תקופת השופטים

תקופת יהושע מסתיימת בחלוקת הארץ לנחלות באופן עקרוני, חלוקה שמתבססת על ההצלחה הראשונה והמיידית של הכיבוש. לכיבוש יש צד של תפישת מקומות אסטרטגים ושליטה צבאית, אך יש גם צד של התיישבות ושליטה ממשית בקרקע. בגלל התפישה האסטרטגית הושם דגש על כיבוש והאחזות ברכסי ההרים. לעומת זאת, העמקים, שפוריים יותר מבחינה חקלאית, נותרו – בחלקם הגדול – בידי האוכלוסיה המקומית של עמי כנען. עמי כנען, שלא הצליחו להדוף את הכיבוש הצבאי של יהושע ונסוגו, וחלקם כרתו ברית כניעה כדי לא להפסיד במלחמה, התנערו משלטון ישראל לאחר מותו של יהושע. כך נוצרו מוקדים מקומיים של התנגדויות עמי כנען לבני ישראל. כלומר, היו כיבוש ושליטה צבאית עקרונית בשטח, וחלוקה עקרונית לנחלות, אבל הגיעה תקופה לא קלה של תגובת עמי כנען. בידי הכנענים היו הנכסים הכלכליים, וגם תרבותם החומרית היתה גבוהה יותר משל עם ישראל, למשל בתחום עיבוד המתכות, ברונזה וברזל. זהו ענין חשוב הן לחקלאות והן למלחמה, מכיוון שמחרשת ברזל טובה יותר ממחרשת עץ, ונשק מתכת יעיל יותר מסוגי נשק אחרים.

תגובת עמי כנען מתמשכת, ועם ישראל לא מצליח להכניע את מוקדי ההתנגדות הללו במשך דורות רבים. זו היתה בעיה בטחונית וכלכלית, כי בגלל השליטה בעמקים הפוריים יכלו הכנענים להתמיד בהתנגדותם לעם ישראל.

הפיצול השבטי בישראל

הפיצול השבטי בעם ישראל החליש את כח הכיבוש. לכאורה, קיים כאן פרדוקס. מחד גיסא, התוצאה של הצלחת הכיבוש היא חלוקה לנחלות, וכל שבט יכל לשבת בנחלתו. מאידך גיסא, בגלל החלוקה לנחלות ויצירת הענין המקומי של כל שבט בנחלתו, נחלש שיתוף הפעולה הבין-שבטי כלפי האויבים מבחוץ. נוצרו אינטרסים שבטיים מקומיים, גם ברמה הכלכלית – כגון האחזות בקרקע וניצולה – וגם ברמה הפוליטית, דהיינו איזה שבט יהפוך להיות השבט המוביל. כל אחד מישראל נאמן הן לעמו בכלל, והן לשבטו בפרט, ולכל שבט יש הנהגה משלו. זקני השבט היו גם ההנהגה הציבורית-חברתית וגם ההנהגה התורנית. הם היו השופטים בתוך השבט, ששפטו על פי חוקי התורה, וייצגו את המסורת.

הבעיה המרכזית בימי השופטים, שנגרמה כתוצאה מהפיצול הנזכר, היתה היווצרותן של מיני-זהויות. היתה זו בעיה עמוקה מאוד, שאליה התווספו שאר הבעיות הכלכליות והצבאיות של התקופה. עם ישראל היה עם חדש, עם שהקשרים הפנימיים בין חלקיו קיימים, אך הם רופפים, מעורפלים ולא מעוצבים. זהו עם, שלא נתן ביטוי פוליטי ראוי לזהותו הכוללת. כלומר, אין ממלכה ישראלית בפועל. לאמיתו של דבר, השלטון היציב הוא השלטון השבטי, ורק מפעם לפעם, כאשר התעוררה בעיה צבאית או בעיה אחרת, קם שופט כולל שהתקבל על כמה שבטים. השופט הוא לא צורת שלטון קבועה, אלא פתרון לבעיה מסויימת . זהו שלטון ארעי מיסודו. השופט עצמו סובל מאותה ארעיות, מפני שהקריטריונים לבחירת שופט משתנים מפעם לפעם. חז"ל דרשו את הפסוק הראשון במגילת רות: "ויהי בימי שפוט השופטים" – דור שהיה שופט את שופטיו[1]. זוהי דרשה לגנאי, כלומר השופט לא נהנה מאשראי שלטוני בלתי מוגבל ויציב, אלא היה נתון לבקורת מתמדת, כאשר הקריטריונים לבקורת הזו השתנו מדי פעם. השופטים היו צריכים להישפט, דהיינו נבחרו על פי שיפוט הציבור וזקני השבטים, כאשר השיפוט הזה נבע מבעיה קונקרטית שהיתה באותו הזמן, ושהיה הכרח לפתור אותה. ניתן לומר, שלא היתה זהות שלטונית-משטרית-פוליטית ברורה לשבטי עם ישראל.

הזהות הרוחנית-דתית

בעיה קשה נוספת היתה בעיית הזהות התרבותית, שבאה לידי ביטוי בהתמודדות עם העבודה זרה. בעת שהותו במדבר היה עם ישראל נטול השפעות חיצוניות, כאשר החוויה הדתית-רוחנית המרכזית היתה מעמד הר סיני ונתינת התורה לעם ישראל, מנהיגותו של משה ונבואתו. כאשר עם ישראל נכנס לארץ, הוא נחשף, בבת אחת, למציאות של עמים שונים, דתות, פולחנים וערכים שונים, והיה צריך להתמודד עימם. כעת, מעבר לשאלת הזהות הפנימית והליכוד הפנימי של השבטים כעם – שגם כאן היתה בעיה של טשטוש הזהות כזהות לאומית ופוליטית – נוספה התמודדות עם הזהות התרבותית של עמי הסביבה. גם בהתמודדות זו היו עליות וירידות והיתה ארעיות מתמדת. הביטוי לארעיות זו בארעיותו של המשכן. הוא נדד ממקום למקום: לגלגל, לשילה, לגבעון ועוד[2]. שנית, מרכזיותו של המשכן השתנתה מתקופה לתקופה, משופט לשופט. לפעמים כמעט שלא פוקדים אותו, ונראה כאילו שהמשכן נעזב. חז"ל דרשו שכאשר אלקנה, אביו של שמואל הנביא, היה עולה למשכן, הוא היה עובר ממקום למקום ומעורר את האנשים שיעלו איתו למשכן[3]. זהו ביטוי להזנחת המשכן, ונראה כביכול שעבודת ה' נזנחה. הוקמו במות, שהיוו פתרון טוב יחסית, כי הן הוקמו לאלוקי ישראל. היה זה נסיון למצות את ענייני הרוח, הקדושה והדת במקום המגורים בלא להיטלטל למקום רחוק שמאחד את כולם. המשכן ארעי ונודד, ולכן גם ערכו הופך להיות ארעי.

הקצה הרחוק ביותר של בני ישראל היו אותם אנשים שעבדו עבודה זרה ולמדו מעמי כנען. הם ראו שהכנענים מצליחים יותר, עשירים יותר, יודעים לעבד את הקרקע, לבנות בתים ולעבד מתכות. הכנענים הודו על הצלחתם לאליליהם, ולכן אותם אנשים מעם ישראל שרצו להצליח כמותם, הלכו בדרכיהם. כלומר, ההגדרה ההלכתית עצמה שלא ללכת בדרכי הכנעני[4] מצביעה על הסיבה והשורש לעבודה זרה. זו לא היתה נטיה פילוסופית-אמונית עמוקה, אלא לימוד פשוט של איך מצליחים להתמודד כאן, במקום הזה, עם הבעיות שעל הפרק. אם רואים משהו שמצליח, הרי שהוא מהווה דוגמא לחיקוי, לומדים ממנו וממילא הולכים בדרכיו.

המלחמות כחיכוך תרבותי

מלחמות בלתי פוסקות בצפון-מזרח הארץ ובדרום-מערבה עם מובלעות כנעניות, שנותרו מזמן הכיבוש, ואח"כ עם אויב חדש, הפלישתים (אולי מלשון פלישה), גויי הים, שמהווים סכנה ובעיה צבאית עד סוף מלכות דוד, הפגישו את עם ישראל עם תרבות גבוהה. יש להם שלטון מסודר ותרבות חומרית גבוהה של יישוב, עיבוד מתכות, ספנות, עיבוד קרקע וערים בצורות. הם כובשים את רצועת ערי החוף מעזה עד יפו, ודוחקים את רגלי שבט דן ממקומו המקורי (על שמו נקרא גוש דן של ימינו). שבט דן פונה צפונה, לאיזור נחל דן, ומחפש לו נחלה חדשה. הפלישתים גם דוחקים דרומית יותר את רגליהם של שבט יהודה. עזה, אשקלון, אשדוד וגת היו ערים שגבלו בנחלת שבטי יהודה ושמעון. מצפון-מזרח נלחמים בישראל העמונים, שהיו עם חזק, ודוחקים את רגליהם של השבטים הצפון מזרחיים.

דמויות השופטים

על רקע הבעייתיות הרב-שכבתית הזו, הצבאית, החקלאית – כלכלית, התרבותית – דתית, מופיעים השופטים, שהם בעצמם דמויות שונות מאוד זו מזו – לעיתים באופן קיצוני – מבחינת קווי האופי האישיים ואופן הפעילות. חז"ל הישוו שני שופטים משני הקצוות – האחד הוא יפתח, והשני שמואל – בכך שהדגישו את המשותף, את סמכותו של השופט: "יפתח בדורו כשמואל בדורו"[5]. יפתח הגיע ממקום מפוקפק מאוד, שבאירוניה נקרא בספר שופטים "ארץ טוב"[6], וברור שהוא עומד בראש קבוצה של שכירי חרב, המתפרנסים לפי הערכים של "ארץ טוב". מתברר, לצערם של זקני השבטים, שהם האנשים המאומנים ביותר במלחמה ובקרב. אמנם בהתחלה גרשו את יפתח, משום שאנשים כמוהו אינם רצויים בימי שלווה ושלום, אך כעת זקוקים לו ולחייליו כדי להושיע את ישראל. כך יפתח הופך להיות שופט. כלומר, לפי המצב העכשווי, הוא האיש הנצרך באותה תקופה, ולכן ניתנים לו כלי השלטון. לעומתו משווים חז"ל את שמואל, שהורתו ולידתו בקדושה, וחינוכו במשכן, אצל עלי הכהן. שמואל הוא איש רוח גדול מאוד, נביא, שופט וחכם, וכל ימיו קודש לטובת האומה. בין שני הקצוות האלה, שמואל ויפתח, עומדים כל שאר השופטים, מבחינת אפיונם האישי.

שמשון הגיבור, למשל, גם הוא נזיר מלידתו, כשמואל, אך יחסיו עם הפלישתים, ובעיקר עם בנות פלישתים, לא מתאימים להתחלת הקודש שלו, ובגלל זה הוא נופל. הוא חייל נפלא, בעל כח אישי רב מאוד וכושר מנהיגות. הוא נוקם את כבוד ישראל, אך מסכת חייו היא מסכת חיים בעייתית. הוא מסיים את חייו במעשה גבורה אדיר – כאשר הוא שבוי ועוור, אך לא משלים עם ההשפלה. הוא נוקם ומפיל את כל המבנה על יושביו, שרוצים להשפיל אותו ולהציגו כשלל. הוא דמות מאוד מורכבת. דמותו של שמשון מייצגת באופן הקולע ביותר את תקופת השופטים, את הזהות המפוצלת, מצד אחד את השאיפות הגדולות – "דור ששופט את שופטיו"[7], ומאידך גם את הרמה הלא גבוהה של החיים בפועל. מחד גיסא, קיימת התמודדות עם תרבות זרה ושאיפות של השתלבות בחיים, ומאידך קיים רצון ליחוד עצמי. ישנו לימוד חיובי מן הגויים, אך קיים גם לימוד של הדברים השליליים. אצל שמשון קיימת קדושה ונבואה ישראלית מובהקת, אך יחד עם זאת ישנה הסתבכות, אפילו אינטימית של אהבה עם בנות פלישתים. זוהי דוגמא מובהקת לכך שהתרבויות הזרות מצליחות לחדור לתוככי החיים: גבורה אדירה וקדושה בד בבד עם חולשה אדירה, חוכמה מעורבת בתמימות. חידתו של שמשון, "מעז יצא מתוק"[8], מבטאת חכמה בשפות רבות עד היום. בימי השופטים קיים קושי להציג זהות ברורה, זהות תרבותית, פוליטית, צבאית ולאומית. יש קושי לאחד את הכל לזהות מסויימת אחת.

מדגם של אחדות במדבר לממשות של פיצול בארץ

כאשר עם ישראל היה במדבר, הכל היה ברור: הערכים, האידיאות וגם המבנה מסביב למשכן. כל שבט חנה על דגלו ועל מקומו, אך ההליכה היתה ביחד על פי ה'. היה זה מבנה, שמבחינה עקרונית ייצג את התבונה, השוויון והיחודיות של כל שבט. המרכזיות של המשכן ושבט לוי, שביטאה את המרכזיות של הרוחניות בישראל, הובלטה במבנה של מחנה ישראל. המשכן היה הגורם המאחד בתוך המבנה בעל ארבע הקצוות ובעל ארבע הקבוצות של שלשה שבטים. המשכן מאחד את העבר, ההווה והעתיד, את כל הקצוות השונים, את הסיפורים על האבות ואת המצוות.

להבדיל מתקופת המדבר, תקופת השופטים, שנמשכה כ- 400 שנה, היא ירידה הדרגתית מהמצב הגבוה, הברור והמובנה מאוד, למצב של פיצול, פיזור, טשטוש וחולשה. זוהי תקופה של גלי התעוררות והתאחדות, אך רק לזמן קצר. זוהי תקופה של ארעיות ונדידה. נראה שתקופת המדבר היתה תקופה של נדידה בפועל, ותקופת השופטים היא תקופה של נדידה מבחינת הזהות, כלומר בני ישראל יושבים בארץ אחת ולא עוברים ממקום למקום, ובכל זאת יש נדידה. המרכז עובר ממקום למקום ומשבט לשבט; המשכן עובר ממקום אחד למשנהו; גם הבעיות עוברות ממקום למקום, פעם המלחמה בצפון, ופעם המלחמה בדרום, לעיתים יש בעיות עם הכנענים, ולעיתים עם הפלישתים או העמונים. אין מרכז.

גם מבחינה רוחנית קיימת בעיית טשטוש ופיזור. לפעמים יש התעוררות והתאחדות – על ידי נבואה או אירועים קשים המחזירים את העם בתשובה לאמונה באלוקי ישראל ושמירת המצוות, אך אח"כ שוב ישנה ירידה והתרחקות.

התקופה הארוכה הזו היא תקופה של התבשלות והתנסות של חיים ארציים, של התמודדות בפועל עם בעיות כלכלה, פוליטיקה, מלחמה ואחדות לאומית. נחשפות בעיות חריפות מאוד, כגון סיפור פילגש בגבעה, של מלחמת דמים חסרת פשרות ביו השבטים, שכמעט מחתה שבט שלם מישראל, לעומת פייסנות כלפי הכנענים שנותרו והשלמה עם קיומם תוך הפניית עורף לצו העקרוני של כיבוש הארץ.

לקחי תקופת השופטים

בהקדמה לספר שופטים בסדרת "דעת מקרא" כותב פרופסור אליצור ז"ל שהשבטים נצטוו להלחם מלחמת חורמה בכנענים, וכאשר לא עשו זאת, פרצה מלחמת חורמה בין השבטים. כלומר, נוצר מצב הפוך של השלמה עם האויבים ומלחמה בין השבטים. במקום מצב של "איש את רעהו יעזורו" וילחמו יחדיו נגד האויב, נוצר מצב של מלחמת אחים. כאשר יש טשטוש בערכים, ולא יודעים מיהו האויב ומיהו האוהב, היכן הצדק והיכן העוול, הדברים מתהפכים, גם אם לא רוצים בכך.

תקופת השופטים מכינה את העם לתקופה הבאה, לתקופת המלוכה. שמואל, השופט האחרון, הוא המעבר בין שתי התקופות. כל ההכנה הארוכה של תקופת השופטים הביאה לכך שהעם רצה באחדות, בזהות ברורה ובמשטר מגובש, אך רצון זה לא עלה בגלל ראיית העתיד, החזון והערך, אלא בגלל תוקף הצורך, העייפות והקושי. היה זה נסיון לפתור בעיה, ולא נסיון לעצב מדינה שתהיה מדינת מופת. מסיבה זו סמל האחדות, שהולך ומתבקש ונתבע מידי שמואל, הוא מלך. העם לא מבקש מקדש או נבואה. העם רוצה מלך "לשפטנו ככל הגויים"[9]. כאשר שמואל שומע את בקשתם, הוא מתאר את המלוכה בצבעים עזים וקשים. הוא אומר להם שהמלך ימשול בהם, יקח מהם את נחלותיהם וישליט את מקורביו עליהם. שמואל לא מבטיח טובה, צדק או חסד, ואעפ"כ העם רוצה מלך ככל הגויים. ולמרות שהיו מלכים גדולים, מנהיגים טובים, חכמים ופקחים, התודעה הלאומית היתה של מלך ככל הגויים. ובאמת, בכל תקופת בית ראשון העם מושפע מהבעייתיות של תקופת השופטים. הנסיון להתאחד על בסיס לא יהודי, שלא על בסיס התורה, אלא על בסיס של 'להיות ככל הגויים', לא מצליח. ולמרות אישיותם של המלכים הגדולים, הם לא הצליחו לשנות את המצב הזה מעיקרו.

ניתן לומר, שהבעיה המרכזית של אלף השנים הראשונות לאחר יציאת מצרים ועד חורבן הבית הראשון היא בעיית הזהות באופן העמוק שלה: במה אנו שונים, לא רק מפני ששפתינו שונה ומוצאינו שונה, וממילא אנו רוצים מסגרת פוליטית, צבאית וכלכלית שונה – זה לא מספיק. עניינה של תורה לא מופיע בעוצמה מתאימה. אמנם, יש עוצמות גדולות מאוד של הנבואה, אך היא נתפשת כדבריהם של הנביאים, כמו שבית המקדש שנבנה בירושלים נתפש כפעולתם של המלכים, כגון מקדש שלמה, שנתפש ע"י העם ככלי להאדרת מלכותו של שלמה. הזהות העצמית, המיוחדת והשונה של עם ישראל לא התבררה מספיק. העם התייחס לנבואות כנבואות לאותה שעה בלבד. התיקון למצב זה הגיע רק לאחר חורבן הבית הראשון, כאשר במרכז ההוויה הלאומית, בגלות בבל, אין יותר ארץ, מדינה, מלך ואפילו מקדש במובן של פולחן. נשארת רק התורה. וכאן צריכה להיות ההכרעה ההיסטורית: האם גורלו של עם ישראל, לאחר כאלף שנות קיום, יהיה כגורלם של עמים אחרים לאחר אלף שנות קיום, כמו הפלישתים, העמונים, האמורים שנעלמו, או שהוא לא יעלם ויתקיים. ואם יתקיים – אז כיצד יתקיים, שהרי כבר פגעו בו בכל התחומים: אין לו ארץ, הנהגה, מדינה, מקדש או מלך. במצב זה נוצרת הזהות שהיהודי זה התורה, והתורה הינה היהודי.

המסר העיקרי של תקופת המדבר היה "ממדבר מתנה" – שזו התורה[10]. לאחר הכניסה לארץ מקומה של התורה הוצנע, לא היה מרכזי. מעמדה של התורה לא היווה בסיס לקיום היהודי בתקופת השופטים. אותה ארעיות הסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון. אנו רואים שפירושה של אותה ארעיות בישראל הוא ארעיות ערכית-מוסרית, ארעיות פוליטית הגורמת לפיצול ולהפרדות, ארעיות של אחדות לאומית וארעיות במידת ההצלחה בשדה הקרב. נסיונות התיקון על ידי הנביאים והמלכים לא הצליחו. אמנם, הם הותירו מורשה נפלאה לדורות, אך בזמנם הם לא הצליחו כל כך. כל אותן דרישות למלך, למדינה, להצלחה כלכלית ואחדות לאומית צריכות היו לנבוע מן הקודש, דהיינו מהתורה. כל הערכים הללו הם ראויים וטובים, אך בישראל הם צריכים לנבוע מהיחוד הישראלי, ולא ככל הגויים. ערך הנובע ממדיניות של 'ככל הגויים', הופך להיות ארעי, והוא עתיד לחלוף, ככל הגויים.

[1]. בבא בתרא טו, ב.

[2]. זבחים קיח, ב: "כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב, כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון, וכתיב: ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה'".

[3]. קהלת רבה ה, א.

[4]. ויקרא יח, ג.

[5]. ראש השנה כה, ב.

[6]. שופטים יא, ג.

[7]. בבא בתרא טו, ב.

[8]. שופטים יד, יד.

[9]. שמואל א' ח, ה.

[10]. עירובין נד, א: "אמר רב מתנה: מאי דכתיב וממדבר מתנה – אם משים אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו – תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו". ובנדרים נה, א.