בין ישראל לעמים

בין הבעיות המרכזיות בתקופת בית המקדש הראשון, עמדה בעיה הקשורה לכל תהליך המשכו של העם, והיא בעיית היחס שבין ישראל לעמים האחרים, בין אם היו הם עמים עצמאיים ששכנו בגבולות צמודים לישראל, ובין אם היו אלו שבטים כנעניים שונים שהיו תחת השלטון הישראלי בתקופות אלו ואחרות. זוהי בעיה סבוכה מאוד, מפני שפנים רבות לה: יש לה פן תרבותי רוחני, ואכן הנביאים הראשונים והאחרונים ייחדו מקום לבעיה רוחנית זו, כלומר, האם לעשות מעשים ומנהגים כמו העמים שסביבנו או לא לעשות כמותם, ומדוע לא? ישנו גם פן משפטי אזרחי – מה דינו של מי שאינו בן ישראל בחברה הישראלית – שווה או שווה פחות. ויש לבעיה גם פן מוסרי – מהו היחס העקרוני לבן עם אחר.

השפעת העמים על ישראל

בעיה זו קשורה אף לחורבן בית המקדש, היות שעם ישראל לא נשמע לאיסורי התורה שחזרו ונשנו בדברי הנביאים, שלא ללכת בדרך הגויים ולא לחקות את פולחניהם, ולא לנהוג על פי ערכיהם החברתיים. עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות הם דברים שבני ישראל למדו במידה רבה מן העמים האחרים. אמנם כל אדם לומד מיצרו הרע, אין לאדם צורך במורים חיצוניים, יצרו של כל אדם מוליך אותו לאווירה זו. אף על פי כן קיים הבדל גדול בין תבערת היצר או תאווה של אדם אחד, לבין נורמות ציבוריות שאותן לומדים מתרבות שלמה. כאשר חיים בתרבות שבה הכלל הוא ריסון, איפוק ועידון היצרים האלו, פעמים רבות האדם יצליח להתגבר על יצרו או לפחות יוכל לחזור בתשובה. אבל אם הנורמה המתירנית היא נורמה חברתית, אם נדמה שלרצוח, לדוגמא, הוא דבר קל, ולכן אבירי מאוד להזמין את היריב לדו-קרב, זו נורמה שמתירה שפך דם ללא כל פרופורציה לסיבת התעוררות הדבר, ואז קשה מאוד ליחיד לרסן את עצמו. הוא הדין גם לגבי עבודה זרה וגילוי עריות. אלו עבירות חמורות, שחז"ל ציינו אותן כעבירות שהביאו לחורבן בית המקדש הראשון[1], ואנו מתרשמים באופן בלתי אמצעי מדברי הנביאים לגבי עבירות של תאוות יתר ושפיכות דמים. גם אותן למדו מן העמים שבסביבה, כי כך היה מקובל לנהוג. התורה מצווה שהמלך לא ירבה לו כסף וזהב, ולא ירבה לו נשים וסוסים, אך אצל שאר העמים היה מקובל ההיפך, שהרי במה ניכרת מלכותו אם אינו יכול להרבות לו עושר וכבוד?… זו הנורמה בקרב המלכים, ואין מדובר במלכים רשעים במיוחד, אלא כך היא התשתית התרבותית שהיתה מקובלת אצל העמים. במצב כזה קשה מאוד למלך היהודי שלא להתפתות, ולנהוג בשונה משאר מלכי האומות.

היחס לנכרי

המסובך שבבעיה זו הוא שמצד אחד ישנו יחס שוויוני לכל אדם, לגבי הפגיעה בו או שלילת רכושו ואפילו לגבי הצטרפותו לחברה היהודית. כלומר, התורה והנביאים אינם חוסמים את הדרך ומכריזים שכל בן נכר פסול מראש. כל בן נכר יכול להיות חסיד וצדיק, וכך יש להתייחס אליו – במלא הדרת הכבוד, וכמובן שאין לפגוע בו גופנית או ממונית. אך מצד שני אנו רואים שלמעשה בני ישראל מועדפים על ידי התורה: אם בתוך החברה הישראלית אסור לקחת ריבית הרי "לנכרי תשיך"[2]. מותר ליהודי 'לנשוך' מהגוי מעבר למה שנתן לו! זו שאלה לא פשוטה, ולפעמים כשמסתכלים רק על הצד האחד שלה ומסיקים מסקנות כלליות – טועים. לא בכדי בני ישראל נכשלו דווקא בהיותם על אדמתם במלכותם. הם נכשלו בשאלה היסודית הזו – כיצד להתייחס לסביבה הנכרית, בחיוב או בשלילה, מה לכבד ומה לשלול. המצב הוא מורכב. כל מצב שיש בו עירוב של כמה עמים או שבטים הוא מצב מורכב, כי צריך לקבוע את היחסים באופן נכון. כאן המורכבות גדולה יותר, מכיוון שמעבר לבעיית ההתנגשות הפוליטית והצבאית או התחרות הכלכלית על אותה פיסת ארץ, יש גם בעיה תרבותית עמוקה מאוד.

באופן כללי אנחנו יכולים לומר, שההבחנה עוברת בין פרט לכלל. כלומר יש לכבד כל נוכרי כפרט, אותו, את גופו, ממונו, רכושו, מעמדו וזכויותיו, אסור לפגוע בו. אך אם מדובר על התארגנות חברתית לאומית שמעבר לאופי הפרטי יש לה גם תרבות, נורמות התנהגות, ערכים ותשתית מסויימת – היחס שונה. אל תרבות כוללת שונה מתייחסים בחשדנות רבה, ולפעמים אפילו שוללים אותה מעיקרה.

שיא היחס הטוב אל היחיד בא לידי ביטוי בנכונות לקבל אותו לתוך החברה הישראלית על ידי גיור. במסורת היהודית הופכת רות המואביה להיות "אמה של מלכות"[3], כלומר, בזכות מידותיה המיוחדות היא אם מלכות בית דוד כולו! זאת ועוד, רות באה ממואב, מעם שככלל יחידיו הגברים אינם מתקבלים לעם ישראל, ורק לגבי הנשים למדו באופן מיוחד את היתרם לבוא בקהל: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית"[4]. כך רות הופכת להיות אם מלכות ישראל לעתיד לבוא. זהו שיא מופלא ביחס ליחיד בעל המידות הטובות.

ומצד שני, כלפי הכלל, יש מצוות "לא תחיה כל נשמה"[5], כלפי עמים העומדים נגדך. יש מצוות שחלות גם היום, למשל "לא תחנם" – המצווה שלא לתת לגויי הארץ היאחזות בקרקע ולא לתת חן, ולא מתנות חינם[6]. לא לאפשר מציאות כזו שהעמים האלו ירצו להיאחז בנחלת ישראל מבחינת אחיזה בקרקע, או מבחינה חברתית או כלכלית, זו מצווה שקיימת עד היום הזה[7].

הדדיות והרתעה

היחס כלפי האומות הוא יחס הדדי. יחסו של דוד כלפי השבטים והעמים שהיו למכשול הוא יחס שיש בו אכזריות של לוחם. מקובל לתת כדוגמא את העונש למואב "וימדדם בחבל"[8] כעונש אכזרי, אך זהו עונש על פי אמות המידה של אותו זמן בהדדיות מוחלטת. דוד פועל כך, כדי שאף אחד לא יאמר שהוא מרחם על אויביו יותר מאשר מלכים אחרים. זו הדדיות שיש בה לקח חשוב. כאשר ישנה התנגשות בין עמים, על כל צד להבין, שכל פעולה שלו עלולה להזיק לו עצמו, לא פחות ממה שהיא תזיק לצד שהוא תוקף. על כך מבוססים יחסים בינלאומיים. לא יתכן שיווצר מצב אי הדדי, שרק צד אחד יכול יהיה לומר: 'אני מרשה לעצמי להיות אכזרי, אני יכול ליזום תקיפה, אך הוא אינו מסוגל לעשות זאת'. לכן היחסים בתקופה החדשה נקראו 'מאזן אימה', מאזן שיצר תקופה ממושכת של אי לוחמה, מפני שכל צד ידע שאם הוא מתחיל במלחמה, הוא לוקח בחשבון שהתוצאה עלולה להזיק לו כפי שתזיק ליריבו.

זהו גם כוח ההרתעה. דוד יצר כוח הרתעה שהספיק גם לכל שנות מלכותו של שלמה בנו. על בסיס הכוח הזה והרחבת השטח התעצמה המדינה הישראלית מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית. דוד לא הצליח להפוך את האומות לחסידי אומות העולם, אך הוא הצליח לשמור על גבולות בטוחים מתוך מודעות של הרתעה שהיתה למדינה מתקופתו ואילך. דוד יצר את המהפכה הזו במדינה, ודווקא על ידי פעולות שהיה בהם גם מרכיב של הדדיות. אמנם תמיד צריך להיות נבון יותר ומתוחכם יותר, אך היה בסיס של הדדיות. כפי שהתבטא שמואל כאשר שיסף את אגג: "כאשר שיכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך"[9], המרים חרב צריך לדעת שהפעולה יכולה להיות גם נגדו. לא יתכן שרק אימהות של צד אחד יהיו שכולות משום שהעם  האחר אינו מחזיר מלחמה.

בימי בית המקדש הראשון העם פוגש סביבה אנושית, לאומית, תרבותית ומדינית שהיה צריך להתמודד אתה. ההתמודדות עם הסביבה מורכבת ביותר. היחס לאדם כצלם אלוקים מול ההתמודדות הערכית, לאומית, תרבותית. מתוך הסבך הזה היה גם כישלון בית ראשון. כי מצד אחד החליט העם להיות "ככל הגויים", שפירושו היה לקחת ערכים והתנהגויות מתרבויות קרובות. ומצד שני יכול להיות שההתנהגות האישית כלפי נוכרים פרטיים שהשלימו עם השלטון היתה לא נאותה, כפי שנמצא בתוכחות הנביאים[10]. ואף בכך היה הכישלון בעקרון ההדדיות.

ישנו סיפור ידוע על ר' יונתן אייבשיץ, שהגיע אליו הבישוף של העיר וטען: איך אתם מתנהגים? ביניכם לבין עצמכם אינכם לוקחים ריבית, אך ממני או מכל מי שאינו בן ישראל אפשר לקחת ריבית? "לנכרי תשיך"? אמר לו ר' יונתן אייבשיץ: זהו ענין של הדדיות. התורה לא אסרה עליך לקחת ריבית ממני, מותר לנוכרי לקחת ריבית מיהודי, גוי יכול לקבל טובת הנאה מהכסף שהוא מלווה ליהודי, אם-כן מדוע התורה תאסור על יהודי לקחת ריבית מנוכרי? אילו כל אומות העולם היו מקבלות על עצמן שלא לקחת ריבית מאף אחד, מסתבר שזה היה מחייב גם אותנו מדין דרכי שלום, כי כאשר יש שלום הוא מחייב[11]. אבל שלום הוא קודם כל יחס הדדי. עיקרון ההדדיות, מבחינה מוסרית ומדינית, עמד ביסוד כיבושיו של דוד ושל כל אלו שעסקו בכיבוש ארץ ישראל. כשם שלעדים זוממים עושים "כאשר זמם", כך גם במלחמות ישראל – כל מי שמרים ידו להתקפה, עליו לדעת שיתכן שהוא יקבל זאת בחזרה. מי שמכריז מלחמה צריך לקחת בחשבון שהוא עלול להפסיד הכל, את השלטון, את השטח וכו'. זהו המאזן, אפילו הוא 'מאזן אימה'.

זהו רק חלק מאותה בעיה קשה מאוד שהיתה, ועודנה, אחת הבעיות המרכזיות של הקיום היהודי, בגולה ובארץ ישראל. שאלת היחס הנכון אל אומות העולם, מה לקבל ומה לדחות, מה לקרב ומה לרחק, היא שאלה מורכבת ביותר לאורך כל דורות ישראל.

[1]. יומא ט, ב.

[2]. דברים כג, כא.

[3]. בבא בתרא צא, ב. ובמדרש זוטא רות, א.

[4]. יבמות עו, ב.

[5]. דברים כ, טז.

[6]. דברים ז, ב. עבודה זרה כ, א.

[7]. לדוגמא, העובדים הזרים במדינת ישראל יוצרים בעיה לא פשוטה. כמובן שחייבים להיות הגונים כלפיהם, אך אסור לעשות מאמצים מיוחדים, כפי שעושים לעולים החדשים, כדי להאהיב עליהם את הארץ וכדי שיתערו בחברה.

[8]. שמואל ב' ח, ב.

[9]. שמואל א' טו, לג.

[10]. אם הנביא מוכיח את העם על כך שאין משחררים עבד עברי על פי הדין, כלומר שהיחס לעבד מבני העם הוא מחפיר, בוודאי היחס לעבד נוכרי לא היה טוב יותר. ולכן הקב"ה, דרך נביאו, מנחם את הנוכרי, "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו" (ישעיה נו, ג), וזאת כדי שיהיה איזון כלשהו ביחס הנכון לכל יחיד ויחיד.

[11]. עיין סנהדרין נט, א, שאין דבר שאסרה התורה על בני נח והתירה לישראל. עוד עיין ביבמות כב, א, שאסרו על גרים להתחתן עם נשים שהיו אסורות עליהם בהיותם נוכרים, שלא יאמרו: "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", וכן נפסק בשו"ע יו"ד רסט, א.