המהפכה הצרפתית

הרקע

ממלכת צרפת הגיעה לעיצוב גבולותיה ולשלטון מלוכני ריכוזי בימי המלך לואי ה- 13^[1]. האדריכל הראשי של מדיניות הפנים ומדיניות החוץ של צרפת היה הקרדינל רישילייה (1585-1642 ,Armand Richelieu). לשיא כוחה הגיעה צרפת בימי מלוכתם של לואי ה- 14^[2] ולואי ה-15^[3], כאשר בעקבות מדיניות קולוניאלית מוצלחת ורפורמות כלכליות פנימיות התעשר אוצר המלך במידה רבה. עושר זה ועוצמה צבאית הפכו את צרפת לממלכה המרכזית של אירופה ובכלל זה גם מרובת האוכלוסיה ביותר. ריבוי האוכלוסין הוא הבסיס לריבוי גביית המיסים, שאיפשר חיי פאר בזבזניים ומנקרי עיניים בארמון המלכות החדש שנבנה באחוזה המלכותית בוורסאיי. לואי ה14- זכה לכינוי 'מלך השמש' וריכז בחצרו את אצילי צרפת.

חיי הדוכסים והרוזנים בחצר המלך מומנו מאוצר המלך. מעבר לראוותנות בלתי רגילה שבחיי החצר האלה, הייתה המטרה המדינית-פנימית של המלך להחזיק את כל בעלי האחוזות הגדולות על ידו ובכך לנתק אותם מן הנחלות, ולנטרל את כוחם ויכולתם לנהל איזושהי אוטונומיה שעלולה להתחרות בשלטון המלוכני הריכוזי. מטרה זו הושגה אך המחיר היה גבוה ביותר. לעיתים, כפתור אחד בחליפת אחד האצילים שהיה עשוי מזהב ומשובץ באבני חן, היה שווה יותר מהכנסה שנתית של איכר צרפתי. אמנם צרפת היא ארץ רחבת ידיים, פורייה ומניבה, אך הכבדה הולכת וגוברת של המיסים שהוטלו בעיקר על האיכרים והפועלים, הפכה את חיי המון העם לחיי עוני ומחסור. בו בזמן, חיי האצולה נוהלו בבזבזנות ללא הגבלה.

מעמד האצילים ומעמד הכמורה היו פטורים ממס, דבר שהעמיק עוד יותר את הפער בין המוני העם ובין השליטים. בימיו של לואי ה16- שירש את כיסא המלוכה מאביו, אבל לא ניחן בכישרון רב ובאופי מנהיגותי כמו אביו וסבו, הגיע המצב לקיצוניות בלתי נסבלת. מספר שנים של בצורת וירידה ביבולים, וממילא ביכולת לשלם מיסים, הפכו את חיי האיכרים לגיהנום. רבים מהם לא יכלו לשלם את המיסים, ועל כן הוכרזו כעבריינים על פי החוק. חיילים נשלחו לכפרים כדי לגבות את המס בכוח, ואם הצליחו במשימתם, גזרו על משפחות האיכרים חיי ייסורים, רעב ומוות. פעולות אלה הביאו למרידות מקומיות, למעשי שוד וביזה של ארמונות האצילים, ולייאוש מכל יכולת הידברות עם השלטון. השרים הממונים על מצב המשק ואוצר המדינה הפצירו במלך להפחית את הבזבוז ולהקל את העול, אך המלך התקשה לוותר על חיי הפאר שהתרגל אליהם, ולא העז להטיל מס על השכבה השלטת העשירה. בסופו של דבר, בלחץ המאורעות וקושי להשליט חוק וסדר ברחבי המדינה, נאלץ המלך להכריז על כינוס אספת המעמדות של העם, כלומר של כל שלושת המעמדות, על מנת לפתור את בעיותיה של צרפת.

האסיפה הלאומית

לאחר תהליך ארוך ומפותל של הבטחות המלך והפרתן, התכנסה לבסוף ב5- במאי 1789 אסיפת המעמדות באחוזת ורסאי סמוך לארמון המלך. הכינוס הקודם של האסיפה היה ב- 1614. לפי הכללים שנקבעו ב- 1614, החברה בצרפת התחלקה לשלושה מעמדות: המעמד הראשון, הכמורה, שנציגיה באסיפה היו רבי הכנסייה בני משפחות האצולה. המעמד השני היו האצילים בעלי האחוזות. המעמד השלישי, שאר העם – האיכרים, בעלי מלאכה, סוחרים, פועלים ושאר פשוטי העם. בהצבעה על ההחלטות לכל מעמד היה קול שווה. כלומר, בני האצולה הכמרים, והאצילים בעלי האחוזות, היו רוב אוטומטי של שני שליש לעומת פשוטי העם. על פי כללים אלה, האסיפה יכלה לקבל החלטות שבהסתברות גבוהה תהיינה לרעת פשוטי העם והכבדת העול עליהם. היתרון היחיד שהיה באסיפה הוא שפשוטי העם יכלו להשמיע את קולם ולנסות לשכנע את השליטים.

בהשפעת תנועת הנאורות, ותפיסות חדשות אודות המבנה הנכון של המשטר וניהול המדינה, קמו הוגי דעות שאחדים מהם אף היו ממעמד הכמורה והאצולה, ותבעו לשנות מן היסוד את מערכת היחסים בתוך האסיפה. התביעה. הראשונה הייתה לייצוג פרופורציונלי של האוכלוסייה הצרפתית בהצבעה על ההחלטות. מכיוון שמבחינה מספרית, בני האצולה הכמרים ובעלי האחוזות היוו רק 15 אחוז מכלל האוכלוסייה, ברור היה שאם יתקבלו שינויים אלה, האסיפה תוכל לקבל החלטות מרחיקות לכת שמשנות את כל הסדר החברתי, הכלכלי והשלטוני בממלכה. המלך בהשפעת האצילים, התנגד נחרצות לשינויים אלה. אולם, בלחץ המאורעות והשרים ניאות לאפשר מספר כפול של בני המעמד השלישי באסיפה. אך כאשר הגיעה עת ההחלטות התברר שעדיין לכל מעמד יש קול שווה, ועל כן בני המעמד השלישי, שוב נמצאים במיעוט אוטומטי למרות מספרם. בעקבות כך, ב- 17 ביוני פרשו בני המעמד השלישי מן האסיפה והכריזו על כינון 'האסיפה הלאומית' שתתנהל על פי כללים שוויוניים וצודקים יותר. הם הזמינו גם את בני המעמדות השליטים להצטרף אליהם, אך על פי התנאים החדשים. המלך התנגד למהלך זה וניסה לפזר את האסיפה, אולם משלא הצליח בכך, ב23- ביוני נכנע המלך ואישר את קיומה. כך, אסיפת המעמדות סיימה את תפקידה וגם בני האצולה הצטרפו לאסיפה הלאומית שהחלה בדיוניה. למרות שאסיפת המעמדות כונסה מלכתחילה כדי לפתור את המשבר הכלכלי במדינה, האסיפה הלאומית שירשה את מקומה דנה במכלול השאלות החוקתיות והמשטריות של ניהול המדינה בכללה. אנשי תנועת הנאורות שבלטו בנוכחותם ובנאומיהם תבעו לחוקק חוקה, להגביל את סמכויות המלך ולהעביר לאסיפה הלאומית סמכויות של חקיקה וניהול, ובעצם להפוך אותה לפרלמנט קבוע של נציגי העם. כמובן שלנגד עיניהם היה דגם המלוכה הבריטית, ובו המלך האציל חלק מסמכויותיו לפרלמנט שנבחר על ידי העם כולו, ובכך הושג איזון טוב יותר בניהול המדינה בין המעמד השליט ובין המעמדות שנשאו בעול קיום המדינה. עצם רעיון זה היה מהפכני על רקע המאמץ הלאומי לרכז סמכויות ולהוביל למלוכה אבסולוטית בצרפת במשך הדורות הקודמים. על כן, גבר המתח ואי ההסכמה בתוך האסיפה הלאומית. יחד עם זאת, הדיונים והנאומים שנישאו בה היו ברמה גבוהה של תוכן אידיאולוגי, רעיונות חדשים ושמרניים, ודיונים מהותיים על מעמד המלך, מהות המדינה, מעמדם של הנתינים, זכויותיהם וחובותיהם.

במקביל לדיונים אלה, החיים לא עצרו מלכת: המצב הכלכלי הלך והדרדר, ההססנות של המלך החלישה את תוקף השלטון המרכזי, ויצרה אי וודאות בקרב ההמונים ביחס לעתיד. נדמה היה שבכוח ובמרידה אפשר להשיג כל דבר. החברה הצרפתית שבלאו הכי חוותה משבר עמוק התפלגה יותר ויותר, והבליטה את המתחים והניגודים שבתוכה. במצב מעורפל זה, הסתבר שאפשר לבטוח רק בכוח פיזי אלים. חלק מנבחרי האסיפה הלאומית פנו בדבריהם ומאמריהם אל הרגשות של העם הפשוט, ובכך הצדיקו את האלימות המבעבעת בקרב ההמונים.

הפלת הבסטיליה

האירועים התפתחו בקצב בזק. ב- 14 ביולי 1789 התאספו אלפי פריזאים בני העם הפשוט, ליד סמל השלטון והחוק של פריז – מבצר הבסטיליה, ששימש באותה העת כבית כלא. ביניהם נכללו גם עריקים רבים מחיל המצב הצבאי שהיה בפריז, ואף מגדודי העזר שגויסו כדי למגר את ההתקוממות. הם הביאו איתם כלי נשק ומספר תותחים ששדדו, ומתוך זעם מתפרץ התנפלו על משמר הכלא ופרצו את כל שעריו. הם שיחררו את שבעת האסירים ששהו בו – ארבעה זייפנים, שני חולי נפש, ומרקיז דה סאד הידוע לשמצה שהואשם בפדופיליה. גברים ונשים, נערים וילדים, החלו בפירוק המבצר, והתאמצו להוציא לבנים מחומת המבצר ולהשליכן החוצה. עוצמת השנאה הייתה כה רבה שהם הצליחו במלאכתם. ובסופו של דבר, תוך חודשיים נמחק המבצר מעל פני האדמה.

יום זה נחשב לתחילת המהפכה הצרפתית הגדולה, כאשר המוני העם לקחו את החוק לידיהם, והראו בכך את כל חולשת השלטון ורקבונו. מעתה, גם חברי האסיפה הלאומית ידעו היכן טמון הכוח ואל מי יש לפנות כדי לזכות בשלטון וביכולת לנהל את המדינה. לימים, הפך יום זה לחג העצמאות של מדינת צרפת עד ימינו אלה.

בדרך כלל, יום העצמאות בכל מדינה מסמל את הרעיון המרכזי והמכונן של אופי המדינה. מבחינה זאת, כדאי להשוות את יום המהפכה שהוא יום העצמאות של צרפת ליום העצמאות האמריקאי. על אף שבשני המקומות, העצמאות ושינוי המשטר ממלוכני לרפובליקני, הושגו באמצעים אלימים, ארה"ב רואה את עצמה קודם כל כמדינת חוק ועל כן יום העצמאות שלה נקבע ליום קבלת הכרזת העצמאות על ידי נציגי המושבות, כלומר מעשה פרלמנטרי וחוקתי. לעומת זאת, צרפת הדגישה את ניצחון המשטר החדש דווקא ביום שהאלימות גברה ולא ביום שנקבעה חוקה חדשה או ביום שהתכנסה אסיפת נבחרים שנועדה להכין אותה.

בהשוואה זו אפשר לראות דוגמא טובה, כיצד אותם רעיונות של הנאורות גרמו לשתי תפיסות שונות למדי. האחת חותרת להבטחת זכויות האדם והאזרח בדרך של הסכמה לאומית וחוקה ראויה שבמשך דורות רבים כמעט לא חלו בה שינויים. האחרת לעומת זאת, מדגישה את ערך השינוי החברתי למען עיקרון אידיאלי של צדק, גם אם שינוי זה יבוא בדרך של אלימות קשה וללא הסכמה. בהתאם לכך, חוקת צרפת הוחלפה פעמים רבות מאז המהפכה.

כיבוש הבסטיליה על ידי ההמון היה אות פתיחה לגלי אלימות והתפרקות כל מוסדות המדינה. בתחילה, המורדים בפריז התארגנו לקבוצות חמושות והשליטו את מרותן על העיר, תוך קריאה לחיילים לערוק מיחידותיהן יחד עם כלי הנשק ולהצטרף למיליציות החדשות. קריאה זו נענתה ברצון, ולמעשה הצבא הצרפתי הסדיר חדל מלתפקד. חדשות אלה שהגיעו אל חברי האסיפה הלאומית ואל המלך הכו אותם בתדהמה, שיתקו את פעולת האסיפה והביאו לפירוק הממשלה המלוכנית, ואף להשלמה של המלך ושריו עם המציאות החדשה. כשלואי ה16- הגיע לפריז, אילצו אותו להסכים עם שלטונות העיר החדשים, נציגי המורדים, ואף הצמידו לבגדו את סמל המהפכנים. כאשר השמועות על מה שקורה בפריז ובוורסאי התפשטו ברחבי צרפת, תוך ימים אחדים החלו מהומות דמים בכפרים ובערי השדה. איכרים ובני המעמד השלישי העניים הרשו לעצמם לפרוע, להרוג, לשרוף ולבזוז בטענה שזהו רכוש של האריסטוקרטים, ולאמיתו של דבר הוא שייך לעם. כמובן, הרכוש שנבזז לא חולק באופן שווה על ידי גוף בלתי תלוי לכלל האוכלוסייה, אלא נגזל והיה לרכושם הפרטי של הבוזזים. מהומות אלה נמשכו במשך חודשים, גלים גלים. מפעם לפעם, הסוחרים האמידים, בעלי הבתים ובתי המלאכה הצליחו להרגיע לזמן מה את המהומות כדי להגן על רכושם, אולם אלה היו אמצעים זמניים. לאלימות קשה ניתן דרור מוחלט, כשרוממות ערכי הצדק והשוויון בפיהם של המורדים והבוזזים. זעם נוראי זה היה תוצאה של עריצות ושעבוד במשך מאות שנים, שהביאו לרעב ועוני מצד אחד, ולפאר ושחיתות כלכלית ושלטונית איומה מצד שני. נוכח מאורעות אלה, חברי האסיפה הלאומית הבינו שאין דרך חזרה ואי אפשר לשקם את המשטר הישן. לכן, גם נציגי האצולה והכמורה החליטו לעשות צעדים שירצו את בני המעמד השלישי ואולי יצליחו להשיב סדר כלשהו ברחבי המדינה. נציגי האצילים התחרו ביניהם מי יהיה הראשון שיוותר על זכויות היתר הפורמליות ויכריז על שוויון אזרחי מלא, מתוך הנחה שהראשון לעשות כך יהיה לאהוב העם ושותף לשלטון העתיד. יחד עם זאת, הם עדיין ניסו לקבל פיצוי כלכלי למשך עשרות השנים הבאות תמורת ויתור זה.

אבל ההמונים לא בלעו את הפיתיון שבהבטחה מילולית. כששמעו שאם הם לא יפצו את האדונים, הם ימשיכו להיות משועבדים באותה מידה עוד עשרות שנים, שבו לפרוע פרעות.

בתוך האסיפה הלאומית ניסה המרקיז דה לה פאייט, שבשנים עברו היה שותף למאבק על העצמאות האמריקאית, לגבש את הצהרת זכויות האדם והאזרח כאשר הוא נעזר בשגריר האמריקאי בצרפת באותו זמן – תומאס ג'פרסון. מגילה זו נועדה להיות חלק מהכרזת המשטר החדש ומבוא לחוקה העתידה להתקבל, כשם שהדבר היה בארצות הברית. אולם הצעה זו לא נתקבלה כי היא נראתה מתונה מדי, וכאילו כרוכה בחוקה שיש בה לא רק זכויות אלא גם חובות. לעומת זאת, התקבלה הצעתו של נציג החוגים הרדיקליים באסיפה – עמנואל ז'וזף סיאייס, להצביע לטובת הצהרת זכויות האדם והאזרח ללא קשר והתניה בקבלת חוקה מלאה. הצבעה זו נערכה ב- 26 באוגוסט 1789, ואושרה על ידי האסיפה הלאומית.

בהצהרה מובטחות זכויות יסוד של כל אדם עלי אדמות ללא זיקה לעם, מדינה, דת או שפה. יסוד הזכויות בשני ערכים מרכזיים ממורשת הנאורות: השוויון והחירות. על פי ההצהרה, כל בני האדם שווים בחירויותיהם. בין חירויות אלה: חופש הבעת דעה, החופש לבחור ולהיבחר, החופש להחזיק ברכוש שהושג באופן צודק וחוקי, החופש להתקבל לכל משרה ותפקיד בחברה, והחופש לדת או מדת. לחירויות אלה נקבעו סייגים. הסייג הראשון הוא, שחירותו של היחיד תוגבל במקום שהיא תפגע בחירותו של יחיד אחר. סייג נוסף, החלטה של החברה בכללותה שבסמכותה לחוקק חוקים, להטיל מיסים, ולהגן על חירויות וחוקים אלה באמצעות גיוס כוח צבאי. הצדק שבהחלטות הכלל יובטח על ידי שמירה קפדנית על העיקרון הראשון – שלא להגביל את חירותו של היחיד, אלא במקום שהיא פוגעת באופן אקטיבי בחירותו של יחיד אחר או בסדר החברתי ההכרחי. לאנשים שהתמנו או נבחרו למשרות שלטוניות אין זכויות יתר, אלא רק אמצעים להטלת שלטון יעיל לטובת כלל האזרחים בהתאם לזכויותיהם.

בסעיף 3 של ההצהרה נקבע שמקור השלטון על כל צורותיו הוא באומה. אמירה זו עלולה להטעות אם נייחס למושג 'אומה' את המשמעות האתנית-היסטורית בלבד. לאמיתו של דבר, הכוונה היא למושג 'חברה' או 'מדינה,' אלא שבמציאות של מדינת לאום, לא הפרידו בין האומה לבין המדינה, אף שאלו שני מושגים שונים ולעיתים אף מנוגדים. שניות זו מלווה את תפיסת החברה והמדינה בהגות הצרפתית גם בדורות הבאים. מצד אחד, לא המוצא האתני של האדם קובע את זכויותיו בצרפת, אלא היותו אזרח נאמן השומר את חוקי המדינה. מצד שני, אזרח צרפתי מכל מוצא שהוא מחויב לתרבות הצרפתית על כל מרכיביה. דו קיום מושגי זה אפשרי, כל עוד אין קבוצה אתנית ודתית גדולה דייה כדי להציב את הצורך בהכרעה: האם החברה הצרפתית היא קודם כל אזרחית או קודם כל לאומית.

למרות סעיף זה, המשקל העיקרי ניתן למעמד הפרט מול השלטון והמדינה. הפרשנות שנתקבלה להצהרה על ידי רבים, הציבה כל יחיד ויחיד בעמדה של מבקר השלטון הרשאי לפי דעתו להתנגד ולחתור נגד השלטון הקיים, אם הדבר נראה בעיניו מוצדק. הבנה כזו של המעמד האזרחי הביאה לזעזועים תדירים ומרדנות בלתי פוסקת שעוגנה בחופש הבעת הדעה וחופש ההתארגנות המפלגתית, כולל ארגון מיליציות חמושות. הבנה זו נבעה מכך, שהאסיפה הלאומית וההצהרה עצמה הושגו בדרך אלימה של מרד חמוש ופירוק מוסדות המשטר הישן.

במשך מספר שנים, התסיסה החברתית לא רק שלא שככה אלא הלכה וגברה, והביאה איתה חילופי שליטים ומפלגות בראשות המדינה, שגרמו למלחמת אזרחים מתמשכת ושפיכות דמים מזעזעת. די היה שאזרח מסוים ילשין על זולתו ויאשים אותו בהשתייכות למעמד האצילים כדי להביא להרשעתו והוצאתו להורג. האכזריות הגיעה לשיא בשלטון המפלגה היעקובינית בהובלתו של רובספייר (1758-1794,Maximilien de Robespierre). אמנם שלטון זה נמשך כשנה, אך מספר הקורבנות ברחבי צרפת שהוצאו להורג במיני מיתות משונות הגיע למאות אלפים. למרבה האירוניה, הגוף שהנהיג מדיניות זו נקרא 'הוועד לשלום הציבור'. בשם ערכי החירות הונהגה רודנות אכזרית וקיצונית, בשם שמירת החוק והסדר התאפשרה הפקרות בלתי מרוסנת של נציגי השלטון החמושים, ובשם הדמוקרטיה הושעתה החוקה לזמן בלתי מוגבל ונשללו זכויות יסוד בסיסיות לרוב האזרחים. את העם האכילו בנאומים, והטביעו בנהרות של דם וייסורים. בשם חופש הדת והמצפון, חיללו את הכנסיות, עשרות אלפי כמרים ונזירים אולצו באיומי נשק להודות בפומבי בהפרת נדריהם ובהתנכרותם לכל היקר והקדוש להם לפני כן. בשם השאיפה לשלום, גייסו בכפייה כמיליון ומאתיים אלף חיילים, הצבא הגדול באירופה, ופיתו אותם בהענקת זכות לשדוד בתים, שדות ואסמים בתואנה של החרמה למען המהפכה. ה'וועד לשלום הציבור' הוציא להורג באופן שיטתי את חברי האופוזיציה משמאל ומימין, עד כי גם רובספייר וחבריו נעצרו, נשפטו תוך ימים ספורים על פי הכללים שהם עצמם קבעו, הוכרזו כמורדים והוצאו להורג בעריפת ראשם בכיכר העיר. אחת הדוגמאות להרס ולפגיעה האנושה ברווחת העם היא, שגם חמישים שנה לאחר המאורעות האלה, מספר בתי החולים בצרפת היה נמוך בארבעים אחוז מאשר בשנה האחרונה לשלטון המלך לפני המהפכה. למשך למעלה ממאה שנה עד למהפכה הבולשביקית ב-1917, מאורעות הטרור היו הדוגמא המובהקת לפתגם העממי שכוונות טובות מרצפות את הדרך לגיהנום.

עם תום תקופת הטרור, לא תמו תלאות המהפכה ומוראותיה, אף כי התמתנו הזוועות והיו ניסיונות לשקם את צרפת. אמנם התקבלו חוקים ראויים של ביטול כל סוג של עבדות בצרפת ומושבותיה ברחבי העולם, וכן הענקת זכויות אזרחיות שוות וכדומה, אך למרות כל המאמצים, לא נעלמו מן העולם ומן המעמד השליט המידות הרעות: השחיתות, רדיפת הכבוד, ניצול החלשים והתמימים, רמייה ותככים ונהנתנות בוטה.

לאחר מותו של רובספייר ונוכח ההרס והחורבן שהותירה תקופת השלטון של ה'וועד לשלום הציבור,' החלה תגובת הנגד המדינית על ידי הסיעה הימנית יותר בפרלמנט הצרפתי. הוקפאה חלות החוקה של 1793 ולאחר מכן החוקה בוטלה כליל. הצהרת זכויות האדם והאזרח הוכרזה כנטולת תוקף חוקי והיא לא יותר ממסמך פילוסופי של הצהרת כוונות. המוסדות שפעלו בשם ה'וועד לשלום הציבור' ובתיאום אתו, כגון הקומונה הפריזאית והוועדים המקומיים במחוזות האחרים של צרפת, בוטלו בסופו של תהליך רווי התנגשויות דמים וניסיונות הפיכה בלתי פוסקים. מאות פעילים הוצאו להורג, אלפים הושמו במאסר או הוגלו מחוץ לגבולות צרפת. מרידות מקומיות דוכאו בנחישות על ידי הצבא. נוכח מצוקה כלכלית עזה, נערכו רפורמות עקרוניות בכלכלתה של צרפת, שבסופו של דבר הביאו ליציבות ולתחילת השתקמות המדינה. במקביל לתהליכים פנימיים אלה, הצבא הצרפתי ערך מתקפות נגד המדינות השכנות והצליח להשתלט על שטחים ניכרים באיטליה, ארצות השפלה ונסיכויות גרמניות. בעקבות כך, המעמד הבינלאומי של צרפת התחזק וזרם של שלל וביזה הגיע אל אזרחי צרפת. הרשות המבצעת שפעלה בנחישות והביאה לייצובה של המדינה, הורכבה מחמישה אנשים ונקראה 'הדירקטוריה'. אמנם גם הפרלמנט לא הפסיק את פעולתו, אך משקלו בניהול המדינה היה קטן למדי. שאלות עקרוניות של בחירות חופשיות, מעורבות נכונה של האזרחים בניהול המדינה, יחס ראוי בין המוסדות השונים, גודלם ועוצמתם – נידונו והיו מוקד לוויכוחים בלתי פוסקים, אך לא תרמו לאיזון נכון בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. עוצמתה השלטונית של 'הדירקטוריה' סימנה כיוון של הפיכת המדינה מרפובליקה פרלמנטרית לדיקטטורה אוליגרכית, או אף שלטון יחיד. הציבור הרחב מאס בוויכוחים וראה בהם דברי סרק בלתי מועילים. תקופות של טרור, רעב, התפוררות שלטונית ואלימות בלתי מרוסנת, לא רק של השלטון אלא גם בכל רחוב וכפר, הביאו את הציבור לבקשת סדר ורווחה, גם במחיר ויתור מעשי על מעורבות בשלטון. כך הוכשרה דעת הקהל להופעה של שליט יחיד. מבין מוסדות המדינה השונים, הצבא צבר יוקרה וכבוד לעומת הזרועות האזרחיים, שבמידה רבה פשטו את הרגל בעיני הציבור. לא ייפלא אם כן, שהמועמד המתאים ביותר לשלטון היה גנרל צעיר ומבריק. הוא הוכיח את עצמו פעמים רבות כמנצח בקרבות קשים מול כוחות אויב עודפים ומנוסים. מעבר לכך, האיש ניחן בהשכלה מצוינת וברעיונות מקוריים בתחום ארגון החברה, תחומי המשפט ומדיניות חוץ ופנים. שמו של האיש היה נפוליאון בונפרטה.

תקופת נפוליאון

נפוליאון בונפרטה (Napoléon Bonaparte ,1769-1821) מייצג את עקרונותיה וערכיה של המהפכה הצרפתית, הן בתולדות חייו האישיים והן בפועלו למען המהפכה ולמען המדינה הצרפתית שנולדה מתוכה. בדומה לאישים דגולים שייצגו תרבויות ומדינות, נפוליאון לא היה צרפתי מבחינה אתנית. כך אלכנסדר מוקדון הגדול לא היה יווני, סטלין לא היה רוסי, והיטלר לא היה גרמני. להיות צרפתי הייתה בחירה של נפוליאון, ומבחינה מסוימת הוא היה צריך להוכיח שהוא עוד יותר צרפתי מן הצרפתים.

נפוליאון נולד במשפחה של איטלקים קורסיקנים שאבותיהם הגיעו מצפון איטליה. אביו הצליח להוכיח שהם שייכים למשפחת אצולה ועל כן קיבל זכות לחינוך חינם של שניים מבניו בצרפת. בעקבות זאת, בגיל 9 נשלח הילד נפוליאון לבית ספר בצרפת. משימתו הראשונה הייתה ללמוד את השפה הצרפתית, שאותה לא ידע כלל כי הוא דיבר בניב איטלקי קורסיקני. מכריו העידו כי עד סוף ימיו מבטאו השונה היה בולט, על אף שהוא למד צרפתית. היטב בבתי הספר בצרפת הוא התבלט באופיו העצמאי ובדעותיו האנטי צרפתיות שדגלו בשחרור האי קורסיקה משלטון צרפתי. על רקע זה הוא הצליח להסתכסך עם רוב בני כיתתו וגילו בכל מסגרת חינוכית שהיה בה.

ב- 1779 הוא התקבל כתלמיד בבית ספר צבאי שעיקר לימודיו לא הוקדשו לנושאים צבאיים אלא ללימודי שפה, היסטוריה ומדעים. הנער הצעיר נפוליאון התעניין מאוד בהיסטוריה ובמתמטיקה ואף הצטיין בתחומים אלה. באותה התקופה התגלו רמזים לכשרונו הטקטי הגדול, כאשר ניצח במלחמות שלג בין התלמידים בהיותו מפקד של אחד הצדדים. ב- 1784 לאחר מבחני מיון למצטיינים ביותר במתמטיקה התקבל נפוליאון לאקדמיה הצרפתית היוקרתית 'אקול מיליטר' בפריז. אמנם נפוליאון טיפח תקווה להיות קצין בחיל הים הבריטי, שהיה הטוב ביותר בעולם באותו זמן, ותוך כדי כך גם להיפרע מצרפת שבעיניו הייתה הכובש הזר של מולדתו. אך בעקבות התקבלותו למוסד הצבאי הנחשב, הוא התמחה בלימודי חיל היבשה וחיל התותחנים, מה שאפשר לו לבטא את כישוריו המתמטיים ודחק את תקוות נעוריו. כך נפוליאון מצא את עצמו מתמחה ומצטיין כפרח קצונה של תחום הארטילריה. בעקבות מות אביו, הצליח לדחוס לימודים של שנתיים בשנה אחת, הצטיין מאוד בלימודיו ובאופן חריג קיבל דרגת קצונה של סגן-משנה ומינוי כקצין באחד מגדודי התותחנים בגיל 16 בלבד. הוא היה הקורסיקאי הראשון שסיים בהצלחה את הלימודים התובעניים במוסד זה. בעקבות הרעת המצב הכלכלי של משפחתו ביקש נפוליאון חופשה בתשלום שהתארכה כמעט לשנתיים. מאמציו לשפר באופן ממשי את רמת ההכנסה של משפחתו לא צלחו במיוחד, והוא נאלץ לוותר על חלק הארי משכרו כקצין כדי להחזיק באימו ואחיו ואחיותיו. גם בחזרתו לצרפת להמשך השירות, המשיך לשלוח כסף הביתה וגזר על עצמו חיי עוני וצנע – הוא אכל פעם ביום בלבד וצמצם מאוד את שאר הוצאותיו לביגוד או לבילוי. אף שהיה חלק ממעמד האצולה באופן רשמי, הוא חש על בשרו מהם חיי עוני ומחסור, נוסף לרגשי העלבון הלאומי כקורסיקני מול השלטון המלוכני הצרפתי. מצב נפשי זה הכשיר אותו מוסרית ומעשית לנצל כל הזדמנות כדי להפיל את המשטר הקיים, וליישם את ערכי השוויון והחירות של תנועת הנאורות. אל ערכים אלה התוודע תוך כדי לימודיו כאשר הרבה לקרוא ספרים ומאמרים, גם בתחומי ההיסטוריה העתיקה וגם בתחומי המשפט, המשטר וההגות החברתית.

לא ייפלא אם כן, שבפרוץ המהפכה הצרפתית בשנת 1789 מצא עצמו נפוליאון קרוע מול שבועת הנאמנות לצבא הצרפתי לבין אהדתו למהפכה. באותה שנה הוא חלה וקיבל חופשה נוספת של כשנה וחצי להחלים במולדתו. אבל גם שם הרוחות סערו. אחד מאחיו הצעירים הצטרף למפלגת היעקובינים המהפכנית, ונפוליאון בחר באופן סופי בזהות הצרפתית שלו, אל מול הקריאות למרד נגד צרפת בקורסיקה תוך ניצול המצב המעורער של צרפת. מאותה שעה ואילך, נפוליאון מזוהה עם צרפת, ובעתיד הלא רחוק צרפת תזוהה עם נפוליאון.

במשך כארבע שנים, בהפסקות קצרות, שהה נפוליאון בקורסיקה והשתתף שם בתנועה המהפכנית הצרפתית כמפקד המשמר הלאומי. בסופו של דבר בגלל הקרע עם ההנהגה הקורסיקנית שצידדה בברית עם בריטניה, נמלט נפוליאון וכל בני משפחתו מקורסיקה לצרפת. בצרפת הוא השתלב שוב בשורות הצבא כמפקד גדוד תותחנים, ונשלח על ידי הוועד לשלום הציבור בראשות רובספייר לעיר טולון. בעיר הנמל טולון פרץ מרד מלוכני נגד הממשלה הצרפתית המהפכנית בסיוע חיל משלוח בריטי. כוחות צבא צרפת צרו על העיר, אך התקשו לפרוץ אליה ולהשליט שם את השלטון הצרפתי. כמפקד התותחנים וחבר במפקדה הכללית, נפוליאון יזם ותכנן מבצע צבאי מבריק שבסופו גורשו הבריטים, הצבא נכנס לעיר ודיכא את המרד. חלקו של נפוליאון במבצע בלט כל כך שהפיקוד הצבאי המליץ לקונבנט להעלות את דרגתו לגנרל, ואכן כבר בגיל 24 נפוליאון הגיע לדרגה בכירה בצבא צרפת. גם עיתוני צרפת בישרו על הניצחון המהיר והמזהיר ועל הגנרל הצעיר ככוכב עולה, ובין לילה נפוליאון הפך לאחד האנשים המוכרים בדעת הקהל הצרפתית. הוא שב לפריז וקיבל מינוי חדש לדכא את המרד הקשה במחוז ואנדה. משנודע לנפוליאון שהוא אמור לפקד על חיל רגלים ולא תותחנים, התחמק מן המינוי בתואנה שהוא חולה ונשאר בפריז. לאחר נפילתו והוצאתו להורג של רובספייר, נחשד גם נפוליאון ונכלא, אולם שוחרר לאחר שבועיים והוחזר לשורות הצבא. פקחותו הפוליטית של נפוליאון, הביאה אותו לקשור קשר עם באראס, האיש הבולט בדירקטוריה שהחליפה את הוועד לשלום הציבור בשלטון, וזה מינה אותו לעוזרו הצבאי. בתפקיד זה דיכא נפוליאון את מרד האזרחים בפריז. הדיכוי היה מהיר ואכזרי, מפני שנפוליאון ציווה לירות בהמונים פגזי רסס שעשו שמות והותירו מאות גופות של אזרחים ברחובות פריז. לימים כתב נפוליאון בזיכרונותיו שמראה גופות האזרחים הפזורות זעזע אותו יותר מכל שדות הקרב שהיה בהם. במעשה זה הוכיח נפוליאון את נאמנותו ומסירותו לכל משימה שתוטל עליו. זמן קצר לאחר מכן מונה נפוליאון למפקד צבא הכיבוש הצרפתי באיטליה, ובתחילת 1796 החל את מסעו הצבאי עטור הניצחון.

איטליה הייתה מחולקת למדינות עצמאיות שונות שחלקן היו בחסות אוסטרית. מפקדי הצבאות השונים שעמדו מול נפוליאון היו חניכי האסכולה הצבאית הישנה, שהתבססה על עקרונות קווי הגנה ארוכים שגרמו לפיזור כוחות. לעומת זאת עיצב נפוליאון תפיסה אסטרטגית חדשה, שהתבססה על ניידות גבוהה, ריכוז כוחות עדיפים בנקודה אחת, סיוע אש תותחים יעילה וכוחות פרשים. שיטה זו גרמה להפתעה בקרב האויב ופריצת קווי ההגנה שלו, כניסה לעורפו ומיגורו. עקרונות המלחמה של נפוליאון בישרו עידן חדש של ניהול המלחמה המודרנית: ניידות, ריכוז כוח אש, הפתעה ויצירת עדיפות מספרית בנקודת הפריצה, גם אם המספר הכולל של החיילים הוא נחות ממספר חיילי האויב.

תוך כשנה וחצי השלים נפוליאון את כיבוש איטליה כולה. שליטי איטליה שילמו פיצויים גבוהים לצבא הצרפתי ושיפרו את המצב הכלכלי של צרפת. צבא נפוליאון המשיך בתנופתו וחדר לשטח אוסטריה, הביס את צבאותיה והתקרב לווינה בירת הקיסרות. כתוצאה מכך, באוקטובר 1797 חתמו האוסטרים על הסכם שלום עם צרפת, שהוכתב במידה רבה על ידי נפוליאון. מיד לאחר מכן הגיבור הלאומי נפוליאון בונפרט שב לפריז כאדם עשיר, נערץ על חייליו ואהוד מאוד בדעת הקהל הצרפתית.

על אף קשיי המלחמה, דאג נפוליאון לכל אורך הזמן להוציא לאור עיתונים וכתבי עת שבהם סופר על מעללי המלחמה וניצחונותיה לקהל הצרפתי בעורף. בכך התגלה נפוליאון לא רק כמצביא גאוני בשדה הקרב, אלא גם כפוליטיקאי מחונן שיודע להשתמש ביעילות רבה בתעמולה ובכלי התקשורת החדשים. גם בכך הוא היה אחד מחלוצי התפיסה המודרנית, של שילוב ההישגים המעשיים עם פרסום ויחסי ציבור, שמשקלם בדעת הקהל לא פחות ואולי אף יותר מן המעשים עצמם.

אחד מביטויי ההוקרה של הציבור הצרפתי כלפי נפוליאון, היה בבחירתו כחבר מן המניין במוסד האקדמי העליון של צרפת, המאגד בתוכו את האקדמיה למדעים, האקדמיה לאומנויות ועוד מוסדות מדע ומחקר יוקרתיים. נפוליאון נבחר להיות חבר במחלקה לפיזיקה ומתמטיקה, למרות שלא היה מדען בעצמו.

בתחילת 1798 מינתה הדירקטוריה את נפוליאון למפקד המבצע לפלוש לבריטניה. לאחר בחינת התוכניות הטקטיות, האסטרטגיות והלוגיסטיות במשך מספר שבועות, החליט נפוליאון שפלישה כזו אינה כדאית ויש סיכון רב שתסתיים בתבוסת הצבא הצרפתי. ראייתו המדינית של נפוליאון גרמה לו להציע לממשלת צרפת תכנית צבאית חלופית. הוא הציע לתקוף את האחיזה הבריטית במזרח התיכון: מצרים, ארץ ישראל וסוריה המטרה הראשונה הייתה לשבש את דרכי המסחר והתעבורה בין בריטניה והודו, והשנייה לשבש את הברית בין בריטניה לטורקיה, ועל ידי כך להפוך את צרפת ממעצמה אזורית למעצמה במגרש העולמי. משקיבל את הסכמת הממשלה ניגש נפוליאון במרץ לתכנון ולביצוע התוכנית השאפתנית. המכשול העיקרי לביצוע השלב הראשון של התוכנית, קרי הנחתת כוחות היבשה במצרים, היה הצי הבריטי המצוין בפיקודו של האדמירל נלסון ששייט במימי הים התיכון. נפוליאון היה מצביא מעולה של כוחות היבשה, אבל לא התנסה מעולם כספן ולוחם ים. על כן שתי מטרות הוא הציב לפני הצבא הצרפתי: האחת לתמרן כדי לא להגיע למגע עם הצי הבריטי, והשנייה לבנות צי צרפתי כדי לעמוד מול הצי הבריטי לעת צורך. הצרפתים עמדו בפני שתי המשימות, נבנו מספיק אוניות כדי להביא עשרות אלפי חיילים צרפתים ולהנחיתם בחוף המצרי, וצוידו עשרות ספינות מלחמה כדי להיות יריב ראוי לבריטים. בחודש מאי ,1798 שלושים וחמישה אלף חיילים צרפתים עזבו את נמל טולון בחשאי ותוך שישה שבועות הצליחו לתמרן ולהתחמק מקרב גלוי. הם נחתו במצרים, וכוח של מספר אלפי חיילים אף כבש את האי מלטה שהיה חשוב מאוד כנמל אספקה, ציוד ותיקון לאוניות, ושימש לפני כן בעיקר את הבריטים. כדרכו באיטליה, ציווה נפוליאון על שליטי מלטה לשלם פיצויים כבדים לצבא הצרפתי כדי לממן את המסע, ואף להביא שלל לצרפת ולחזק בכך את מעמדו בדעת הקהל הצרפתית.

מתוך תודעה היסטורית וראיית עצמו כגאון צבאי ומנהיג מדיני יוצא מגדר הרגיל, נהג נפוליאון כמעשה אלכנסדר הגדול, והביא עימו 167 מדענים וחוקרים בתחומי מדעי הטבע, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הבלשנות וכדומה. אכן למעשה זה היו תוצאות מרחיקות לכת – שם הונח היסוד למדע האגיפטולוגיה (חקר מצרים העתיקה), פיענוח כתב החרטומים המצרי העתיק, מיפוי ותיאור של אזור הפירמידות ועמק המלכים, חקר הצומח והחי של כל אזור מצרים, ארץ ישראל וסוריה, ודיווח מעודכן על ההרכב האתני, הסוציולוגי, הדתי והעדתי של אוכלוסיית אזורים אלה.

משדרכה רגלו על היבשה, חזרה גאונותו הצבאית של נפוליאון במלוא כוחה. הוא ערך את כוחותיו מול צבא הממלוכים המצרי והביס אותו באחת כמעט ללא אבדות. כיבוש ערי הנמל של מצרים כמו אלכסנדריה, ערי השלטון והמסחר הגדולות כמו קהיר, היה מהיר והושלם בהצלחה רבה.

מעניין לציין את ניסיונו של נפוליאון להגיע להידברות ולפיוס עם עילית ההנהגה הדתית המוסלמית במצרים. בשלב הראשון, נדמה היה שהמשא ומתן מוצלח ויש הסכמה לשקט חברתי והמשך שלטון צרפתי יציב. אולם בסתר הוכן מרד שפרץ ב- 21 באוקטובר באותה שנה. בגלל ההפתעה, המורדים הצליחו להרוג כ300- צרפתים, אך לאחר יומיים נפוליאון הצליח לדכא את המרד. הוא למד לקח ובנוסף למורדים שנהרגו תוך כדי קרבות הדיכוי, נשפטו והוצאו להורג תוך זמן קצר כ-2500 מוסלמים. המסר היה ברור, ואף פורש בקרב המוסלמים כביטוי מובהק של גזירת שמיים. ברחבי מצרים השתרר שקט ושלווה ונפוליאון לא התחשב יותר בדעתם של מנהיגי הדת המוסלמית, ואף פתח גן שעשועים בסגנון צרפתי חופשי בלב קהיר.

חששותיו של נפוליאון מפני העליונות של הצי הבריטי התאמתו, כאשר בתחילת אוגוסט איתר אדמירל נלסון את מיקומו של הצי הלוחם הצרפתי במפרץ אבוקיר. הבריטים תקפו כאשר הם סוגרים את הצי הצרפתי במפרץ, ולא מאפשרים לו להתחמק מקרב. התוצאות היו עגומות ביותר – למעשה הצי הצרפתי הלוחם חדל מלהתקיים. אוניות רבות טובעו, נפגעו  ופוזרו לכל רוח. אפילו אוניית הדגל שנשאה את שישים אלף מטבעות הזהב של הפיצוי ממלטה, טובעה עם כל ציודה, מלחיה ומאות תותחיה.

התבוסה הימית לא שברה את רוחו של נפוליאון, והוא החליט להצעיד את צבאו במסע ניצחונות יבשתי כדי לפגוע בצבא הטורקי, ולגרום בכך להיחלשות העמדה הבריטית במזרח התיכון. לאחר שהשאיר חיל מצב במצרים, נפוליאון נע צפונה לאורך החוף, כבש את ערי החוף אל עריש, עזה, יפו וחיפה, והגיע למבצר והנמל החשוב של הטורקים בעכו. חומות המבצר חוזקו על ידי על ידי קצין צרפתי אנטי מהפכן ששירת את הבריטים והטורקים. קצין זה היה חברו ויריבו לספסל הלימודים של נפוליאון בבית הספר הצבאי הגבוה. הרקע ליריבות היה שנפוליאון נחשב לזר, בן למשפחה ענייה, והנער  אנטואן דה פיליפו (Louis Edmond Antoine Le Picard de Phélippeaux, 1767-1799) היה נצר למשפחת אצולה צרפתית עשירה. מלבד זאת, הצי הבריטי תגבר את כוחות המבצר באספקה מתמדת ובכוח האש.

בעכו הייתה קהילה יהודית נכבדה ואחד ממנהיגיה, חיים פרחי, היה היועץ והעוזר של המפקד הטורקי של המבצר. ייתכן וזאת הסיבה לפנייתו הכתובה של נפוליאון ליהודי ארץ ישראל ובתוכם יהודי עכו, והבטחתו להשיב להם את עצמאותם המדינית בארצם הקדומה כאשר הוא ינצח את הטורקים.

הידיעה על פנייה זו התפרסמה ב-20 באפריל 1799 בעיתון צרפתי. אמנם אין בידינו מסמך מקורי מאותה תקופה ורק ב-1940 נמצא מסמך אנונימי בגרמנית שייתכן והוא של תרגום של המסמך הצרפתי המקורי. נוסח המסמך מעורר השראה ומתאים להלך רוחו של נפוליאון שראה את עצמו כאחד מגדולי המצביאים והמדינאים בהיסטוריה. בהחלט ייתכן שרצה לזקוף לעצמו מעשה של השבת העם היהודי עתיק הימים למולדתו ההיסטורית ולבירתו ירושלים, ובכך לרכוש תהילת עולם כמי שיודע לא רק לכבוש אלא אף לשקם תרבות בת אלפי שנים. בעיקרו של דבר המאמץ הזה בא לידי ביטוי מוכח בהתייחסו לתרבות המצרית הקדומה, אלא שלא היה עם מצרי קדום בנמצא. ייתכן שיש בכך מסר דתי של שיקום תרבויות קדומות ומפוארות שקדמו לנצרות ואף שמים אותה בצילן. גם אם יש אמת בהשערות אלה, הרי כעבור שבועות אחדים הן נמוגו ונותרו בלא תוצאה של ממש. עם זאת, בראייה היסטורית יש בכך ניצנים של עידן חדש, כאשר התקומה הלאומית היהודית יכולה להיות ממשית ואף להוות גורם במשחק הגאו-פוליטי העולמי.

ב-20 במאי באותה שנה הגיע נפוליאון למסקנה שמאמציו הצבאיים במזרח התיכון הגיעו לקיצם. לאחר ששמע על תבוסת הצבא הצרפתי באיטליה ותסיסה פוליטית בצרפת, הוא הותיר את חייליו לפיקודו של גנרל קלבר, עלה בחשאי על אונייה והפליג במהירות חזרה לצרפת. הידיעות על אי הצלחה צבאית מלאה במזרח התיכון טרם הגיעו לצרפת ונפוליאון התקבל בה כמנצח דגול וגיבור. בתור כזה, הוא מיהר לקבל הצעה להצטרף אל הרכב חדש של הממשל הצרפתי תוך כדי הפיכה צבאית וכפיית שלטון הקונסולט, על פי הדגם הרומאי העתיק. בהגיע שארית צבאו מהמזרח התיכון יחד עם הידיעות על הצלחה חלקית של המסע הצבאי, נפוליאון כבר התבסס במעמדו כמנהיג פוליטי.

בעקבות צעדים נמרצים לשינוי המבנה הפוליטי וקבלת חוקה חדשה במשאל עם כללי, מעמדו החוקי של נפוליאון הוגדר כקונסול – שליט לעשר שנים. אתגרים קשים במדיניות חוץ ופנים עמדו לפני נפוליאון. מפלות צבאיות באיטליה, מצב מלחמה מתמשך מול בריטניה ואוסטריה וזירות מלחמה נוספות באירופה ובים התיכון, חייבו את נפוליאון להתערב כמצביא וכמדינאי. במספר קרבות שניהל נפוליאון הוחזרה שליטה צרפתית מלאה באיטליה ובאזורים נרחבים בגרמניה. כתוצאה מכך נפוליאון הציע הסכמי שלום ליריבותיה של צרפת מעמדת כוח. ב-1801 נחתם הסכם כזה עם אוסטריה וב- 1802 עם בריטניה. ההצלחה במדיניות החוץ אפשרה לנפוליאון לעסוק ברפורמות נרחבות בתחום המנהל, הכלכלה והחינוך בתוך צרפת. רפורמות אלה הביאו לגביית מיסים יעילה ושוויונית, זאת בעזרת חלוקה אדמיניסטרטיבית חדשה ומינוי פקידים ומפקחים ממשלתיים. על ידי חקיקת חוקים המבטיחים את שמירת הרכוש וזכויות הפרט, וכן על ידי הסדרת מערכת המשפט, הובטחו תנאים סבירים לניהול הכלכלה, ריסון השחיתות ומניעת שרירות שלטונית. כדי לפקח באופן יעיל על אוצר המדינה והשקעותיה נוסד הבנק המרכזי של צרפת, שבסמכותו בלבד הייתה הנפקת מטבע וקביעת ערכו.

בתחום החינוך, הורגש הצורך בצעירים מלומדים שיוכלו למלא את משרות הפקידות והפיקוח ולקדם את המדע וההשכלה במדינה, על כן, נוסדה רשת בתי ספר תיכוניים ברחבי צרפת בניהול ממשלתי וקביעת תוכניות לימוד מטעם המדינה. רפורמות אלה גרמו לייצוב המצב הכלכלי והחברתי, לביטחון אישי ועליית רמת החיים של אזרחי צרפת.

בו בזמן, פעל נפוליאון לחיזוק שלטון היחיד שלו. הוא לא היסס לסגור עשרות עיתונים ולפגוע בחופש הדיבור. מקורבו של נפוליאון מונה לראש המשטרה החשאית והצליח להעצים את המשטרה, ולהביא מידע על מתנגדי השלטון הפוליטיים והאישיים של נפוליאון. מתוך היכרות עמוקה עם הכוחות הפוליטיים השונים, ידע נפוליאון שהמטרה הראשונה מבחינתו היא סיכול היעקובינים. סכנתם הייתה בכך שהם היו מנוסים היטב במערכות הפוליטיות מאז שנות המהפכה, וביניהם היו גם נואמים מוצלחים, אנשי משפט משכילים ומנהיגים עממיים. כדי לסכל את פעילותם ולאסור את התארגנותם, ניצל נפוליאון מעשה טרור שהתפרש כניסיון התנקשות נגדו והאשים את היעקובינים בכך. אף שידם לא הייתה במעל, היה זה התירוץ לסיכול פעילותם ויצירת אווירה עוינת נגדם בציבור. לצד פעילות נגד השמאל המהפכני, לא זנח נפוליאון גם טיפול בימין המלוכני שאף הוא חתר נגד הסדר החדש בצרפת. פעילים מרכזיים הושמו במעצר ואף הוצאו להורג או הוגלו מחוץ לגבולות המדינה.

גם בתחום הדת נעשו צעדים בוני אמון. על ידי חתימת הסכם עם האפיפיור, הקתוליות הוכרזה כדתם של רוב הצרפתים והוחזר הפולחן הדתי החופשי למדינה, ויחד עם זאת נקבע בחוק הצרפתי חופש הדת והמצפון, שהבטיח את אי מעורבותה של הכנסייה בחיי הציבור ומניעת כפייה בחיי הפרט.

מדיניותו של נפוליאון הייתה עקבית והגיונית: הוא השתדל בכל כוחו לא לוותר על ערכי המהפכה והישגיה בתחום האזרחי, אך ניסה למנוע אנרכיה מהפכנית ונזקיה על ידי העצמת שלטון היחיד שלו ושל ממשלו, ולהבטיח על ידי כך את יציבותה, שגשוגה ואחדותה של האומה.

ב-1804 החליט נפוליאון לצעוד צעד נוסף בביצור שלטונו. הוא גרם לכך שהמוסדות הנבחרים שינו את החוקה והכריזו על נפוליאון כקיסר כל הצרפתים. היה בכך חיקוי של יוליוס הקיסר הרומי הראשון, שגם כן היה מצביא ומדינאי גאוני. המצב הכלכלי המשופר אִפשר לנפוליאון לגייס צבא חדש וגדול ולהמשיך במדיניות הכיבוש ועיצוב מחדש של פני אירופה. הוא לא נרתע מכך שאויביו הפוטנציאליים, אוסטריה, בריטניה, פרוסיה ורוסיה כרתו בריתות וגייסו צבאות כדי לסכל את תוכניותיו מרחיקות הלכת. כשרונו הגאוני ומזלו הטוב לא בגדו בו, והוא ניצח פעם אחר פעם את כל הבריתות הצבאיות והמדיניות שעמדו לנגדו. אפילו כאשר הצי הבריטי בפיקודו של נלסון הצליח להביס ולפזר לכל רוח את הצי הצרפתי, הכריז נפוליאון על חרם כלכלי נגד בריטניה ואילץ את מדינות אירופה להצטרף לחרם. בשלב הראשון החרם גרם לנזקים ניכרים לכלכלה הבריטית מכיוון שהשוק העיקרי לסחורותיה היו מדינות אירופה. אולם הבריטים הצליחו להתארגן ולהחזיק מעמד ואז מחסור הסחורות הבריטיות החל להציק גם למדינות אירופה ואפילו לנפוליאון עצמו, מפני שהוא אהב לשתות קפה, ואספקת הקפה העיקרית הייתה מהמושבות הבריטיות. כך גם היה ביחס לתה ולסוכר קנים. ביטחונו של נפוליאון במדע כאיש הנאורות גרם לו לפנות למדענים צרפתיים ואחד מהם, איש מדע וכלכלה – דלסר, פיתח את ההמצאה של הפקת סוכר מסלק סוכר לתהליך תעשייתי. על כך הוענק לו על ידי נפוליאון אות לגיון הכבוד. אבל לרוב תסכולו של נפוליאון, תעשייה זו לא התפשטה בקצב מניח את הדעת ואוכלוסיית אירופה סבלה ממחסור.

בשטחים החדשים שנכבשו הושיב נפוליאון את אחיו ומקורביו כשליטים. בתוך צרפת עצמה, הוא הקים מחדש את מעמד האצולה. האצילים החדשים ברובם היו מפקדי הצבא לשעבר ופקידים מצטיינים במנהל החדש. פעולות אלה נועדו לחזק את מעמדו של נפוליאון  ולמנוע מרידות בעזרת תלות ונאמנות אישית. התנהגותו של נפוליאון כשליט התאפיינה בריכוזיות הולכת וגדלה של סמכויות בידיו, מתוך זלזול ולעיתים בוז גלוי כלפי בעלי התפקידים האחרים, כולל בני משפחתו. ידענותו הרבה, מהירות התפיסה והחשיבה המערכתית שהצטיין בה הביאו אותו לקוצר רוח כלפי אלה שלא הבינו מיד את כוונותיו. נוצר מצב שלא היה גורם מאזן ומבקר ראוי לשמו בסביבתו הקרובה של נפוליאון, וכל ההחלטות וההכרעות נחתכו על פיו בלבד. באופן זה, לצד הצלחותיו, הצטברו גם טעויות. הניסיונות לתקן את הטעויות הביאו לתזזיתיות רבה בהחלטותיו המדיניות, הצבאיות והמדיניות, וגרמו ליותר ויותר תמיהות וכשלים, הן בצרפת והן בקרב שליטי המדינות האחרות. הסכמים בינלאומיים מהירים והפרתם התדירה, פגעו באמינותו ובהשגת היעדים האסטרטגיים שבהם הוא חפץ. עוינות עד כדי שנאה כלפי בריטניה אף היא הטתה את החשבון המדיני הקר, ובסופו של דבר פגעה במעמדה של צרפת בזירה הבינלאומית. מלחמות רבות ערערו את כלכלת צרפת ותבעו יותר ויותר אנשים צעירים לשורות הצבא, ויותר ויותר משאבים לאחזקתו של צבא זה. הנזק היה כפול: כוח עבודה צעיר הלך ופחת, והון רב לא הושקע בפיתוח החקלאות והתעשייה, וכך נגרם כרסום יסודות הכלכלה הצרפתית.

המסע הצבאי לרוסיה

נפוליאון היה מודע היטב לקשייה הכלכליים והמדיניים של צרפת, ובחר בדרך המוכרת והמוצלחת ביותר לפתור קשיים אלה – כיבוש צבאי נוסף. כל מדינות אירופה מלבד בריטניה ורוסיה חוו תבוסות צבאיות צורמות וקשות מידי צבא נפוליאון. התוכניות לכבוש את בריטניה נגנזו בגלל המכשול הטבעי הימי שהגן על בריטניה והצי הצבאי הבריטי המצוין. לעומת זאת לרוסיה היה אפשר להגיע במסע צבאי יבשתי, בו יכול היה נפוליאון להדגים את גאונותו כמצביא ולהגדיל בכך את כבודה ועושרה של צרפת. נפוליאון קיווה שעל ידי צבא גדול ורב עוצמה בהנהגתו, הוא יוכל להביס את הכוח הצבאי הרוסי ולאלץ את הקיסר הרוסי להיכנע ולשלם בשטחים, בסחורות ובממון. לשם כך הורכב צבא אדיר של כ-450 אלף חיילים בני לאומים שונים שהיו תחת שלטון צרפתי. ביוני 1812 פלש הצבא הצרפתי לתוך שטחה הריבוני של הקיסרות הרוסית. הצבא הרוסי שעמד בגבול המערבי מנה פחות מ-200 אלף חיילים. בגלל הנחיתות המספרית, מפקדי הצבא הרוסי נסוגו אל עומק השטח ונמנעו מקרב חזיתי גדול מול צבא נפוליאון. הצבא הצרפתי התקדם אל תוך שטחה של רוסיה ולכאורה היה זה מסע ניצחון, אבל בפועל הלכה והתגלתה הטעות האסטרטגית הכוללת של נפוליאון. הקושי בהתמצאות בשטחים רחבי ידיים, יערות, ביצות וכפרים ללא דרכים מסודרות, יצר קושי נוסף של אספקת מזון לחיילים ולסוסים, חום של קיץ, מקורות מים שלעיתים זוהמו בכוונה ומחלות מעיים שפגעו קשה בתפקוד הצבא ובמורל הצבאי. אשליית הניצחון הפכה יותר ויותר לאכזבה כי כמעט ולא היה שלל שאפשר היה לקחת בשטחים האלה ולשלוח גם הביתה. אמנם גם בצד הרוסי לא שבעו נחת. חרפת הנסיגה פגעה במורל המפקדים הצעירים ובכבוד של בית המלוכה. ההתמרמרות הביאה את הקיסר אלכסנדר הראשון לזמן מועצה מיוחדת כדי לבחור מפקד עליון מקרב המצביאים הוותיקים ורבי התהילה שהיו בצבא הרוסי. לבסוף, באמצע אוגוסט נבחר אחד המנוסים והמוצלחים ביותר מבין מפקדי השדה – הנסיך  מיכאיל קוטוזוב (Князь : Михаи́л Илларио́нович Голени́щев-Куту́зо, 1745-1813). הוא כבר היה אדם בא בימים, ונודע בכינוי 'שועל קרבות'. סיפרו, שכאשר נבחר אמר לסובביו: 'אנחנו לא ננצח את נפוליאון, אנחנו נרמה אותו'.

מספר אתגרים אסטרטגיים עמדו לפני קוטוזוב: לגייס ולאמן חיילים נוספים כדי שהצבא הרוסי ישתווה לצבא הצרפתי, להתיש את הצבא הצרפתי הפולש, ולהכתיב את המקום, הזמן והתנאים שבהם הצבא הרוסי יבחר להתעמת בקרב גלוי עם הצבא הצרפתי. בהתאם ליעדים אלה, קוטוזוב המשיך בנסיגת הצבא והרוויח זמן על ידי כך. במקביל לגיוס הצבא הסדיר, פעם ראשונה בתולדות המלחמות הוקמו יחידות פרטיזנים מקצועיות שפעלו בשטח שלכאורה כבר נכבש על ידי האויב, אבל היה כל כך רחב ממדים שבקלות אפשר היה להסתיר בו יחידות פרשים ורגלים בנות מספר מאות חיילים כל אחת, ולהטריד את הצבא הצרפתי. הטרדות אלה פגעו בקווי האספקה, בדרכים ובגשרים שהצבא הצרפתי נע בהם, גרמו להצתות של שדות ויערות מסביב, זיהום מקורות המים, פיצוצים של מצבורי הפגזים ואבק השריפה שבמחנות הזמניים. רוב הפעולות האלה נעשו בחשכת לילה מתוך היכרות מצוינת עם הנוף ודרכי המילוט, וקבלת סיוע ועזרה מתוך אוכלוסיית האיכרים המקומית. ככל שרבו החבלות האלה, כך גברו הרוגז והאכזבה של חיילי צבא נפוליאון, והתבטאו בפעולות אכזריות ובלתי מרוסנות כלפי יושבי הכפרים. ממילא התגובה לכך הייתה שנאה הולכת וגוברת של האיכרים כלפי הצבא הכובש. לעומת מדינות אירופה האחרות, נדמה היה שהשטח הרוסי לעולם לא ייגמר ואי אפשר יהיה לכובשו ולהשיג כניעה. בפעם הראשונה נתקל מצביא כלשהו במדיניות 'האדמה החרוכה,' כלומר שהאיכרים ובני המקום מעדיפים לשרוף את שדותיהם במו ידיהם ולנטוש את בתיהם מרצונם, ובלבד שלא למסור מזון ואספקה לאויב. באותו הזמן הצליח קוטוזוב לגייס ולאמן עוד עשרות אלפי חיילים, להגדיל את מספר התותחים ולעבות את כוחות הפרשים. המפקדים הצעירים בצבא רוסיה ודעת הקהל תבעו מקוטוזוב עימות ישיר, ומכיוון שהצבא הכובש הגיע לפאתי מוסקבה, הוא החליט לערוך קרב אדירים כזה.

ב-7 בספטמבר 1812, ליד הכפר בורודינו, נערכו שני הצבאות והחלו בקרב פנים אל פנים. בקרב שנמשך 12 שעות, מהזריחה ועד רדת הלילה, הצליח הצבא הצרפתי לדחוק את הכוחות הרוסים ממספר עמדות אך לא השיג הכרעה ברורה, ובסופו של דבר הקרב הסתיים ללא ניצחון או תבוסה של אחד הצדדים. האבדות היו גדולות מאוד בשני הצבאות, ועם זאת שני הצבאות הצליחו לשמור על הסדר ויכלו להיערך ליום קרב נוסף. בשלב זה החליט קוטוזוב לשמור על צבאו, ולהמשיך בנסיגה מסודרת למרות המחיר הכבד – עזיבת מוסקבה. ב-14 בספטמבר 1812, נכנס הצבא הצרפתי לעיר הבירה העתיקה של האימפריה הרוסית מוסקבה. הצרפתים מצאו את העיר כמעט ריקה ונטושה. הנסיגה המסודרת של הצבא הרוסי הצליחה לפנות את רוב האוצרות, המזון והתושבים מן העיר. תוך ימים ספורים החלו שריפות אדירות בפרברי מוסקבה שהיו בנויים מבתי עץ, והדליקה כילתה ופגעה ברוב המבנים של העיר. עד היום נטושים הוויכוחים מי גרם לשריפה זו, האם היו אלה חיילים צרפתים שיכורים ורשלנים, או שמא הייתה זו תכנית של הצבא הרוסי במסגרת מדיניות 'האדמה החרוכה'. נפוליאון חשב שלנוכח מפלה צורבת כל כך הקיסר הרוסי יבקש לפתוח במשא ומתן, אולם תוחלתו נכזבה. לאחר זמן מה נפוליאון שלח שליחים כדי לגרום לפתיחת משא ומתן, אולם הם הושבו ריקם ונענו בשתיקה רועמת. ב-19 באוקטובר החליט נפוליאון לערוך מסע נסיגה לא רק ממוסקבה אלא מן השטח הרוסי בכללותו. רעיונות לכיבוש פטרבורג נגנזו מאחר והצבא היה מותש, מאוכזב והחלו תהליכים של עריקה ובריחה. יתרה מכך, צבא שנכנס לתוך רוסיה באמצע הקיץ, עמד מרופט ובלתי מאובזר מול איום של חורף רוסי כבד. בצרפת גופא התעודדו בתחילת הכיבוש וציפו לזרם של שלל, אבל לאחר חודשים החלו לזרום ידיעות על חללים, אכזבות, רעב ועוני. העריקים שהגיעו הצדיקו את עצמם על ידי תיאורי זוועה של האוכלוסייה הרוסית, השטח הרוסי, הדובים, הזאבים, הנהרות והביצות. מעמדו של נפוליאון בקרב דעת הקהל הלך ונשחק. במצב זה מחשבותיו של המדינאי והמצביא הדגול היו נתונות להישרדותו הפוליטית והצלת כבודו. הוא מיהר לנוס לצרפת מוקף יחידות חיילים מובחרות והותיר אחריו את שרידי צבאו האדיר והמפואר. לאחר תלאות הדרך ופגיעות בלתי פוסקות של האוכלוסייה האזרחית, הפרטיזנים, והצבא הרוסי הסדיר המזנב, חצו את הגבול המערבי רק 25 אלף חיילים מתוך כ-450 אלף שהגיעו אך לפני חצי שנה.

בתחילת 1813 יסדו רוסיה ופרוסיה ברית נגד נפוליאון ולאחר מכן גם אוסטריה ושוודיה הצטרפו אליה. הצבאות של המדינות האלה התקדמו לעבר צרפת. למרות התבוסה הצורבת, רוחו של נפוליאון לא נפלה, ותוך זמן קצר הוא הצליח לגייס כ-300 אלף חיילים חדשים ויצא לקראת צבאות האויב. המאמצים הדיפלומטיים לאלץ את נפוליאון לוותר על חלק מכיבושיו לא נשאו פרי. נפוליאון היה איתן בדעתו לנצח את כל אויביו ולשקם את הצלחתו המזהירה. אכן נדמה היה שמזלו מאיר לו פנים. בסדרה של קרבות על אדמת גרמניה הוא נחל הצלחות וניצחונות, אבל כוחות האויב היו עדיפים ויחידות צבאיות בפיקוד הגנרלים המנוסים שלו נוצחו ונסוגו. אמנם התברר שכשרונו הצבאי האסטרטגי הוא אכן יוצא מן הכלל, אך מול התקפות של צבאות שונים במקומות שונים, הוא לא יוכל להיות בבת אחת בכל מקום. מסקנתו הייתה לאלץ את אויביו להתכנס לקרב אחד גדול ומכריע. תוכנית זו יצאה לפועל באוקטובר 1813. ליד העיר דרזדן במזרח גרמניה נערך קרב ענק שהשתתפו בו מאות אלפי חיילים. מצפון, ממערב ומדרום נעו צבאות הקואליציה שמנו בסך הכל כ-320 אלף חיילים. צבאו של נפוליאון היה נחות מספרית ומנה כ-160 אלף חיילים. נפוליאון ניסה להקדים תרופה למכה ולפגוש את היחידות הצבאיות השונות בטרם יצליחו להתאחד, ולנצח אותן אחת אחת, אך בגלל הליקוי במודיעין שדה הייתה לו הערכת חסר של כוחות האויב השונים, ובסופו של דבר הוא נאלץ לערוך קרב אחד גדול. קרב זה נמשך כשלושה ימים בין 16 ל- 19 באוקטובר. במהלכו, יחידות צבאיות גרמניות שנפוליאון כלל בצבאו בגדו ועברו לצד האויב, ויצרו בכך בעיות בלתי ניתנות לפתרון. המחסור בחיילים, פגזים, סוסים ואספקה נתן את אותותיו ונפוליאון הוכרח להשלים עם התבוסה בקרב, ונתן פקודה לסגת באופן מסודר ככל האפשר אל הגבול הצרפתי. בדצמבר 1813 נעשה ניסיון אחרון של כוחות הקואליציה להציע הסכם שלום לנפוליאון תוך הבטחה שגבולות צרפת יישמרו אך נפוליאון יוותר על כל כיבושיו באירופה. נפוליאון סירב כדרכו, הוא כינס את האספה המחוקקת של צרפת אך לאחר שהתאכזב מהחלטותיה פיזר אותה. צרפת הייתה מרוששת, לא היו בה יותר עתודות של צעירים לגיוס צבאי ולא היו בה משאבים כלכליים להמשיך במלחמה. האומה הצרפתית הייתה עייפה ומותשת וסירבה להיות שותפה לחלומותיו של נפוליאון.

ב-31 במרץ 1814 צבאות הקואליציה נכנסו לפריז, ב3- באפריל הסנאט הצרפתי החליט להדיח את נפוליאון, וב-6 באפריל נפוליאון חתם על כתב ויתור על כיסא המלכות. ימים אחדים לאחר מכן, מרוב ייאוש הוא ניסה לשים קץ לחייו כאשר שתה מבקבוקון הרעל שבמשך שנים היה חבוי בחפציו. אך גם הפעם מזלו בגד בו – מרוב שנים הרעל איבד מתוקפו וגרם רק למיחושי קיבה.

יריביו של נפוליאון כיבדו אותו, והניחו לו שלטון באי אלבה שבים התיכון. הוא הפליג מצרפת אל האי, וכדרכו מיד החל בתיקוני משטר וכלכלה. נפוליאון המשיך בקשרים גלויים ובעיקר סמויים עם מקורביו שנשארו בצרפת. על פי הדיווחים שקיבל, נודע לו שנצר למשפחת המלוכה הצרפתית חזר לצרפת והוכתר למלך בשם לואי ה-18. רבים מאצילי צרפת שגורשו בזמן המפכה חזרו גם כן, ותבעו לקבל חזרה את נחלותיהם וזכויותיהם, אבל במשך 25 השנה שחלפו, פני החברה הצרפתית השתנו רבות. על כן, אי אפשר היה להשיב את הסדר הישן על כנו מבלי לפגוע בזכויותיהם של רבים מאזרחי צרפת החדשה. מאבקים אלה גרמו לתסיסה, חששות ואי שביעות רצון בקרב החברה. הסתבר שרבים מתחילים להתגעגע לנפוליאון ושלטונו. שמועות אלה עודדו את רוחו של נפוליאון, והוא החל לתכנן במרץ את חזרתו לצרפת וחידוש המאבק על השלטון. שנה לאחר הגלייתו חזר נפוליאון לצרפת במפתיע ובדרכו לפריז הצליח לשכנע חיילים רבים להצטרף אליו. האוכלוסייה האזרחית קיבלה את פניו בהתלהבות, ונדמה היה שימי התהילה חוזרים ותוכניותיו מרחיקות הלכת מתגשמות. כשדבר חזרתו של נפוליאון נודע לשליטי מדינות אירופה, מיד הוחלט להקים צבא משותף כדי להדוף אותו ולהחזיר את הסדר הישן על כנו. הוקמו שני צבאות: האחד בפיקודו של הגנרל הבריטי וולינגטון שמנה כ- 90 אלף חיילים, והשני בפיקודו של הגנרל הפרוסי בליכר שמנה כ- 125 אלף חיילים. צבאו של נפוליאון הגיע לכדי 120 אלף חיילים. הקרב המכריע בין הצבאות נערך ב- 18 ביוני ליד הכפר הבלגי ווטרלו. בקרב השתתפו כ- 70 אלף חיילים מן הצד הצרפתי, מול כ- 70 אלף חיילים בפיקודו של וולינגטון וכ- 100 אלף חיילים בפיקודו של בליכר. הצבא הצרפתי הובס תוך אבידות קשות. נפוליאון שהתפרץ להשתתף בקרב כדי למות יחד עם חייליו ניצל על ידי שומרי ראשו, והוברח מן השדה חזרה לפריז. ב22- ביוני הוא שוב חתם ויתור על שלטונו והחליט להסגיר את עצמו לאויביו משכבר הימים – הבריטים. תקוותו ליחס של כבוד מצד הבריטים נכזבה. אמנם הם חסו על חייו, אך הגלו אותו לאי קטן ומרוחק באוקיינוס האטלנטי סנט הלנה. הוצבה שמירה הדוקה על התנהלותו והוא הוחזק בבידוד יחסי, ורק קציני משמר בריטיים מעטים היו לו לחברה. לאחר שחלה במחלת כבד קשה ושקע בדיכאון, מת נפוליאון ב- 5 במאי 1821. לאחר כ- 20 שנה מלך צרפת לואי פיליפ ציווה להביא את עצמותיו והוא נקבר מחדש במבנה מפואר ומרשים בפריז.

הערך ההיסטורי של המהפכה הצרפתית

המהפכה הצרפתית אינה רק מאורע כביר בתולדות העם הצרפתי ומדינתו. ערכה ההיסטורי עתיר לקחים ותובנות לכל העידן החדש של התרבות האנושית. לראשונה מזה אלפי שנים, חברו יחדיו ההישגים האינטלקטואליים והפילוסופיים בתחום המוסר החברתי, האמונה והמדע, עם צרכים כלכליים של המוני העם ונסיבות היסטוריות של חולשת השלטון והשליט. אמנם המהפכה האמריקאית קדמה, אך המדינה האמריקאית החדשה נוצרה בשטח אדיר ממדים דליל אוכלוסין, נטול מסורת שלטונית מובהקת, לעומת צרפת שייצגה את המדינות האירופיות הוותיקות. לעומת ההתפתחות הטבעית והאיטית שמאפיינת בדרך כלל את התרבות האנושית, המהפכה הצרפתית מייצגת תפיסה של דילוג קיצוני מצורת חשיבה והתנהגות אחת לצורת חשיבה והתנהגות שונה ממנה בתכלית – מהפכה. מאז, עומד האתגר בפני האנושות, איזו מן הצורות עדיפה – האבולוציה (התפתחות) או הרבולוציה (מהפכה,) והאם אפשר לשלב באופן מיטבי בין שתי הצורות האלה. שילובים אלה שונים בעוצמתם  והשלכותיהם המוסריות בתחום המדע, האמנות, האמונה הדתית, והתפתחות החברה. תיאוריות מהפכניות בתחום המדע או האמנות נבחנות בניסויים במעבדה או בסדנה, ומבוקרות על ידי קהיליית המומחים באותו תחום. לעומת זאת מהפכות דתיות וחברתיות נוגעות במישרין להמוני בני אדם והמעבדה היחידה היא החיים עצמם. על כן, מחיר הניסוי החברתי המוסרי עלול להיות אכזרי וגבוה באופן בלתי נסבל. גם את זה הדגימה לפנינו היטב המהפכה הצרפתית, אם כי לקחיה הקשים לא הופקו, והעולם חווה מהפכות אכזריות לא פחות, באירופה, באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית.

בתוך עשרים וחמש שנות המהפכה הצרפתית (מ- 1789 ועד 1814) נוסו שלושה סוגי משטרים במקום המשטר המלוכני המסורתי: 1. רפובליקת בוסר של בני המעמד השלישי, שלא הצליחה להתגבר על חולשותיה, ולא הבשילה למדינה בורגנית ליברלית שמאפיינת היום את המדינות המפותחות בעולם; 2. דיקטטורה יעקובינית, מעין קומוניסטית, ריכוזית ואכזרית, שהייתה מהפכה בתוך המהפכה והביאה את ערכיה עד הקצה האלים שהוצג בתור הקצה הנשגב והאידיאליסטי ביותר; 3. השלטון האוטוריטרי של המנהיג הגאון, נפוליאון בונפרטה.

יתרון השלטון האוטוריטרי של נפוליאון היה בכישרונותיו המזהירים כמצביא, מחוקק, מדינאי ואדמיניסטרטור. יתרון הזה היה מקור החולשה והכישלון של נפוליאון ושל המדינה שהנהיג. גם גאון אינו חף מטעויות, מיהירות ומחוסר ידע. בהיעדר מוסדות של ביקורת, דיון פתוח וביטוי חוקי לרחשי הציבור, הטעויות הופכות להיות פטליות, היהירות מכה בסנוורים, וחוסר הידע מוביל לכישלון צורב וכולל. ייתכן שההצלחה המצטברת של העצמאות האמריקאית נעוצה דווקא בכך שלשלטון נבחרו אנשים רגילים, ועיקר הדאגה הייתה לטפח את המוסדות שאמורים להבטיח את יציבות השלטון ותפקודו התקין.

התגובה הפשטנית למהפכה הצרפתית הייתה רסטורציה, כלומר ניסיון לשחזר את המשטר המלוכני הישן. ברור שהדבר בלתי אפשרי מבחינה מעשית, ויחד עם זאת גורר תמיד ניסיונות מהפכה נוספים כפי שחוותה צרפת במשך כמאה שנה לאחר המהפכה.

כל קיבעון ושמרנות קיצונית יגררו מהפכה קיצונית לא פחות. לעומת זאת, שמרנות ליברלית ופתוחה, או לחילופין ליברליזם זהיר, יכולים להביא לתהליך של שינויים מועילים ונסבלים, ולשיפור פני המציאות.

השפעת המהפכה על חיי היהודים

בעת המהפכה התגוררו בצרפת עשרות אלפי יהודים. בצפון צרפת בסמוך לנהר הריין היו קהילות אשכנזיות, ובדרום צרפת, בפרובנס ובורדו קהילות ספרדיות פורטוגזיות. בעקבות כיבושי נפוליאון נכללו בשטח השיפוט הצרפתי גם מחוזות באיטליה, בהולנד וגרמניה.

העיקרון הראשון במעלה של המהפכה הצרפתית היה שוויון זכויות מלא בפני החוק. עיקרון זה התנסח במגילת זכויות האדם והאזרח ב- 1789. שאלת היהודים וזכויותיהם נידונה כבר בשלב הזה. צירים רבים באסיפה הלאומית הצרפתית התנגדו למתן זכויות ליהודים, בטענה שהיהודים רואים עצמם כאומה נפרדת והאוטונומיה הקהילתית שלהם אינה דתית בלבד אלא משמרת ומטפחת שאיפות לאומיות. טענות אלה גרמו לעיכוב בהענקת שוויון הזכויות ליהודים.

תגובת הקהילות היהודיות לא הייתה אחידה. היהודים האשכנזים של אלזס ולורן הביעו עמדה שצידדה בהמשך האוטונומיה הדתית והמשפטית של הקהילות היהודיות גם אם הדבר יפגע בשוויון זכויות אזרחי. יתרה מכך, הם הדגישו שאושרם האמיתי יבוא רק עם תקומת האומה בארץ ישראל וירושלים. לעומת זאת יהודי פריז, וביתר שאת בני הקהילות הפורטוגזיות בדרום המדינה השתדלו להשפיע ככל האפשר ולשכנע את האסיפה הלאומית שתעניק שוויון זכויות חוקי מלא ליהודים, מפני שהם רואים עצמם אזרחים נאמנים של המדינה הצרפתית ומוכנים בלב שלם לציית לחוקיה.

החלטותיה של האסיפה הלאומית העניקו בסופו של דבר שוויון זכויות עקרוני לאותן קהילות שהביעו נאמנות ונכונות לקבל על עצמן את החובות האזרחיות, ולא לקהילות שלא הביעו נכונות כזאת. גם צירי האסיפה הלאומית שהיו בעד שוויון הזכויות, הביעו התנגדות נחרצת לכל סוג של אוטונומיה שתדגיש זכויות לאומיות ולא רק זכויות דתיות באופן הפולחן, כך למשל דבריו של קלרמון-טונר: "ליהודים כאומה אין לתת כלום, אולם יש לתת הכל ליהודים כבני אדם. אין להסכים שהיהודים יהיו גוף מדיני מיוחד או מעמד מיוחד במדינה. על כל אחד מהם כשלעצמו להיעשות אזרח, ואם אין הם רוצים בכך, יודיעו על כך, ואז נהיה מוכרחים לגרש אותם. אין להסכים שבמדינתנו תתקיים אומה בתוך אומה".

עצם הדיון על מתן שוויון ליהודים והכרה בהם כאזרחים, נתפס בעיני אויבי המהפכה הצרפתים וממשלות אירופיות אחרות כערעור הסדר המדיני והמוסרי, ואיום על הנצרות. היו שסברו שהדבר יעורר את זעם ההמונים ויסכל את המהפכה כולה, אך תקוות אלה נתבדו מכל וכל. עם זאת, המשיך לשרור מתח מסוים, במיוחד במחוזות הצפון, בין האוכלוסייה הכללית והקהילות היהודיות. מתח זה כוון במיוחד נגד היהודים המלווים בריבית, והאשמתם בחמדנות ובשיבוש החיים הכלכליים של האיכרים ובעלי המלאכה. מכל הטענות האנטישמיות הקלאסיות, רק טענה זו יכלה להתקבל על ידי השלטון המהפכני והקיסרי בימי נפוליאון.

פעילות אנטי יהודית זו שנתחדשה מפעם לפעם, הביאה שוב כתבי תלונות ובקשות לביטול זכויות האזרח ליהודים באלזס גם ב- 1806. כאשר טענות אלה נמסרו לנפוליאון עצמו, הוא כדרכו החליט לפתור את הבעיה מן השורש. מצד אחד, הוא פקד להשעות את כל תביעות תשלומי הריבית על הלוואות בין היהודים לאיכרים למשך שנה, ומצד שני, פקד על כינוס אסיפת נכבדי הקהילות היהודיות מכל רחבי האימפריה הצרפתית כדי לענות על שאלות יסוד בדבר מעמדם ונאמנותם, ולהסדיר אחת ולתמיד את שאלת היהודים וזכויותיהם. אמנם דעתו של נפוליאון הייתה שהיהודים הם בהחלט אומה, אולם את שאיפותיהם הלאומיות הם יכולים לממש אך ורק בארץ ישראל. כל עוד הם נשארים בצרפת או בכל ארץ אחרת, עליהם לוותר על שאיפות לאומיות והתבדלות, ולאמץ לעצמם נאמנות אזרחית לארץ מושבם ולנהוג בה כבנים אוהבים ומסורים, וממילא להנות משוויון זכויות ומכל הטוב שאותה ארץ יכולה להעניק לבניה ואזרחיה. את המצב הקיים של המתח והעוינות ההדדית בין היהודים ובין שאר האוכלוסייה הסביר נפוליאון כתוצאה של אפליה מחפירה ובלתי צודקת כלפי היהודים מצד אחד, ומצד שני אמצעים בלתי צודקים שאימצו היהודים כדי להתגונן מפניה. מצב זה יש לתקן על ידי שיפור החינוך היהודי והטמעת רגשות אחווה אזרחיים בקרב היהודים כלפי שאר האוכלוסייה, ושוויון זכויות חוקי מלא של האוכלוסייה היהודית. לשם כך, יש לברר האם תיקון כזה אפשרי ומתקבל על ידי כלל הקהילות היהודיות ונציגיהן. בירור זה אמור היה להתבצע באותה אסיפת הנכבדים היהודים שזומנה לפריז.

האסיפה התכנסה ביום השבת ב-26 ביולי 1806. נכללו בה רבנים ויהודים עשירים ונשואי פנים. הכינוס בשבת היה כפי הנראה מעין בחינה של הנכבדים היהודים – למי תהיה נאמנותם בראש ובראשונה, לשבת או לפקודת הקיסר. ייתכן שעצם הכינוס לא היה כרוך בחילול שבת מפני שאפשר היה להגיע גם ברגל, ומלבד זאת ייתכן כי פקודת הקיסר התקבלה גם כפיקוח נפש אישי, וכלל יהודי. בפני האסיפה הוקראו שתים עשרה שאלות שהתשובות עליהן היו עשויות להכריע את שאלת שוויון הזכויות.

1. האם מותרת פוליגמיה בקרב היהודים?

2. האם מותרים הגירושין על פי הדת היהודית, והאם הם תקפים גם בלי בית המשפט האזרחי ובניגוד לחוקה הצרפתית?

3. האם מותרים נישואי תערובת בין יהודים לנוצרים, או שהיהודים חייבים להינשא רק בינם לבין עצמם?

4. האם הצרפתים בעיני היהודים הם אחים או זרים?

5. מה היחס על פי הדת היהודית שנגזר מן התשובה לשאלה הקודמת, כלפי הצרפתים הנוצרים?

6. האם היהודים שנולדו בצרפת ונהנים משוויון הזכויות בה, רואים בצרפת את מולדתם ורואים לעצמם חובה להגן עליה, לציית לחוקיה ולחוקתה האזרחית?

7. מי בוחר רבנים?

8. האם לרבנים יש סמכות בתחום המשפט האזרחי ולכפות את החלטותיהם באמצעי שיטור כלשהם?

9. האם סמכויותיהם ותחום שיפוטם של הרבנים הם חוק דתי או מנהג בלבד?

10. האם יש מקצועות האסורים על פי הדת היהודית?

11. האם הדת היהודית אוסרת להלוות בריבית ליהודים?

12. האם הדת היהודית אוסרת או מתירה להלוות בריבית כלפי לא יהודים?

 

על שאלות אלה השיבה אסיפת הנכבדים לאחר דיוניה:

1. ריבוי נשים אסור ליהודים מאז המאה ה- 11.

2. הגירושין על פי החלטת בית דין מותרים.

3. הנישואין עם נוצרים לא ייערכו בטקס של חופה וקידושין, אך לא יוטל חרם על נישואין אזרחיים מסוג זה.

4. היהודים חושבים את הצרפתים לאחים על פי המולדת ואת צרפת למולדתם.

5. הרבנים ממונים אך ורק על הפולחן הדתי ולא על תחום השיפוט.

6. לימוד מקצועות מכל הסוגים מומלץ על ידי הדת היהודית.

7. ריבית קצוצה אסורה על היהודים גם ביחס לנוצרים.

 

ניכר בתשובות אלה שחברי האסיפה יצאו מגדרם כדי לרצות את נפוליאון וערפלו עד כמה שיכלו את הדין היהודי. אכן, התשובות מצאו חן בעיני הקיסר, וכמחווה החליט שלא די בהחלטות אסיפת הנכבדים, ויש לתת להם תוקף דתי עליון. לשם כך פקד הקיסר לכנס סנהדרין ובה 71 חברים, ובכללם נשיא, אב בית דין ומשנה לאב בית דין. לדעת הקיסר החלטות הסנהדרין צריכות להיות שוות ערך לסמכות התלמוד בעיני היהודים. הצעה זו התקבלה בהתלהבות על ידי חברי אסיפת הנכבדים והם שלחו הזמנות לקהילות יהודיות ברחבי הקיסרות בארבע שפות: עברית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית. בהזמנתם כתבו שאמור להתרחש אירוע כביר. אירוע שלא אבותינו ולא אנחנו בימינו יכולנו אפילו לקוות לו, יקום ויהיה תוך זמן קצר לעיניו המשתאות של העולם כולו. אירוע זה יפתח לשארית בני אברהם את עידן הגאולה.

הסנהדרין זומנה להתכנס ב- 20 לאוקטובר 1806, ושני שליש מחבריה יהיו רבנים ושליש אישי ציבור. כל הרבנים שהשתתפו באסיפת הנכבדים היו גם לחברי הסנהדרין ומלבדם נבחרו עוד 29 רבנים נוספים. לנשיא הסנהדרין נבחר רב נכבד ופוסק הלכות מוכר רבי יוסף דוד זינצהיים (1745-1812). בפועל הסנהדרין התכנסה רק ב- 9 לפברואר 1807 בבית הרב זינצהיים. בתהלוכה חגיגית הלכו חברי הסנהדרין לבית הכנסת הגדול בפריז, ובנוכחות קהל רב ונציגי הממשל נשאו נאומי פתיחה. הרב זינצהיים דיבר בעברית והרב קולוניה דיבר באיטלקית והרשים מאוד את הקהל. מבית הכנסת הגדול יצאה תהלוכה מפוארת לאולם מיוחד בארמון העירייה של פריז שנועד להיות אולם הדיונים. כל חברי הסנהדרין לבשו בגדי פאר אחידים וחבשו כובעי-משולש שהיו נהוגים באותם הימים. תוך כחודש ימים התקיימו שמונה אסיפות ודיונים, והתקבלו החלטות שמאשרות את תשובות אסיפת הנכבדים תוך דיוקים והבהרות. היסוד ההלכתי שעליו הסתמכו הוא 'דינא דמלכותא דינא,' ועל כן חובה על היהודים לציית לחוקי המדינה כל עוד אין הדבר בא בניגוד מוחלט עם דיני היהדות. היסוד השני הוא שאזרחי צרפת נחשבים לבני נוח ולא לעובדי עבודה זרה ועל כן יש לנהוג כלפיהם על פי כל כללי המוסר של אחווה ורעות בתחומי הכלכלה, המסחר, הגנת המולדת, ויחס הוגן.

מובן שהסעיף הבעייתי ביותר היה היתר לנישואי תערובת עם נוכרים. על פי החלטת הסנהדרין נישואים כאלה צריכים להיחשב כתקפים על פי החוק והמוסר, אף שאין כל אפשרות לתת להם ביטוי דתי. על כן אף שהנוהגים כך עברו על איסור אין להחרימם. בצרפת המהפכנית הופרדה הדת מן המדינה וכל ההסכמים בין אנשים, כולל נישואין וגירושין, נבחנו במערכת המשפט האזרחית רק על פי מה שנרשם על ידי פקיד הממשל המתאים. מבחינה זו, אפשר היה לראות בנישואין אזרחיים מעין הסכם כלכלי ומחויבות מוסרית בין אנשים ללא כל סממן דתי. עמדה זו הקלה על חברי הסנהדרין לפסוק שאם הסכם כזה אכן יתקיים, אפשר להכיר בו כמו בכל הסכם כלכלי וחברתי בין יהודים לנוכרים.

לגבי שאלת הריבית יש לקבל את התקנות החוקיות האזרחיות בדבר גובה הריבית, ולהחילם על כל ההלוואות והלווים, שהרי ממילא בקרב היהודים נהגו על פי 'היתר עסקה'.

סביר להניח שגם הרבנים חברי 'הסנהדרין' ידעו, שאין זו סנהדרין כהלכתה ותוקף החלטותיה הוא לא יותר מאשר תקנות הקהילות במשך הדורות, ועל כן לא חִייב את הקהילות שלא השתתפו בכך ולא את הדורות הבאים. עם זאת אפשר לראות, הן בשאלות והן בתשובות פתיחה של עידן חדש במעמד היהודים.

ראוי לציין שאחד ממנהיגי היהדות הרפורמית בגרמניה דוד פרידלנדר (1750-1834) התייחס בלעג לכינוס הסנהדרין והחלטותיה, ואף קרא לכך 'מעשה ליצנות של הקיסר'. כפי הנראה, לדעתו של פרידלנדר וחבריו היה צריך לכתחילה לוותר על כל סוג של שאיפות לאומיות והבדלים מובהקים באופן הפולחן היהודי ביחס לסביבה הנוכרית. לעומת זאת, אחד ממנהיגי האורתודוכסיה הדגולים רבי משה סופר מחבר השו"ת חת"ם סופר התייחס באופן חיובי ביותר לדמותו של הרב יוסף דוד זינצהיים, פועלו ותשובותיו לנפוליאון. בהספד שנשא שנים אחדות לאחר כינוס 'הסנהדרין' כתב:

 

" הצדיק הזה אשר אנו עוסקים בהספדו, הרב הגאון מו"ה דוד זצ"ל זינצהיימער בעה"מ ס' יד דוד, אשר בהיותו מכובד וקרוב מאוד למלכות בפאריס, ונשאל על כמה דברים והשיב שואליו דבר, והיה גדול ומכובד מאוד בעיני המלך והשרים… ובכל זאת היה גדול ליהודים, עוסק כל ימיו בתורה והחזיר הש"ס כמה פעמים, וכל ספרי ראשונים ואחרונים היו ממש שגורים בפיו, כנראה מספרו, ומכירו הייתי בילדותי וגם עתה על ידי חלוף כתבים עמו ראיתי צדקתו ותמותו, נמצא מלבד שנעשה אדון על ידי חכמתו בנימוסיית ובמדיניית, עוד נשאר הוא המושל בגבורתו ולא משלו הם בו שיתפתה אחריהם ח"ו, אלא אחר שגלה להם טפח חזר לכסות טפחיים, וצד תמותו במקומו עמד וריחו לא נמר" (דרשות חתם סופר, חלק א,' דף פ,' עמוד ג').

 

החת"ם סופר רואה את פועלו של הרב זינצהיים בימיו כעין פועלו של יוסף הצדיק במצרים, שידע להנהיג בדברי חכמה גם את מצרים הנוכרית וגם להיות מופת של צדקות ונאמנות בעיני אחיו בני ישראל.

המהפכה הצרפתית ורעיונות הנאורות שיושמה בה, קבעו במידה רבה את עיצוב ההיסטוריה היהודית בדורות הבאים. הענקת האזרחות ושוויון הזכויות סדקו את מסגרת הקהילה היהודית והבליטו את ערך היהודי כיחיד – אזרח, אומן, מדען, בעל מלאכה, סוחר או כלכלן. הרוח האנטי-דתית הדגישה את האוטונומיה המוסרית והאינטלקטואלית של כל יחיד, והחלישה את הזהות היהודית הדתית של כל פרט ופרט. היהדות כתרבות וכזהות לאומית הועמדה בפני אתגר של בחירה: להמשיך בדרך הקודמת? לעצב דרך חדשה של התבוללות? או של לאומיות המבוססת על הזהות התרבותית, הדתית וההיסטורית? השאלות שנשאלו היהודים על ידי נפוליאון היו גם השאלות ששאלו היהודים על עצמם. קיומה של היהדות הועמד בסימן שאלה, כך למעשה נולד המושג שמלווה את עמינו בעת החדשה – 'השאלה היהודית'. הפתרונות השונים המוצעים כתשובה לשאלה עיצבו אידיאולוגיות ותנועות חברתיות ודתיות שנתנו ביטוי לערכים השונים ולשאיפות השונות.