הרפורמציה והיהודים במאה השש-עשרה

הרפורמציה

כאמור, הזעזועים במהלך המאה ה-16 באירופה, התבטאו גם בשדה הדתי. עמי אירופה חשו את עצמם חזקים דיים כדי למרוד במרכז הרוחני התרבותי היחיד באותם הזמנים, הוא מרכז הכנסייה הקתולית בהנהלתו של האפיפיור ברומא.

הכנסייה הקתולית הגיעה אמנם לשיא כוחה באותו הזמן, אבל השימוש המושחת והלא-מושכל בעצמה הדתית, שתורגמה לעוצמה כלכלית וחברתית, היה לרועץ לכנסייה ולמוסדותיה. הדבר עורר התנגדות עזה של השליטים, ההוגים ואף של פשוטי העם, והביא ליצירת שינויים מרחיקי-לכת במבנה הכנסייה ובערכיה.

הכנסייה הייתה מבעלי הקרקעות הגדולים והעשירים ביותר באירופה. הקרקעות השתייכו למנזרים השונים ורבי הכנסייה עמדו בראשות מחוזות שלמים. באמצעות העוצמה הכלכלית הזאת הם יכלו לשכור חיילים, להתערב בסכסוכים בין שליטים, לקבוע גבולות וכדומה.

נוסף על כך, שתי מדינות קתוליות, ספרד ופורטוגל, הפכו באותו הזמן למעצמות סחר בין-לאומי. על ידן נשלטה יבשת שלמה – אמריקה ^[1] גם כאן האפיפיור היה זה שנקרא להיות בורר בסכסוך בין הספרדים והפורטוגזים בשרטוט הגבולות ביבשת החדשה,^[2] והכנסייה קיבלה תמלוגים אדירים מן הכיבושים האלה. נשלחו לשם כמרים ונזירים כדי "לגאול "את האינדיאנים בני האינקה, האצטקים והמאיה, ולהפוך אותם לנוצרים. רבים מאוד שלא השתכנעו, נרצחו ונשרפו ואוצרותיהם נבזזו בפראוּת, הן על ידי הכובשים והן על ידי נציגי הכנסייה באותו הזמן נכבשו חופיה של אפריקה בידי יורדי הים הספרדים והפורטוגזים, ואף להודו הצליחו להגיע לבסוף.

כמות הסחורות הפכה את שתי המדינות האלה למעצמות כלכליות אדירות והעמידה בצל את שאר מדינות אירופה: צרפת, אנגליה, גרמניה ואוסטריה.

הקנאה העזה בין המדינות הביאה גם היא לתסיסה נגד הכנסייה הקתולית. התככים המדיניים, גרמו למחלוקות בנוגע למינויו של האפיפיור. הדבר אף הוביל לעיתים למינוי מספר אפיפיורים במקביל, כשכל אחד הכריז שמשנהו הוא נציג השטן. כך לדוגמה היה אפיפיור ברומא והיה אפיפיור באביניון שבצרפת. כל זה ערער מאוד את מעמד האפיפיורות ,את סמכותה המוסרית של הכנסייה ואת יציבותה.

שחיתות כלכלית ומוסרית התפשטו בכל רבדי הכנסייה הקתולית. רמאות, רצח, אונס ,גילוי עריות וכל תועבה קיננו בתוך ארמונות האפיפיורים, הקרדינלים והבישופים עתירי הממון, מרופדי המותרות, המפונקים והמושחתים עד לזרא. בולטת בהקשר זה דמותו של האפיפיור אלכסנדר השישי, רודריגו בורג'יה, שלא הניח חטא שלא חטא בו – רצח, נאף וגנב במשך כל חייו.

מלומדים ומורים באוניברסיטאות, שהאמונה הדתית היתה חשובה ויקרה להם, לא יכלו להשלים עם השחיתות בכנסייה, יצאו נגדה והפכו לאופוזיציה אינטלאקטואלית. באוניברסיטת אוקספורד לימד פרופ' ג'ון ויקליף (1384-1331) שאף היה הכומר האישי של המלך, ובלט בביקורת דתית ומוסרית נוקבת נגד התנהלות הכנסייה, מנהגיה ודרכי הפרשנות הדתית המקובלות בה. בצ'כיה לימד ופעל ככומר יאן הוס (1415-1369) שהושפע עמוקות ממשנתו הדתית והמוסרית של ויקליף, ואף ניסה להנהיג תיקונים ושינויים בהתנהלות חיי הדת במדינה, הוא נודה ולבסוף הועלה על המוקד על ידי הכנסייה.

למרות דיכוי היוזמות החדשות, לא תמה הביקורת בקרב המלומדים ומורי האוניברסיטאות, והתחדשה דורות אחדים לאחר מכן. בישוף שוויצרי בשם אולריך צווינגלי (1531-1484), הכריז על ביטול טקסים דתיים שלא הוזכרו באוונגליונים, ואף התיר לכמרים להינשא ונהג כך בעצמו. הדמות הידועה ביותר בתולדות הרפורמציה הנוצרית היא דמותו של פרופסור גרמני לתיאולוגיה, ד"ר מרטין לותר (1546-1483), שאף היה נזיר ומוסמך לכמורה. גם בצרפת, שהייתה אחד ממעוזי הקתוליות, קם מלומד ותיאולוג, שהפך לבעל שם והשפעה בין-לאומית – ז'אן קלווין (1564-1509), הוא השתלם בלימודי תיאולוגיה באוניברסיטת פריז ולאחר מכן בלימודי משפטים. שכלו החריף ונפשו הנוטה לאמונה עמוקה לא הניחו לו להשלים עם מצב העניינים בכנסייה הקתולית ובחיי הדת שהוא היה שותף להם. בעקבות חיפושיו אחר קהילה שכבר שינתה לטובה את דרכי ההתנהגות הדתית נדד מצרפת לשוויץ ומשוויץ לגרמניה ולבסוף חזר לשוויץ. בעקבות הוראתו במוסדות לימוד אקדמיים והטפתו הדתית קנה לו תלמידים וחסידים נאמנים שהפיצו את דעותיו לארצות שונות באירופה והקימו שם קהילות קלוויניסטיות לגווניהן.

ההצלחה החברתית שנחלו הרפורמטורים במאה ה-16 לעומת קודמיהם התאפשרה במידה רבה בזכות המצב הפוליטי השונה בימיהם. אלמלא כן היה מן הסתם גורלם של מלומדים אלה מר והיו נידונים באינקוויזיציה למוות או לכל הפחות להגליה. אבל כיוון שחלק מן השליטים רצו להשתחרר מעול האפיפיור ושלטונו, נוצרה סיטואציה היסטורית שאפשרה למלומדים להשמיע את דברם.

את עוצמת הרעיונות ויישומם במקום ובזמן המתאימים נוכל ללמוד מפרשת חייו של אחד השליטים החזקים ביותר באירופה – מלך אנגליה, הנרי השמיני (1547-1491) ^[3] . מתוך מניעים אינטרסנטיים מובהקים ניתק את עצמו מן הסמכות הכנסייתית של האפיפיור ,ואף כפר באחדים מעקרונות הכנסייה הקתולית והכריז על עצמו כראש הכנסייה באנגליה. שתי מטרות היו לנגד עיניו: האחת אישית, רצונו להתגרש ולהתחתן כאוות נפשו; השניה ,מדינית-כלכלית – להעשיר את אוצר המדינה על ידי החרמת אדמות המנזרים ונכסי הכנסיות לטובתו. על ידי אימוץ רעיונות הרפורמה הדתית השיג הנרי השמיני את שתי המטרות והיווה דוגמא לשליטים אחרים כיצד להאדיר את הממלכה ולהרבות בהנאה אישית.

גם בתוככי הכמורה גברה התסיסה נגד הממסד הכנסייתי המושחת, וקמו אנשים ותנועות שקראו לטהר את הכנסייה מן החטאים ולהחזיר את התרבות והערכים לנורמות של צניעות ואמונה תמימה. דוגמא בולטת לנטייה זו היה ג'ירולמו סבונרולה (1498-1452) שהיה נזיר דומיניקני וכומר בפירנצה שבאיטליה. הנהיג תנועה עממית נגד שליטי העיר שנודעו בעושר רב ובתמיכה נרחבת במדע, פילוסופיה ואומנות ואף הביא להחלפתם והשלטת משטר קנאי נוצרי במקום. כמו כן, סבונרולה יצא בביקורת קטלנית ותוכחה עזה נגד האפיפיור אלכסנדר השישי וחיי הפאר שבחצרו. בתגובה לכך האפיפיור נידה והחרים את סבונרולה וההולכים בעקבותיו, אולם לא הצליח להשתיקו מפני שהמון רב של בני העיר היו לצידו. רק כעבור זמן, כאשר פעולותיו והטפותיו של סבונרולה גרמו למורת רוח מן הקנאות היתירה, האלימות הקיצונית והשחתה של חפצי אומנות וספרים, נתפס האיש ונמסר לשלטון הכנסייה ואף הועלה למוקד.

כדי לספק את התיאבון ההולך וגובר של אנשי הכנסייה לכסף, תענוגות, מותרות וכבוד – הכביד הממסד הכנסייתי את עולו על המון האנשים הפשוטים. הוּׁשְׁתוּ מיסים כמעט על כל השתתפות בטקסים דתיים, ונשלחו אלפי נזירים בודדים לרחבי אירופה כדי לאסוף תרומות ונדבות אפילו תמורת הבטחות מופרכות למחילת כל העוונות. כתבי מחילה אלו נקראו אינדולגנציות (בלטינית: Indulgentia), ומחירם היה, למרבה הגיחוך, על פי מספר החטאים וחומרתם. פעולות אלו קוממו את בני העם ועוררו כעס רב שהתפתח לעתים אף לאלימות כלפי אנשי הכנסייה ונציגיה הבכירים.

מצב היסטורי נדיר התהווה על ידי שילוב האינטרסים של כל המעמדות החברתיים: המלומדים, אנשי הדת הכנים, השליטים והמון העם.

מתוך המצב הזה נוצר זרם דתי חדש, שמצד אחד הייתה בו פנייה אל התשתית הדתית של הנצרות וקריאה מחדש של כתבי הקודש, ומצד שני הפנמה וחיבור אל הערכים החדשים של חירות המחשבה, מעמד האדם, כנות ולהט דתיים, ונכונות לבנות מסגרות חברתיות ודתיות חדשות. הזרם החדש הזה מכונה בתרבות האירופית הפרוטסטנטיזם (מלטינית: protestatio, הכרזה ומחאה) או הרפורמיות (מלטינית: re-formo, שינוי הצורה הקיימת על ידי חזרה לצורה היסודית, התשתית).

לאחר עיון במקורות הקדומים, במיוחד במקורות היהודיים, שמו לב הפרוטסטנטים ,שאין מקום בכנסייה לפסלים ותמונות, שהם סימן אלילי מובהק. כמו כן אין צורך בכומר שיתווך בין המאמין לבין האלוהים. העיון המחודש במקורותיהם, הביא אותם לספק ולביקורת חריפה על הפן הדתי של הצורה הקיימת של הנצרות – הקתוליות.

לנקודת הפתיחה של הרפורמציה נחשב אקט הפרוטסט של מרטין לותר ב-13 באוקטובר 1517: '95 התזות נגד הטיית משפט' ובו הוא האשים את הארכיבישוף אלברכט ממיינץ במרמה ובמכירת אינדולגנציות וגניבת תמורתן לכיסו. הדפים של טענות אלו מוסמרו לדלתות הכנסייה למען הרבות פרסום ומחאה פומבית.

העקרונות הפרוטסטנטיים נגעו לממסד הכנסייתי ולטקסים הכנסייתיים. באשר לממסד, ההצעה הייתה לבטל את בכורת האפיפיור על פני כל המנהיגים הנוצריים האחרים. הרי מלכתחילה מעמד האפיפיור הוא אינו אלא מנהיג הקהילה הנוצרית שבעיר רומא ולא יותר מכך. גם אם יש בסמכותו להכריע בשאלות דתיות בקהילתו, אין הוא יכול להתערב בסמכויותיהם של מנהיגי כנסיות אחרים. מכאן שעל כל המדרג השלטוני הכנסייתי להתבטל. יתרה מכך, ברוב הזרמים הפרוטסטנטים התקבל העיקרון של ביטול המעמד המקודש של הכומר כיחיד שמוסמך לערוך טקסים דתיים ולתווך בין המאמינים לבין האל. גם מוסד הנזירות כבעל מעמד רשמי כנסייתי צריך להתבטל, מפני שביסודות הנצרות אין שום קריאה לסוג כזה של חיים, ובוודאי לא מיסוּדם, וכך גם רוב הטקסים הנוצריים מלבד הטבילה והאוכריסטיה^[4] שלכאורה נשענים על המקורות הבסיסיים.

אבות הרפורמה הנוצרית היו מודעים לחשיבות העצומה של המקור הדתי לאמונתם. על כן השתדלו ללמוד עברית, יוונית ולטינית כדי להבין טוב יותר את הכוונה של דבר האלוהים, כפי שהם תפסו אותו. הבנה חדשה זאת מחייבת שינוי מעמיק כדי לקרב את הכנסייה ואת הדת הנוצרית למצבה הראשוני. לשם כך אף תרגמו ויקליף ולותר את התנ"ך והאוונגליונים לשפתם הלאומית, אנגלית וגרמנית, מה שהוביל בהמשך לתרגומים לשפות נוספות. בעקבות כך שונו הלשון והנוסח של כל הטקסים הדתיים בכנסיות. עד לאותו הזמן ,ובכנסייה הקתולית עד היום הזה, כל הפעילות הדתית היא בשפה הלטינית, שהיא זרה ובלתי מובנת לבאי הכנסייה. אם הכמורה הקתולית הדגישה בעיקר את המסתורין שבטקס הנשגב מבינתו של המאמין הפשוט, הרי מטרתם של הפרוטסטנטים הייתה דווקא לקרב את מקורות האמונה אל ליבותיהם של המאמינים ולעורר בהם גם עניין אינטלקטואלי בהבנת אמונתם, ומתוך כך הזדהות איתה. בנקודה זו חברו המגמות של ההומניזם, הרנסנס והפרוטסטנטיות למרות השוני הרב בתכנים שביניהם.

הרעיונות הללו החלו להתפשט, כאמור לא רק מסיבות תיאולוגיות אלא גם מסיבות כלכליות וחברתיות, ומהצורך להתנתק ממרותה ועוּלהּ של הכנסייה הקתולית. שליטים שונים החליטו לאמץ את הגישה הפרוטסטנטית בארצותיהם. הם השתחררו מהזיקה לאפיפיור ,ולאחר מכן מההשפעה הכלכלית והמדינית של הכנסייה, באמצעות החרמת כל הקרקעות ,וביטול מעמד המנזרים ורבי הכנסייה. היה זה עושר עצום שעבר לשליטתו של הנסיך או המלך. בדרך כלל הם לא התערבו בהתנהלות בתוך הכנסיות, אבל את כל הרכוש מסביב לקחו.

השינויים הדתיים הושפעו גם מבריתות בין נסיכים שונים ומקואליציות נגדיות. מלכי ספרד ,פורטוגל וצרפת, למשל, החליטו להישאר קתולים. בהולנד מרדו כנגד השליטים הספרדים וגם שם השתלט הזרם הפרוטסטנטי על פי הנוסח הקלוויניסטי. בשוויץ, הרוב דובר הגרמנית ,הפך פרוטסטנטי, והמיעוט דובר הצרפתית והאיטלקית נשאר קתולי. בגרמניה הרוב הפכו לפרוטסטנטים, אך נשאר מיעוט קתולי בדרומה. באוסטריה נשארו הרוב קתולים, כיוון שבית המלוכה היה שייך לשושלת של ספרד. צ'כיה, שהייתה חלק מהמלכות האוסטרית, נשארה ברובה קתולית וכך גם סלובקיה ופולין. ברוב שנות המאה ה-16 היו נטושות מלחמות אכזריות בין הממלכות ובין הפלגים הנוצרים השונים. תוצאות המלחמות הללו קבעו את גבולות הארצות ואת השפעת פלגי הנצרות, כפי שבא לידי ביטוי בהסכם שלום 'אוגסבורג' על ידי המשפט הלטיני: Cuius regio, eius religio – זה אשר לו המדינה, לו הסמכות לקבוע את הדת.

'הסכם אוגסבורג' הושג כתוצאה של המלחמה השְׁׁ מַלְקַלְדִּית (בגרמנית: Schmalkaldischer Krieg), בה מרדו הנסיכים הפרוטסטנטיים בקיסר קרל החמישי. בשלב הראשון של המלחמה השיג הקיסר יתרון תוך שימוש מתוחכם בתככים פוליטיים וכח צבאי ובכך נטרל את רוב הנסיכים הפרוטסטנטיים, היחידים שלא ויתרו היו הערים החופשיות של צפון גרמניה: ברמן ,המבורג ומגדבורג. בהיערכות נכונה תוך לימוד לקח מן הקרבות הקודמים הצליח הכח החדש של הבורגנים להביס את צבא הקיסר ולאלץ את הקיסר ל'הסכם אוגסבורג'. למרות שבפועל ברוב היחידות המדיניות בגרמניה ואירופה שלטו עדיין נסיכים ורוזנים, אנו רואים את עליית הכח החדש – העירוני-בורגני שרעיונות האוטונומיה הדתית ומעמדו של הפרט כפי שהשתקפו בתנועה הפרוטסטנטית קרובים להם יותר, לעומת הכח הריכוזי האריסטוקרטי של הכנסייה הקתולית. בכך אנו רואים שההישג שבהסכם לא היה מדיני בלבד ואף לא תיאולוגי בלבד, כי אם בשורה לשינוי חברתי, משפטי ואידאולוגי במעבר בין הפיאודליזם לקפיטליזם ^[5]

היהודים במאה השש-עשרה

השינויים שהעסיקו את אירופה במאה ה-16 ובחלק מהמאה ה-17 נגעו גם ליהודים. ראשית, הקהילות היהודיות מצאו את עצמן מעברי המתרס השונים במלחמות הדת. בנוסף ,בפן מעמיק יותר, חלק מאנשי הדת שהכריזו על הרפורמציה, ונדמה היה שהם מתקרבים לעקרונות היהודיים המקוריים, קיוו שהיהודים יתרשמו מכך ויתקרבו ואף יצטרפו לדת הנוצרית בגרסתה החדשה. הצטרפותם של היהודים, בני העם הנבחר, לנצרות הפרוטסטנטית הייתה מהווה מבחינתם גם אישור שמימי לצדקתם.

היהודים לא הצטרפו, ונפתח נגדם מסע אנטישמי ארסי גם מצד הפרוטסטנטים. העמדה של הזרמים החדשים בנצרות התחלפה לאנטישמיות גלויה ולמשטמה, שהרי לפי דעתם, אילו היהודים היו מצטרפים, ייתכן ומלחמת הדת הייתה מסתיימת בניצחון מוחץ לפרוטסטנטים.

בעקבות גלי הגירוש במאות הקודמות כבר לא חיו יהודים באנגליה, בצרפת, בספרד ובפורטוגל. היהודים נשארו דווקא במדינות שהפכו להיות מדינות פרוטסטנטיות, בגרמניה וממזרח לה, והן גזרו גזרות קשות נגד היהודים. למעשה, המקום היחיד שהיווה מקלט יחסי בצפון מערבה של אירופה היה הרפובליקה ההולנדית החדשה שהשתחררה מן העול הספרדי. אין זה מקרה שדווקא באמסטרדם צמחו קהילות יהודיות גדולות, פורטוגזית ואשכנזית, כי היהודים נאלצו לברוח מכאן ומכאן. הולנד היא מדינה קטנה, אבל בגלל היסודות החדשים של החירות הדתית היחסית והיוזמה החופשית, היא הפכה, לפרק זמן ,למעצמה מסחרית וימית.

הגזרות נגד היהודים כללו פרעות ושלילת רכוש וזכויות, נוסף על עלילות הדם שנמשכו. גם אז, כמו במקומות אחרים לפני כן, משומדים יהודים הובילו את המאבק נגד הקהילות היהודיות ונגד היהדות.

בחסות המלחמות היו באזורי הקרבות פרעות נוראות נגד היהודים. איש לא הגן על היהודים מהשתוללות החיילים תאבי הביזה והרצח. היהודים היו חסרי מגן וחסרי זכויות. מפעם לפעם בשעת רגיעה מהמלחמות הכריזו השליטים המקומיים על פטור ממסים על מנת שהיהודים יחזרו, כדי לחזור ולשקם את המשק ולבנות שוב את התשתית הכלכלית. הם נתנו פטור ממסים לעשר שנים, הקצו קרקעות לרובע יהודי, לבית קברות ולבית כנסת וחתמו על כתבי זכויות המבטיחים שלא יאונה ליהודים כל רע. פעמים רבות זה החזיק מעמד דור אחד בלבד, ואחר כך, כאשר שוב הייתה יציבות כלכלית, חזרו גם הפרעות והשוד. היה זה סיפור שחזר על עצמו במקומות רבים ושונים.

מלבד השפעתם הישירה על היהודים, עוררו השינויים שחלו באירופה, רגשות שונים אצל היהודים. קשה לתאר את הלך רוחן של הקהילות היהודיות שהתקיימו מאות שנים בצל המוסד הענק של הכנסייה הקתולית, מוסד אדיר ומושרש, והנה תוך שנים ספורות הוא מתמוטט ,מתפורר. הרי אחת השאלות הקשות, המנקרות ביותר בקרב היהודים והיהדות בגלות הייתה ,האם יכול להיות שינוי? האם חזון הנביאים של שיבת ציון ושל שינוי בעולם יוכל לקרות? הרי דורות חלפו ושום דבר לא השתנה. אמנם הכיבוש התורכי של ארץ ישראל היה דבר חשוב מאוד ,אבל זה היה בכל זאת במקום רחוק. באירופה, נדמה היה שהנצרות היא השלטת והכנסייה חזקה מאוד והנה תוך פרק זמן, לא ארוך באופן יחסי, מה שנדמה היה כנצחי התמוטט.

ברור שהדבר עורר בקרב היהודים תקוות רבות, אבל אחר כך כששבו הפרעות התעוררו השאלות: האם השינוי נושא בכנפיו את בשורת הגאולה או את בשורת החורבן והייסורים ?מה הקשר בין הגאולה והייסורים? מצד אחד היהודי, שעמד מן הצד וראה את המדינות והעמים מתכתשים ביניהם, אמר בליבו – 'הנה יש כאן שילומים על מה שהם עשו לנו', אבל אחר כך נמצא גם הוא משלם וסובל.

השאלות הללו: מה טיבה של התקופה? מה טיבו של התהליך? האם יש בכך איזו התקדמות? האם יש פה התגשמות של הנבואות העתיקות או שזה עוד גל של ייסורים – ?עוררו מאוד את הלבבות. מכיוון שיהודים, גם פשוטי העם, עסקו בלימוד, הייתה חשובה להם ההבנה של דברי התורה, במיוחד כשדברי תורה אלה נגעו בחייהם.

נוצרה תשתית להתפשטותה של קבלת האר"י, שדיברה במושגים של גלות וגאולה, של תנועה דיאלקטית פנימית שבה הקצוות נפגשים ומשלימים זה את זה ויוצרים מתח של התקדמות במציאות היהודית, במציאות העולמית ובמציאות הקוסמית. נשאלת השאלה ,כיצד אחת השיטות המורכבות והלא-ערוכות כמו קבלת האר"י התפשטה? הרי לא היו כתבים מסודרים, והמורכבות הפנימית של המושגים הייתה ועודנה רבה מאוד! איך תוך שניים שלושה דורות דברי האר"י התפשטו לכל הקיבוצים היהודיים בעולם והפכו להיות חלק מהתשתית הרוחנית: באיטליה, בתורכיה, באשכנז, בפולין, בצפון אפריקה ואף בתימן?!

פתרון השאלה, במידה מסוימת, נמצא בעוצמתה של קבלת האר"י. היא חשפה את הסודות שמאחדים את התהליכים הנדמים כתהליכים מנוגדים – תהליך הגאולה עם תהליך הייסורים, המשברים והתיקון, וזו הייתה בשורה גדולה מאוד. כל מה שהתחולל בעולם הרחב קיבל משמעות של הכשרת המציאות לשינוי האמיתי.

כל זה התבטא בהפניית המבט הפנימה אל תוך החיים היהודיים והניסיון להעצים את התהליכים, על ידי מאמץ והשתדלות המתבטאים בסיגופים, בלימוד תורה ובתשובה. אלו אמנם יסודות מסורתיים שתמיד התקיימו, כשהדוגמא הבולטת לכך היא חסידי אשכנז הראשונים, אבל החידוש היה שאלו הכלים לא רק לגאולת הפרט והיחיד לקראת בית דין של מעלה, אלא גם לגאולת הכלל. אכן עם התפשטותה של קבלת האר"י התקבלה העמדה של תיקון וסיגופים למען הגאולה, לאו דווקא הפרטית, אלא גאולת הכלל, כמין תשובה ומענה למה שמתחולל, והקדמת הרפואה למכה. המחשבה הייתה שאם הסיגופים והייסורים יבואו בצורה מושכלת, מבפנים, אולי הם ימנעו את הייסורים החיצוניים.

בתקופה זו פועלות דמויות חשובות נוספות כמו: רבי יוסף קארו, רבי שלמה אלקבץ ,רבי משה איסרליש,^[6] המהר"ל מפראג, השל"ה,^[7] הרמ"ע מפאנו ועוד. כל אחת מן הדמויות הגדולות האלה נתנה ביטוי לשינויים הגדולים של התקופה החדשה, בין אם ביחס למדע ,ובין אם למדיניות או לפילוסופיה ולדת.

מאה השנים הללו, היו שנים של שינויים מעמיקים במבנה המדיני והדתי של אירופה ,שינויים שזעזעו את התשתית המדעית והאומנותית ונגעו עמוקות גם בחייה של הקהילה היהודית בכל מקום: במערב אירופה, במרכזה ובמזרחה. כאמור, שנים אלו הביאו גם ייסורים גדולים, אבל גם ציפיות גבוהות. מאורעות אלו יצרו את התשתית לזעזועים שבאו לאחר מכן, זעזועים שנגעו למדיניות ולדת, וכללו גם פרעות וייסורים. אלו הם שני המאורעות הגדולים בהיסטוריה היהודית של המאה ה-17: פרעות ת"ח ות"ט במזרח אירופה והופעת השבתאות באירופה ובמזרח התיכון.