האנטישמיות בימי הביניים

שורשיה של האנטישמיות "הקלאסית" מצויים באלף השנים הראשונות של קיום הישויות הלאומיות והמדיניות באירופה ובמזרח התיכון, מעת נפילתה של האימפריה הרומית. באלף השנים האלה התגבשו, מבחינה תיאולוגית וחברתית-מדינית, שתי הדתות הגדולות: הנצרות האירופית והאיסלם במזרח. שתי הדתות התמודדו עם שורשיהן היהודיים בדרך של ניסוח עמדה דתית אנטי-יהודית שהקלה עליהן להיבדל מ"תרבות-האם" ואף להתגרות בה. כאשר נכזבה תקוותם להטמיע את היהודים בתוך המסגרת הדתית החדשה (בין זו הנוצרית ובין זו המוסלמית) נהפכה האכזבה לרגש האשמה ומשטמה קשה. מבחינה היסטורית אנו רואים שכל תנועה להתחדשות במסגרת הדתות האלה פיתחה תקוות-שווא ביחס לצירוף היהודים והשגת המטרה הקדומה – הכרת היהודים בדת החדשה. תקוות מעין אלה היו נחלתם של מנהיגים דתיים ואף של שליטים מדיניים בארצות שונות. מכיוון שתקוות אלה נכזבו בכל מקום ובכל עת שוב ושוב, גרם מפח הנפש להקצנה תיאולוגית אנטי-יהודית ולגלי פרעות ו"מסעי עונשין" חמורים יותר ויותר. אמנם, מבחינת העמדה הדתית הפורמלית – "ההלכה" – הנצרות והאיסלם פעלו נגד עובדי האלילים שוללי הייחוד, ומעמדם של היהודים במסגרת זאת היה עדיף ומובטח, אך בפועל ולמעשה רגשות הזעם נגד אלה שהוגדרו בכתבי-הקודש "העם הנבחר" בצירוף לחולשתם המדינית-חברתית, גברו על הוראות "ההלכה" והביאו לידי התעללות מתמדת בחסרי מגן – רצח, אונס, שוד והשפלה מכל הסוגים.

רומי וירושלים

החל מההשתלטות הרומית על ארץ ישראל מתעצם השינוי במאבק התרבותי-רוחני של היהדות עם סביבתה. קווי המתאר של המאבק מתרחבים מהתמודדות הגיאו-פוליטית המקומית – ארץ ישראל מול סוריה ומצרים ההלניסטיות, לעבר ההתמודדות מול מוקד ההשפעה העולמי – רומי. משלב זה ואילך "ראשו ורובו" של העם היהודי ישפיעו בתהליך של מאבק והשלמה על ההתרחשויות הפנימיות במוקד החדש ההולך ומתעצם – אירופה, ואף יושפעו מאירועים אלה. אכן, בתהליך איטי ורב-תהפוכות מוצא את עצמו רוב העם היהודי בשטחי אירופה הנוצרית, ולאחר מכן במושבותיה-בנותיה התרבותיות והדתיות, כמו אמריקה הצפונית והדרומית ואוסטרליה. מבחינה זאת, אפילו התרבות המוסלמית בשיא פריחתה בימי הביניים צמחה מתוך שורשים של תשתית הלניסטית-רומית בתחום הפילוסופיה, המיסטיקה הדתית, האמנות והמדע. משקלם ומעמדם של היהודים בארצות האיסלם נבעו דווקא מתוך קרבתם אל השורשים הללו שבתרבות המוסלמית.

האנטישמיות הרומית הטרום-נוצרית נוצרה מתוך שני יסודות: האחד פוליטי והשני דתי-תרבותי. מבחינה פוליטית הניגוד נולד מפני שהיהודים בארץ ישראל היו יעד לכיבוש מדיני. כמובן, היהודים לא היו היחידים. הרומאים כבשו ארצות רבות, עמים וממלכות, וברור שתמיד היה שלב של לחימה ואיבה בין הכובש לנכבש. מצב זה של איבה הסתיים בדרך כלל לאחר עשרות שנים אחדות – פרק זמן היסטורי של תסיסה לאומית נגד הכובש הגדול. אם התנגדות לאומית כזאת לא  מצליחה מתחיל תהליך טבעי של הסתגלות וחיים לאומיים בתוך המסגרת של האימפריה הגדולה.

בנוגע ליהודים בארץ ישראל נוסחת ההתנגדות וההסתגלות שהרומאים הורגלו בה לא פעלה. במשך הזמן הרומים הבינו שההסתגלות בלתי-אפשרית בגלל גורם נוסף להתנגדות המדינית – הגורם הדתי. הכיבוש המתמשך הפך לפצע מדמם שלא יכול להגליד, מפני שהיהודים ראו ברומאים לא רק כובשים באופן פיזי אלא נושאי בשורה רוחנית של תרבות אלילית. למרות שהרומאים נמנעו מלהתערב בפולחן היהודי, התחוור להם שמבחינת התפיסה היהודית הדתית עצם הכיבוש הזר של ארץ ישראל מהווה בעיה וסותר את חזון היהדות לגבי עולם ומלואו. חזון יהדותי זה לא רק שלא עלה בקנה אחד עם חזון ה"פקס-רומנה" (השלום הרומאי בעולם) אלא הציב אלטרנטיבה רוחנית, מוסרית ומדינית לרוח הרומאית, שורשיה ומציאותה הממשית. אף שלהתנגדות היהודית המתמשכת נגד הכיבוש הרומי היו ביטויים פוליטיים מובהקים בדמות מרידות עקובות מדם להשגת שלטון מדיני, סיבתה העמוקה היתה נעוצה בתחום הרוח. כאשר הרומאים הבינו זאת ניסו ליצור הבדלה ברורה בין שני התחומים, על ידי הדגשת תוקף שלטונם בעיקר בצדדים האדמיניסטרטיביים-כלכליים וביטחוניים-מדיניים, במערכת גביית מיסים ועריכת מלחמות בגבולות החיצוניים של הארץ; לעומת זאת, בתחום התרבות והרוח הם ניסו להעמיד את הסדר הציבורי על בסיס אוטונומיה דתית, ואפילו משפטית, של העדה היהודית בארץ ישראל. אבל למרות הנכונות של השלטון הרומאי והמאמצים של ההנהגה היהודית האחראית שלא להתנגש ולא להקיז דם, התמרמר הציבור היהודי והתקשה לקבל את עמדת ההנהגה. כך פרצו המרידות הגדולות שזעזעו את האימפריה הרומית עד כדי כך שהיחס כלפי היהודים בארץ ישראל היה שונה מאד מאשר היחס כלפי כל ממלכה אחרת שנכבשה על ידי הרומאים. ברור היה שיש כאן מאבק מר על יסודות תפיסת העולם. הרומאים חרדו מהתפשטותה של היהדות, מעוצמת בשורתה. אף שהיהדות, כעם, נחלשה מבחינה מדינית ולאומית, לבשורתה המוסרית והדתית היתה עוצמה מרובה – חששם של שליטי האימפריה  היה מוצדק. אכן, בסופו של דבר "המוטציה היהודית" שנקראת נצרות, הצליחה להשתלט על האימפריה הרומית וקֵיסַרֶיהָ ולעצב תפיסת עולם חדשה. משקיבלה רומי את הנצרות נוסף מימד חדש ביחס כלפי היהדות והיהודים. מכאן מתחיל הגיבוש של האנטישמיות הנוצרית הקלאסית.

האנטישמיות הנוצרית

באנטישמיות הנוצרית אנו מבחינים בשלושה יסודות שכרגיל פעלו במשולב:

היסוד הראשון – הטלת האשמה העיקרית לאי-הצלחתה של הבשורה הנוצרית על היהודים שלא קיבלו את ישו ואת בשורתו.

היסוד השני – המרכיב האלילי שבנצרות, "תרומתם" של הגויים שהצטרפו לעדה הנוצרית. מרכיב זה יצר ניגוד מהותי ביחס ליהדות המסורתית ואיבה מתמדת לדת הייחוד.

היסוד השלישי – פיתוי חזק מצד השליטים ואף בני המעמדות הנמוכים לנצל את המיעוט היהודי הקטן שבארצותיהם – לשדוד, לרמות ולהתנכל לעדה בלתי-מוגנת כדי להשיג טובות הנאה כלכליות או לבטא את הלהט הקנאי הדתי.

למרות שהמציאות הריאלית של יחס הסביבה הנכרית ליהודים היתה תמיד ביטוי של שלושת היסודות גם יחד, מן הראוי להתייחס ולהבין את עוצמת פעולתו של כל יסוד ותוצאותיו הממשיות.

הנצרות, כדת, היא כעין "מוטציה", גרסה אחרת של היהדות. ככזאת, קיימת בה מוטיבציה רוחנית להוכיח, ללא הפסק, שהיא באמת הגרסה הנכונה והצודקת של דבר האל לעולם. הבעיה המרכזית והמהותית של הנצרות כדת היא, שההבטחה העיקרית של מייסדה – "מלכות השמים עכשיו, בימינו!" – לא התממשה. יתרה מזאת, המייסד נצלב והומת ביסורים, תלמידיו נפוצו לכל רוח, ועולם כמנהגו נוהג. הכשלון דורש תשובה: מי אשם? האם הבשורה שקר או שמא יש מי שהכשיל אותה? תשובתה של הכנסיה הנוצרית מראשיתה היתה פשוטה: היהודים אשמים בכישלון! וכך זה מאז ועד היום. מדוע עדיין לא נושעו העולם והאנושות? מפני שהיהודים לא קיבלו את הבשורה. הם אלה שמעכבים. לטענה הערכית יש גם לבוש פלאסטי-רגשי: מה פירוש לא קיבלו את הבשורה? הם רצחו את "המושיע"! בגדו בו ורצחו אותו.

כאשר אנחנו בוחנים את היסוד הראשון של שנאת ישראל בנצרות, אנו שמים לב לחילוק בין שתי רמות: הרמה התיאולוגית שהפכה להיות אחת מהתפיסות הבסיסיות של הכנסיה לזרמיה, והרמה הרגשית-מעשית שהיתה לתפיסה בסיסית באנטישמיות הפופולרית. ברמה התיאולוגית הטענה היא: דחיית מלכות השמים מפני שהיהודים – העם הנבחר – דחו את הבשורה ולא נאותו לכרות "ברית חדשה" על פיה. טענה זו משמשת תשתית לקביעת היחס הכללי של הכנסיה כלפי היהודים: ראייתם כעם הנושא בעונש, נע ונד כקין, מופלה לרעה ונתון בקיום מיוסר.

ברמה המעשית-רגשית הנוגעת לציבור הרחב של המאמינים הנוצרים ההאשמה האבסטרקטית מקבלת ביטוי של אשמה פלילית: היהודים בגדו בישו תמורת כסף^[1], רצחו את המשיח, המבשר, המושיע (כריסטוס ביוונית). כלומר, הכל תלוי ביהודים, אם הם ממשיכים להתעקש צריך להכריח אותם לקבל את הבשורה או להכרית אותם. מי יכרית אותם, כיצד יבוא עונשם? זו שאלה תיאולוגית: אולי בידי שמים או אולי בידי אדם. בכל אופן בנצרות, כבר בשלב הקדום שלה אפשר למצוא רמזים ברורים לתפיסה זאת. באוונגליונים, מעשי השליחים ובאיגרות השליחים מתגבשת תפיסה היסטורית של הבנת חורבן המקדש בירושלים, גזירות הרומאים ותבוסת היהודים במרידות נגדם, כנקמה לישראל על ידי ההשגחה העליונה. יש מאבות הכנסיה – פרשניה הראשונים והקובעים של הדת הנוצרית – שמתלוננים מדוע התמהמה העונש למעלה משלושים שנה מעת צליבתו המשוערת של ישו ועד לחורבן המקדש. ואמנם, נמצא פרשן מאוחר האומר שעברו פחות משלושים שנה עד המכה הראשונה שקיבלו היהודים מן השמים, מפני שכשמונה שנים לאחר צליבת ישו היה גל של פרעות נגד היהודים באלכסנדריה של מצרים. נציגי השלטון הרומאי באלכסנדריה נהגו באופן קלאסי: הנציב הרומאי באלכסנדריה שלח חיילים לפרוץ לבתי היהודים כדי לקחת מהם נשק תוך כדי הפרעות נגדם. טוען אותו פרשן נוצרי: יד האל היתה בכך, שהרי אין זה הגיוני או מוסרי. ועל השאלה המתבקשת: הרי הדבר נעשה בידי עובדי אלילים, שגם אותם שוללת הנצרות תכלית שלילה? תשובתו היא שגם עובד אלילים ראוי להיות כלי בידי ההשגחה כדי להעניש את היהודים מחריבי העולם. התפיסה ההיסטורית המגובשת של הנצרות הקלאסית רואה במאורעות הקשים שבאו על ישראל בגלותם יד ההשגחה העליונה.

היסוד השני של שנאת ישראל הנובע מן הניגוד המהותי בין האליליות העמוקה לבין שלילתה המוחלטת של זו ביהדות, התגלה ביתר שאת כאשר חדלה מלהתקיים האימפריה הרומית והנצרות היתה לנחלתם של העמים הברברים לגווניהם. למעשה, "התרומה הגדולה" של השבטים הפראיים לדת הנוצרית היתה הכנסת היסודות האליליים המובהקים והמרובים לתוכה. הכנסיה הנוצרית הסכימה לתוספת זאת מתוך פשרה ורצון עז להכניס את השליטים החדשים "תחת כנפיה". אמנם, גם מלכתחילה התפיסה הנוצרית הדתית כשלעצמה היתה בעייתית מאד בנקודה זו, אבל ריבוי הדמויות השמיימיות והספיריטואליות מכל הסוגים – שדים, מלאכים, שטנים, בני משפחתו של ישו וקדושים מעונים לאלפים שאפשר להתפלל אליהם, לבקש מהם, לדבר איתם, לעשות להם תמונות ופסלים, לבנות למענם כנסיות שלמות (כמעין פולחן המתים הקדום) – כל היסודות הפגאניים האליליים האלה השתלבו בתפיסה הנוצרית מתוך תרבותם של העמים הברברים.

היחס ליהודים בפרק היסטורי זה הופך למורכב ומשולב: א. השנאה כלפי היהודים כרוצחי האל^[2].   ב. השנאה כלפי היהודים שוללי התפיסה האלילית של האלוהות המוחשית המגושמת ופמלייתה השמיימית המרובה. אי-הבנה תהומית של היהדות כתפיסה רוחנית: איך אפשר בכלל להאמין ולבטוח ביישות עליונה וכל-יכולה שבני אדם לא רואים, לא שומעים, לא ממששים ולא חשים בנוכחותה הפיזית? אי ההבנה הזאת מצד אחד, ומצד שני החיוניות שהפגינו היהודים, הדבקות במסורתם, העיסוק בתורה – אלו היו לצנינים.

ההתקפה התיאולוגית על האמונה היהודית היתה נחלת מעטים מבין רבי-הכנסיה הנוצרית, שהרי הרוב העצום של הנוצרים לא ידע אפילו לקרוא ולכתוב. אבל לא רק המלומדים ראו לנגד עיניהם את התנהלותן של הקהילות היהודית. להיפך, המגע והמשא היום-יומי עם היהודים היה דווקא של הנוצרים הרגילים והם בהחלט התרשמו עמוקות מן השוני היהודי שהפליא והבהיל אותם כאחד. מצב זה הוליד פוביות נפשיות כלפי היהודים האלה ששוב קמים מן האפר ושוב בונים לעצמם את בתי הכנסת שלהם, ובבית הכנסת אין להם דבר מלבד ספרים. בארון הקודש, אליו הם פונים בתפילתם, נמצאים ספרים. בארגזים שליד הקירות מסביב, על גבי שולחנות, מונחים ספרים. הטקסים הקדושים, הכבוד והיקר, קשורים בספרים. חינוך הילדים והעיסוק המובחר של המבוגרים – הכל עם הספרים, מתוך הספרים, מסביב לספרים. לעומת זאת, בקרב החברה הנכרית – ההמון הנבער מדעת ואפילו בחוגי המלומדים – התפתחה שנאה לאלה שמוצאים בספרים נחמה ועוצמה רוחנית. 'מה כתוב שם? מה יש שם? הרי את התורה שבכתב אנו מכירים, וכמה אפשר כבר לקרוא בה? – בוודאי הספר הנורא ביותר, ספר הכשפים, הוא התלמוד! התלמוד הוא מקור כל הרע, כי ממנו היהודים למדו לא לקבל את הבשורה. ראו עד כמה הם מוקירים את התלמוד, עוסקים בו ומתפלפלים בו, כנראה שבנוסחאותיו המאגיות הם מוצאים כח להתגבר, לשרוד ולהרים ראש מחדש'.

הפעולה המתבקשת והרגילה כלפי "אויבי הדת ושונאי האדם" – היהודים – הריגתם, גירושם ו"חינוכם" על ידי כפיית המרה, הצליחה ולא הצליחה גם יחד. הנסיונות להרוג את היהודים הביאו, אמנם, לרציחתם של רבים אבל לא של כולם. הצליחו להפחיד ולגרש אותם ובכל זאת הנה הם שוב חיים וקיימים.

תמיהתם של הנכרים באשר לאמונתם ואורח חייהם של היהודים הביאה אותם לתהות על טבעם של היהודים. באופן פרדוקסלי הנוסחה הנוצרית של "אדם-אל", כלומר, יצור שהוא בעת ובעונה אחת בעל גוף פיזי אבל גם כח שמיימי ניצחי, נוסחה זאת סייעה לפתור את "החידה היהודית". באנטישמיות האירופית הקלאסית נוצרת שכבה נוספת על קודמותיה – התיאולוגית והאידיאולוגית – שהיא הרבה יותר חיונית ועמוקה מבחינה נפשית – הרגשת הזרות כלפי היצורים האלה שאי אפשר להרוג אותם, להשתלט עליהם או לשנות אותם.

בעולמם ההכרתי והנפשי של האנשים לאורך ימי הביניים מתגבשות דמויות מסטיות, שמצד אחד הורגים אותם ומצד שני אי אפשר להרוג אותם. דמויות אלו שאובות מן המיתולוגיות האליליות המלאות בסוגים של יצורי ביניים שונים, שאכלסו את היערות, האגמים, הימים, הנהרות, השמים והשאול. אירופה הנוצרית, באופן רשמי, מלאה באמונות אליליות שהכנסיה הנוצרית ניסתה להפנימן, לתת להן ביטוי במאות ואלפי דמויות של מיני קדושים מחוללי ניסים.

היהודים עוררו רגש שלילי ופחד מיסטי, לכן, הגיוני ביותר היה לשייך אותם אל כוחות הרע והאופל. דוגמא מצויינת ליצורים מסוג זה נמצאה בסיפורי בלהות קדומים על אנשים שגילו באיזה טקס מסתורי את כוחו של הדם האנושי. שתיית דם של אנשים אחרים הפכה אותם לבלתי-פגיעים אפילו למוות. הם קרויים וומפירים – ערפדים – מתים שלא מתים. גם הם (כמו היהודים) מתקיימים בשוליה של החברה האנושית, לא שותפים לחיי השגרה של בני אדם רגילים, ועם זאת יש בכוחם המסתורי, אם על ידי שכנוע וקסם מדומה ואם על ידי אלימות, למשוך לרשתם תמימים, נערות צעירות או ילדים רכים, להיזון מדמם ולהפוך אותם לחלק מקהילתם. למראית עין הם מפחדים (כמו היהודים) מאור השמש, שמסמל את החיים הרגילים, מן הכנסיה הנוצרית ומחברת בני אדם, אבל באמת הם תמצית הרוע הנצלני והמתוחכם שמפיל חיתתו על היקום. ניכרת הקרבה שבין הדמויות האלה לבין דמות היהודים בהשקפת העולם הנוצרית. יהודים – מיעוט קטן, נרדף ונפחד, שלכאורה עוסק רק בהישרדות על ידי הסתתרות והתרחקות מתמדת מן החברה הרגילה – הם רוצחי האל, משליטי הרוע בעולם, משחיתי הנפשות והגוף. לא בכדי הם כל כך מתנגדים לבשורת החסד והאור של הכנסיה. לא בכדי כל עולמם מרוכז באותיות המתות של ספריהם ולא בעולם המלבלב של החיים והיופי. ולכן אפשר וצריך ליחס ליהודים גם פעולות מיסטיות. כך מובן גם למה הם רצחו את האל (שהרי הם מורדי האור) וגם מובן מאין היה להם הכח לרצוח את האל (שהרי שורש קיומם לא מהעולם הזה).

אם כן, היחס כלפי היהודים הוא לגמרי לא רציונלי ולא ריאלי. הורגים את היהודים באופן ריאלי, שודדים אותם באופן ריאלי, אך התחושה הפנימית של הרוצחים-השודדים שזה אף פעם לא מספיק. שהם הצליחו להרחיק את הסכנה הזאת רק לזמן, שכח מסתורי זה יחזור לעצמתו ושוב ינסה להשתלט עליהם. ובכן, ההסבר למצב זה של אלימות אכזרית כלפי היהודים איננו בתחום הפוליטי או הסוציולוגי בלבד, אלא בתחום אחר לגמרי. הנוצרים מפחדים מהיהודים לא מפני שליהודים יש צבאות ולא מפני שליהודים יש מדינות ולא מפני שליהודים יש נשק. הם לא צריכים את זה. יש להם איזה כח השפעה מאגי. הם מסוגלים להתחיות מטיפה אחת של דם, מחתיכונת קטנה של "לחם הקודש" שמחלקים בכנסיות^[3].

שאלה: האנטישמיות הזאת היא יותר אינטלקטואלית או רגשית?

תשובה: אפשר לומר, שהיא נוטה יותר לרגש – רגש השנאה, מפני שאינה נובעת מנימוק רציונלי תבוני כלשהו. אבל לדבר רק על רגש יהיה שטחי מדי. מדובר כאן בתחושה פנימית עמוקה – תחושת הזרות הגמורה. אין שום שפה משותפת, למרות התקשורת המילולית הטכנית. אמנם, אפשר לחיות טכנית זה לצד זה, אבל אי אפשר לחיות יחד מבחינה נפשית. זה היסוד החזק ביותר של השנאה האנטישמית. ברור שכאשר מצורפת אליו אידיאולוגיה שמצדיקה אותו בנימוקים תבוניים, אז ממילא הוא מתגבש לזרמים מסודרים רשמיים עם סדרה של טענות והאשמות, אבל גם אם נפרוך את כל האשמות ונענה על כל הטענות, עדיין היסוד הזה ישאר – היחס הוא לא רציונלי, כאל משהו זר ושונה לגמרי, טבע אחר.

הפחד המיסטי מפני היהודים למרות היותם חלשים, מעטים ושוחרי שלום, בא לידי ביטוי מובהק באחת ההמצאות המוזרות והאכזריות ביותר בתולדות התרבות האנושית – עלילת הדם. החל מן המאה השתיים-עשרה^[4] ההאשמה הנוראה שיהודים משתמשים בדם נוצרים, ביחוד ילדים רכים, לצורך פולחנם, כמו אפיית מצות בפסח או לצורך כישופיהם האמורים להזיק לעולם הנוצרי כולו, משתרשת בתודעה של הנוצרים הפשוטים ורבי-הכנסיה כאחד. אימת עלילת הדם ליוותה את החיים היהודיים ברחבי אירופה במשך מאות רבות של שנים. כל שמועה על העלמות ילד נוצרי או אפילו אדם מבוגר החרידה את הקהילה היהודית והדירה שינה מעיניה. במיוחד בימי ההכנה לחג הפסח, בתחילת האביב, כאשר באירופה מתחילים להפשיר השלגים, וילדים או מבוגרים, שבזמנים ההם עשו את דרכם ברגל בשבילי הכפר, ביער הסמוך או ליד אגם ונחל ועלולים היו להחליק, לטבוע, להפצע ולהשאר הרחק מביתם – ימים אלה היו ימי אימה ופחד, מפני שכל מקרה מצער כזה שימש עילה להאשים את היהודים ברצח פולחני ולהפוך את חייהם לגיהנום עלי-אדמות. תוך עשרות שנים ספורות לאחר עלילת הדם הראשונה חצתה האשמה זדונית זו גבולות של מדינות והופיעה ברחבי אנגליה, צרפת, ספרד, גרמניה, כאשר בכל מקום נוספים פרטים חדשים ומזוויעים לעלילה עצמה. כמרים משולהבים תארו באזני צאן מרעיתם הנבער איך יהודים עינו, פצעו ורצחו את הילדים הנחמדים והזכים, איך ילדים נוצריים טהורים מתו תוך כדי ששוררו את שירי הקודש הנוצריים והיהודים התעוותו למשמע אזניהם ברגעים אלה. חיזוק לדברי נאצה אלה קיבלו הנוצרים מפי יהודים שנתפסו ועונו עד כדי כך שלפעמים היו מוכנים להודות במקצת ההאשמות כדי להפטר מן העינויים ולמות סוף סוף. "הודאות" אלה אף נחשבו לקבילות מבחינה משפטית ושימשו תשתית לחקיקה אנטי-יהודית במקומות ובזמנים שונים^[5].

עלילת הדם מוצגת במסורת הנוצרית כטקס בעל משמעות מיסטית עמוקה, שטנית, שהרי לדעתם של המעלילים, שתיית הדם על ידי היהודים היא לא מפני בצורת וחסר קיצוני של נוזלים אחרים בסביבה אלא לצורך העצמת כוחם האדיר. עלילת הדם היא דוגמא מובהקת של אי-רציונליות שבשנאה האנטישמית – צירוף משונה של טענה נלעגת ומופרכת ונחשולי אכזריות שהם תוצאה ישירה ממנה.

דוגמה נוספת של עיסוק אובססיבי וחולני בדם אנו מוצאים בהאשמה נוספת שרווחה בקרב הנוצרים בימי הביניים – האשמת חילול "לחם הקודש", ההוסטיה. סיפור העלילה התמקד בכך שיהודים השתדלו לחטוף את מציות "לחם הקודש" ולחלל אותו בדרכים שונות: לנעוץ בו סיכות או סכינים, לזהם אותו במיני רפש, להטיל אותו לאשפה וכדומה. פעולה זאת הוסברה על ידי הנוצרים בכך שהיהודים באמת מכירים בסגולותיו הקדושות והמיסטיות של טקס אכילת "לחם הקודש" ולכן מנסים בכל כוחם להזיק לנוצרים ואף לחזור שוב ושוב על זדונם הקדום לרצוח את ישו. לעומת זאת, בעלילת פריס (ה'נ', 1290), היהודים הואשמו בטענה הפוכה, כלומר, שהרציונליזם הכפרני שלהם הביא אותם לחטוף את ההוסטיה כדי להראות שאין זאת אלא חתיכת קמח אפוי ולא יותר. אנו רואים, שהחשדנות הבסיסית כלפי היהודים הביאה גם להאשמות סותרות מבחינה הגיונית, רק מכיוון שליהודים אפשר ליחס כל סוג של חטא – גם שימוש בכוחות נסתרים מאגיים וגם כפרנות צינית שאמורה להרוס את האמונה התמימה.

בפועל, כאשר מאיזו שהיא סיבה פשטה השמועה שיהודים חיללו את ההוסטיה, אחדים מהם נתפסו והושמו במרתפי העינויים. בעקבות כך, היו כאלה שלא הצליחו לשאת את עוצמת העינויים ו"הודו" בחטא הנורא. ברור שהודאה כזו גררה אחריה לא רק עונש מות ל"אשם" כי אם פרעות וגזרות איומות על כלל הקהילה^[6].

את עקבות היחס אל היהודים כזרים שטניים אנו מוצאים בדימויים מילוליים וחזותיים שהשתרשו בתרבות האירופית. מילים עבריות חשובות נקלטו בשפות האירופיות, אבל קיבלו בהן משמעויות שליליות ביותר. סממנים יהודיים מובהקים, כגון כובעים שיהודים הוכרחו לחבוש, זקנים לבנים ארוכים, ובעיקר ציורי ספרים ענקיים שאפיינו את בתי הכנסת ואת עיסוקם העיקרי של היהודים בשעות הפנאי, מופיעים בציורים דתיים וחילוניים, בכנסיות ובאיורי ספרים וכתבי יד, כמאפיינים של מכשפים ויצורי שאול המפעילים את כוחותיהם לרעת האנשים התמימים.

אפילו בשפות אירופיות של ימינו נותרו שקיעים של דמות היהודים וחייהם בעיני סביבתם הנוצרית בימי הביניים. המושג 'קבלה' בהיגויו העברי, משמש כמילה 'CABAL' בשפה האנגלית במשמעות של קנוניה, אסיפה סודית חתרנית. המושג 'שבת' נכנס לשפות האירופיות בהיגוי יהודי-אשכנזי 'SHABASH' ומשמעותו כינוס של מכשפים ומכשפות^[7]. המילה 'יהודי', 'JEW' באנגלית, עד לא מזמן, ציינה לא רק השתייכות לאומית, אלא גם כינוי לסוחר ערמומי.

אם כן, כשאנחנו בוחנים ירושה תרבותית, מושגי יסוד שמעצבים את התודעה העממית, אנו רואים עד כמה השנאה ליהודים חדרה והשתרשה בה בקרב החברה הנוצרית האירופית. מעניין, שדווקא מושגים שמציינים רוחניות גבוהה – קבלה, שבת – התהפכו בתודעה הנפשית ההמונית למושגים של רוע הקשורים בשורש התפיסה המאגית העל-טבעית והבלתי-טבעית.

השנאה המהותית נגד היהודים והיהדות עיוותה את הערך של היתרון הבולט שבארגון החיים היהודיים וההישגים שנבעו ממנו. ארגון חיי הקהילה שהבטיח רמת חיים מינימלית לכל אחד מחברי הקהילה, תברואה סבירה, חינוך לילדי הקהילה בלי הבדל של מעמד כלכלי, סולידריות פנימית בין הקהילות השונות והדאגה לכל עובר אורח יהודי או פליט של פרעות או גרוש שנקלע למקום – הישגים אלה שהיו תוצאה של מורשת הלכתית ותרבות לאומית ואף ביטוי נאמן לנטיות הנפש היהודיות, בלטו מאד בשונותם לטובה על רקע החברה הנכרית. לכאורה, מן הראוי היה שחברת הרוב תלמד מנסיונן של הקהילות היהודיות, אך למעשה, דוקא חכמתם, מוסריותם, נאמנותם המשפחתית והקהילתית של היהודים היו לצנינים בעיני סביבתם. יהודים הואשמו בערמומיות, בחוכמת יתר: 'הכל יודעים שאתם אחרים, עובדה שאתם חכמים, וזאת הראיה הגלויה נגדכם, איך זה שאתם יותר חכמים מכולם? איך יכול להיות השוני האדיר בין אורח החיים היהודי לבין אורח החיים של הרוב הנוצרי העצום, בין אם אלו מלכים ובין אם אלו נזירים או פשוטי העם האיכרים'. ואמנם היה שוני עצום בתפקוד המשפחתי, במאכלים, באורחות החיים, ביחס לרפואה, לניקיון הגוף, לחינוך הילדים ולימודים. אבל תשומת הלב היתרה שהפגינו הנוצרים ביחס לשונות הזאת, היתה רק סימן לאותה זרות מהותית שחשו הנוצרים כלפי היהודים. פחד שהפך להיות שנאה עמוקה ביותר. וכאשר אפילו לאחר מאות שנים רבות הנאצים הכריזו שהיהודים הם לא בני אדם, הרוב אמרו: 'זה נכון הם לא בני אדם, הם יצורים אחרים. הם דומים לבני אדם, אבל הם לא. אסור לטעות בהם. הם כ"כ דומים שלפעמים טועים בכך'.

אנחנו מבינים שכלל אין מקום לשאלה ששאלו את עצמם יהודים משכילים: 'כיצד לפתע התקבל על לב הציבור הרחב באירופה רעיון ההשמדה הטוטאלית'. זה לא היה מפתיע. ניסויים של השמדה ורצח של גברים נשים וילדים בהקפים מקומיים נעשו במשך מאות שנים והרעיון להרחיב את הרצח לכלל היהודים בעולם לא היה פתאומי.

כשאנו בוחנים את ההאשמות הנפוצות בימי הביניים כמו עלילת הדם או חילול הקודש בכנסיות, מגיעים למסקנה ברורה, שמאחורי הטענות האלה עומד דפוס מחשבה האומר שיהודים הם אויבים מסוג אחר, כאלה שמנסים לפגוע לא בעוצמה הכמותית של שאר העמים, אלא במשהו מהותי, לחלל את העיקר, לפגוע בקשר שבין הנוצרי למושיעו ואלוהיו.

דפוס מחשבה זה אינו קשור בהכרח בסמלים מסויימים דווקא השאובים ממסורת דתית כלשהי, אלא ביסודות נפשיים, בפחדים מפני הזר והשונה הנצחי – היהודי. היחס ליהודים הוא פרי הנסיון ההיסטורי של התמודדות הרוב עם מיעוט בלתי ניתן להכנעה ולהטמעה, נסיון שהפך לאחד מיסודות התרבות. יסוד כזה עובר מדור לדור בתודעה ובתחושה של הציבור ולא תלוי דווקא באמונה דתית מוצהרת. מובן שמי שעדיין מוצא את עצמו בתוך המסגרת הדתית הישנה הכוללת את הסמלים שבהם קשור הנסיון ההסטורי הישיר מתחזקים בו הפחדים האלה ומוזנים שוב ושוב, הוא בא במגע עם אותם הטקסים ושומע אותן הדרשות שנפשו מתפעלת מהם ותחושותיו מתעצמות. אבל בסך הכל ברור שזוהי ירושה תרבותית, מפני שהדמויות והמושגים האלה, שעוצבו וגובשו במשך מאות רבות של שנים, הם כבר חלק בלתי נפרד מהתרבות – השפה, האומנות והתודעה המוסרית. בתודעה המוסרית הזאת היהודי הוא האשם התמידי – השטן. הוא אשם בכך שרוצים להשמיד אותו, הוא אשם בכך שלא מצליחים להשמיד אותו, הוא אשם בכך שהוא מזכיר לרוצחים את נסיונם הבלתי מוצלח להשמיד אותו, וגורם להם אי נוחות מוסרית.

אנטישמיות מוסלמית

ישנה טענה שהמוסלמים גילו לעצמם את האנטישמיות רק כשהגיעו לאירופה. זאת טענה שיקרית. יחס המוסלמים כלפי היהודים, שאפשר לכנות אותו אנטישמיות-אידאית-דתית מתחיל כבר בשחר ימי האיסלם, בדבריו של מוחמד הרשומים על דפי הקוראן ובסיפורים המצויים במסורת המוסלמית שבעל פה על כיתותיה השונות.

היחס הרע כלפי היהודים והיהדות שלא נובע מתשתית עובדתית-מעשית כלשהי כמו איבה בין שבטים על פיסת קרקע וכדומה, קיים באיסלם כשם שהוא קיים בנצרות. מקורו בויכוח המהותי בין האיסלם והיהדות ובתחרות ביניהן על האמת שבבשורה מן השמים. כל העיצוב של אורח החיים המוסלמי, מערכת האמונות והדעות הם פרי התחרות הזאת והנסיון המתמיד להוכיח שהאיסלם, שהוא מאוחר מן היהדות, אמיתי וצודק יותר.

ביצירה המרכזית והחשובה ביותר של האיסלם – ספר הקוראן, אנו מוצאים עקבות של היחס האמביוולנטי כלפי היהדות: מצד אחד, הערכה מרובה לעם שקיבל בשורה מפי הגבורה, ומצד שני, עם שממרה את פי האל ונביאיו, נענש וגולה מארצו. מבחינה היסטורית, אנו יודעים שמוחמד בראשית צעדיו כמנהיג דתי המטיף לדת חדשה, קיווה לשכנע את הקהילות היהודיות בחצי האי ערב להצטרף לעדתו ולהיות בה כגרעין ומחמצת. מוחמד מכנה את היהודים בשם המכובד "עם הספר", מצווה לבני עדתו המוסלמים להתפלל לכיוון ירושלים ובכך מדגיש את הקרבה, הרציפות וההמשכיות, לפי דעתו, בין היהדות הקדומה לבין דתו החדשה. מוחמד מודע לכך שבנסיון הקודם להכריז דת חדשה המבוססת על היהדות – הנצרות, היהודים לא קיבלו על עצמם את החידוש. על כן אם הפעם יהודים יצטרפו לדתו יהיה בכך אישור לאמיתותה ונצחון אדיר על פני היריבה המתחרה – הנצרות. אולם כאשר התגובה היהודית היתה גם הפעם סרוב מוחלט לבגוד במסורת אבות, זעמו של מוחמד לא התמצה רק במעשי שוד, ביזה וגרוש של היהודים, אלא בראש וראשונה קיבל ביטוי תיאולוגי-דתי. מעתה מכנה מוחמד את היהודים "בני הקופים והחזירים". גם בקוראן, כשם שקרה לפני כן בכתבי הנוצרים, ההערצה הופכת לשנאה ומשטמה. לאחר החזרה למכה מוחמד משנה את הוראתו להתפלל לכיוון ירושלים ומכריז על אתר אלילי קדום – "האבן השחורה" כקודש הקודשים המוסלמי שמצווה לעלות אליו לרגל לפחות פעם בחיים. אנו עדים לנסיון מכוון להשכיח את בכורתה של היהדות, של היהודים ושל ירושלים ולהדגיש לעומת זאת את החשיבות של דברי מוחמד בבחינת הנבואה האחרונה, החותמת את שרשרת ההתגלות כפסק אחרון ובלתי ניתן לשינוי.

לאחר מותו של מוחמד וגיבוש הנוסח הסופי של הקוראן, החברה המוסלמית החדשה היתה עסוקה בעיקר בכיבושים טריטוריאליים והשתלטות מדינית ודתית על ארצות המזרח התיכון. הישגיהם הצבאיים המהירים של הכובשים המוסלמים העסיקו אותם בשלב היסטורי זה והסיחו את דעתם מן המחלוקת התיאולוגית עם היהודים. עיקר תשומת ליבם ניתן למאבק עם הקהילות הנוצריות הגדולות שהתקיימו מאות שנים בסוריה, מצרים וצפון אפריקה. עם זאת, במרחבים עצומים אלה היו גם קהילות יהודיות ותיקות רבות ולכן נוצר צורך לגבש "הלכה" איסלמית הולמת במציאות הזאת.

מצוה דתית מרכזית שהכריז עליה מוחמד הקרויה "ג'יהאד" (מלחמת קודש), שתכליתה השלטת האיסלם בעולם, מושתתת על שני עקרונות: מיגור עבודת האלילים ושלטון מדיני מוסלמי בכל העולם. כיבוש ארצות שבהן היתה נהוגה עבודת אלילים, כמו פרס, ענה על שני הקריטריונים האלה. כיבוש ארצות המזרח התיכון שהנצרות שלטה בהן, כלומר, הן לא היו אליליות, ענה רק על עיקרון אחד -בכורת השלטון המוסלמי המדיני בכל מקום. באשר ליהודים, שלא שלטו בשום מקום, היה צריך להתקין הלכות שלא נובעות במישרין ממצות הג'יהאד. כך התפתחו כללים שנקראים במסורת המוסלמית ההלכתית "חוקי עומר". באופן רשמי חוקים אלה חלים על יהודים ונוצרים במידה שווה, אך המסורת המוסלמית שבעל פה, שהסתמכה על הוראה כתובה ומפורשת בקוראן, נטתה להפלות את היהודים לרעה לעומת הנוצרים, מפני שהקוראן מדגיש שיהודים הם בלתי נאמנים מטבע ברייתם, ועל כן יש להשפיל אותם ולהראות לעין כל את כשלונם – עונשם מן השמים. הבדל נוסף ביחס לבני העדות האלה נבע ממצב מלחמה מתמשך עם הארצות הנוצריות ששינה פעמים רבות את היחס כלפי הנוצרים לרעה או לטובה, הכל בהתאם למצב המדיני שבין ארצות מוסלמיות לנוצריות. כלפי היהודים, לעומת זאת, הופעלו חוקים אלו ביתר יציבות, אף שהקפדתם היתרה הושפעה, כמובן, מן התנאים שבכל מצב נתון. חוקים אלה נועדו להגן על מאמיני האחדות – גופם, רכושם ומעמדם – בחברה המוסלמית השלטת, אך להבליט את נחיתותם לעומת המאמינים "השלמים" – המוסלמים. תקנות מפלות חלו על מספר תחומים: בתחום הכלכלה הוטל על היהודים מס גולגולת מיוחד בנוסף על שאר המיסים, הם נותקו מחוקי הירושה, כלומר גם אם מוסלמי הביע את רצונו הכן להוריש רכוש כלשהו ליהודי, צוואה זו לא הוצאה לפועל מפני שהיורש לא שייך לאיסלם. בתחום המשפט האזרחי, יהודים נפסלו לעדות, דבר שיצר נחיתות משפטית מתמדת בכל סוג של עימות עם מוסלמים. בתחום המעמד הציבורי, היהודים נצטוו ללבוש בגדים מיוחדים או להוסיף פריט כלשהו לבגדיהם שיזהה אותם ברחוב או בכל מקום פומבי, על היהודים נאסר לרכוב על סוס ולשאת נשק (רכיבה על סוס ונשיאת נשק נחשבו לסימן כבוד לכל מוסלמי, הן כמורשת העבר הערבי מן המדבר והן כסמל להיות המוסלמי דרוך ומוכן תמיד לצאת למלחמת קודש), יהודים לא הורשו לבנות בתי כנסת חדשים אלא לתקן במידת הצורך את הישנים, חל איסור על בנית בתים פרטיים או מבני ציבור של יהודים שגובהם יעלה על בתיהם של המוסלמים, הוגבל מאד השימוש בצבע המקובל כצבע האיסלם (כחול-ירוק) בצביעת בגדים, כלים או בעיצוב הבית. בדרך כלל הוגבלה הגישה של יהודי למשרות חשובות במדינה, מפני שבלתי-ראוי היה, מבחינת התפיסה המוסלמית, שיהודי ינהל או יפקד על מוסלמים "כשרים".

ברור שהיחסים בין המוסלמים ליהודים לא נבעו אך ורק מן העקרונות הדתיים וההלכתיים. המציאות הריאלית הרבה יותר מורכבת ומסובכת, ולכן לעת צורך, שליטים מוסלמיים מינו יהודים למשרות של יועצים ושרים, העניקו ליהודים זכויות ונהנו על ידי כך מן הניסיון וההשכלה של המיעוט היהודי. לעומת זאת, כאשר השתנו הנסיבות והצורך ביהודים פחת, נענו השליטים לרחשי לב הציבור המוסלמי הרחב – הורידו את היועצים ממעמדם הרם וברוב הפעמים לא הסתפקו רק בשלילת משרתם, אלא הוציאום להורג בעינויים, החרימו את רכושם ואף נקמו בבני קהילתם לשמחת לב ההמון. זכויות היתר שניתנו ליהודים צומצמו ביותר. על היהודים הוטלו מיסים כבדים, עיסוקיהם המקצועיים הוגבלו למקצועות בזויים שדרשו עבודה קשה והעניקו פרנסה מועטה. בשינויי נסיבות קיצוניים, כגון מהפכים שושלתיים בחצר המלכות, כשגבר לעיתים הלהט הדתי והצורך של השליטים החדשים לעגן את מעמדם מבחינה דתית, אזי רע ומר היה גורל היהודים, שהיו הקרבנות הראשונים והנוחים ביותר להראות את ידו החזקה ואת אמונתו האיתנה של השליט שזה מקרוב בא. למי יכלו לבוא היהודים בתלונה ולחפש משפט צדק? אמנם, החוקים והכללים קבעו את זכותם לחיים שלווים ולרכוש פרטי, אך הם היו מחסה של קורי עכביש בלבד, מפני שהממונים על קיומם של החוקים היו השליטים המוסלמיים בעצמם. כך המציאות בפועל פעמים רבות היתה הרבה יותר גרועה ממה שהכללים והחוקים קבעו.

ההנחה המוטעית שחייהם של היהודים בעולם המוסלמי זרמו על מי מנוחות ויחסיהם עם האוכלוסיה השלטת היו יחסי שכנות טובים, מסתמכת פעמים רבות על מושג "תור הזהב" בספרד, כאשר השם המאוזכר ביותר הוא הרמב"ם. אכן, ניסיונו ותולדות חייו של הרמב"ם הם דוגמא מעולה לאותה מערכת יחסים מורכבת ובעייתית שבין יהודים למוסלמים. בהיות הרמב"ם ילד קטן הגדל במשפחה של דיין בקהילת קורדובה בספרד, פשטו גלי מוסלמים בֶּרְבֶּרִים בראשות שליטיהם הקרויים אלמוהדים לערי ספרד המוסלמיות והפכו לשליטיהן. הלהט הדתי היה גורם מרכזי בהתגבשות החברה המוסלמית החדשה, ולכן בניגוד ל"חוקי עומר" הועמדו כל היהודים בפני ברירה פשוטה: להתאסלם או להרצח. בעור שיניה הספיקה משפחתו של ר' מיימון הדיין הספרדי ובניו הקטנים להמלט אל העבר השני של הים התיכון (מרוקו של היום), שם עדיין אפשר היה להתקיים במסגרת הקהילה היהודית הרגילה. אלא שלאחר כעשר שנים גם מרוקו היתה לביזה ושלל, וגם שם נפרעו הסדרים, ומשפחת הרמב"ם נאלצה לברוח שוב ולחפש מחסה. הם הגיעו למצרים ושם מצאו שלווה יחסית, מפני שהשלטון היה חזק ויציב, ומפני סגולותיו האישיות המופלאות של האיש הצעיר, גאון מופלג בחכמת הרפואה, שידיעותיו היוצאות מגדר הרגיל נדרשו בארמון והעניקו לו ביטחון כלכלי, אך באותה מידה היו למקור מתמיד של מתח נפשי וחרדה בלתי-פוסקת – התעמוד לו חכמתו גם היום להנצל מחרב ולזכות באימון מחודש של אדוניו. גורלה של המשפחה הזאת הוא אופייני לאותם הימים. כאלה הם פני "יחסי הידידות" בין המוסלמים והיהודים באותם הימים – נדודים, פחד וחרדה שליוו דורות שלימים. ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בארצות האיסלם נחקרה פחות מאשר של הקהילות באירופה הנוצרית, אבל במסמכים ששרדו אנו מוצאים מאות מאורעות של פרעות, התנכלויות, גרוש והמרת דת בכח. אונס, שוד, השפלה ורצח ברחוב כלפי היהודים מצד המוסלמים בכל ארצות האיסלם – בצפון אפריקה, בעירק, בסוריה ובתימן – היו למציאות שגרתית וחזון נפרץ.

אם כן, מראשית האיסלם, היחס השלילי כלפי היהודים נבע לא ממשהו רגעי או מקומי אלא היה עקרוני ומצא את ביטויו במסמכי היסוד של האיסלם ובמסורת המשפטית והרוחנית של החברה המוסלמית על גווניה השונים. מלבד זאת, שפלותם ומעמדם החברתי הנחות של היהודים בארצות האיסלם, כמו בארצות אירופה הנוצרית, הפכו אותם לטרף קל לכל שליט חדש. שליט כזה רצה להוכיח את עצמו או כמגן הדת שמשיג את מה שנמנע מקודמיו ומצרף את היהודים לאיסלם או לנצרות, ובכך להשלים את מלאכתם של מייסדי הדתות ואולי אף לעלות עליהם. יתר על כן, שליט חדש (וגם שליט ישן) תמיד זקוק לכסף רב, הן לעצמו והן כדי "להיטיב עם העם", והיהודים הם שק של כסף שאפשר לשדוד מבלי שיהיה מי שיגן עליהם. בפעולה כזאת גם לא מסתבכים עם אף אחד – מפני שאין מדינה או עם בעולם שיבואו לעזרת היהודים – וגם זוכים להילה של להט דתי ופופולריות בעיני ההמון. אם כן, אנחנו רואים שהיחס בפועל כלפי היהודים בארצות האיסלם במשך מאות שנים היה יותר גרוע מאשר נקבע בכללים, בחוקים ובהלכה המוסלמית העקרונית, כשם שהיה גם באירופה. הרי גם העמדה התיאולוגית הנוצרית כלפי היהודים דמתה לזו המוסלמית: עם ישראל המרה את פי האל ולא קיבל את הבשורה על כן עליו להענש ולהיות מושפל, נע ונד על פני הארצות, אבל יחד עם זאת הוא עם מוגן, מפני שבכל זאת הוא "עם הספר", העד הראשון להתגלות, והעד התמידי לעונש מן השמים – תוכחה חיה למאמינים השלמים.

סיכום

האנטישמיות בימי הביניים, הן זו הנוצרית והן זו המוסלמית, ינקה ממורשת התרבויות הקדומות האליליות שבה זוהו היהודים כזרים אולטימטיביים "ודתיהם שונות מכל עם" ^[8]. תחושה נפשית-אינטואיטיבית זאת שהתעוררה בכל עם ותרבות שבאו במגע עם יהודים ויהדות נקבעה בתבניות תרבותיות דתיות וחברתיות. תחושה זו לוותה תדיר בתקווה להשתוות אל היהודים אם על ידי הטמעתם בתוך החברה הכללית ואם על ידי שינויים עמוקים בחברה הכללית כדי שתתאים לדרישות של היהדות, כאשר תקווה זו נכזבה היא התהפכה לשנאה עמוקה. דתות חדשות – הנצרות והאיסלם – שצמחו במרחב התרבותי הקדום של המזרח התיכון הלכו בדרך של שינוי החברה והתרבות, ולכן כל אחת בתורה ציפתה להיענות היהודית ולהשתלבות בדת החדשה. ניפוצה של ציפיה זאת החריף עוד יותר את תחושת השונות והתחרות מצד הדתות החדשות.

כך אנו מוצאים שקרקעה של שנאת ישראל בעולם הקדום, שורשיה הגלויים בתפיסה הדתית, וענפיה מתפשטים אל התרבות העממית ואל הסדר החברתי. האפליה המוסרית והחברתית, הניצול הכלכלי והאכזריות המתפרצת עד כדי רצח, אונס, שוד וגרוש, רווחו בשתי התרבויות כאחת. השוני בעוצמת הלהבות של המשטמה נבע מן השוני שבאופי. אופיה של הנצרות נוטה יותר למיסטיקה רגשנית סוערת, ולכן דמות השטן וכוחות האופל שהיהודים זוהו איתם, תפסו מקום מרכזי וגרמו לשנאה יוקדת יותר ואכזריות נוראה ומתמשכת. לעומת זאת, אופיו של האיסלם שנוצר מלכתחילה כדת-מדינה, נוטה יותר לסדר והערצת הכח והשליטה. לכן, האומה היהודית נתפסה בעיני האיסלם כ"חלושה ובזויה" ולמרות שהיהודים פיקחים, רמאים ותככנים, הם נכשלו לאורך כל ההיסטוריה במזימתם למרוד בסדר האלוקי ולהמרות את פי הנביאים. הוכחה ניצחת לדעה זו ראו המוסלמים בהיות האומה היהודית גולה, פזורה ונטולת כל כח מדיני-צבאי.

את עוצמת "שנאת החינם" כלפי היהודים ואי-הרציונליות שבבסיסה הנפשי אנו מבינים ביתר שאת על רקע תרומתם האדירה של היהודים, שאין ערוך לה, לתרבות הנוצרית האירופית ולתרבות המוסלמית. אין תחום שבו לא הטביעו היהודים חותם מהותי שהביא להישגים משמעותיים: רעיונות דתיים-פילוסופיים, פולחניים והלכתיים-משפטיים בתחום הדת והחברה; שימור והעברה של המורשת התרבותית הקדומה ופיתוחה בתחום המדע והרפואה; קידום מעמדן של המדינות החדשות בתחום הדיפלומטיה הבין-לאומית; פיתוח הכלכלה על ידי יצירת יסודות מודרניים של בנקאות ומסחר עד לרמה בין-לאומית. באופן פרדוקסלי שנאת ישראל התעוררה וניזונה גם מן ההצלחה היהודית לקדם את החברה הנכרית. הצלחה זאת הגבירה את תחושת ההערצה והתלות ביהודים, תחושה שבמקום להתבטא בהכרת תודה יצרה קנאה נוראה ורצון להשפיל ולהשמיד ולהוכיח שבאמת "אין אנו זקוקים ליהודים".

שנאת היהודים והיהדות שהתגבשה בימי הביניים כתופעה נפשית, דתית, תרבותית, פוליטית וחברתית ממשיכה להשפיע על עיצוב דעת הקהל והמדיניות גם בעת החדשה, כולל ימינו אלה. רק בהבנת שורשיה העמוקים של תופעה זו נוכל להבין את פרצי האכזריות, שאין כדוגמתה, מצד עמי-תרבות גבוהה באירופה ועמים מוסלמיים שלכאורה קיימו יחסי ידידות עם היהודים לאורך הדורות.

1. לפי המסופר באוונגליונים אחד מתלמידיו הקרובים של ישו – יהודה איש קריות, בגד ומסר את רבו לאנשי הסנהדרין והכהן הגדול תמורת שלושים שקלי כסף. השם "יהודה" התקבל בתודעה הנוצרית כשם הכולל של יהודים ויצר זהות של אשמה וקלון בין האיש הפרטי לבין העם כולו.
2. אמנם בתחילה רוצחי המושיע, אך למעשה, אז כבר היה אפשר להגיד רוצחי האלוהים, כי השאלה האם המושיע הוא אדם או אלוהים הוכרעה כבר במאה הרביעית והיא התפשטה והתקבלה מאוחר יותר דווקא בקרב העמים האירופים החדשים. ההתרחקות מן התפיסות היהודיות הבסיסיות, שבהתחלה לא נתנו לדבר בגלוי ובאופן בוטה על אדם שהוא אלוהות, רופפה את הקשרים ואת היסודות האידאים והתיאולוגים. התפיסה הזו הפכה, כמובן, לדבר המקובל.
3. במסגרת טקס המיסה הנוצרית בכנסיה הכומר מחלק למאמינים מעט יין ופירור לחם. חלק זה במיסה מסמל את ההזדהות של הנוצרי המאמין עם ישו ובשורתו. לפי המסורת הנוצרית הכתובה באוונגליון, בסעודתו האחרונה אמר ישו לתלמידיו, כאשר חילק להם שיריים מכוס הקידוש ומבציעת המצה (סעודה זו היתה סדר פסח), שטיפות היין הן כטיפות דמו ופירורי הלחם כחתיכות בשרו וגופו. לפי האמונה הנוצרית ברגע שהיין והלחם שמחלק הכומר מגיעים לתוך פיו של הנוצרי המאמין הם הופכים שם באופן מסתורי לדמו ובשרו של ישו.
4. בשנת 1144, ד'תתק"ד, בעיר נוריץ' שבאנגליה התפרסם בין הנוצרים שהיהודים קנו ילד נוצרי לקראת חג הפסח (הפסחא הנוצרית) ועשו בו מה שעשו אבותיהם בישו הנוצרי – עינוהו וצלבוהו למוות. זאת, ככל הידוע לנו, עלילת הדם הראשונה שבעקבותיה פרעו ביהודים. מכאן ואילך התפשטה העלילה בכל רחבי העולם הנוצרי ושימשה סיבה להרוג ביהודים, לענותם, לגרשם ולחטוף את ילדיהם לנצרות.
5. למשל, דבר הצליבה של נוצרים על ידי יהודים מופיע בקובץ החוקים הספרדי בימי מלכותו של המלך אלפונסו העשירי (שנת 1263).
6. אף שרוב העלילות האלה התרחשו על אדמת גרמניה, היו גם מקרים לא מעטים בשאר הארצות הנוצריות במערב אירופה. אימת העלילה הזאת ריחפה מעל חיי הקהילות היהודיות במשך מאות שנים יחד עם אימת עלילת הדם. האשמות אלה גלשו מעבר לימי הביניים אל תוך העת החדשה, והשפיעו לא מעט על עיצוב האנטישמיות החדשה בעוררן את תחושות היסוד העמוקות בנפש האוכלוסיה הנוצרית.
7. למשל, המלחין הצרפתי הקטור ברליוז (1869-1803) מכנה את פרק הסיום של הסמפוניה הפנטסטית שלו: שבת של מכשפות (Dream of a Witches' Sabbath).
8. מגילת אסתר ג, ח.