, לא הפילוסופים יצרו תפישה אנליטית זו, אלא הפילוסופיה היתה אחד הביטויים המזוככים והמופשטים של תפישת העולם האינטואיטיבית-הנפשית הנובעת מנבכי היוונות. בתפישה הכוללת של התרבות היוונית, בצד החברתי ההמוני שלה, אנו מבחינים באותם מוסדות תרבותיים, שבאופן מפתיע הפכו להיות מוסדות עצמאיים ובלתי תלויים – לאו דווקא בהתנגשות עם הדת, אבל הם בלתי תלויים ויש להם מעמד ומקום משלהם. למשל, הם יכולים לעבד תכנים מיתולוגיים לענין דרמטי מבלי להפוך את מה שנעשה על הבמה לפולחן. היה זה לא יותר מאשר מחזה שהשתמש בחומרים דתיים, כשם שהוא השתמש בחומרים פולקלוריסטים ובחומרים פוליטיים.

בקומדיה הידועה של אריסטופנס, "עננים", הוא צוחק על הפוליטיקאים של אתונה, אבל אף אחד הרי לא יעלה בדעתו שעל הבמה מתרחש דיון פוליטי אמיתי. הוא הדין בטרגדיות הגדולות כמו: אדיפוס המלך ואנטיגונה של סופוקלס, גם בהן איש לא חשב שכאן מתרחש איזשהו פולחן דתי. זה היה ברור שלא, למרות שהחומרים היו מיתולוגיים, או מכל סוג שהוא.

כלומר, החשיבה הזאת נוצרה מתוככי התרבות הזאת. זהו הישג אדיר. לא נזלזל בו, יש בו דבר חשוב, אמיתי ומועיל. החשיבה האנליטית היא יוונית מקורית, ובכך קיסמה האדיר וכוחה החודר של היוונות שהפך ליסוד בתרבויות החדשות, הן בעולם הנוצרי והן בעולם האיסלם. עד היום הזה ישנה תחושה פנימית שהעקרון הזה של החשיבה האנליטית הוא מפתח להמון מנעולים, להמון דלתות.

 

חשיבה אחדותית

עיקרון החשיבה האנליטית לא היה מנוגד לגמרי ליהדות, אבל באיזשהו מקום היתה התנגשות גם בתחום הזה. ביוונות נתפשה האלילות כרעיון כללי, ולא רק כענין דתי. רעיון הריבוי התקבל כרעיון, כפתרון למשהו. האלילות עברה זיקוק, ובמקום להיות רק מורשת דתית – הפכה להיות תבנית חשיבה. האדם האלילי תפש את כוחות הטבע בנפרד, בנסיון לתאם איזושהי השלמה ביניהם על ידי קשר של משפחה למשל, פטרונות ראשית של מישהו מבין האלילים על האלילים האחרים. מכל מקום, עיקרו של דבר שהכוחות הינם נפרדים והם עצמאיים. כל עוד זה נותר בתחום הדתי, בתחום שהוא למעלה מן האדם, שכל יכולתו של האדם לספר ולתאר את זה, אך לא להפעיל בהקשר לזה את תבונתו – זו היתה אלילות קלאסית.

המפנה בתרבות היוונית היה, שהאלילות הקלאסית הפכה להיות רעיון כולל, על ידי כך שאת האלילות הפשיטו מעניינה הדתי והפכו אותה למסכת של רעיונות – לא של כוחות בעלי רצון שפועלים, אלא של חוקים ותחומים – והתבונה התערבה כאן כדי להגדיר היטב את הכוחות האלה, לא רק כדי לתאר אותם ולספר עליהם, אלא להגדיר אותם היטב. כלומר, הריבוי שבטבע, הנקלט באופן בלתי אמצעי על ידי החושים, בתבנית האלילית הרגילה נשאר רק בתחום הדתי עם כל ההשלכות הפולחניות של זה, ובתרבות היוונית הפך להיות מנוף לתפישת עולם כוללת עם יצירה תבונית אדירה מצד האדם, שהיא יצירת מושגים, רעיונות, ויכולת להתמודד עם ההוויה בדרך חדשה, בדרך של מחקר, בדרך של חשיבה, בדרך של הגדרה, ואחר כך כמובן במעשה.

אפשר לומר אם כן, שהתרבות היונית היא השיא של האלילות, למרות שעל ידי אותה הפרדה שעליה דיברנו, נדמה היה לחלק מן האנשים האליליים שדחקו את רגליה של האלילות, שהשאירו אותה אך ורק בתחומה הדתי. אך לאמיתו של דבר היה כאן שיא של צמיחת הרעיון האלילי, כאשר האליליות כובשת את מקומה גם בתחום החשיבה.

באשר ליהדות, צריך לזכור שלכאורה היהדות עומדת בקצה השני, המרוחק ביותר מהתפישה האנליטית המוחלטת. עיקר עיקרה של היהדות – אחדות הא-ל, א-ל אחד לעומת הרבים – זוהי תפישה אחדותית ללא פשרות. ואין זה בכדי שכבר אז היא נקראה מונותאיזם, זהו עיקר המסר מבחינה מסויימת, ודאי כפי שהוא נראה לעמים האחרים, לתרבויות האחרות, ובעיקר ליוונים, כי אז היתה ההתנגשות התרבותית העזה בין שני המסרים של ריבוי מול אחדות. זה היה המאבק הגדול שלא הסתיים עד היום, למרות שלכאורה היתה איזו מן פשרה בדמותה של הנצרות, ועוד פשרה בדמותו של האיסלם, ועוד כל מיני פשרות ביניים בתוך המערכות הגדולות האלה עצמן.

התפישה האחדותית אם כן עומדת בקצה השני. ויש בה עוצמה חשיבתית אדירה! לעומת החשיבה האנליטית מסר האחדות מפעים. כמובן, הוא מפעים במיוחד אם הוא איננו מתעלם מההישגים של החשיבה האנליטית, כי הרי אין כאן אמירה פשטנית: הכל אחד. אין כאן סתירה לריבוי הנקלט, המוכר, המוחשי. אין כאן סתירה לאותו ענין גדול של מחשבה חריפה, היודעת להבחין בין דבר לדבר, שמברכת על ההבדלה בין דבר לדבר, ואף על פי כן המסר הוא של אחדות. זהו אתגר מחשבתי שאי אפשר לפתור אותו על ידי המפתח של החשיבה היוונית האנליטית. אפשר להילחם בתפישה האחדותית, אפשר לדחוק אותה, אולם אי אפשר להפטר ממנה.

למאבק בין שתי תפישות עולם עקרוניות ויסודיות אלו יש השלכות רבות ושונות, בתחום המוסר והחברה, ביחס לאדם ולטבע וכמובן יש לו גם השלכות דתיות. לפתע התברר, שכאשר מתעלמים מכל היסודות המקריים, הצובעים את התרבויות השונות, כל העולם כולו עומד בסופו של דבר בין שני יסודות אלו.

 

התועלת שבתפישה האנליטית

לפני שנצביע על היסוד האחדותי, מן הראוי להדגיש את תועלתו הרבה של היסוד האנליטי. למשל, תורת הארגון מבוססת קודם כל על מיון, שכמובן הוא הבחנה, ואחר כך מבנה. כלומר, לאחר ההבחנה וההפרדה יש לסדר את כל הפרטים למבנה אחד, שהוא יעיל למטרתנו. זה ארגון דברים. אין זה בכדי, שמה שנקרא פעם תורת הארגון – נקרא היום לוגיסטיקה, מלשון לוגיקה. זהו אחד ההישגים המובהקים של החשיבה היוונית: הלוגיקה הפורמלית, הצורנית. כלומר, נתינת קריטריונים[2] ברורים על פי מה אנחנו ממיינים: גודל, צבע, משקל, תועלת וכו'. אנחנו אומרים: א' זה לא ב', מדוע א' זה לא ב'? במה שונה א' מ- ב'? זוהי לוגיקה. לענין זה החשיבה היוונית מועילה מאוד.

החשיבה האחדותית, בשלב מסויים, יכולה להיות אפילו מזיקה, מפני שהיא עלולה ליצור טשטוש הנדמה בראיה פשטנית כאחדות. על כן קבעו חז"ל את אמירת ההבדלה בברכת חונן הדעת, ש"אם אין דעה הבדלה מנין"[3]. ואולי באמת זה לא מקרי, שהפריחה הגדולה של התורה שבעל פה, התרחשה דווקא כאשר פגשנו בשיטה האנליטית, והשתמשנו בה ועדיין אנו משתמשים בה היטב, אולי אפילו טוב יותר מהמורים. זה נקלט יפה מאוד, היכולת להבחין ולארגן את הידע לעניינים שונים, לפסוק הלכה. אחד הביטויים הקלאסיים של החשיבה האנליטית הוא הספר המונומנטלי – "משנה תורה" – "היד החזקה" של הרמב"ם, שעשוי כולו לפי תורת ארגון מושלמת: מיון, הכללה, מבנה, הגדרת מטרות, דוגמאות. ואותו מבנה חוזר על עצמו בכל דבר וענין , לא משאיר ענין חריג ויוצא דופן.

ברור שהענין הזה נקלט אז, בימי בית שני, ונתן את פירותיו. ההיגיון הלא אנליטי, הנבואי או ההמשלי – כמו שקורא לו הרב דוד כהן "הנזיר" בספרו – "קול הנבואה – ההגיון העברי השמעי", כאילו נעלם אז בימי בית המקדש השני. כמובן שלא נעלם ממש, אלא נחבא מאחורי הדברים, ופחות בלט בפעילות הלימודית התורנית.

 

חזון ותשובה

השאלה הגדולה היא, היכן אנו מוצאים את יסוד האחדות בתוך העולם, בתוך ההוויה שההבחנה וההפרדה שביסוד היווני חלים עליה ונותנים בידינו אמצעים רבי עוצמה כדי להתמודד עם המציאות הזאת, הן בהבנה והן במעשה.

צריך למקד את תשומת הלב באיזו נקודה ממש היתה ההתנגשות. היכן החשיבה האנליטית, שאינה מצטמצמת בתחום המשפט או בתחום הלוגיקה בלבד, אלא מהווה תפישת עולם – אינה מספקת? היכן דווקא העיקרון האחדותי היהודי נדרש?

אחת מנקודות המוקד של ההבדל, שהשפיעה רבות על התרבות האנושית, ולא במעט בזכותה גם ליהדות יש חלק ניכר בעיצוב התרבות שאנו עדים לה היום, זהו תחום החזון. כלומר, אם נשאל את עצמנו מהי התקווה לעתיד בתפישה היוונית-המדעית, אפשר יהיה לומר תוספת כמותית: לדעת יותר ולדעת טוב יותר, דהיינו לפתור עוד בעיות ועוד סבכים על ידי הפרדתם לתחומים, ואז הענין יהיה מיושב. כלומר, אם אנו מקבלים את התפישה שהעולם כולו בנוי תחומים תחומים, עניינים עניינים, עלינו רק להבחין בהם כדי להסתגל יותר טוב ולהיפגע פחות. למשל, אדם שנכנס לראשונה למקום מסויים, ואינו יודע עדיין איפה נמצא כל דבר – מתבלבל ונתקל. וכאשר הוא לומד את המקום הוא מסתדר עם המקום. תפישה זו אומרת בעצם שהעולם הוא כבר עשוי ומסודר[4], ואף האדם שבו כבר עשוי ובנוי, והקידום הוא רק קידום של תוספת כמותית בידע והכרה לצורך התאמה.

היהדות הציבה בפני העולם תפישה אחרת לגמרי – החזון. כלומר, העתיד אינו חזרה משופרת של ההווה והעבר בלבד כפי שהדבר נתפש במושג הזמן המעגלי שהתגבש במדע והתרבות היוונית[5]. החזון הנבואי היהודי זהו עתיד של אחרית הימים, גאולה וישועה לאדם ולעולם, הן בתחום החומר והן בתחום הרוח. מכאן נובע רעיון המהפכה, שהרי הנטיה למהפכנות מוכרחה לנבוע מתפישה נפשית ששינוי מהותי במציאות אכן אפשרי, והמהפכן הוא רק מוציא לפועל את האפשרות על ידי המאמץ האישי או הקבוצתי. לא מקרה הוא שאנו מוצאים מהפכות ורעיונות מהפכניים רק בעידן שלאחר פרסום היהדות בצורות שונות כמו הנצרות והאיסלם, בעידן זה הדגם המהפכני זו יציאת מצרים והדגם של המהפכן הוא אברהם העברי. אם כן, איפוא, החזון היהודי איננו רק תוספת כמותית של הבנה נוספת או הסתגלות טובה יותר לתנאים הקיימים וניצולם המשופר, אלא זהו רעיון מהפכני, שלפיו אפשר שדבר אחד יהיה לדבר אחר[6]. התשתית הדתית והמוסרית שעומדת מאחורי הרעיון הזה, הוא רעיון שהיוונים אף פעם לא הבינו אותו. זהו ענין התשובה, וגם ענין החטא.

ודאי שהיוונים ידעו שאנשים עושים דברים לא נאותים. השאלה הגדולה היא איפה ממקמים את הסיבה למעשה הלא נאות. היוונים ניסו למקם את זה תמיד בטעות. זאת היתה טעות, תקלה שנובעת מחוסר ידע. ואז כמובן, אם ילמדו שוב את הענין – יכול להיות שהטעות תתוקן ולא תחזור בשנית. לכן שינוי המעשים והחטא נתפש בתפישה היוונית כמו בעיה של תלמיד שעושה תרגילים במתמטיקה: הוא לא הגיע לתוצאה הרצויה. מדוע? הוא טעה, לא חשב מספיק טוב. צריך לתרגל איתו שוב. בסוף הוא יגיע.

רעיון התשובה ורעיון החטא היהודי הוא רעיון אחר לגמרי. זה לא בדיוק ענין של טעות רגילה, כי מדובר במהות האדם, בהכרעה רצונית ומוסרית, בין אם הוא מודע לה במלוא משמעותה ובין אם לא. ההגדרה של החוטא היא: "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"[7], כלומר לא רק מפני הטעות האדם חוטא, הוא הכריע כאן הכרעה משמעותית לרע, זוהי עוצמתו של האדם. ובאותה עוצמה הוא יכול גם לשוב בתשובה! הוא יכול למרוד, הוא מסוגל לחולל מהפכה שלילית, והוא מסוגל לחולל גם מהפכה חיובית של תשובה ותיקון.

משמעות החטא הרבה יותר עמוקה. היא מגלה את מהות האדם, ואף יותר מכך, את מהות ההוויה, על ידי ההתבוננות בנפש האדם ומעשיו. ומשמעות התשובה היא החזון האדיר ביותר, הבשורה העמוקה ביותר שיכולה להיות. הרי יש פתגמים עממיים של כל העמים הקדומים והחדשים על הענין הזה. ואפילו הנביא אומר: "היהפוך כושי עורו ונמר חבורבורותיו"[8], הלא זה טבע?! ועל זה אומר המשל הנבואי: כן! "זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן"[9]. הדבר אפשרי! אין זה עקרוני אם המשל הנבואי, הוא כפשוטו או שהוא משל לרשעים שיחזרו למוטב כדברי הרמב"ם. העיקר כאן היא המהות של המהפכה, שעניינה הרצון, ההכרעה המוסרית, קבלת האחריות של האדם על עצמו ומתוך כך על כל מלוא ההוויה. המסר, המשמעות המוסרית האדירה, האפילה בהרבה על המפתח האינטלקטואלי הנפלא שבחשיבה האנליטית. מה גם שלאמיתו של דבר, החזון הזה איננו דוחה את החשיבה האנליטית ככלי התמודדות, אך הוא דוחה אותה מכל וכל כתפישת עולם כוללת ומהותית. זהו הענין: דחייה מכל וכל של החשיבה האנליטית כתפישת עולם כוללת ומהותית. כאן ההתנגשות התרבותית, זהו הקרב: האם המצב הנתון הוא זה שקובע, או שהאדם הוא הקובע את המצב.

היווני רואה בטבע המוחש והגלוי את הדגם להבנת האדם וחייו, העברי רואה בנפש האדם, הסוערת, המשתנה והשואפת, את הדגם להבנת האדם והעולם.

שאלה: מהי תפישתה של הנצרות בסוגיה זו, מצד אחד יש בה תשובה וגאולה, ומצד שני יאוש מהעולם?

תשובה: הנצרות, כמו האיסלם – הם יצורי כלאיים בין שתי תפישות העולם, מכיוון שיוצריהם ומאמיניהם, מעולם לא עמדו על עומק הבעיה שבין שתי תפישות העולם. אלה יצורי כלאיים מבחינה דתית וגם מבחינה אינטלקטואלית. זו איננה שאלה של מונותאיזם דוגמטי בלבד, שכלפיו הם מצהירים אמונים השכם והערב, אלא זו שאלה של תפישת עולם כוללת. אין חזון באיסלם. בנצרות נתפש הדבר הגדול שעליו דברנו, מפני שבכל זאת היא באה מקרב איזו מחמצת יהודית, אלא שבמהרה התנתקה ממצעה היהודי והפכה לדת גויים שונאת יהדות, ומתנגדת מתוכה למושגי החטא, התשובה והגאולה במשמעותם היהודית. בנצרות החטא הוא טבעו של אדם, ואין לו יכולת לשנותו מתוכו אלא להיגאל על ידי מעשה חיצוני שנגזר מן השמים. באיסלם, שמייסדיו אינם יהודים, נעדר החזון מעיקרו. אמנם יש מושגים של גן עדן ועולם הנפשות, אך אין אפוקליפסה (חזון אחרית הימים). בשיעה המוסלמית יש משהו מעין זה, כי שם יש תקוות לחזרתו מחדש של החליף עלי הנעלם. אבל בעיקרו של דבר אין חזון באיסלם.

 

תיקון העולם

שאלה: הפילוסופים מגדירים את החטא כטעות בהבנה. האם הם לא השכילו להבין, שיש בנפש האדם דברים אחרים מלבד השכל, כגון רצונות ורגשות, ולמרות שהאדם מבין משהו בשכלו – הוא יכול שלא להפנים את הדבר מפני שהוא מושפע מרצונותיו, שאיפותיו ותשוקותיו? כאשר אדם רוצח מישהו, למרות שהוא מבין שלא צריך להתנהג כך, ושלימדו אותו במשך כל חייו שזהו דבר רע – מדוע הוא עושה את זה בכל זאת? האם זוהי רק טעות בחשיבה שלו?!

תשובה: אתה שואל על הפילוסופיים היווניים שלפני 2500 שנה, לאמיתו של דבר, זו הרי התפישה של הסוציולוגים המודרניים בחלקם הגדול. כולם אומרים: אנחנו נעלה את רמת ההשכלה בחברה, עלינו לשנות את המצב החברתי שלא יהיו יותר שכונות מצוקה ושכונות עוני – מפני שמשם בא הפשע. כלומר, יש עדיין הקשרים נסיבתיים ברורים. למה יש שם יותר רוצחים, יותר גנבים, יותר אנסים? כי הם בעצם טועים, הם לא למדו מספיק. לא מעריכים אותם מספיק. זאת אומרת, שיש כאן מכלול של סיבות, שלא ממקדים אותן באדם אלא בסביבה. הסביבה יוצרת את הרוצחים, הסביבה יוצרת את הגנבים, הסביבה יוצרת את הפושעים. זוהי הנחת עבודה של סוציולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים רבים, אמנם לא של כולם. מדוע? הדבר פשוט מאוד: מפני שאיש מדע עובד עם דברים אובייקטיביים, עם נתונים. ואלה הם הנתונים. נכון שיש בזה משהו, כמובן שיש תנאים מקשים ויש תנאים מקלים. אבל התנאים האלה הם גורמים, ולא סיבות. גורם יכול להיות דבר המקשה או מקל על פעולה מסויימת או על אי פעולה מסויימת, אבל זאת אינה הסיבה. הסיבה האמיתית העצמית היא במקום אחר.

לכן השאלה אינה מופנית רק אל הפילוסופים היוונים. זו שאלה על עצם התפישה המדעית באשר לטיבעם המוסרי של בני אדם ואולי אף הטבע בכללותו. מכל מקום בוודאי באשר לבני אדם, כי בני אדם הם בעלי רצון ובחירה. נכון שהם גם יצורים ביולוגיים ופיזיקליים, והם מושפעים מהאקלים, מרעב, ממצוקה, ממכות וכו'. כל הדברים הללו קיימים ללא ספק. אם כל זה לא היה קיים, לא היינו מדברים על זה. הדבר היה מופרך אחת ולתמיד. אלא שגורמים אלה קיימים, אפשר לזהות קשרים סטטיסטיים נסיבתיים בין המצבים האנושיים השונים. מכאן נובע הניסוח המדעי הסוציולוגי של קרל מרכס: "הסביבה מעצבת את התודעה", ועל כן יש לשנות את הסביבה. והשינוי על ידי המהפכה. כאן רואים במפורש את מוצאו העברי של המהפכן ואת מדעו היווני כבן למשפחה מתנצרת, מצד אחד יש לשנות כיהודי, אבל השינוי הוא לא באדם, אלא בנוסח יווני, שינוי בסביבה.

ובכן, העיקרון הפילוסופי היווני שהחטא נעוץ בטעות תבונית הורחב גם אז ובמיוחד בתקופה החדשה לטעות הנובעת מבעיות אובייקטיביות נוספות, כגון: השכלה דלה, רמת חיים נמוכה וכו'.

זאת אם כן תפישת העולם – המחשבה שאפשר לשנות את הסביבה הקרובה, ועל ידי כך ליצור בעצם חברה אידיאלית. זאת הנחת עבודה. לכן אם תשאל השאלה האם אפשרי הדבר ליצור חברה אידיאלית? יענו חוקרי החברה: "זו כמובן אוטופיה. זה בלתי אפשרי, כי תמיד יהיו פערים כלכליים. שהרי באמת לא חשוב מה יש לאדם בעצמו, חשוב מה יש לזולתו, ואם יש לזולת יותר, אז הוא מרגיש מקופח, מקנא ונדחף לפשע". אמירה זו היא נסיון להסביר את המצב הקיים באופן פשטני ונתון למחקר כמותי מוחשי, כלומר, להאחז במשהו שאינו מסתורי וקשה להבנה כמו הרצון העצמי והמהות האנושית, שאותה קשה לשנות באמצעים רגילים. לכן לא תיתכן יהדות רק כרעיון מוסרי ותפישת עולם איטרוספקטיבית (המתבוננת פנימה והמחפשת בפנים את התשובות לשאלות הקשות), כי בלא מקורה האלוקי המאמץ האנושי נועד לכשלון ודאי.

הויכוח הוא על התפישה לגבי האדם, בעצם, ואולי גם לגבי ההוויה כולה.

נחדד את הדברים: בתפישה היוונית שלפני 2000-2500 שנה היתה תפישה דתית מסויימת – כלומר לדת היה מקום מכובד מאוד, אך היא יכלה להסתדר בלי הדת, או כמו שהיום יותר מודרני לומר: לא לגמרי בלי, כי הרי יש רגשות דתיים, וצריך לפרוק אותם באיזשהו אופן בפולחן כזה או פולחן אחר – אבל החיים מאורגנים גם בלי זה. כפי שלפעמים אדם צריך לבכות, כך גם יש לו רגשות דתיים, געגועים. לעומת זאת ביהדות אי אפשר בלא הזיקה לאלוקים, כי אם אנחנו רוצים לראות את כל ההוויה כולה כרצון, אז זהו קודם כל הרצון המהווה של היוצר הגדול, ואנחנו, על ידי רצונותינו, במהותנו, יכולים להתחבר אל הרצון הזה – יכולים לתרום, יכולים לשנות, יכולים לפעול עמו. כלומר, אותה תחושה עמוקה, שהיא גם עמומה מאוד – שקיימת בכל אדם, והיא המקור לאותם רגשות רליגיוזיים, דתיים, של "אולי מאחורי מה שאנו מכירים במציאות יש משהו" – תחושה זו באה לידי ביטוי מלא, עוצמתי, ברעיון ההתגלות של הא-ל לעם שלם וכריתת ברית עימו, ברית שתוצאתה או מגמתה – החזון.

 

סיכום

אפשר למקד את המאבק הרוחני הקיים בעולם בין שתי תפישות עולם: האחת – התפישה היוונית, שהיתה חידוש גמור בעולם הקדום, שבתשתיתה תבנית חשיבה אנליטית, שזהו התרגום המזוקק ובעל העוצמה של תפישה אלילית בכלל המפרידה והמבחינה, כאשר האלילות מאבדת מדתיותה אך על ידי כך הופכת להיות תפישת עולם כוללנית. ולעומתה – התפישה האחדותית היהודית, שבה דווקא בהכרח נוצרת הזיקה לאלוקות, האלוקות האינסופית, הבלתי נתפשת, הבלתי נראית, הבלתי ניתנת להגדרה, להבחנה ולתיחום, אך היוצרת והמשפיעה חזון בארץ, ומאירה באור אחר לגמרי את ההוויה בכללותה ואת האדם.

אלה שתי תפישות, ולכל אחת מהן יש ערך. לתפישה היוונית יש ערך רב מאוד מבחינת ההתמודדות השימושית והאינטלקטואלית עם המצב הנתון של ההוויה, ולתפישה היהודית ישנו ערך עצום ויכולת לשנות את המצב הנתון של ההוויה. וכאן העליונות של מי שמסוגל להעניק את האמצעי לשנות, ולא רק להכיר היטב את הקיים. ולכן מצד אחד יש שילוב בין השתיים, אבל עליו להיות באופן מסויים: "יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם"[10] – כאחד האמצעים באהלי שם, אז: יפת אלוקים ליפת, אז זה היופי הגדול. זו הצורניות, המיון, הפרופורציות, ההרמוניות, ההבחנה, ההפרדה והשילוב, הארגון והיופי – לא רק במובן הפשוט, אלא היופי במובן של תפישת עולם. כי היופי הוא מציאות מאורגנת וחדורת מחשבה. זה היופי בכל תרבות. אבל באהלי שם!! אם לא – אז עם כל העוצמה האדירה, האדם נותר בעצם בודד וחלש אל מול ההוויה וגם אל מול עצמו. המצב הפרדוקסאלי הוא שככל שהאדם מכיר יותר את ההוויה, כך הוא מכיר יותר ויותר בחוסר יכולתו לשנות אותה. כגודל הכרתו כן גודל חולשתו. אדם תמים, בור, שאינו מכיר, מסתער על המציאות כי הוא רוצה לשנות אותה לצרכיו. אדם חכם מפסיק להיות צודק, דהיינו לא מסתער על המציאות כדי להשיג את הצדק, אלא הוא, "ברוב חכמתו" כביכול, משלים עם המציאות הבלתי צודקת. לא כן היהדות, היודעת להתעלות מעל למציאות כמות שהיא בכל החזון הנובע משאיפת קירבת אלקים והתממשותה בשכינתו בקרב בני ישראל, שהיא אוהלי שם.

[1]. קשה לנסח זאת במדויק, 'לאומי' – נשמע כאילו כל העם התכנס והחליט על כך, וודאי שלא כך היה. מדובר על צמיחה מסויימת מאיזו ישות תרבותית.

[2]. אגב, גם המילה קריטריון היא יוונית ללא מקבילה עברית.

[3]. ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב. ובבבלי ברכות לג, א, אמרו: "מתוך שהיא חכמה (רש"י: "החכם יודע להבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור") קבעוה בברכת החכמה".

[4]. עשוי מלשון עשו, רש"י, בראשית כה, כה.

[5]. תפישת הזמן המעגלי עומדת בבסיס עמדת הפילוסופים היוונים ובראשם אריסטו שהעולם קדמון, נצחי, שכן אין שינוי מהותי במציאות. מענין שמושג דומה מצוי אף בתרבות ההודית ונקרא "החזרה הנצחית", והוא אף השפיע על הוגי דעות מודרניים באירופה של הזמן החדש כגון שופנהאואר, ניטשה ועוד.

[6]. לכן, אולי, מעניק הקב"ה למשה כלים מהפכניים: המטה שהופך לנחש, המים שהופכים לדם, אש שמתלקחת בתוך הברד, ובתחילה סנה בוער שאיננו אוכל. עבד הופך לבן חורין, שזהו שינוי מהותי בתפישת האדם ולא רק כלכלי-חברתי בלבד.

[7]. ילק"ש פרשת בחוקותי , רמז, תרעג.

[8]. ירמיהו יג, כג.

[9]. ישעיה סה, כה.

  1. בראשית ט, כז.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן