תודעת ארץ ישראל בגלות

תוך כדי התהליך המכאיב של התפזרות העם היהודי בגלותו ועזיבת הארץ, נעשה מאמץ מודע על ידי חכמי ישראל לקבוע את קדושתה וזכרה של ארץ ישראל כחלק מרכזי של התודעה והזהות היהודית המיוחדת בגלות.

לאחר חורבן בית המקדש הישוב היהודי בארץ ישראל הולך ומתמעט, הולך ונחרב. אף שהיו תקופות קצרות של התאוששות מסויימת, פריחה כלשהי, אבל אלו בטלו ברוב. כך אנחנו מוצאים את ארץ ישראל חרבה מיושביה היהודים ומיושביה בכלל. ארץ שהיתה פוריה מאוד הופכת בהדרגה למדבר שממה.

אבל הערך של ארץ ישראל בתולדות העם היהודי בשום פנים ואופן לא מסתכם במספר היהודים שגרים בה בפועל או אפילו בעוצמתו הקהילתית והרוחנית של הישוב.

עיקר ערכה של ארץ ישראל בגלות מתמקד בתחום הרוח. הזהות היהודית שנבנית מחדש הרחק מארץ מולדת וממסגרת מדינית-לאומית, יונקת בעיקר ממערכת מושגים, ערכים, זכרונות ותקוות. במערכת זו ארץ ישראל היא מושג מרכזי מכונן בתודעה, בתרבות ובאורח החיים היהודי בכל הגלויות.

ביטוי למגמה זו אנו מוצאים בכל רבדי החיים היהודיים בגלות.

עניינה של ארץ ישראל תופס מקום נכבד ברובד הנורמטיבי-הלכתי ומתקשר לאירועים החשובים ביותר בחיי הפרט והקהילה. סקירה קצרה תמחיש את הדבר:

לוח השנה היהודי, הכולל בתוכו קיום מצוות רבות והמחייב את כל היהודים בכל מקום שהם, נקבע על פי עונות השנה החקלאיות של ארץ ישראל. כך תקופת האסיף ומצוות הישיבה בסוכה תואמות את האקלים הארץ-ישראלי ונראית לגמרי לא במקום בתחילת החורף של אירופה – עת יורדים גשמים כבדים או סופות שלגים משתוללות, או בשלהי הקיץ החם והמעיק של ארצות הדרום באפריקה ובאסיה. גם ענין חשוב ביותר לתפקוד התקין של החיים הכלכליים – ירידת גשמים – נגרר אחר הקביעה הבסיסית של תקופות השנה על פי הטבע הארץ-ישראלי. "מזכירין גבורות גשמים… מיום-טוב האחרון של חג… הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג" ^[1]. יושב לו יהודי בסוכתו הדלה ופתיתי שלג מתעופפים מסביב, צינה חודרת עצמות אפילו כשלבושים מעיל פרווה עבה, ונזהר מכל משמר שלא לטעות ולהזכיר גשם מפני החשש מ"סימן קללה" בימי החג… חוויה מוזרה ומופלאה זאת חזרה על עצמה מאות בשנים והצביעה על נצחון הקשר התודעתי עם ארץ, שאותו יהודי מעולם לא ראה וכבר אבות אבותיו לא ראוה במשך דורות, על פני המציאות המוחשית שמסביב. המאבק בין שתי הזיקות – הזיקה המהותית לארץ ישראל והזיקה המקרית לארץ המגורים – נידון בהרחבה בקשר ל"שאלת גשמים" בתפילת "ברכת השנים", שבה תלויה הפרנסה בפועל^[2].

העדפת הרצון של אחד מבני הזוג לבוא להשתקע בארץ ישראל עד כדי פירוק המשפחה. ואל יהיה הדבר קל בעינינו, שהרי שלום בית וקיום משפחה יהודית הם מהערכים העליונים שבתפיסה היהודית ובמיוחד בגלות. על פירוק המשפחה אמרו חז"ל שהמזבח שבבית המקדש מוריד דמעות^[3], ואף על פי כן, הערך הכלל-ישראלי של ישוב ארץ ישראל גובר על הצער הפרטי ועל הפגיעה במסגרת הקהילתית שבפירוק המשפחה. ואמנם, מי שגורם לצער כזה ונמנע מלקיים מצוה גדולה כל כך כמו ישוב הארץ – נקנס^[4].

לדעת רבים מהפוסקים, נתינת צדקה לעניי ארץ ישראל קודמת אפילו לעניי עירו, ומכל מקום, בוודאי קודמת לעניי עיר אחרת בחוץ-לארץ^[5]. החזקת הישוב בארץ ישראל זאת חובה שמוטלת על כל יחיד ועל כל הקהילות כאחד, מפני שזהו הקשר לכלל ישראל, לשורש הזהות היהודית ולתקוות התחדשותה בעתיד.

שלוש פעמים ביום נזכר כל יהודי בארץ ישראל וקדושתה היתרה כאשר עמד להתפלל את תפילתו. אם נכנס לבית הכנסת הרי כל בית הכנסת כולו היה בנוי כך שארון הקודש יהיה בכיוון ירושלים, ואפילו אם לא היה סיפק בידו להתפלל בבית הכנסת מוטל היה עליו לחפש את הכיוון ולהפנות את פניו לארץ ישראל^[6] – "נמצא: עומד במזרח – מחזיר פניו למערב, במערב – מחזיר פניו למזרח, בדרום – מחזיר פניו לצפון, בצפון – מחזיר פניו לדרום. נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד" ^[7]. שוב אנו מוצאים שאחדות ישראל מתקיימת על ידי ארץ ישראל, מקום הקודש.

ובתי כנסת, שהתקדשו במאות שנים של נוכחות יהודית, עתידים להתגלגל לארץ ישראל^[8]. אין שום סוג של קדושה שעומדת במקביל ובשווה לקדושת הארץ והחיים בה.

עצם קיום היהדות בגולה – המצוות, ההלכות והמנהגים – תוך היבדלות ברורה מן הסביבה, יצר תחושה מובהקת של זרות למקום וקרבה יתרה למקום המקורי. לא יפלא על כן שרש"י מביא בפירושו את לשון חז"ל בספרי "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים" – "הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו" ^[9]. אמנם, יתכן, שהכוונה בספרי היא למצוות התלויות בארץ^[10], אבל חוויית הזמניות שבחיי הגולה חודרת אפילו אל חובת קיום המצוות שלכאורה אינן תלויות מקום.

כזכר לחובת קיום המצוות שתלויות בארץ השתרשו באורח החיים היהודיים בגולה הלכות מיוחדות: הפרשת חלה, איסורי כלאיים וערלה^[11].

זכרה של ארץ ישראל וצער חורבנה ליוו את חייו הפרטיים של כל יהודי בכל אשר פנה. הבונה בית או משפצו "משייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד, העורך שלחן לעשות סעודה לאורחים – מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה…, כשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהיה תכשיט שלם, וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת תפילין… וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה" ^[12].

אלו דברים שבהלכה והם חשובים כמובן כשלעצמם, אבל לאורח החיים ההלכתי היו השלכות מעמיקות על תפיסת החיים ומשמעותם בחברה היהודית בכלל. אנחנו רואים עד כמה משפיע זכר חורבן הארץ והמקדש על מצב הרוח הכללי בקהילה היהודית. הצומות, וכמובן המרכזי שבהם – ט' באב, שמנהגיו חורגים מעבר לאי-אכילה ויוצרים אוירה של אבל על ידי ישיבה על הארץ ורגליים יחפות, הסרת הפרוכת מארון הקודש שבבית הכנסת, עמעום התאורה ואמירת "איכה" ושאר הקינות בקול נהי ובכי – כל אלה יוצרים אוירה של געגועים, כאב ושאיפה לשנות את המצב. אוירה כזאת שחוזרת על עצמה באופנים שונים מספר פעמים בשנה יוצרת תודעת קיום לאומית-תרבותית מיוחדת שלא נותנת להשכיח את העבר ומפנה שוב ושוב את היהודי אל הפצע המדמם של חורבן, קריעה מן הארץ וגירוש לארצות הניכר. כך למשל, בקינות שנכתבו במשך ימי הביניים הרעיון המרכזי הוא זכר הארץ – נופיה, תנובות שדותיה וגניה, גבורת מלכיה ולוחמיה, קדושת כהניה וחכמיה. יותר מכך, בקינות רבות מוזכרות הצרות שבאות על היהודים בגלות – רדיפות, אונס, גירוש ופרעות – והכל נובע מכך שאנחנו רחוקים מארצנו, שהעלבנו אותה, לא היינו ראויים לה ועל כן אנחנו סובלים את כל צרות הגלות וחרפתה ברוחניות וגשמיות.

זכרה של ארץ ישראל מעניק ליהודים בגלות את הגאווה ואת התקווה גם יחד. הגאווה נובעת מהעבר היהודי המפואר שזכה לעיטורי אגדה ודמיון נפלאים דווקא בגלות. מי שלא ראה את ארץ ישראל במו עיניו ולא ראה את ירושלים, נטה לתאר לעצמו את הארץ כנוף אדיר מימדים, ונהרותיה הם כנהרות הגדולים של אירופה והריה לכל הפחות כהרי האלפים ושדותיה כשדות צרפת וגרמניה. הילתה של ארץ הקודש התעצמה בתודעה הזאת על ידי ההכרה הרחבה בתרבויות הנכריות – הנוצרית והמוסלמית – בערכה של ארץ ישראל. כל העולם מזכיר את דוד המלך ואת ירושלים, יותר מכך, על מה נלחמים הנוצרים והמוסלמים ביניהם? – על ארץ הקודש, שהיא הארץ שלנו. עד כדי כך חשובה ארצנו בעיניהם, על אחת כמה וכמה בעינינו. העבר הארץ-ישראלי הוא מקור של גאווה. יהודי חלש ונפחד מול הסביבה הגויית כאילו מכריז על עצמו: אני ארץ-ישראלי, אני נתין של מלכות אחרת, מלכות דוד ושלמה שכל המלכים שלכם היו רוצים להנות במקצת מכבודה ותפארתה.

שאלת החיים שחזרה על עצמה שוב ושוב כלפי היהודים בכל מקום: מה יהיה איתכם? עד מתי תהיו במצבכם זה האומלל? נענתה בתשובה: עד שנחזור לארץ ישראל. בתקוות השיבה לארץ פתרון כל הבעיות – הגאולה: גאולת העם, גאולת הארץ, גאולת השכינה. בתפיסה היהודית יסורי הפירוד בין עם ישראל לארצו חורגים מעבר ליסורים מדיניים וטבעיים. כל הבריאה שרויה בצער מפני שלא מתגשמת כוונת הבורא. למצב זה קוראת המסורת היהודית "שכינתא בגלותא". אין בביטוי זה, כטעותם של אחדים, שבח לגלות, כאילו אפילו השכינה בחרה לעצמה מקום נופש ומרפא… זהו צער נורא! הקב"ה מתייסר, בוכה: "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאוותם של ישראל שניטלה מהם… מפני גאוותה של מלכות שמים" ^[13]. השכינה שבוכה – זו השכינה שבגלות. 'מה גרמנו'? אומר לעצמו היהודי: 'ריבון העולם, מה גרמנו? איבדנו את ארצנו, את מלכותינו, את מקדשנו, גרשנו את ריבון העולמים מנחלתו!' – "שכינתא בגלותא". עד כמה חטאנו וממילא עד כמה צריך להתאמץ, להזדכך, להיטהר ולשוב בתשובה כדי לחזור למצב הקודם.

כלומר, נוצרת תודעת חיים רוחנית במרכזה של ההוויה היהודית. מרכזיותה של ארץ ישראל היא הצד השני, המואר, של תודעת חשכת הגלות. לכן, ארץ ישראל מעולם לא נדחקה לשוליים על ידי שום ענין אחר יהיה חשוב ככל שיהיה, רוחני או גשמי. גם צרות הגלות וגם גאוות העבר ותקוות העתיד – הכל קשור ישירות לארץ ישראל. הארץ – ארץ הקודש, ארץ החיים, המקור המתמיד להגות בה ולהתנחם בה.

העליות והמאמצים המופלאים, הנואשים, של קבוצות ושל בודדים בכל קהילות ישראל, שנאלצים להתמודד בדרכם הקשה לארץ בכל יסורי הדרך ומעברי הגבולות, זאת עדות ליסוד הפעיל שבתודעה הזאת. אחדים מגיעים ומשתקעים בה עד כמה שהם מסוגלים ולעיניהם מתגלה ארץ ישראל האמיתית שונה כל כך ממה שתארו לעצמם בדמיונם ממרחקים. בחלום האידיאלי שניזון מפסוקי השבח בתורה שבכתב ובעל פה נדמתה ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש" – צריך רק להגיע אליה והנה כבר נהנים מהחלב והדבש, מה צריך יותר! "ארץ חיטה ושעורה" – אם צריך מעט לחם כדי ללפת בו את החלב והדבש – אין בעיות! "גפן, תאנה ורימון, ארץ זית שמן…" – הכל מוכן, המשתה והקינוח והתיבול המעולה – רק לבא ולזכות לברכתה השופעת מכל עבר! ומעל לכל השפע הגשמי – זאת ארץ הנבואה ומה גבוהות השגותיו וקדושות תפילותיו של העולה אליה!

ארץ ישראל האמיתית נראתה שונה לגמרי במשך דורות הגלות. העולים באו לארץ חרבה ושוממה, זירה לסיכסוכי דמים איומים וגם לפרעות אכזריות ביהודים שאיכשהו כבר נאחזו בה והתפרנסו בדוחק נורא. במכתביהם של יושבי הארץ אשר נשלחו לקהילותיהם בגולה הם תיארו את מה שמצאו בארץ אשר הגיעו אליה: עוני ודלות קשה אבל גם תחושה נפלאה של רוממות רוחנית שהנה סוף סוף אפשר לחונן את עפרה ואת אבניה של ארץ ישראל.

אנשים שבאו מארץ ישראל לקהילות הגולה – אם לצורך איסוף כספים למוסדות תורה וחסד בארץ, ואם לצרכים פרטיים כלשהם כמו ביקור קרובים או לצורך רפואי – התקבלו בכבוד מלכים. הכל שאלו אותם: מה תואר הארץ? איך נראה מקום המקדש, מערת המכפלה, טבריה, קיסריה? איפה הן צור, צידון ועזה ביחס לירושלים ולטבריה? נוכח האורחים מארץ ישראל התעוררו כל זכרונות הפסוקים והאגדות האצורים בתודעה היהודית – האבות, הנביאים, המלכים והגיבורים, החכמים והצדיקים – והנה יש מי שיספר לו כיצד ראה במו עיניו את המקומות בהם הילכו דוד המלך ושמשון הגיבור, השופט גדעון, ישעיהו הנביא, הלל ושמאי, ר' עקיבא ור' יהודה הנשיא. האורח גם הוא הלך בדרכים אלה, נכח במקומות ובחורבות העבר, נגע בידיו באבנים ובעצים, האזין לשריקת הרוח כאילו מאזין ללחשי גבורתם של אבותינו, נביאינו וחכמינו. לעיתים מתנה מיוחדת היתה באמתחתם של האורחים מארץ ישראל – מעט מעפר הארץ. בחרדת קודש התחלקו ביניהם אנשי הקהילה בעפר זה. הראשונים לזכות בו היו חכמי הקהל, הצדיקים והזקנים, מפני שלזכות מיוחדת ראה כל יהודי לעצמו שישימו מעט מעפרה הקדוש של ארצו מתחת לראשו כאשר יונח בקברו.

תרומתה של תודעת ארץ ישראל לחיים היהודיים היתה עצומה, היא העניקה טעם וצבע לחיי ההווה האפורים, הקשים – קשים מבחינת הפרנסה וקשים מבחינת המעמד. ההשפלה המתמדת כלפי היהודים, גם כשלא היו פרעות קשות, מעמד של מיעוט מזולזל בעיני אחרים ומודעות בלתי-פוסקת להשפלה זאת הזקיקה טעם, צבע וחיוניות. חיוניות זו נוספה לחיים היהודיים על ידי תודעת ארץ ישראל: האגדות, החלומות, הסיפורים, ההלכות והמנהגים. יהודי חי בבת אחת בשתי מציאויות: בריאליה שלו על סביבתה האנושית והטבעית, אבל גם במציאות הנפשית-רוחנית שנופיה הם של ארץ ישראל, גיבוריה – גיבורי העבר והעתיד, תוצאותיה – חלומות על חיים אחרים, חיים לאומיים דגולים של מלכות, מקדש, סנהדרין ונבואה. חלומות אלו מילאו את העולם הרוחני היהודי. לחיות בעולם הרוחני הזה היה נחוץ מאוד כאויר לנשימה. חיי רוח אלו היו חיים נהדרים, מתוקים ומאוד קונטרסטיים -מנוגדים בתכלית – לחיים בפועל המדכאים והקשים.

אי אפשר לתאר את היצירה היהודית הענפה בימי הביניים על תחומיה הרבים – הלכה, מוסר, אגדה, קבלה – ללא עמוד השידרה הזה שנקרא ארץ ישראל. אמנם,  רבות מן היצירות עוסקות בחיי הפרט והמשפחה היהודית ובהסדרת החיים הקהילתיים על פי דין תורה וערכיה, כמו בתחומי הכשרות, השבת, תיקון המידות וכדומה, מתוך דאגת המשך הקיום היהודי בגולה, אך בכל זאת גם כל אלה ארוגים בחבלי אהבת ארץ ישראל. ערך חיי ההווה של יהדות הגולה תמיד נמדד באופן עקרוני על פי הקשרו לתפארת העבר ותקוות העתיד, ולכן לא היה מחזיק מעמד אלמלא הגעגועים והמודעות המתמדת והבלתי-פוסקת לארץ ישראל.

דווקא בימי הביניים התגבשה התפיסה הזאת באופן צלול מאוד וברור מאוד, מכיוון שההבדל, הפער, בין הקיום היהודי בפועל לבין הקיום הראוי והרצוי ליהודים, היה נורא ובולט עד מאוד. מובן, שהפער הזה הורגש ביותר כאשר היהודים השוו את מצבם המדיני הטבעי של הגויים שמסביב למצבם שלהם. ולכן ארץ ישראל כמושג טבעי ומדיני תופסת מקום נכבד מאד בתודעה התרבותית היהודית. בתחום הרוח נדמה היה שהיתרון נמצא דווקא במחנה ישראל שהתגבש סביב לימוד תורה, קיום מצותיה וטהרת ערכיה המוסריים. רק אנשי רוח דגולים, תלמידי חכמים וקדושי עליון חשו בחסרונה הרוחני העצום של ארץ הקודש בחייהם, בתלמודם ובעבודתם הרוחנית.

הפרספקטיבה ההיסטורית של תולדות ישראל מאז ימי הביניים מלמדת אותנו עד כמה רב המשקל של תודעת ארץ ישראל במערכות החיים היהודיות ועד כמה חיוני הקשר שבין התודעה הזאת לבין עוצמת הזהות היהודית במאבקה נגד ההתבוללות והטמיעה. בתוקף תהליכים חברתיים, כלכליים ותרבותיים שונים נשחק ומתמעט הפער שהדגשנו אותו: ככל שמבחינה סביביתית נח יותר ליהודי להתקיים במציאות שבה הוא חי ופועל, וככל שמתארך מרחק הזמן מימי ראשית הגלות מן הארץ, הולך ומתעמעם עניינה של ארץ ישראל בחיים היהודיים. לכאורה, מסגרת החיים היהודיים נותרת על כנה, אך היא הולכת ומצטמצמת למילוי החובות הפורמליים, בבחינת "מה חובתי ואעשנה", ולעומת זאת, מרכז החיים נעתק אל הפעילות בסביבה הנכרית. כניסה מסיבית יותר אל המציאות הריאלית ומציאת סיפוק בה יוצרת תהליך נפשי עמוק של היפרדות מהחלום של תפארת העבר ותקוות העתיד. הדחקתה והרחקתה^[14] של ארץ ישראל מתוך התודעה המחיה והמכוננת של הזהות היהודית מותירה את העולם היהדותי חסר מאד, פגיע מאד, נחלש והולך. תהליך זה הקדים להתרחש בקהילות היהודיות של מערב ומרכז אירופה, על כן לא יפלא שגם תהליך הרפורמה הדתית וההתבוללות הלאומית הקדימו להתרחש בקהילות אלה.

העיון בתודעה היהודית בתקופת ימי הביניים, מלמד אותנו ש"ארץ ישראל" קיימת בה כמושג המעניק חיוניות ועומק היסטורי בשלושת מימדי ההתייחסות הבונים את הזהות היהודית: מימד הטבע (כגון שבח פירותיה ונופיה), מימד האומה והמדינה (כגון גיבורי האומה ומלכיה) ומימד הקודש (כגון בית המקדש, נביאים, כהנים וחכמים).

1. תענית פרק א משנה א. וראה רש"י שם ד"ה סימן קללה בחג.
2. בהלכות שאלת גשמים נקבע שבני ארץ ישראל יתחילו באמירת "ותן טל ומטר" בברכת השנים החל מיום ז' במרחשוון ובני בבל שישים יום לאחר יו"ט אחרון של סוכות, מפני ש"ארץ בבל (שנער בלשון הרמב"ם) מצולה היא", כלומר, שוכנת בעמק בין שני נהרות גדולים ואינה צריכה לגשמים מרובים כמו ארץ ישראל. כאן לפנינו דוגמא של התחשבות במצבה הטבעי של ארץ המגורים ביחס להצלחה בעבודת החקלאות והפרנסה בכלל. אולם, כאשר נידונה השאלה באשר לתאריך התפילה על הגשמים ביחס למקומות אחרים בגולה הרחוקים הרבה יותר מארץ ישראל מצאנו חילוקי דעות בין חכמי ישראל בימי הביניים. דעת הרא"ש, המסתמך בתשובתו על חכמי פרובינציה, שלכאורה "דבר שתלוי בארץ", כלומר, בעונת הגשמים המתאימה לאותה ארץ שבה יושבים היהודים, צריך לנהוג בו לפי צרכי המקום. עם זאת, יש לציין שהרא"ש מציע להקדים את שאלת הגשמים לז' במרחשוון כמנהג ארץ ישראל ולא לתאריך כלשהו המתחיל את עונת הגשמים לפי דעת החקלאים של אותו מקום. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם כל בני הגולה בכל מקום שהם נוהגים כבני בבל – אולי מפני שראו בה את הדגם הקדום והקלאסי של הגולה.

שאלה דומה התעוררה באשר לתאריך הסיום של שאלת הגשמים. ההלכה הפשוטה במשנה ובגמרא שמסיימים להגיד "ותן טל ומטר" בברכת השנים בתפילת מנחה שלפני חג הפסח בי"ד בניסן. הלכה זו נפסקה גם לבני ארץ ישראל וגם לבני בבל. ברור שבאקלימים אחרים עונת הגשמים ארוכה יותר ולמעשה בני המקום מתפללים לגשם גם לאחר התאריך הנקוב בהלכה. אף בענין זה דעת הרא"ש היא שאם באיזור גיאוגרפי גדול "ארץ אחת כולה כמו ספרד בכללה או אשכנז בכללה, אם צריכין למטר אחר כך… יכולין לשאול אחר כך בברכת השנים כפי הצורך להם". לדעת הרמב"ם, שהובאה הלכה למעשה בשו"ע ובשאר ספרי פסיקה שאחריו, אין לשאול גשמים בברכת השנים, אבל יחיד הנצרך למטר לפרנסתו יכול לבקש גשמים בברכת שומע תפילה (טור אורח חיים הלכות תפילה סי' קיז ובית יוסף שם, וההלכה למעשה במשנה ברורה שם).

ההבחנה בין צרכי כלל ישראל לבין צרכי היחיד מלמדת אותנו עד כמה הזהות היהודית הקולקטיבית קשורה בארץ ישראל למרות הצרכים הקיומיים של הפרט הנטוע במקומו ובזמנו.

3. גיטין צ, ב וכן סנהדרין כב, א.
4. משנה וגמרא כתובות קי, ב. רמב"ם, הלכות אישות, פרק יג הלכות יט, כ: "מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין. ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנווה הרע שרובו גוים לנווה היפה שרובו ישראל.

אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה – תצא בלא כתובה, אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה – יוציא ויתן כתובה."

5. ספרי, ראה, פסקא סג: "באחד שעריך – אנשי עירך קודם לאנשי עיר אחרת. בארצך – יושבי ארץ ישראל קודמים ליושבי חוצה לארץ". ב"י ושו"ע יורה דעה סימן רנא סעיף ג.
6.  "היה עומד בחוצה לארץ – מחזיר פניו נכח ארץ ישראל ומתפלל, היה עומד בארץ – מכוין את פניו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים – מכוין פניו כנגד המקדש, היה עומד במקדש – מכוין פניו כנגד בית קדש הקדשים. סומא ומי שלא יכול לכוין את הרוחות והמהלך בספינה יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל" (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ג).
7. ברכות ל, א.
8.  מגילה כט, א.
9.  ספרי דברים פסקא מג. רש"י דברים יא, יח.
10.  ראה איכה רבה א, נד. וכן יש אומרים בשם הגר"א. עיין בספר דברי אליהו פרשת עקב.
11.  עי' קידושין לח, א.
12.  רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכות יב, יג, יד.
13. "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (ירמיה יג, יז). אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו. מאי "מפני גוה"? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לעובדי כוכבים. רב שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה? והא אמר רב פפא: אין עציבות לפני הקב"ה, שנאמר "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו"? לא קשיא. הא בבתי גוואי הא בבתי בראי…

"ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" – אמר ר' אלעזר: שלוש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה. בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב "כי נשבה עדר ה'", אלא למאן דאמר על ביטול תורה – מאי "כי נשבה עדר ה'"? – כיוון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה, ב).

14. ע"פ כתובות קיא, א – שלא ירחקו את הקץ, ובמדרש שיר השירים רבה ב, א – שלא ידחקו את הקץ.