יהודי אשכנז

הישוב היהודי המשמעותי, מבחינת האוכלוסיה, נשאר באיטליה עוד מימי האימפריה הרומית. כאשר איטליה נשטפה על ידי גלי כובשים שונים – גותים, ונדלים, הונים ועוד, גם מספרם של היהודים הצטמצם, כמובן. עם הרס התשתית התרבותית והכלכלית הצטמצמו גם אפשרויות הקיום. לא היתה סיבה לחזור לארץ ישראל, מפני שנשלטה על ידי ביזנטיון הנוצרית שהרעה מאד את זכויות היהודים. יהודי ארץ ישראל בדרך כלל פנו לבבל ולאחר מכן למצרים. מעניין, שחלק עברו דווקא לאיטליה, שבה, אמנם, התרופף השלטון המרכזי, אך זה עצמו יצר תנאים נוחים יותר לפעילות כלכלית. לצערנו, אין לנו תיעוד נרחב על מעשיהם של יהודים או של קהילות יהודיות באיטליה וברחבי אירופה בכלל באותן מאות השנים. אנו מתוודעים מחדש לחיים היהודיים רק במאה התשיעית, כאשר משפחה יהודית גדולה וידועה – משפחת קלונימוס[1] – ריכזה סביבה קבוצת משפחות נוספות, עברה מצפון איטליה, דרך האלפים אל אשכנז. מצאצאיהם, דור אחר דור, קמו ראשי הציבור וראשי הישיבה במגנצא – המקום הראשון אליו הגיעה קבוצה זו. למעשה, מהם ניתן להתחיל לתאר את ההתיישבות היהודית באשכנז לאורך מאות השנים. ממגנצא יצאו לשני מקומות נוספים – וורמיזא ושפירא. אותו דגם חזר על עצמו גם במקומות אלו: איש חשוב, משפחתו ועימהם קבוצה מסויימת של תלמידים ועוזרים של האישיות המרכזית, מגיעים אל המקום החדש ונוסדת קהילה. כך ניתן להבין את דרך ייסוד הקהילות: די היה באיש מרכזי אחד, בעל מדרגה רוחנית גבוהה, שישפוט, ידון, יפסוק וילמד, כדי להוות תשתית לקיומה של קהילה חדשה, שהרי דווקא בכגון אלה התייחדה הקהילה היהודית: דיניה – דיני ישראל, שפתה – לשון הקודש, חינוכה – תורה ומצוות, תכלית מוסדותיה – השתמרות יהודית והתייחדות מן הסביבה.

עד למאה התשיעית לא היה ליהודים במה לעסוק באירופה. הם לא היו חקלאים, מפני שבדרך כלל לא העניקו להם זכות לנחלת שדה, ואף הם עצמם לא רצו להיות חקלאים, מפני שהחקלאי היה משועבד לפאודל. חיי האיכרים היו איומים מבחינה כלכלית ואנושית. לצד עוני משווע גם תלות מוחלטת בשרירות לבו של בעל האחוזה. למשל, בתקופה זו היה נהוג שלבעל האחוזה יש "זכות הלילה הראשון" – כאשר זוג מבני משפחות האריסים התחתן, הלילה הראשון עם הכלה היה זכותו של בעל האחוזה ולא של החתן!

כפי הנראה, סיבה נוספת לאי-רכישת האדמות על ידי היהודים נבעה מהמודעות העמוקה להגדרת היהודי את עצמו במסגרת התפיסה היהודית כ-גולה, שלא משתרש באדמת נכר.

עיסוקם הכלכלי של היהודים התבסס על "נכסי דניידי", כלומר, מלאכות שבהן מרכיב גבוה של מיומנות, מסחר ושירות קהילתי-חברתי, כגון, רפואה והשכלה. עיסוקים אלה איפשרו ניידות גבוהה שהיתה אחד ממרכיבי הביטחון החשובים ביותר לכל יהודי בפרט ולקהילה היהודית בכלל. היכולת לשאת ממקום למקום את המיומנות, את הניסיון ואת הסחורה, איפשרה הימלטות מהירה ממקום סכנה ועמידה בגזירות הגירוש.

עיסוקם היה מוכרח להיות בקרבת השליט, שכן רק לו ולאנשי חצרו היתה אפשרות להעניק ביטחון אישי וזכויות קיום ואף עודפים כלכליים הנצרכים למסחר, מעבר לצרכי קיום בסיסיים: לבנות לעצמם מרכבות, לקנות סוסים, ללבוש בגדים יפים יותר וכדומה.

ככל שגבה מעמדם של השליטים כך התרחב הבסיס לפעילות הכלכלית. המלכים האירופאים הראשונים נזקקו לסחורות ממקומות רחוקים, ואף לייצור חפצי מותרות שנועדו לפאר את מלכותם ולהראות לכל באי ארמונם את רוב עושרם ועוצמת שלטונם. אחד מסממני העושר של השליט מקדמת-דנא היה המשתה שנערך בארמונו. ככל שהמשתה היה עשיר יותר במאכלים ומרובה יותר במשתתפים, כך גדלה גאוותו של השליט ושמו הלך לפניו. הופעת חצרות המלכים באירופה, עם הסעודות והמשתאות שנערכו בהם, העלתה את קרנו של אחד המצרכים הקדומים המלהיבים והעדינים ביותר במלאכת ייצורו ושימורו – היין. רק אנשים עשירים באמת יכולים להרשות לעצמם לשלם סכום גבוה בעד יין משובח, החל מבחירת הזן של הגפן, לכל אורך הדרך של הגידול, הסחיטה והייצור, ועד לאספקת המוצר אל השולחן. כל זה דרש מומחיות מרובה, השקעת זמן וכוח עבודה רב. ואמנם, אנו מוצאים שרבים מחכמי ישראל, כמו רש"י, עסקו במסחר יין. אף שהגפנים לא גדלו בקרקע השייכת להם, הם אלה שדאגו לאיכותו, שימורו ומכירתו למי שיכול היה לשלם תמורה נאה עבורו. מובן, שעיסוק זה פטר בעיה הלכתית של איסור שימוש ביינם של נכרים, וסיפק יין כשר לצורך קידוש, ארבע כוסות בפסח, וכל מה שקשור בשתיית יין בחגים ובעיתות שמחה.

כאשר גבולות אירופה נעשים יציבים יותר, כאשר שושלות מלכים ונסיכים מתייצבות וצוברות עושר ועוצמה, נוצר מקום לקהילות היהודיות. במבנה החברתי-כלכלי האירופאי החדש נוצרת המשבצת המיוחדת שבה יכולים להתקיים היהודים בתפקידיהם שהפכו להיות מסורתיים בגלות – בעלי מקצועות חפשיים ובעלי מלאכה. היהודים סיפקו שירות לאצולה שהכפריים המשועבדים לא יכלו לספק: הבאת נשק איכותי ממקומות רחוקים, תפירת בגדים מפוארים מבדים נדירים, תכשיטנות שכללה ייצור ומסחר בתכשיטים ממתכות יקרות ואבני חן; וכן שירות שהפך להיות יותר ויותר מזוהה עם יהודים – הרפואה, שאף היא דרשה השכלה נרחבת יותר מזו שהיתה מצויה בחברה הנכרית הרגילה.

אחד השינויים היסודיים במעבר משלב ראשון בימי הביניים שתארנו אותו קודם, לשלב השני המפותח יותר – שימוש נרחב וקבוע בכסף וצמיחת "משק פתוח". הכסף, במובנו המודרני, כלומר, סמלים בעלי שווי וערך מוסכם, היה בעולם. זה היה אחד השרידים של התרבות הרומית, אבל בגלל העלמותה של המדינה המפותחת, השימוש בכסף הצטמצם ביותר ואף הוא התמקד לא פעם רק בערך של המתכת שממנה הכסף היה עשוי. כדי לחזור ולהשתמש בכסף היתה צריכה החברה האירופית להגיע לרמה גבוהה יחסית של מבנה שלטוני וייצור כלכלי. כלומר, ערכו של הכסף קיים רק כאשר כל המערכת מבינה את העקרון המופשט של הכסף. לדוגמא, אירופאים שהגיעו לשבטים אפריקנים רצו לשלם לילידים בכסף העשוי מתכות יקרות, כמו זהב. אך מה יעשו הילידים עם כסף? לשם מה להם הזהב? על כן מבין כל מה שהיה לאירופאים להציע, הם בחרו בחרוזי זכוכית צבעוניים. זה מה שהיה נחמד בעיניהם – הם היו מחליפים בהמות ועבדים תמורת חרוזי זכוכית. הרעיון המופשט של שימוש בכסף מחייב רמה תרבותית וטכנולוגית גבוהה שגורמת לייצור סחורות רבות ומגוונות עד כדי כך שאי אפשר לבצע בהן סחר חליפין פשוט. כך למשל, פונקציה פשוטה שנצרכה למאבקים אלימים – החרב, הוצעה בעידן מפותח יותר במגוון צורות המתאימות לאנשים שונים ולמצבי קרב שונים. אם לפני כן מפאת חוסר אמצעים ומיומנות הועדפה בדרך כלל צורה אחת של חרב השימושית יותר, הרי ככל שרבו אפשרויות הייצור והסחר כך אפשר היה לבחור בחרב העשויה ממתכת יותר קלה או יותר כבדה, חרב קצרה או ארוכה, חרב שיש לה סממנים של תכשיט – ידית המשובצת אבני חן או מתכות יקרות, חרב המתאימה לגברים חסונים ולוחמים מנוסים או לנערים ונשים, כמו פגיון שנועד להגנה אישית. מגוון כזה היה כמובן גם בכל סוגי הנשק האחרים: קשתות, חיצים, חניתות, מגינים ושריון לאנשים ולסוסי קרב. ברור שאף בכל מה שנוגע לחפצי נוי, רהיטים, ביגוד, מאכלים, וכל מה שכלול בחיי הפרט, המשפחה והחברה, היה ריבוי ומגוון דומה. לכן, לצורך מסחר בתנאים אלה דרוש אמצעי אוניברסלי מוסכם – הכסף, אך עד שהתרבות האירופית לא הבשילה לקראת הבנת ערכו של המצרך הזה, הוא לא היה משמעותי.

יש הבדל משמעותי בין מטבעות עשויים כסף ממשי שערכם נובע מן החומר עצמו, למטבעות או שטרות נייר שערכם הוא סמלי בלבד. אמנם, לזהב ולכסף עצמם אין תועלת רבה בחיים הרגילים, וכי מה יעשה אדם בזהבו? הרי זו מתכת רכה. אי אפשר לעשות פטיש מזהב. אמנם, מכיוון שאלו מתכות נדירות ולהן תכונות של יופי, היו הזהב והכסף אמצעי חליפין מוסכם וכדאי[2].

תהליך ההתפתחות הכלכלית מחייב הקמת מוסדות האחראים לפיקוח על האמצעי החדש – הכסף ועל תנועתו המסודרת בתוך המדינות וביניהן. מכיוון שבמדינות השונות הכסף היה שונה נדרש גם תיאום בין המטבעות והערכים השונים. כלומר, הכסף הוא לא רק אמצעי חליפין, אלא מצרך בפני עצמו הדורש טיפול מיוחד ומיומן. המוסד החברתי-כלכלי שנוצר לשם התפקיד הזה נקרא "הבנק". מילה זו באה מהמילה הלטינית "בנקו" – ספסל, עליו ישבו חלפני הכספים, השולחנים. הנוצרים לא עסקו, בדרך כלל, במסחר ובבנקאות מכמה סיבות: א. רובם הגדול היה חסר השכלה מינימאלית, דבר שמנע מהם את חישוב החשבונות ורישום העסקאות והשטרות המתאימים.  ב. בגלל האיסור בנצרות, שמקורו בתורה, שאוסר על מאמיניה להלוות כסף בריבית. בניגוד למקור, בנצרות חל איסור זה רק על המלוה ולא על הלווה, ולכן מותר היה לקחת הלוואה ולשלם עליה ריבית.

היווצרות התנאים הכלכליים החדשים על ידי צמיחת הערים, חצרות המלכים, התפתחות המסחר והתחדשות "שוק הכספים", פתחה אפשרויות מקצועיות חדשות בפני היהודים. המגבלות שהנהיגו הנוצרים כלפי עצמם בקשר להלוואת כספים ושימוש במשכונות לא חלו על היהודים, לא על פי הדין הנוצרי ולא על פי דין תורה, שאוסר, אמנם, ריבית, הן מצד הלווה והן מצד המלוה, אבל רק ביחס ליהודים[3]. "המלוה בריבית" נעשה לדמות מיתולוגית של היהודי בתרבות האירופית. הערפד, מוצץ הדם – הוא היהודי. תפיסה מעוותת זו של שנאה יוקדת מתעלמת לגמרי, כמובן, מן השירות הראשון במעלה שסיפקו היהודים לחברה האירופית, מצד אחד, ומן המגבלות החמורות שהוטלו על הפעילות היהודית על ידי הנוצרים, מן הצד האחר. ליהודים כמעט שלא היה אפיק אחר לקיום מלבד המסחר, המלאכה ועיסוקים פיננסים.

הכסף הוא סוג של סחורה שמתאים מאד ליהודים. יהודי לא היה קשור לקרקע, מפני שלא היה זה מקומו. הוא צפוי לנדידה, אם מצד עצמו ואם מצד אחרים שגרשו אותו. כיצד יכול היה היהודי לעבור ממקום למקום מבלי לאבד את כל רכושו? שני דברים לקח עימו: מקצועו, כלומר, השכלה ומיומנות כלשהי, וכספו. על כן צברו היהודים כסף ועסקו בכסף. הבנקאים הראשונים של אירופה היו יהודים. יסודות הבנקאות הם השקעה לטווח ארוך, צפיה לרווחים, אם ממסחר ואם מהלוואה על ידי עמלה או אחוזים. אדם שהיה לו רעיון מסחרי, אך לא היה לו אורך נשימה כלכלי, חיפש מקור כספי בתמורה לרווחים עתידיים או לאחוזים של שותפות בעסק החדש. פתרון השאלה הכלכלית האם להשקיע כסף, כמה כסף, ולאיזה אורך זמן, היה תמיד מותנה בכושר החשיבה וההערכה שנבעו הן מרמת ההשכלה וההבנה והן מן הקשרים המשפחתיים או החברתיים עם מקומות רחוקים ומדינות אחרות. שני אלה היו נחלתם הבלעדית, כמעט, של היהודים. המתחרה הגדול ביותר של הפעילות הפיננסית היהודית בימי הביניים היתה הכנסיה הקתולית[4], שאף בשירותה היו אנשים משכילים ולה קשרים מסועפים בין המדינות השונות. מצויות בידינו תלונות מרובות של נוצרים ממעמדות שונים – אצילים ופשוטי עם – על האכזריות של אנשי הכנסיה כלפי הלווים ועל הגובה הרצחני של הריבית שנגבתה באלימות. בתלונות אלה מציינים הנוצרים את רחמנותם ונוחותם של היהודים בתחום הזה.

יהודים – רכוש המלך

ההתפתחות הכלכלית באירופה יצרה אפשרויות של קיום והשתלבות היהודים במבנה הכלכלי-מדיני החדש. אך כדי לממש את האפשרות הזאת היה צריך להגדיר היטב את מעמדו המשפטי, החברתי והדתי של היהודי כפרט וכקהילה. השלטון האירופאי התחלק לשתי רשויות: המלך, הרשות החילונית; הכנסיה, הרשות הדתית. חוקים ומשפטים נבעו משני המקורות האלה גם יחד, כאשר ההשפעה של הכנסיה גם על החקיקה החברתית-חילונית היתה רבה מאד. יחסה של הכנסיה הנוצרית ליהודים היה עויין ביותר. העלבון על כך שהעם היהודי לא קיבל על עצמו את "המושיע" ואף אשם ברציחתו של האל – ישו[5], לא הניח לקיום היהודי השלו. בעיני הכנסיה העם היהודי כולו, לדורותיו, אשם ברצח האל, והכנסיה ראתה את עצמה כממשיכתו עלי-אדמות וקיבלה על עצמה תפקיד לשכנע את היהודים להתנצר או להעניש אותם על סרבנותם. אחד האמצעים למימוש התפקיד הזה היה משחק אכזרי של הטורף הגדול וטרפו, הנקרא בימי הביניים "ויכוח דתי". לא היו אלה ויכוחים חופשיים, בהם כל צד יכול לטעון את טענותיו, הם נערכו בחסות המלך או הבישוף המקומי, כאשר ליהודים לא היו הרבה ברירות. אסור היה לנצח בויכוח כזה, מפני שנצחון פירושו עלבון כבד לדת הנוצרית, פירושו שהדת הנוצרית איננה צודקת. ומנגד, אסור היה גם להפסיד בויכוח, מפני שאם העם היהודי נוצח היה עליו להסיק מסקנות ולהתנצר. צריך היה להלך בין הטיפות ולהגן על זכות קיומה של היהדות לצידה של הנצרות, מבלי להתערב בענייניה. פעמים רבות היתה התוצאה של ויכוחים אלו גירוש או גזירות קשות על היהודים של אותו מקום.

מצב מסובך וקשה זה של עוינות קיצונית מצד הכנסיה והסתה מתמדת של האוכלוסיה נגד היהודים, הצריך לבקש מעמד משפטי מוגן. הסמכות היחידה שיכלה להעניק מעמד כזה, ולוּ בערבון מוגבל, היה המלך או האצילים הגדולים. אכן, תעודות משפטיות רבות מאותם הימים מעידות על הגדרת היהודים כ"רכוש המלך". הדבר נבע מהשתלשלות של כמה סיבות. אותם נוצרים שלקחו הלוואות בריבית, על פי חוק הכנסיה, לא היו מחוייבים להחזיר את ההלוואה, מפני שליהודי לא היתה זכות משפטית לתבוע אותם. אלא, שאם הנוצרי לא היה מחזיר את הלוואתו, היהודי לא היה מלווה לו פעם נוספת. מצב זה יכול היה להרוס את הכלכלה. יהודים רבים פנו אל המלך בבקשה להסדיר את הענין כראוי. המלכים החליטו שזכותו של הנוצרי לא להחזיר את הלוואתו ליהודי, מפני שהמלכים לא מתערבים בחוקי הכנסיה, אלא שאותו נוצרי חייב להחזיר את הלוואתו למלך, שהרי הנוצרי לא כופר בכך שהוא לווה את הכסף, הוא לא כופר בכך שהוא חייב בהחזרתו, אלא שהוא לא מעוניין לתמוך ביהודי. אמרו המלכים: 'בסדר גמור, זו זכותך. אלא שלבעל הבית הכללי, המלך, אתה חייב, שהרי היהודים הם רכוש המלך.'

אלא שמי שהחזיר את הלוואתו למלך הפסיד מכל הצדדים:  א. הוא לא החזיר ליהודי ובכך גזר על עצמו שיותר לא ילוו לו.  ב. עם המלך אי אפשר היה לעשות עסקים, לבקש הארכה או הלוואה נוספת. המלך לקח את הכסף, שנעלם לאוצר המדינה.  ג. אם הלווה איחר לשלם היה המלך שולח את חייליו, וחוץ מגביית ההלוואה הם היו לוקחים עוד כמה דברים…

קיצורו של דבר, החוק שעשה את היהודים לרכוש המלך, הגן בעקיפין על היהודי ועל השקעתו. אמנם, היתה זו הגנה מפני הנוצרי הפשוט, אך לא היתה זו הגנה מפני המלך עצמו. למלכים תמיד היה חסר כסף. אחד הפטנטים היה לגרש את היהודים ולהעניש אותם בכך שלוקחים את כל רכושם. כך התמלא אוצר המלוכה. לאחר כמה שנים היו מבקשים מן היהודים לחזור למקומם. המלכים אפילו היו פוטרים אותם ממיסים, כדי שיחזרו ויתחילו להתעשר עד שיהיה את מי לשדוד פעם נוספת… תופעה זו חזרה על עצמה במקומות שונים במשך תקופה ארוכה. על כן עדיין היתה נדידה בין הקהילות. חלק מן היהודים נשארו במקומם למרות התנאים הקשים וחלק עברו ממקום למקום.

סיבוך נוסף במעמדם הכלכלי של היהודים נגרם על ידי המתח המתמיד בין השליטים המקומיים – נסיכים, אצילים ובעלי אחוזות, לבין השלטון המרכזי – המלך או הקיסר. בעת התפרצות מרידה של האצולה נגד המלך או בעת מחלוקת חריפה על ירושת כס השלטון מצאו את עצמם היהודים בין הפטיש לסדן.

נאמנות היהודים

הקיום היהודי זכה להצלחה יחסית באירופה הנוצרית, לאחר שקיעתן ההדרגתית של הקהילות בארצות האיסלם, והתייצבות המדינות הנוצריות החדשות. המלכים והרוזנים ביקשו מן היהודים לבוא לארצם, כדי להעשיר את קופתם ולפתח את הארץ, להשתמש בחכמתם והשכלתם של היהודים כרופאים, סוחרים, דיפלומטים וכו'. נוצרה בעיה מיוחדת ללא פתרון: למי תהיה נתונה נאמנותה של הקהילה היהודית? יש לתאר את המצב. אנשים היושבים על אדמתם, בין אם האדמה קנויה להם ממש ובין אם היא קנויה למישהו אחר ורק חלקה שלהם, והם רוב באדמתם, מחשיבים פיסת ארץ זו למולדתם. כך מתפתחים מעמדות עשירים ובעלי כח יותר ופחות. במדינה של ימי הביניים היו מתחים אדירים בין בעלי האדמות לבין המלכים, שניסו לאגד כמה שיותר נחלות תחת שלטונם. היתה זו בעיה פוליטית וחברתית שנמשכה מאות שנים, מן המאה התשיעית, הפאודליזם המפותח, ועד למאה השבע-עשרה. היו אז מתחים מתמידים בין האצילים, הנסיכים והרוזנים לבין השלטון המרכזי, המלך או הקיסר (אמנם כבר לא היו רומאים, אך המלכים הברבריים רצו להדמות לקיסרי רומא, ולכן ביקשו מן האפיפיורים להכתיר אותם לקיסרים). היהודים היו בין הפטיש לסדן. בשום מקום הם לא היו בני הארץ. היהודים יכלו לשבת במקום מסויים מאות שנים, ובכל זאת לא נחשבו לבני המקום, מפני שהיו שונים וזרים. הם גם לא החשיבו את עצמם לבני המקום, מפני שלא עסקו בחקלאות, ולא היו פטריוטים של מקום מסויים. היהודים נשאו את מולדתם בצרור שעל שכמם. מה אם כן יעשו היהודים? האם להיות נאמנים לבעלי האדמות או למלך? הזכרנו שהמלכים יכלו לתת ליהודים הגנה מבחינה כלכלית, בכך שהם הכריזו על היהודים כרכוש המלך. כך הם הצילו את ההון היהודי. על כן, בדרך כלל, הוצרכו היהודים להשבע אמונים לשלטון המרכזי. אלא שבעתות של מתח בין המעמדות הנמוכים יותר לבין השלטון המרכזי, נתפסו היהודים כנציגי המלכים הרשעים. מעמד זה היה מסוכן מאד, ויצר פעמים רבות מצבים בהם סבלו היהודים מהתקוממות מקומית או מאורגנת, לא כל כך משום היותם יהודים כמו משום היותם נציגי המלך.

בזמן המודרני התופעה של נאמנות לשלטון המרכזי באה לידי ביטוי לאחר מלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בתבוסה של האימפריות הגרמנית והאוסטרו-הונגרית. על חורבות האימפריות האלו נוצרו מדינות עצמאיות. אחת המדינות החדשות היתה צ'כוסלובקיה, שהורכבה משני עמים שונים: צ'כי וסלובקי. נשאלה השאלה מיהו העם הצ'כסלובקי? והתשובה היתה: היהודים. הם אינם צ'כים ואינם סלובקים, אך הם נתיני המדינה. היהודים שייכים לכל שלטון מרכזי. על כן הצ'כוסלובקים היחידים הם היהודים.

שאלה: האם נכון לומר שהיהודים לא היו פטריוטים? נדמה שדווקא הם היוו דוגמא לפטריוטיזם הגדול ביותר?

תשובה: כך אמנם קרה בזמן המודרני, אך בימי הביניים הם לא היו פטריוטים, אם כי יכול להיות שבמצב מסויים הם צידדו במלך זה או אחר. נביא דוגמא: החל מן המאה התשיעית ואילך היו מחלוקות רבות סביב כס האפיפיורות. האפיפיור היה מעין מלך בנחלתו, כלומר בעיר רומא וסביבותיה (בתקופות שונות כמעט כל איטליה היתה תחת שלטונו הצבאי של האפיפיור, לעיתים היתה רק העיר רומא בשליטתו, וכיום רק חלק קטן מן העיר בשליטתו, היא מדינת הותיקן). היהודים היו צריכים להשבע אמונים לאפיפיור בתור שליט. כאשר היה צריך למנות אפיפיור חדש היו מתאספים הקרדינלים, שועי הכנסיה, והם היו מחליטים מי ישב על כסאו של פטרוס ברומא. היו אינטרסים שונים בין נציגי המדינות השונות. היו מצבים שבבת-אחת נבחרו שלושה אפיפיורים, וכל אחד הכריז על השני ככופר וכלא מתאים. הם ממש לחמו זה בזה. יהודי רומא נשבעו אמונים לכל אפיפיור שכבש את רומא. בין אם היה זה קליכסטוס השלישי או גריגוריוס השביעי. שניהם נבחרו באותו הזמן ממש, אלא שצבאו של זה דחה את צבאו של זה. הפטריוטיות היתה צורך השרדותי. הם לא יכלו להרשות לעצמם את "הלוקסוס" הזה לצדד באחד הצדדים. היהודים לא דנו איזה מלך עדיף להם. הוא הדין למלכים ורוזנים במקומות אחרים. פעמים רבות היתה מחלוקת על כס המלכות והיו כמה טוענים לכתר. ליהודים לא היתה ברירה אלא להיות נאמנים למי שתפס את השלטון בפועל, בין אם מגיע לו השלטון ובין אם לא.

רופאים יהודים

במאה התשיעית והעשירית כמעט שלא היו רופאים באירופה. הידע הרפואי אבד יחד עם האימפריה הרומית. בקרב השבטים שהשתלטו על שטחי האימפריה עיסוק ברפואה היה כרוך בכישוף ובעבודת אלילים. תנאים אלה גרמו לכך שרבים סבלו מחולאים ומגפות ותוחלת החיים הממוצעת לא היתה יותר מגיל שלושים וחמש! אבל כל עוד האנשים לא הכירו שום מציאות אחרת, מצב זה נחשב לנורמלי. יתרה מזאת, אנשים צעירים העדיפו למות בקרב עטורי-תהילה מאשר למות מאיזו מחלת מעיים או זיהום שלא היה בהם שום כבוד מיוחד. התנאים הסניטריים באותם הזמנים היו מחרידים: זוהמה גופנית אישית וסביבתית. האיכרים חיו עם הבהמות. ויותר מכך, אם היה קור גדול היו שמים את הבהמות במקום החם כדי שישרדו. הבהמה, מקור הפרנסה, חשובה יותר מהילדים… מנהג זה נמשך גם מאות שנים לאחר מכן. המפעלים הגדולים והמפוארים של הרומאים בתחום הובלת מים נקיים, מערכות ביוב ובתי מרחץ שהיו תופעה חברתית בקרב הרומאים – נשכחו, נהרסו ואיתם נשכח כל הנסיון של שימוש במים בצורה מושכלת ומועילה. נהרות, נחלים ואגמים שימשו באירופה גם דרכי תחבורה, גם תעלות ביוב, גם מקור למי השקיה ושתיה, ולכן, עם ריבוי האוכלוסיה הם הפכו למקור המגיפות והמחלות והעבירו את הזוהמה ממקום למקום. כשהתפרצו המגיפות לא פעם השליכו גם את גופות המתים לתוך הנהר, בהנחה שהמים ישטפו ויוליכו הרחק את "הקללה". מה פלא, אם כן, שהמגיפות תכפו והתגברו[6]?

עם התייצבות הגבולות והממלכות ומתוך חיכוך מתמיד עם צבאות המוסלמים, החלו ביקורים של משלחות נוצריות בארצות האיסלם. מי שעבר את הפירנאים, רכסי ההרים שבין צרפת לספרד, ונכנס לשטח המוסלמי בספרד ראה "גן עדן": ערים גדולות, חקלאות למופת, בוסתנים וגנים מטופחים שופעי פירות עסיסיים, מזרקות של מים, מותרות, ניקיון, בשמים, משי, ספריות גדולות ובתי לימוד. המבקרים היו מלאי התפעלות מהבגדים, הבתים, עיבוד המתכות, מוצרים מעודנים, תכשיטים, ריבוי מלומדים ורופאים. כך היה גם כאשר ביקרו ברחבי המזרח המוסלמי בכלל, בערים כמו: בגדד, אלכסנדריה, דמשק. את רישמיהם ומעט מן הדוגמאות הם הביאו בחזרה אל חצרות השליטים האירופאים. רשמים אלה עוררו תגובות שונות: חמדנות ורצון לכבוש ולבזוז את העושר הרב, קנאה ורצון להדמות ולו במשהו אל הרמה הגבוהה של סדרי המלכות המוסלמית. רגשות אלה היו תמריץ לפיתוח המסחר, הריגול ונסיונות החיקוי על ידי המלכים והאצילים הנוצרים.

הזרים היחידים שדמו במשהו אל אנשי המזרח במנהגיהם ונימוסיהם, ואף בשפתם, אך ישבו בקרב הנוצרים היו היהודים. מקרב היהודים נבחרו המומחים למקצועות החדשים: מתורגמנים, דיפלומטים ורופאים. בעיני הנכרים כמעט כל היהודים היו בגדר רופאים. גרם לכך ההבדל הרב בנימוסים ומנהגים שיצר גם הבדל ניכר בתוצאות – בקרב היהודים תוחלת החיים היתה גבוהה יותר והמחלות היו נפוצות פחות מאשר בחברה הנכרית הרגילה.

מה גרם למצב זה? מדוע היהודים היו המועמדים הטבעיים להיות רופאים? הלכות שחיטה ובדיקת הבהמות והעופות הביאו לידע ממשי בענייני אנטומיה: כיצד מסודרים האיברים הפנימיים בתוך הגוף ומה הקשר ביניהם. מידע זה נצרך להבנת המצב הבריאותי של הבהמה שנועדה למאכל: מהו איבר פגוע ומה לא. כדי להבחין בין בהמה כשרה לטריפה, היה צורך להכיר את המחלות השונות, כאלו שנבעו ממאכלים או מפגיעות אורגניות אחרות. ידע זו היווה צעד אדיר בידיעה האנטומית של גוף האדם, שכן המבנה הבסיסי של הבהמה והאדם הוא דומה: לב, ריאות, קיבה, כבד, טחול וכליות.

יתרה מזאת, גם הלכות מליחה תרמו לבריאות הציבור היהודי, בכך שמבלי-דעת השימוש במלח, שמהווה אחד מאמצעי החיטוי החזקים ביותר, לא רק הכשיר את הבשר מבחינה הלכתית אלא אף ניקה אותו, במידה רבה, מן החיידקים והזיהומים. גם הנוהג המקובל במטבח היהודי שלא לאכול בשר ודגים אלא לאחר תהליך עיבוד כלשהו – בישול, צליה, מליחה, כבישה, תרם ליתר השתמרות ממחלות.

שימוש מושכל במים נקיים וחמים, אם לצורך טהרה במקוואות ואם לצורך רחיצה לכל הפחות פעם בשבוע לקראת שבת ולכיבוס הבגדים בתדירות גבוהה לכבוד שבת, הביא לרמה סניטרית גבוהה מאד[7] ושונה לגמרי מן הסביבה הנכרית.

ליהודים היו גם מסורות של רפואה מונעת, למשל, הלכות דרך ארץ באכילה[8], נטילת ידיים לפני הארוחה, רחיצת ידיים "מים אחרונים" לאחר הארוחה.

אצל האירופים לא היו מסורות מחייבות כאלה. מכיוון שגם האוכל וכך כל שאר הדברים היו במחסור יחסי, נהגו לנצל כל הזדמנות לתזונה, לביגוד ולמגורים. למשל, אם מתה בהמה – ברור שהיו משתמשים בה למאכל – נא, מבושל למחצה או צלוי. לא היה זה משנה מה סיבת המוות – מזקנה, מחלה או שנפלה טרף לדב או זאב שהתקרב מדי אל העדר. בהמות או חיות-יער שניצודו שימשו מקור לבשר למשך מספר ימים, בזמן שתנאי שימור הבשר היו בלתי-נאותים לגמרי.

ההזדמנות לאכול בשר לשובע גרמה לאכילה גסה ולוותה בשתיית שכר מרובה. מכיוון שהזדמנויות כאלה היו די נדירות, אכילה ושתיה מופרזת גרמו לבעיות עיכול קשות, והפרו את האיזון התזונתי הסביר שגוף האדם זקוק לו.

בעיני הנכרים, ביחוד השליטים והמלכים שהתוודעו לרמת חיים גבוהה יותר בקרב המוסלמים, היהודים היו המועמדים האידיאליים למילוי תפקיד הרופאים. אכן, אנו מוצאים שחשובי החכמים שידיעתם בהלכה וכשרונם הטבעי הבליטו אותם גם בקרב קהילתם, עסקו במקצוע הרפואה לפי דרישת השליטים הנוצריים.

1. קלונימוס היה שם שנעשה מפורסם בין יהודי אירופה. לאחר מכן שינו את השם לקלמן. מקור השם ממילה יוונית: קלו – פירושו טוב. קלונימוס – איש טוב, איש נאה.

2. המעבר לשימוש בשטרות נייר ומטבעות ממתכות זולות התרחש בפועל בכלכלה העולמית רק בתחילת המאה העשרים. עם זאת, גם היום הבנקים המרכזיים ברוב המדינות מחזיקים בכמויות גדולות מאד של מטילי זהב האמורות לגבות את ערך השטרות ולהעניק יציבות למסחר.
3. דברים כג, כא: "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה' א-להיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה".
4. האיסור על לקיחת ריבית על ידי הנוצרים לא חל על הכנסיה כמוסד, מפני שהיא לא אישיות אלא ארגון על-אנושי.

5. בשנת 1965 ביטלה הכנסיה הקתולית את ההאשמה הכוללנית הזאת.

6. בעיות אלה ליוו את אוכלוסיית אירופה במשך אלף שנה, ועוד בתחילת המאה העשרים בעקבות מלחמת העולם הראשונה, אירופה נשטפה במגיפות טיפוס וכולירע, שנגרמות על ידי כינים ותברואת גוף ירודה. רק במאה התשע עשרה הובן הקשר שבין אוכלוסיית החיידקים שבמים והנוזלים לבין המחלות, ואף נמצאו האמצעים היעילים כמו הרתחה וחיטוי בכוהל כדי להפחית את אוכלוסיית החיידקים בנוזלים. אולם, אמצעים אלה לא פתרו את הבעיות הכלליות של סביבה עירונית וכפרית נטולת מערכות ביוב וניקוז מסודרות ומפעלי מים נקיים ומסוננים. על הבעיה האסטטית שנבעה מתנאי תברואה גרועים ניסו להתגבר בקרב האצולה ובעלי הממון על ידי הזלפת בשמים ומי קולון שטשטשו במידת-מה את סרחון הגוף המזוהם. אבל כאשר הובן שהבעיה העיקרית היא לא בתחום האסטטיקה אלא שאלה של חיים ומוות נעשה מאמץ ציבורי ממלכתי אדיר כדי לרשת במערכות מים מסודרות את הערים הגדולות ולאחר מכן עיירות וכפרים.
7. לענין רחיצה עיין בשו"ע סי' רס. ולענין כיבוס בגדים עיין בשו"ע סי' רמב.
8. מתוך מסכת דרך ארץ רבה: "לא יאכל אדם עד ארבע שעות ולא ירחץ בבית המרחץ עד ארבע שעות. חמין – רובן קשה לגוף ומיעוטן יפה. יין – רובו קשה לגוף ומיעוטו יפה" (פרק ה). "לא יפרוס אדם פרוסה על גבי קערה, ולא יקנח אדם בפרוסה את הקערה, ולא ילקט אדם פרורין ויניחם על גבי השלחן, מפני שהוא ממחה דעת הבריות. ולא ישך אדם מפרוסה ויחזירנה לתוך הקערה, וכן לא ישך אדם מפרוסה ויתננה לחברו, לפי שאין דעת הבריות שוות. ולא ישתה מן הכוס ויתננה לחברו מפני סכנת נפשות… חמישה דברים אמר רבי: אין מניחין בשר חי על גבי הפת, ואין מעבירין קערה על גבי פת, ואין זורקין את הפת, ואין סומכין קערה בפת, ואין יושבין על האכלים, מפני שממעטין את האכלים" (פרק ז).