המרד הגדול וחורבן הבית

הסיבות לפרוץ המרד

המרד הגדול פרץ כשלוש שנים לפני חורבן בית המקדש השני. השנה המדויקת של חורבן בית המקדש לא ברורה לגמרי. התאריך המקובל הוא שנת 70 במאה הראשונה לספירת הנוצרים. אבל יש גם דעה שהיה זה שנתיים לפני כן, בגלל תזכורת כלשהי על ליקוי חמה שהיה באותה שנה ולפי חשבון השנים זה היה בשנת 68. אם כן, שתי גרסאות בדבר.

המרד הגדול של היהודים נגד הרומאים התחיל על רקע אי שביעות הרצון או הקושי לשאת את העול הרומאי שהלך ונעשה יותר ויותר בוטה. מתחילה זה היה עול עדין ומרומז. ביהודה עדיין היה מלך, ולפחות היתה עדיין תדמית של ממלכה. ההרגשה הכללית היתה שלמעצמה העולמית הגדולה יש אינטרסים במזרח התיכון. האינטרס העיקרי של האימפריה הרומאית היה הגבול המזרחי עם ממלכת הפרתים. זו היתה הממלכה העויינת שהתמודדה עם רומי בגבול המזרח. ממלכת יהודה היתה אחת המדינות הסמוכות לגבול. וכמובן האינטרס הרומאי היה שהמדינות הסמוכות האלו תהיינה תחת השפעה רומאית ולא תחת השפעת הממלכה הפרתית. כך זה התחיל. לאט לאט נדחק רגליו של השלטון היהודי.

האמת היא, שכבר שלטונו של הורדוס היה שלטון יהודי רק בהגדרה ולא כל כך למעשה, כי הורדוס עצמו לא היה כל כך יהודי ושלטונו היה נעדר סממנים של יהודיות מובהקת. חוץ מדבר אחד – הוא שיפץ ובנה את בית המקדש השני ובזה רצה להשתוות כמובן לגדול מלכי ישראל, שלמה, שבזמנו הארץ היתה רחבה וגדולה כמעט בגבולות ההבטחה, שרר שלום, נבנה בית המקדש, מעמדה של המדינה הישראלית היה מעמד חשוב באזור. רצה הורדוס להדמות לשלמה, ורצה, במידה מסויימת, גם להדמות לקיסרי רומי, ולכן נבנה כאן בנין נהדר בסגנון רומאי, וכבר אמרו חז"ל[1] שמי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה יופי מעולם. הורדוס בנה עוד מבצרים וארמונות רבים, אחד מהם הוא מצדה שמבחינת מפעל הבניה הוא אחד ממפעלי הבניה המרשימים ביותר בעולם הרומאי שבאותו הזמן. הר שלם הפך למבצר נח מאד. לא היה זה רק מבצר להגנה, אלא גם ארמון יפהפה עם בתי מרחצאות, הובלת מים, בורות מים וחימום מים במרחצאות, וכל שאר סממני הפאר, חוזק ועוצמה. אך למרות כל מפעלי הבניה העצומים של הורדוס ולמרות ששכלל את בית המקדש השני – השלטון לא היה כל כך יהודי. אך בכל זאת עדיין השלטון לא הוכתב על ידי רומא. צאצאיו של הורדוס כבר לא נחשבו מלכים בירושלים. ניתנה להם ממלכה בטבריה.

ירושלים ויהודה הפכו לאיטם לפרובינציה, למחוז רומאי. מצרים היתה פרובינציה גדולה מאד כאשר בטלה מלכותה של קליאופטרה אהובתו של אנטוניוס. סיריה – סוריה, היתה גם היא פרובינציה, וכך גם יהודה. מעמד המחוז נקבע על פי סוג הפקיד ששלט בו. בתחילה מעמד מחוז יהודה לא היה המעמד הגבוה ביותר. הפקידים ששלטו כאן היו פקידים מן המעמד הבינוני. לאחר שהתחילה תסיסה ביהודה ברור היה שצריך מושל מנוסה מבחינה צבאית ומבחינה מדינית. מבחינה גיאוגרפית יהודה לא היתה מקום גדול מאד, ובכל זאת מעמד הפקיד השתנה. מעתה נשלח לכאן פקיד ממעמד הסנאטורים ברומא, ואפילו פרו-קונסולים, כלומר כאלו שקבלו פעם קונסולט, שמבחינה פקידותית זהו התפקיד הגבוה ביותר בממלכה הרומאית. השלטון הרומאי נעשה בוטה יותר. לא רק שנמשכה גביית מיסים, לא רק שהיתה שליטה צבאית ומדינית מוחלטת, עוד נוסף לכל אלה גם יחס יותר ויותר גס כלפי האוכלוסיה היהודית. הדבר בא לידי ביטוי בחילול שבת ומועד על ידי חיילי רומא בריש-גלי, ביזוי ספרי תורה ומקומות מקודשים. גם האוירה כלפי היהודים באימפריה הרומאית, בכתביהם של ההיסטוריונים הרומאים, נעשתה יותר ויותר עויינת. מתחילה היתה אוירה של כבוד כלפי היהודים. היהודים נחשבו לעם הפילוסופים, ואפילו נמצאו מקורות (שאמנם יש ספק גדול במהימנותם ההיסטורית) שגדולי הפילוסופים היוונים, אפלטון ואריסטו, נפגשו עם יהודים ולמדו עימם. מעמדם של היהודים היה מעמד חשוב. היה זה לא במעט מפני שהיהדות היא דת לא אלילית, שאינה דוגלת בעצם ממשי שאפשר להצביע עליו, אלא במושג האלוקות שאין לו גוף ואין לו ביטוי מוחשי, שהוא לא כח אחד מכוחות הטבע. מחשבה זו נחשבה למופשטת מאד, גבוהה ובלתי רגילה. וכאשר עם שלם מחזיק בה – הוא עם של פילוסופים. אבל היחס הזה התחיל להשתנות לרעה. אנו מוצאים ספרות אנטישמית מובהקת באימפריה הרומית.

אנטישמיות רומאית

במה התבטאה האנטישמיות הזו? ראשית כל, מוצא היהודים. היחוס חשוב היה מאד לרומאים. את עצמם הם יחסו לגיבור אחד מהמיתולוגיה היוונית, אנאוס שמו, שניצל מטרויה הבוערת שנכבשה על ידי היוונים – סיפור מופלא ומיוחד במינו. ואחר כך רומוס ורמולוס – שני ילדים שינקו משדיה של זאבה שעמדה במרכזה של רומי. כל מיני סיפורי גבורה יצרו את היחוס הגבוה של רומא. כל עם צריך להיות מיוחס. עם שאיננו מיוחס מעמדו שפל יותר. הביטוי האנטישמי הראשון לגבי מוצא היהודים הוא עיבוד אנטישמי של הסיפור היהודי. מה יש לנו לספר על עצמינו? כפי שנפתח סיפור ההגדה: "עבדים היינו לפרעה במצרים", עבדים שברחו ממצרים. אמרו הרומאים – זה מוצא היהודים. הם לא באו מגזע מיוחסים ואדונים בעלי שררה, הם בסך הכל עבדים. אמנם, הם הוסיפו עוד משהו 'ומצורעים'. איך ישראל ברחו ממצרים, הרי מצרים היתה מעצמה גדולה? עונים הרומאים: המצרים גרשו אותם מפני שהיו מצורעים. המצרים לא רצו להידבק מהעבדים. ואלו היהודים הם שרידי העבדים המצורעים של מצרים שהגיעו לאן שהגיעו. זהו מוצא בזוי ביותר. זו היתה אחת הגרסאות למוצא היהודים שהביא ליחס של זלזול.

בנוסף לכך, אחת האגדות האנטישמיות על היהודים היתה שהם רק מספרים שהם עם הפילוסופים, אבל באמת בבית המקדש שלהם, בקודש הקודשים, הם סוגדים לראש חמור. מדוע דוקא ראש חמור? משום שהחמורים היו אלו שהצילו את היהודים במדבר. אולי הד מסויים לאתונו של בלעם. ליהדות הרי יש סיפור על אותה אתון שהיתה בעד היהודים, או לפחות ניטראלית. זו היתה אחת האגדות. היו עוד כמה אגדות אפילו קצת פחות נעימות למישמע אוזן. למה סוגדים היהודים שם בקודש הקודשים? מה מסתירים צאצאי המצורעים האלה? הם רוצים רק לרמות. גרעינים מסויימים של המיתולוגיה האנטישמית מתגלגלים, לובשים צורה ופושטים צורה גם במאות ובאלפי שנים שאחרי זה, ומעצבים דעה קדומה כוללת מאד של יחס האוכלוסיה הנכרית כלפי היהודים ככלל.

מדוע יחס הכבוד מתחיל להשתנות?

קשה להצביע על סיבה מסויימת אחת ברורה. נותרו לנו נאומים של אחד מגדולי הנואמים בכל הזמנים ובוודאי בתולדות רומי שפעל כמאה שנה לפני חורבן בית המקדש. ציצרו או קיקרו שמו (CICERO – תלוי איך מבטאים את ה-C הלטינית). אותו ציצרו היה נואם גדול. למעשה תפקידו היה עורך-דין. הוא החל כפקיד בממשל הרומי ואחר כך היה עורך דין פרטי. נמצאו מספר נאומים שלו בבית המשפט של הסנאטורים. על פי החוק הרומי, מותר היה לתושבי אחת הפרובינציות, אחד המחוזות הכבושים, להתלונן על מושל המחוז בפני בית המשפט הרומי שהורכב מסנאטורים. בדרך כלל היו מתלוננים בפני מושל המחוז, אך אם היו מעוניינים להתלונן עליו היו צריכים לעלות לבית המשפט של הסנאטורים ברומא. בו היה אפשר להתלונן על אכזריות יתר, על חמדנות יתר ועל כל מיני צרות שהמושל עשה. ובכן, פעמים רבות נשכר ציצרו להגן על המושלים, ביניהם גם על מושלי יהודה. ליהודים היה מעמד מיוחד בחוק הרומי בגלל יהדותם. כל יהודי האימפריה הרומית, לא רק יושבי יהודה, אלא גם יהודי איטליה, מצרים, יוון ועוד, כולם הורשו להרים תרומה, כעין מס מיוחד, כמחצית השקל, לבית המקדש. הכסף הזה היה צריך לעבור ליהודה. דבר כזה לא הירשו לאף עם אחר. אך היות שליהודים אין מקדשים מקומיים, הם לא יכולים להקים מקדש בכל מקום, יש להם רק מקדש אחד בכל העולם, לכן מותר לכל יהודי המרגיש קשר למקדש לגבות מס ולהעבירו למקדש שבירושלים. השלטון רצה וחמד את האוצרות שבאו מכל יהודי העולם ליהודה. בפועל הועבר המס בדרך רישמית על ידי השלטון הרומי והמושל היה לוקח את המס לעצמו. סוף סוף הוא המושל והוא המחליט… והנה באו היהודים להתלונן על חמדנותו והוא שכר את אחד מגדולי עורכי הדין של רומא להגן עליו. בהגנת המושל אנו מוצאים ביטויים קשים מאד מפי עורך הדין החשוב הזה נגד היהודים. הוא מתאר אותם כחסרי תרבות, לא מנומסים, רמאים. ואילו חשבנו שהוא היה מוכרח לומר כך שהרי הוא מגן על מישהו שהיהודים היו נגדו, הרי שיש נאומים אחרים שלו, שבהם היהודים לא היו צד במשפט, ובכל זאת כשהיה רוצה להשתיק את הקהל היה אומר ציצרו "מדוע אתם מתנהגים כיהודים בפורום (בשוק הרומאי) שצועקים ומתגודדים ביחד", כלומר, ליהודים יש תבנית מסויימת של התנהגות, כולם מדברים בבת אחת. אולי זה אכן היה נכון, אך זה בא כביטוי של גנאי וזלזול, ולא כביטוי של דעה 'מדוע היהודים מדברים ביחד?'.

ישנה כנראה גם סיבה עמוקה יותר להתנהגותם הגסה של הרומאים. ההתמודדות עם הבלתי מובן שביהדות ועם האיום היהודי הממשי על התרבות הרומית, זוהי הסיבה העמוקה ליחס זה של הרומאים. דברנו על כך שהיו תופעות של התגיירות דווקא בקרב החברה הגבוהה ברומא ובמחוזות אחרים. אנשים משכילים מאד עברו לדת היהודים, דבר שהיווה איום על דת האבות. עם האיום הזה צריך להתמודד. לכן חשו צורך להשפיל את היהודים והיהדות. יש אם כן מכלול של סיבות להתנהגותם של הרומאים, מהן סיבות תרבותיות ורוחניות ומהן כלכליות ופוליטיות. הדברים הגיעו לידי רתיחה.

דעת חכמי ישראל

כזכור, במחנה ישראל אין דעה אחת מגובשת. חלק מהאוכלוסיה פיתח תפישה שאפשר לשנות את המצב רק באמצעים צבאיים ופוליטיים. אותה קבוצה פתחה במרד. ההנהגה הרוחנית, החכמים, נקלעו למצב כמעט בלתי אפשרי. אי אפשר היה שלא לתמוך במרד, מפני שהוא צודק. אך גם קשה לתמוך במרד מפני שלא די בו. וצריך לומר, ההנהגה הרוחנית מלומדת היטב במרד מוצלח, הוא מרד החשמונאים, שחרור בית המקדש, הקמת מדינה עצמאית. אך ההנהגה הרוחנית גם זוכרת שמבחינה תרבותית לא נעשתה עבודה ראויה. אותו בית חשמונאים, בית כהנים גדולים שהפכו למלכים, התקלקל והתיוון עד שהגיע לאן שהגיע. למדו מכך חכמים שלא די באמצעים פוליטיים וצבאיים, למרות שהם חשובים, הכרחיים, חיוניים ואמיתיים. זאת הבעיה העיקרית. לכן ההנהגה היהודית מתלבטת בדעתה. הצטרפות חלקית מצד אחד, וקושי להסכים באופן מלא עם הדרך הזאת.

הדבר בא לידי ביטוי בהתנהגותו של רבן יוחנן בן זכאי לקראת סוף המרד. אבל גם בדורות אחרי זה, במרד בר כוכבא, הפילוג הוא ברור. ר' עקיבא בעד המרד אך חלק נכבד מהחכמים נגד השתתפות במרד ונגד האיש עצמו. אמנם, המתנגדים למרד היו חכמים אנונימיים, אך זאת מפני שתלמידיו של ר' עקיבא הם אלו שעיצבו את התורה שבע"פ המוכרת לנו. אבל אלו היו חבריו. גם הנשיא לא משתתף במרד, הוא שותק. כל זה במרד בר כוכבא, לגבי המרד בגדול – מעט מאד נזכר במקורות שלנו. אלמלא תאורים של פלביוס היינו יודעים מעט מאד. יש חורבן ויש כאב על החורבן אבל אין התייחסות למרד. לגבי אנשי המרד יש ביטויים קשים: "בריונים", "סיקריקים"[2], מפני שלא שמעו בקולם של חכמים, ואלו הם מנהיגי המרד. זאת אומרת, יש כאן עמדה לא פשוטה לגבי המרד. הוא מוצדק אבל הוא לא מספיק. ואכן מנהיגי המרד לא היו מחכמי ישראל אלא אנשים פשוטים, חלקם מהגליל וחלקם מיהודה.

מהלך המרד

המרד פרץ והצליח. השלטון הרומי הוכה. בדרך כלל עמד ביהודה לגיון אחד. לגיון זו היחידה הצבאית המובחרת של הצבא הרומי. לא היו יחידות רבות כאלה בכל האימפריה כולה. על פי רשימות שנותרו מאותם הזמנים גילו ההיסטוריונים שבאימפריה כולה היו בין 28-32 לגיונות. וזה כולל את מצרים, ספרד, גליה, איטליה עצמה, כל המזרח התיכון, ארמניה, יוון. לגיון אחד עמד ביהודה. שני לגיונות היו במצרים ושניים בסוריה. לאחר שהמרד פרץ והכח הרומאי הוכה ונהדף הוזעקו לכאן הלגיונות הקרובים. אך גם הם לא מצליחים. בהמשך המרד הגיע בספינות לגיון מגליה! קיצורו של דבר, לקראת סופו של המרד היו ביהודה לכל הפחות 7-8 לגיונות, כאשר אחד או שניים מהם הושמדו כליל, עובדה שהם לא מופיעים יותר ברשימות של הלגיונות. הלגיון הושמד, הנס שלו נלקח בשבי והקלון היה כל כך גדול שלא חידשו אותו יותר. המרד היה רציני ביותר. בכתבי ההיסטוריונים הרומאים טיטוס ליויוס, טקיטוס, יש התייחסות חמורה מאד למרד ביהודה כאחת המרידות הקשות ביותר שהיו בתולדות רומא, שהצריכו כח עצום, ומאמץ של שנים רבות, כשלוש שנים של מרד גדול מאד שספיחיו נותרו עוד חודשים ארוכים לאחר שירושלים נכבשה ובית המקדש נחרב. סימן נוסף לכך שהמרד היה רציני ביותר הוא שמפקד הכוחות ביהודה נעשה קיסר. אספסיינוס ממשפחת הפלווים. הפלווים לא היו קיסרים קודם לכן. כך התנהלו הדברים ברומא: כאשר היה מת קיסר ולא היה לו יורש ברור, או שהיורש הברור היה חלש או ילד וכדו', אז אחד הכוחות המוצבים בפרובינציות הציע את המצביא שלו לקיסר, והכח החזק ביותר הצליח. מפקד המרד ביהודה אספסיינוס פלביוס נבחר להיות קיסר. הדבר מצביע על כך שהיה כאן מוקד חשוב ביותר וכח צבאי אדיר.

בנו של אספסיינוס, טיטוס, המשיך להלחם במורדים והוא זה שהחריב את בית המקדש. המסורת שלנו באגדות החורבן מוסרת לנו[3], וכך גם מוסר לנו יוספוס פלביוס, שלפני שנחרב בית המקדש רצה טיטוס לראות מה יש שם, בקודש הקדשים, האמנם היהודים מסתירים משהו? האם הסיפורים על ראש חמור ודברים אחרים נכונים? הוא לא מצא דבר והתרגז, וודאי חשב שגם הפעם רימו אותו, ועשה מה שעשה.

פלביוס רומז על כך שטיטוס לא רצה לשרוף את בית המקדש מכיוון שהיה בנין יפה בעיניו. אבל חיילי הלגיון העשירי שלחו אש ושרפו את הבנין כולו.

אנחנו מכירים היטב את סיפור אחרוני המורדים במצדה. עד היום ניתן לראות את סימני הלגיונות. ארבעה לגיונות עמדו סביב מבצר שהיו בו רק כמה מאות, אולי תשע מאות איש. ארבעה מחנות סביבו! ואין זה דבר פשוט. הטכניקה הצבאית של הרומאים היתה שכאשר מגיע לגיון הוא בונה מחנה עם חומה, דייק ותעלה. מחנה מבוצר. לאחר מכן הם בנו דרך כדי לעלות אל ההר. זמן רב מאד עבר עד שהצליחו לכבוש את מצדה. היתה להם איזו דבקות קנאית במשימה לא להשאיר אפילו מקום אחד של מורדים. הרי למעשה נגמר המרד, יהודה נכבשה, בית המקדש נשרף, ובכל זאת הם לא רצו להשאיר ולו מקום אחד עצמאי. זוהי חלק מהמדיניות של השלטון הרומאי. במידה רבה צריך ללמוד מהם: שלטון צריך להיות מוחלט. רק שלטון מוחלט יוצר הרתעה. לא להותיר מוקד אחד של התנגדות אפילו הוא מרוחק ומבודד.

תן לי את יבנה וחכמיה

עקבות כשלון המרד ניכרו היטב בארץ ישראל כולה, מפני שכל הארץ היתה אחוזת מרד. מאות אלפים של הרוגים ושבויים שנמכרו לעבדות. יחס קשה מאד כלפי היהודים. אותה דבקות במשימה, עליה דברנו, פירושה היה לדכא באופן מוחלט כל מחשבה לגבי מרידה נוספת. הרומאים הקיזו פה דם רב וכח עצום, הם לא רצו שדבר מעין זה יחזור על עצמו. ובכל זאת המרד חזר על עצמו במרד בר כוכבא. שבעים שנה לאחר המרד הגדול פורץ מרד בר כוכבא, וזה כשלעצמו דבר יוצא מהכלל. עקבות כשלונו של המרד הגדול היו קשות מאד. אכזבה מרה, ניפוץ תקוות ואשליות. יחד עם זאת, באותו הזמן החלה התמקדות הולכת וגוברת בנקודה אחת: התקרבות להנהגה הרוחנית של חכמים. הגמרא מספרת[4] על יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים באופן מיוחד ועמידתו לפני אספסיינוס. הוא ביקש דבר אחד "את יבנה וחכמיה". יבנה היתה עיירה קטנה עם בית מדרש קטן. הבטוי "יבנה וחכמיה" זו נקודת ההמשך. לא ירושלים אלא יבנה. ההנהגה המוחלטת של חכמי התורה שבעל פה, המעמד של ראש בית המדרש, של הנשיא כמנהיג נבע מיבנה. נכון הוא שהנשיא היה צאצא של הלל הזקן, אבל הלל היה נשיא רק לגבי הסנהדרין, זה ענין פנימי-יהודי, הוא לא יצג את העם היהודי בפני הרומאים, לכך היו מוסדות אחרים. כל עוד בית המקדש היה קיים הכהן הגדול וצאצאי הורדוס דאגו לקשר עם השלטון. לאחר חורבן בית המקדש, לאחר שחרבה המסגרת העצמאית האחרונה, נעשה מעמדו של נשיא הסנהדרין מעמד מנהיגותי מובהק. יש שטוענים, שבמידה מסויימת התפקיד החדש פגע בהתמקדותו של הנשיא בתורה, כלומר, היות שהנשיא הוא צאצא של שושלת מושלים יתכן שלא תמיד נמנה על גדולי חכמי דורו. אך אם זה נכון, אז זה רק לגבי דורות רבים לאחר החורבן. עד ר' יהודה הנשיא, ואפילו שניים-שלושה דורות אחריו סביר מאד להניח שנשיא הסנהדרין היה גם אחד מגדולי החכמים שבדור.

הנה אנו מוצאים סממן מסויים שמלוה את ההיסטוריה היהודית לאורך דורות ושנים רבות לאחר מכן. לאחר חורבנה של ירושלים אין יותר עיר חשובה בפני עצמה. כל מקום יהיה חשוב אם יהיו שם חכמי התורה. ירושלים חשובה בפני עצמה והיא ממשיכה להיות חשובה מצד עצמה, בין אם יש בה חכמי התורה ובין אם לאו, כי היא מקודשת. מי הכיר את העיירות הקטנות כיבנה, ציפורי ואושא, או בבבל – סורא, פומבדיתא ונהרדעא? לא היו אלה הערים הגדולות ביותר בבבל. וילנא או טולדו אינן חשובות בפני עצמן. אף אחד לא הולך לשם בגלל העיר עצמה, אלא בגלל מרכז התורה שהיה בה. עברו החכמים מן העיר – נשכחה ונעלמה קדושתה. אף אחד לא הלך אחר כך להשתחוות לפומבדיתא עצמה, לא היה שום ענין בזה. יש כאן התנתקות מסויימת מהשורשיות שבקדושת ארץ ישראל והעדפה של קדושת התורה הנודדת ממקום למקום. מקומות אלו אינם חשובים מצד עצמם, אלא מצד מי שיושב בהם. זה מעבר חשוב ומשמעותי ביותר. זהו מעבר של מהפכה בתפישת העולם היהודית. ומכאן אנו צריכים להבין את הקושי העצום בימינו, בדורות האחרונים, לעשות את המהפכה השניה, לחזור שוב לתפישת המקום החשוב מצד עצמו ולא רק מצד יושביו. שוב להבין שחברון חשובה מצד עצמה וירושלים חשובה מצד עצמה וכך גם שכם ועוד ועוד. להבין את קדושת המקום מצד עצמו, ולא רק בגלל המרכז תורני שיש בו, זו מהפכה מחשבתית לא פשוטה. גם בזמן חורבן בית המקדש היה קשה מאד לעשות את המהפכה המחשבתית הזו. נחרב בית המקדש, נשרף ההיכל, לא מקריבים יותר קרבנות. היו חסידים וצדיקים שאמרו לא נאכל בשר ולא נשתה יין, כי איך אפשר לאכול בשר כאשר לא קרב התמיד? ואיך אפשר לשתות יין כשאין ניסוך היין? אמרו להם, אם כן אל תשתו גם מים כי היה ניסוך המים, ואל תאכלו לחם בגלל לחם הפנים[5]. כלומר, היה צריך למצוא תבנית אלטרנטיבית לחיי יהדות ולחיי קהילה.

זהו המעבר המחשבתי של רבן יוחנן בן זכאי. בנוסחה של "יבנה וחכמיה" יש את הגרעין להתפתחות הזאת. יבנה היא עיירה קטנה לא חשובה, לא ידועה ולא מיוחסת שיש בה חכמים, וזה מה שקובע את קדושתה. ירושלים נשרפת ונחרבת אך היא קיימת. ר' עקיבא, שבעים שנה לאחר חורבן הבית עדיין לא מסכים עם תפישה זו וטוען שלא כך היה צריך להיות, רבן יוחנן בן זכאי היה צריך לבקש על ירושלים, למרות שירושלים נחרבה מבפנים והיתה מסוכסכת וכבר אין את מי להציל שהרי חכמים כמעט שלא נותרו בה. ובכל זאת אומר ר' עקיבא שהיה צריך לבקש. אלה שתי נוסחאות שיש בהן גרעין של תפישת עולם. שתיהן נוסחאות של קיום יהודי באופנים שונים. ובאמת אי אפשר לזאת בלא זאת. ממלכת החשמונאים הוכיחה שאם יש מסגרת אך אין בה תוכן ראוי – אין לה קיום. וכשיש תוכן ללא מסגרת – זה גלות וניוון מבחינה לאומית ומבחינה תורנית, סוף סוף אנו יודעים שאין חילול ה' וביטול תורה גדול מהגלות, משום שאין זו תורה שלמה ומלאה, ועל כן בסופה היא בטלה. שתי הנוסחאות צריכות להתחבר יחדיו. בעזרת ה' עוד נזכה ובימינו תוושע יהודה.

[1]. סוכה נא, ב: "מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם, מאי היא? – אמר אביי ואיתימא רב חסדא: זה בנין הורדוס."

[2]. גיטין נו, ב.

[3]. שם.

[4]. שם.

[5]. בבא בתרא ס, ב.