בין ראשונים לאחרונים

המגיפה השחורה

ארוע קשה ביותר ארע בשלהי תקופת מסעי הצלב באירופה, באמצע המאה הארבע-עשרה למניינם (במאה השניה לאלף השישי) – "המגיפה השחורה" או "הדבר השחור" היתה זו התפשטות מחלה שעד היום לא ברור אם היתה זו מחלת הכולירע, הטיפוס, האבעבועות השחורות או מחלה אחרת. יתכן שבהפרש של שנים אחדות היו התפרצויות של מחלות שונות, ולכן נשארו תיאורים של תסמינים שונים בתעודות של אותה תקופה. המגיפה התפשטה במהירות מארץ לארץ, והתחדשה כל כמה שנים. היא הטילה שמות גם בצלבנים שהגיעו לארץ ישראל ומשם התפשטה גם למצרים ולארצות הים התיכון האחרות. במשך שני דורות השתוללה המגיפה, ותוצאותיה היו קשות ביותר: בין מחצית לשני שליש מאוכלוסיית אירופה מתו במגיפה! ישובים ננטשו, משקים חרבו, אלפי פליטים נדדו בדרכים מוכי אימה, נושאים בגופם בלא-דעת את הנגיפים, וממשיכים להפיץ את "המוות השחור" [1].

המוסלמים ראו במגיפה זו, שניחתה על אירופה הנוצרית בעיקר, עונש מן השמים, שנועד לעצור את גלי הצלבנים. הנוצרים, אף הם נתנו פירוש דתי לזוועות המגיפה. רבים ייחסו את זה לחטאי תאוות הבשרים, חמדת הממון ושפיכות הדמים שהיו נחלת חיי היום-יום בחברה האירופית. מטיפים סגפנים קראו לעם לחזור בתשובה, לצום, לייסר את עצמם, את גופם ואת נפשם, לפרוש מחיי חולין ולהתנזר מהוויות העולם. דרכי אירופה מלאו יחידים וקבוצות שקיבלו על עצמם נדרי נזירות וסיגופים קשים ביותר, ייסרו עצמם בלבישת בדים גסים, בהצלפות שוט מתמידות על גבם ועל חזם עד זוב דם, בצומות ובעינויים קשים. ברור שפעולות אלה לא רק שלא עצרו את המגיפה, אלא גרמו ליתר התפשטותה, על ידי כך שהחלישו רבים מבחינה פיזיולוגית ונפשית, ואף הביאו למגע בין אנשים חולים זבי דם לבין אנשים בריאים שנקרו בדרכם, השתחוו להם אפיים ארצה, נגעו בגופם המיוסר – ונדבקו במחלה.

כמובן שהמגיפה פגעה גם ביהודים, שחיו באותם המקומות ובערך באותם התנאים, אך התמותה באיזורים היהודיים היתה נמוכה באופן יחסי.

היו לכך מספר סיבות:

1. חוקי היגיינה בסיסיים: היהודים התרחצו פעם בשבוע לקראת שבת, ובדרך כלל במים חמים.
2. אכילת בעלי חיים בריאים, שכן בעל חיים חולה הוא טריפה. כמו כן היהודים לא אכלו בשר נא אלא מבושל, כלומר, המים והמאכל הורתחו. האכילה באופן זה מיעטה את כמות החיידקים החיים בתוך המאכלים.
3. כמות הרופאים היהודיים ומיומנותם.
4. המגע בין היהודים לשאר האוכלוסיה היה מזערי, מפני שהחיים היהודיים היו בדרך כלל במסגרת הקהילה ברובע המגורים המיוחד ליהודים.

בריאותם היחסית של היהודים והשתמרותם מן המוות עוררה את תמיהתם של הנוצרים, ונדמה היה שנמצאה הסיבה האמיתית למגיפה: היהודים גרמו למחלה בכך שהרעילו את בארות המים. הביטוי "מרעילי בארות" [2], בשורשו נוצר נגד היהודים. התפיסה היתה שהמחלה מתפשטת על ידי המים, וככל הנראה היה זה באמת נכון, אלא שמסיבה שלא הובנה אז. הם חשבו, לפי הדגם המוכר של המסת רעלים מינראליים או צמחיים במים וגרימת נזק על ידי שתיית המים המורעלים. טכניקה זאת של פגיעה באויבים היתה מקובלת ביותר באותם הזמנים. לכן, נדמה היה שגם המחלה הנוראה הזו היא תוצאה של תהליך דומה. לאמיתו של דבר הסיבה היתה פשוטה: לא היתה כל הפרדה בין מי ביוב למי שתיה. באותו מקור מים (נהר, נחל, אגם, מעיין, בריכה, באר) היו מכבסים את הבגדים, שופכים את השפכים, צדים דגים ולוקחים מים לשתיה ולהשקיה. מובן שמקורות המים היו מזוהמים וגרמו להתפשטות הזיהום, אלא שהנוצרים חשבו שיש מישהו שמרעיל את הבארות בזדון, ומי יכול לגרום לנגע כזה? אויבי האל ואויבי האנושות, נציגי השטן עלי-אדמות, אלה שכבר רצחו את האל בעבר – היהודים! יש להנקם מהם ובכך לרצות את האל הצלוב. כל האימה, כל הכעס והזעם נתמצו בהתפרצות פרא של ההמונים הנוצריים משולהבי המטיפים נגד היהודים. נהרות דם יהודי נשפכו בפרעות שערכו הגויים נגד היהודים ברחבי אירופה כולה ובמיוחד בקהילות היהודיות הוותיקות ומרובות האוכלוסין באשכנז וצפון צרפת.

בשונה מתקופת מסעי הצלב, כאשר השליטים לא היו בעד הריגת יהודים, ואף ניסו להגן על היהודים או, לכל הפחות, להחזיר אותם למקומם הקודם ולשקם את קהילותיהם על ידי הנחות במיסים או הקצאת שטחי קרקע לבניה, לאחר המגיפה השחורה גם השליטים היו אחוזי אימה מיסטית מפני האויב הבלתי-נראה – המגיפה – וקיבלו את סברתם של קנאי הכנסיה שמכה זאת באה בעוון היהודים הכופרים. במסעי הצלב המצב היה ברור יותר, מפני שידעו מיהם הרוצחים השודדים והפורעים, אך כאשר ראו במגיפה מעין "אצבע אלוקים" האשימו את היהודים[3].

כחמישים שנה לאחר מכן, באמצע המאה הארבע-עשרה, אנו מוצאים ציטוטים של חכמי אותו דור שראו עצמם כפליטי המאורעות הקשים האלו. באירופה שלאחר המגיפה השחורה, קמה שורה של חכמים חשובים ביותר, מהרי"ל[4], מהר"י וויל[5], מהרי"א[6], מהר"י ברונא[7]. המהרי"ל היה עוד ממגנצא, הקהילה החשובה והוותיקה ביותר של יהדות אשכנז. חלק מן החכמים עוברים למרכז אירופה ומקימים שם מרכזי תורה חדשים. הם עזבו את צרפת ואת צפון גרמניה לכיוון אוסטריה ("אוסט" פירושו בגרמנית – מזרח. אוסטריה נמצאת מזרחה מן האמפריה הצרפתית). יהדות אשכנז עברה במשך מאות שנים מקהילות איטליה דרך הרי האלפים לצרפת הגדולה, כולל גרמניה, וכעת משם למרכז ומזרח אירופה. הגירוש מאנגליה ומצרפת גרם ליהודים לחפש מקומות חדשים. על כן הדור החדש של החכמים רואה עצמו כדור יתום, עקור ממקומו הישן והרגיל, וזה מתבטא בפסקיהם: 'הקדושים הגדולים שהיו לפני הפרעות יכלו לפסוק, הם היו כאריות, ואילו אנו כיתומים'. הם ראו עצמם כדור עני בתורה, ועל כן ראשוני ההיסטוריונים היהודיים, גרץ ויוסט, כתבו שהיה זה דור חששן שלא העז לחדש חידושים. אך אין זה מדויק לגמרי. חכמי אשכנז אלה כתבו, פסקו וחידשו בפועל דברים רבים, אלא שתחושתם היתה קשה מאד, תחושה של חורבן בתי מדרש שהתקיימו מאות שנים[8], למשל, בית המדרש במגנצא הוקם כשני דורות לפני רבנו גרשום מאור הגולה, ממנו יצאו בעלי התוספות, והנה הכל נחרב ונעלם. המהרי"ל ממגנצא כינס מנהגים עתיקים רבים בספרו וכך אנו יודעים כיום על הרבה ממנהגי חכמי אשכנז הראשונים. הוא ראה עצמו כפותח תקופה חדשה, התקופה שלאחר החורבן. שני דורות לפניו חיו אחרוני בעלי התוספות, וביניהם לבינו חורבן הקהילות במגיפה השחורה, ולכן ייסוד מרכזי תורה חדשים לאחר החורבן ולאחר פרק זמן ממושך, יש בו כדי התחלה של תקופה חדשה – תקופת האחרונים.

שיקום והתחדשות

המשימה העיקרית, שעמדה בפני עמי אירופה ומלכיהם לאחר המגיפה השחורה ותוצאותיה ההרסניות, היתה שיקום החיים החברתיים, המדיניים והדתיים. זה המעבר מימי הביניים אל הזמן החדש. המוסדות שמתוכם צמחו השינויים החלו את דרכם עוד לפני המגיפה השחורה כבתי ספר לחוק הכנסייתי הנספחים אל המנזרים החשובים באירופה – אלו האוניברסיטאות. הצורך הדחוף של שיקום החיים והסדר החברתי והכלכלי הבליט את תועלתם של בוגרי האוניברסיטאות אשר באו בדרך כלל ממעמדות נמוכים של בעלי מלאכה וסוחרים עירוניים, אבל הצטיינו בידיעותיהם ובאופיים החזק ורצונם להגיע למעמד יותר מכובד בחברה. אנשים אלה היו כוח העזר המתאים ביותר לשליטים, מפני שמצד אחד, הם לא היוו אופוזיציה מיידית, כמו בני האצולה הגבוהה, ומצד שני היו להם כישורים ומוטיבציה לבנות משטר חזק, שיספק ערובה מעמדית להם ולבניהם אחריהם. תכנית הלימודים באוניברסיטאות הורחבה ללימודי "שבע החכמות" [9], מעבר ללימוד המשפט והתיאולוגיה הנהוגים קודם לכן. לראשונה בתולדות אירופה הנוצרית החל להווצר מעמד של פקידים שמשקלו הלך וגבר במשך כל מאות השנים מאז ועד ימינו. משמעותו המהפכנית של שינוי זה בכך שניהול המדינה והחברה עברו מידי המלך והאצילים בעלי האחוזות לממסד ביורוקרטי המתנהל על פי כללים מוסכמים והמספק יציבות משפטית, כלכלית וחברתית למשטר ולמדינה. מעמד חדש זה לא נבנה יותר על אדני השושלתיות, אלא על בחינת הכישורים ותכונות האופי האישי של האדם המועמד לתפקיד. כך, מתוך דאגת השיקום של החברה לאחר אסון המגיפה השחורה, נולד החידוש המהותי במבנה החברה וחלוקת התפקידים והעוצמות שבה, שהוביל למדינה צנטרליסטית הנשלטת על ידי מלך אבסולוטי שנעזר במנגנון פקידותי. התהליכים הללו באו לידי ביטוי ממשי בתחום המשפט והממשל המסודר. הרבה יותר חוקים נכתבו, נשמרו בבתי משפט קבועים. הוקמו הרבה יותר אוניברסיטאות לצורך הכשרת כוחות הממשל הפקידותי החדש – המדינה נזקקה יותר למשפטנים ופקידים מאשר לאנשי כנסיה. האוניברסיטאות מתפתחות למוסדות לימוד עצמאיים ומנותקים מן הכנסיה, אף שלכנסיה יש עדיין פיקוח על תכניות הלימודים והתנהגות התלמידים בהן. אמנם, למדו שם גם תיאולוגיה, אך אין אלו מוסדות כנסייתיים מובהקים.

מסגרות החיים היהודיים באירופה נפגעו קשות על ידי המגיפה השחורה באופן ישיר, ועל ידי התגובה הנוצרית העויינת והאכזרית למגיפה הזאת כלפי היהודים, באופן עקיף. שרידי הקהילות העתיקות, נושאי המסורת והזיכרון, הגיעו למקומות חדשים ומטרתם העיקרית היתה לשחזר, במידת האפשר, את עוצמת חיי הקהילה היהודית ולשקם את מוסדות לימוד התורה – בתי היוצר למנהיגות הרוחנית של העם בתפוצותיו.

שתי התחושות – תחושת החורבן והאובדן ומעמד שארית הפליטה, ותחושת דחיפות שיקום החיים היהודיים – השתלבו יחד, והביאו לידי תודעה של שלב חדש בחיי האומה ובלימוד התורה. התקופה הקודמת מכונה מעתה ואילך בהיסטוריוגרפיה היהדותית כ"תקופת הראשונים", ולכן מכאן והלאה מתחילה "תקופת האחרונים".

המודעות לגודל האובדן ולקץ דור "הראשונים" הביאה להחלטה שאין בכוחם של "האחרונים" להשתוות לקודמיהם, ועל כן אין הם בני סמכא לחלוק עליהם, אלא רק לפרש את דבריהם. מעין דברי האמוראים ביחס לתנאים "הסמוכים": "שליחותייהו קא עבדינן" [10]. כמובן, בפועל היו הרבה פסקים חדשים, נועזים וחשובים, שנבעו מתוך התמודדות עם המציאות החברתית והחוקתית החדשה. לכן, בפסיקתם של ראשוני האחרונים אנו מוצאים הרבה מאד התייחסויות ענייניות לשאלות חדשות שנבעו משינויים במבנה מערכת המשפט הנכרית, כמו למשל: האם מותר להעיד בבתי הדין של הממלכה? האם מותר לשלוח עדות בכתב ממדינה למדינה? האם מותר לייצג את בעלי הדין על ידי אדם אחר (עורך דין)? לבתי הדין היהודיים אמנם היתה אוטונומיה משפטית לגבי מקור הדין ותכניו על פי התורה, אך יחד עם זאת הם נדרשו לדון בהתאם לסדרי הדין של הממלכה, שאם לא כן יכול היה היהודי הנפגע לערער בבית המשפט הממלכתי על כך שדנו אותו שלא כראוי.

פועלם של ראשוני האחרונים באשכנז המכוון לביסוס ושיקום החיים היהודיים בתקופה החדשה ובארצות החדשות מסתכם בשלושה תחומים:

1. בירור מנהגי אשכנז הקדומים והנצחתם באורח החיים של הקהילות החדשות, כדי להעצים את הרציפות וההמשכיות.
2. פיתוח מואץ של ענף קדום בפסיקת ההלכה – ספרות השו"ת, שאף היא העצימה את הקשר שבין קהילות אשכנז השונות ויצרה אחידות הלכתית ותחושת לכידות חברתית בין היהודים בארצות אירופה.
3. מאמץ חינוכי בלימוד התורה שנועד להשלים את הפער בין דורות ראשונים לאחרונים, על ידי הדגשת המשכיות שיטת בעלי התוספות בישיבות החדשות שקמו באירופה – "שיטת החילוקים".

מנהג

המנהגים שהתפתחו באופן טבעי בכל קהילה וקהילה ונקבעו על פי הנסיבות, הפכו להיות החוט המקשר היחיד למורשת אשכנז הקדומה, ולכן מעמדם ומשקלם ההלכתי השתנה מאד בתודעת היהדות האשכנזית החדשה לאחר השבר הגדול של המגיפה השחורה. מאמץ רב הושקע על ידי גדולי התורה בדורות הראשונים שלאחר השבר כדי להשריש את המנהגים בחיי הקהילות, לרשום אותם, לנמק אותם ולהותירם כמורשת לדורות הבאים.

הגדול והנערץ שבין חכמי אשכנז באותה העת – המהרי"ל – אסף מנהגים מתוך כתבי-היד של תקנות הקהילות וספרי הלכה, ואף מתוך מה שראה בבית אביו הרב משה הלוי מולין סג"ל ורבו המובהק ר' שלום מאוסטרייך[11]. מנהגי מהרי"ל[12] הם יסוד היסודות של מנהגי יהדות אשכנז עד היום הזה ורבים מהם הובאו בפסיקתם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו עד לדברי הרמ"א בהגהותיו ל"שולחן ערוך". מקובל שאפילו מנגינות התפילות בימים נוראים וחגים שורשם במנהגי מהרי"ל, שהרי אף הוא עצמו עבר לפני התיבה כשליח ציבור בקהילתו.

דוגמא אחת מני רבות הממחישה את חשיבות המנהג ותוקף קבלתו במסורת אנו מוצאים בדבריו של תלמיד המהרי"ל – הרב ישראל איסרלין, בחיבורו "תרומת הדשן" סי' רפ"ח: "מת לו מת בחול המועד צריך לקרוע או לאו? יראה דיש חילוק בדבר, וכך קיבלתי מאחד הגדולים שקיבל הוא מרבו מאחד הגדולים שקיבל גם הוא מגדול אחד שנוהגים באשכנז לקרוע בחול המועד על אביו ואמו, כרש"י דסבר הכי ועשה מעשה בחול המועד, כדאיתא בסמ"ק וכן כתב הרמב"ם, אבל בשאר מתים נהגינן כשאר הגאונים דסברי דאין קורעין בחול המועד. ואלו הגאונים לא מפלגי בין אביו ואמו לשאר מתים. אלא שהעולם נהגו לחלק ולמיעבד בהא כהני ובהא כהני. וכמדומה לי שמצאתי בחיבור אחד נמי דיש לחלק הכי" [13]. מתוך דבריו אנו למדים שאף שהמנהג נסמך רק על מקור הלכתי אחד (וגם הוא בספק), עומד תקפו של המנהג מפני שנתקבל בשרשרת גדולי הדורות הקודמים. מנהג זה – לקרוע על אביו ואמו אפילו בחול המועד, אבל לא על שאר מתים – נפסק להלכה בדברי הרמ"א בהגהתו ל"שלחן ערוך" אורח חיים סי' תקמ"ז, סעיף ו.

עד כדי כך עלתה חשיבותו של המנהג, שמאז רווחה המימרא בפי יהודי אשכנז "המנהג שובר את הדין" [14]. כעין זה כתב ר' אייזיק טירנא[15] בהקדמה ל"ספר המנהגים" שלו: "והמנהג עוקר הלכה אפילו באיסור דאורייתא".

ספרות השו"ת

עד כה כמעט שלא נהגו ראשוני אשכנז לחבר ספרי שאלות ותשובות. נכתבו ספרי פירושים לש"ס או ספרים בנושאים מסויימים, כגון כשרות, שחיטה וכדומה. הספרים הללו דמו לספרי הגאונים שחלק נכבד מהם היו תמצית וסיכום של הלכות בתחומים שונים. לעומת זאת, אצל ראשוני האחרונים ישנה פריחה של ספרי שאלות ותשובות. כנראה, גם תופעה זו היתה חלק מן התחושה של מיעוט תלמידי חכמים ומיעוט התורה, על כן היה צורך לשאול רבני קהילות רחוקות יותר בעלי מעמד הלכתי מיוחד. אפילו תלמידי חכמים מובהקים נזקקו לעצתם ונסיונם של הזקנים המועטים שנותרו מן התקופה הקודמת. חכמי הדור ראו את עצמם כאחראים העיקריים להמשך המסורת, ותחושה זו באה לידי ביטוי בהתייעצויות התכופות שביניהם, הן בעל-פה – בכינוסים שנערכו – והן בכתב בשאלות שהריצו בין החכמים בניסיון לשתף כמה שיותר רבנים פוסקי-הלכה בקביעת ההלכה לרבים. לעיתים אנו עדים לדיון הלכתי בכתובים המתפתח בין השואל לנשאל, ואף מתרחב לכדי שאלות ודיוקים בכתביהם של שאר החכמים – עמודי ההלכה – שבאותו הדור. כל זה מורה על תחושה ברורה של משבר ומיעוט תלמידי חכמים, אך כך היהדות האשכנזית נשארה מלוכדת כיהדות אחת, בעלת אותם מנהגים, פחות או יותר, זאת למרות המעבר האלים והכפוי ממערב אירופה אל מזרחה.

דוגמא מאלפת לחשיבות כתיבת שו"ת כיסוד העיקרי לאחדות הקהילות אנו מוצאים בשו"ת מהר"ם מינץ[16]: "כי כלתה הזמן אשר נתן לנו ההגמון ולא רצה ליתן הרחבת זמן אפילו יום או שעה" [17]. החכם המשיב, משפחתו וכל קהילתו מגורשים באכזריות מביתם ומקומם, עומדים בפני הלא-נודע, ואף על פי כן, גם שעה קלה זאת לפני היציאה האחרונה ממפתן הבית, כשירה לכתיבת תשובה בהלכה, מתוך רגש האחריות והדאגה לחיי עולם שבלימוד ההלכתי ובשמירת סדרי החיים היהודיים, הדוחה את חיי השעה הקשה של אותה העת.

רק לאחר שקמה תנועת החסידות, ואימצה לעצמה באופן מלאכותי מנהגים אחרים מסיבות ונימוקים שונים, נוצרו חילוקי מנהגים גם בתוך היהדות האשכנזית. מלכתחילה ראשוני האחרונים השיבו לכל הקהילות כולם, גם לקהילות הרחוקות שבמזרח אירופה. למרות המרחקים העצומים והפיזור הגדול נשמרה מסגרת הלכתית אחידה.

שיטת החילוקים

נעשה מאמץ אינטלקטואלי ותורני נכבד להשלים את הפער בין הדורות הראשונים לאחרונים. אחת התוצאות של מגמה זו בתולדות לימוד התורה בישראל, היא התפתחות "שיטת החילוקים" המיוחסת לר' יעקב פולק[18]. שיטה זו היתה מעין המשכיות, ולעיתים אף הקצנה, של שיטת בעלי התוספות, המבוססת על השוואת סוגיות, מציאת אי-התאמות או סתירות, ויישובן על ידי הבחנה וחילוק בין סוגיה לסוגיה. זוהי השיטה האנליטית, השוואת דבר לדבר, וממילא מציאת הדומה והשונה. כאשר אנו מוצאים את השונה, ניתן לומר, שדינו של זה הוא כך ודינו של זה הוא אחר, מפני שיש גם שוני מהותי בין ענין לענין. שיטת החילוקים הקצינה את הגישה הזאת, הקצנה שיש בה פיתוי, מפני שכל כולה התבססה על הברק האינטלקטואלי, כי מי שיכול היה למצוא צדדים דומים בין צדדים שונים ולמצוא דברים שונים בין דברים דומים היה צריך להיות מוכשר מאד. אמרו על ר' יעקב פולק עצמו שפעם אחת רצו תלמידיו לבחון את גודל חריפותו, על כן תלשו דף אחד מגמרתו לפני השיעור היומי. הוא, בגודל חריפות פלפולו, חיבר בין דף זה לדף הבא אחריו כאילו היה זה המשך אחד, למרות שהיה חסר דף שלם. אלא שמן הסיפור הזה (שאין כל וודאות שאכן התרחש במציאות) ניתן לעמוד על הסכנה הברורה שבשיטה זו, כי אם ניתן לחבר באופן מלאכותי בין שתי סוגיות שבאמת אינן מחוברות אחת לשניה, הרי שמאבדים כל קנה מידה לאמת. כך גם כשמבחינים בין דבר לדבר, לא ברור האם הבחנה זו היא יסודית ורצינית או שאינה אלא הברקה אינטלקטואלית בלבד. לכן, למרות החידוד והחידוש שבשיטה זו, היתה ביקורת קשה נגדה[19]. בסופו של דבר, התמתנה השיטה, למרות שבסיס החילוק הוא בסיס חשוב מאד בלימוד התורה גם בדורות שלאחר מכן.

בחיי ר' יעקב פולק ניכר מאד השינוי שעבר על יהדות אשכנז בתנועתה מן המערב מזרחה. תחנות בדרך חייו – ממקום הולדתו המשוער בגרמניה, דרך רבנותו בפראג הסמוכה לאוסטריה, ועד הגעתו לקראקא שבפולין, והפיכתו שם לאבי הישיבות ומורם ורבם של עמודי התורה, כמו, ר' שלום שכנא[20], חתנו ותלמידו הרמ"א[21] ומהרש"ל מלובלין[22] – אלה תחנות בדרכה של יהדות אשכנז עד להתרכזותה המירבית בשטח פולין, ליטא, בילורוסיה ואוקראינה.

תקופת חכמי התורה "האחרונים" מתחילה לאחר שני מאורעות משבריים בתולדות ישראל: באירופה הנוצרית – לאחר מסעי הצלב והמגיפה השחורה, ובעולם המוסלמי – לאחר גירוש ספרד.

עד לגירוש ספרד, באופן סכמטי, זו תקופת "הראשונים", וממנה החלה תקופת "האחרונים". באירופה הנוצרית, החלה תקופת האחרונים קודם לכן, לאחר המגיפה השחורה, בערך בסוף המאה הארבע-עשרה. אמנם, לא היה כל כך קשר בפועל בין המקומות השונים, על כן פעלו שני מרכזים אלה במקביל. לאחר מכן נוצר קשר, מפני שהתורכים איחדו את המזרח, תמו מסעי הצלב ומדינות אירופה אף ניסו לקשור קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם הממלכה התורכית החדשה. מובן שקשרים אלו נעשו גם על ידי יהודים. היו תנודות ותנועות מקהילות יהודיות שבמזרח למערב, וממערב מזרחה. כך נתחדשו גם הקשרים התורניים בין שני חלקי העולם היהודי.

כאלף שנות קיום של העולם היהודי במזרח ובמערב מגיעות לקיצן, כאשר הן מהוות תשתית לקראת השינויים והחידושים שיבואו עם השינויים הגדולים בסביבתם הקרובה והרחוקה: הרנסנס, הרציונליזם, ההשכלה, הליברליות. סביבה שבה נובטים הזרעים של הציפיות המשיחיות הגדולות, הפניה אל המסתורין העמוק ואל הריאליה המדינית והחברתית, המרד נגד הגלות, הזעקה לחידוש ולשינוי ועיצוב הלאומיות היהודית המודרנית.

1. בין הסיבות להתפשטות המגיפה ציינו החוקרים את המכרסמים הנגועים (עכברים, חולדות), בעלי חיים ביתיים וחרקים שותי הדם והעוקצים שגם בימינו ידועים כמעבירי מחלות (כגון יתוש האנופלס במחלת המלריה ופרעושים שעוברים מבעלי חיים לבני אדם, ניזונים מדמם החם ומתרבים על ידי כך).
2. מרעיל בארות – מפיץ שחיתות, מזיק נזק נפשי ומוסרי (מילון אלקלעי).
3. פעמים שהאשמות הובילו לגירוש. גירוש יהודי אנגליה היה בשנת ה'נ, 1290, ויהודי צרפת בשנת ה'קנ"ו 1396. אל לנו להתבלבל עם גירוש ספרד שהיה בשנת 1492, כמאה שנה מאוחר יותר. בספרד בתקופה הנידונה היתה מלחמה נגד המוסלמים ומעמדם של היהודים רק התחיל להתערער בלחצה של הכנסיה הקתולית.
4. ר' יעקב ב"ר משה הלוי מולין (ה'קט"ו-ה'קפ"ז, 1427-1355) – מכונה מהר"י סגל. רוב תורתו קיבל מרבו הרב שלום ב"ר יצחק מניישטט. ייסד ישיבה גדולה במגנצא, עיר אבותיו. נחשב לגדול הדור, במיוחד בענייני מנהגים, מפני שאסף מסורות רבות מפי רבותיו באוסטריה ואשכנז.
5. ר' יעקב ב"ר יהודה וויל (נפטר ה'ר"י 1450) תלמידו של מהרי"ל. שימש ברבנות בנירנברג, אויגסבורג וערפורט. היה עמוד ההוראה בדורו.
6. ר' ישראל ב"ר פתחיה איסרלין (ה'ק"נ-ה'ר"כ, 1460-1390) – מכונה מהרי"א. אביו מת עליו בהיותו נער והוא נתחנך בבית דודו ר' אהרן פלומל. לאחר שנות לימודיו באיטליה ורבנותו במרבורג שבמדינת שטיירמרק, עבר לנוישטט בה נהג רבנותו עד לפטירתו. בגדולתו בתורה ובדרכי חייו היה מופת לדורו. מימיו לא נטל שכר רבנות מעדתו. בענוותנותו פקד להעלותו לתורה אך ורק בשמו ובשם אביו – ישראל ב"ר פתחיה. ספרו העיקרי הוא "תרומת הדשן" (המכיל דש"ן תשובות בענייני הלכה). בני דורו כינוהו בתארי כבוד והערצה. מהר"ם מינץ כינהו "נשיא הנשיאים". רגילים היו לפנות אליו "גאון מופת דורנו".
7. ר' ישראל ב"ר חיים ברונא (ה'ק"ס-ה'ר"מ, 1480-1400) – בן דורם הצעיר ותלמידם של מהר"י וויל ור' ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן". קורותיו מלאות צרות: הוא נאסר על ידי הקיסר שדרש ממנו להחרים את בני הקהילה אם לא יביאו שליש מרכושם אל המלך. מאוחר יותר, העליל עליו מומר אחד שרצח נער נוצרי לצרכי דת. ר' ישראל כמעט שיצא להשרף, אלא שלבסוף הודה המומר בעלילתו ונשרף תחתיו.
8. ראה בהרחבה בספר "חכמי אשכנז בשלהי ימי הביניים" מאת י.א. דינרי, מוסד ביאליק, תשנ"ד.
9. החכמות הן: דקדוק, רטוריקה, דיאלקטיקה, מתמטיקה, מוסיקה, גאומטריה ואסטרונומיה.
10. גיטין פח, ב. בבא קמא פד, ב.
11. ר' שלום ב"ר יצחק מנוישטט וינה (נפטר בשנת ה'קע"ג, 1413) – מחכמי אוסטריה. מנהגיו והוראותיו היו נר לרגלי תלמידו המובהק, המהרי"ל, ולחכמי הדורות הבאים.
12. ספר מנהגי מהרי"ל נכתב ויצא לאור על ידי תלמידו ר' זלמן משוטיגווערא. ראה הוצאה מעודכנת ומלאה של ספר זה בהוצאת "מפעל תורת חכמי אשכנז" מכון ירושלים תשמ"ט.
13. ראה בהרחבה בספר "חכמי אשכנז בשלהי ימי הביניים" הנ"ל עמ' 211.
14. יבמות יב, א "המנהג מבטל את ההלכה". אמנם יש לסייג על פי מסכת סופרים יד, טז: "וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת". עיין בהרחבה בסוף כרך ד' בספר "התקנות בישראל".
15. ר' יצחק אייזיק טירנא (ה'ק"מ-ה'ר"ל, 1470-1380) – מחכמי הונגריה הקדמונים. כרבו, ר' אברהם קלויזנר מוינה, חיבר אף הוא ספר מנהגים בו תיעד מנהגי הונגריה, שטיירמרק ומעהרין. האגדה מספרת על אחד מדוכסי אשכנז שהתאהב בבתו של ר' אייזיק, עד שעזב למענה כל גדולתו ונתגייר.
16. ר' משה ב"ר יצחק סגל מינץ (ה'ק"פ-ה'ר"מ, 1480-1420) – למד תורה מאביו במיינץ ולאחר מכן המשיך לימודיו אצל מהר"י וויל. עודנו צעיר לימים נתמנה לרב בוירצבורג, אך לאחר גירוש היהודים משם חזר למיינץ וכיהן בה ברבנות. אף על יהודי מיינץ הוטלה גזירת הגירוש. שם אף שדדו כל רכושו, ספריו וחיבוריו. בסוף ימיו עזב את אשכנז ופנה לפוזן שבפולין. ספרו היחיד שנשאר אחריו הוא שו"ת מהר"ם מינץ.
17. סי' מ"ח. ועיין בהרחבה בספרו של י.א דינרי הנ"ל, עמ' 229-231.
18. ר' יעקב פולק (נפטר בשנת ה'ר"צ, 1530) – מחמת מחלוקת עזה שנתעוררה על אחת מהוראותיו נאלץ לעזוב את ראשות הישיבה בפראג ולעבור לקראקא, בה יסד ישיבה גדולה ועשאה למרכז תורני. תלמידי הישיבה הפיצו את התורה ברחבי פולין כולה, כך הפכה פולין מרכז לתורה. בין תלמידיו היה ר' שלום שכנא, חותנו ורבו של ר' משה איסרליש – הרמ"א. עקב עלילה נאלץ לברוח בשנת ה'רפ"ב (1522). על הספר "ברכת אברהם" ישנה הסכמה חתומה בידי "יעקב בן יוסף פ' אשכנזי מירושלים", ע"כ משערים שהגיע לירושלים.
19. עיין למשל בדברי המהר"ל, נתיב התורה, פרק ה.
20. ר' שלום שכנא (ה'רנ"ה-ה'שי"ט, 1558-1495) – נתמנה לרב בלובלין ועמד בראשות הישיבה שם. הוא הרחיב והעמיק את דרך מורו ורבו, ר' יעקב פולק. כרבו, אף הוא לא כתב ספרים, ואמר שאין רצונו שיסמכו העולם על הוראותיו. פעולתם של חכמים אלה פתחה תקופת זוהר תורנית בפולין.
21. ר' משה ב"ר ישראל איסרליש (ה'רפ"ה-ה'של"ב, 1572-1525 בערך) – בעל "דרכי משה" על ארבעה טורים, שו"ת ועוד. על פסקיו בהגהות על השולחן ערוך נהגו לסמוך כל קהילות אשכנז.
22. ר' שלמה ב"ר יחיאל לוריא אשכנזי (ה'רע"א-ה'של"ד, 1574-1510) – בעל "ים של שלמה", שו"ת מהרש"ל. שימש ברבנות בקהילות רבות בפולין. בשנת ה'שכ"ז, 1567, יסד את ישיבתו המפורסמת בלובלין, שהשפיעה על דרכי לימוד הגמרא בזמנו ובדורות הבאים.