התבססות היהודים במזרח אירופה
התנועה הכללית של היהודים באירופה בסוף ימי הביניים, הייתה מזרחה, למרכז ולמזרח אירופה. היעדים הבאים לאחר צרפת וגרמניה היו: אוסטריה (בגרמנית: Österreich – מלכות מזרחית), בוהמיה (צ'כיה) ומורביה (סלובקיה). במחוזות האלה המשיכו בקהילות היהודיות את מנהגי אשכנז הקדומים. ההתיישבות היהודית בארצות החדשות האלה דמתה לזו שהייתה במערב אירופה: גרו בערים הגדולות, ועסקו בתחומי הכלכלה, המלאכה, הרפואה ,המסחר וכדומה. אולם תנועת ההגירה לא הסתיימה, וככל שהעמיקו הכיבושים המדיניים במזרח אירופה, כך התקדמו היהודים למחוזות חדשים: פולין, ליטא, בלארוס ואוקראינה.
בעקבות מסעי הצלב וגזירות על היהודים במערב אירופה ובמרכזה, ואחר כך הפרעות והגזירות בעקבות המגפה השחורה מצד אחד, ומאידך, כתבי זכויות של מלכי פולין ונסיכיה שהיו מעוניינים בהתיישבות ופיתוח של מדינתם, הגיעו המוני יהודים לפולין.
כתבי הזכויות שהבטיחו שטח התיישבות, אוטונומיה דתית ומשפטית פנים-קהילתית ,בתי עלמין נפרדים והקלה במיסים לתקופות מסוימות נכתבו וניתנו ליהודים החל מהמאה ה-12.
שני קווים בולטים ומנוגדים אנו מוצאים בפולין ביחס ליהודים, מצד אחד, השלטון המרכזי והנסיכים גילו סובלנות ועניין בהתיישבות היהודית והגנו עליה, מצד שני, הכנסייה הקתולית הפולנית שמצאה את עצמה במאבק מול האוכלוסייה המקומית הסלאבית שבמקורה הייתה אלילית או נוצרית בנוסח הביזאנטי. החשש מפני ההשפעה היהודית על אוכלוסייה זו, והצורך לקבוע שלטון כנסייתי קתולי ללא עוררין הבליטו את האיבה והעויינות כלפי היהודים, מה גם, שבמערב אירופה הכנסייה הובילה את הגזירות כלפי היהודים ,הן בצרפת ובגרמניה במסגרת מסעי הצלב, והן בספרד במסגרת הרקונקיסטה.
כך נוצר מצב מוזר, שמצד אחד, השלטון הגין על היהודים ועיגן את זכויותיהם, ומצד שני, האוכלוסייה הרגילה הוסתה על ידי הכנסייה נגד היהודים, ויצרה אווירה עוינת. מצב זה הוביל לכך שבקרב אוכלוסיית האיכרים ובני העיר נתפסו היהודים כנציגי השלטון ועושי דברו.
הבעייתיות הוחמרה פי כמה כאשר בעקבות הכיבושים הפולניים באוקראינה, בלארוס וליטא, נבחרו היהודים כנציגי האצולה הפולנית, ששטחים נרחבים במחוזות אלה חולקו לה. היהודים היו אמורים להשליט סדר באדמות החדשות, לגבות מיסים, ולייצג את האצילים שחיו חיי פאר ורווחה בערי פולין הגדולות. יהודים רבים נדחפו לעסוק בפעילות זאת בגלל התחרות העזה על מקומות התעסוקה בתחומי הכלכלה והמסחר, שנוצרה בערי פולין והביאה לעוני הולך וגובר של האוכלוסייה היהודית. ככל שיותר יהודים נמלטו ממערב אירופה, ולאחר מכן, בעקבות גירוש ספרד, לפולין. כך, התחרות והעוני גברו יותר ויותר ,והמפלט של התיישבות חדשה באחוזות כפריות נרחבות, היה המוצא הכלכלי המועדף.
בין הפטיש לסדן
המבנה הקהילתי היהודי בפולין נותר כפי שהיה במערב אירופה, קהילה יהודית עירונית בעלת מאפיינים בסיסים של: רב, בית דין, בית כנסת, שבעת טובי העיר, תלמודי תורה לילדים, ישיבות, שוחטים, מוהלים, מוסדות צדקה וחסד, בתי עלמין וכדומה. הקהילות היו די גדולות ומבוססות, הן סיפקו את השירותים לעצמן ונהנו מאוטונומיה משפטית ודתית באופן יחסי. הרובע היהודי היה, על פי רוב, מבודד מבחינה גיאוגרפית וכן מוקף פיזית על ידי חומות או גדרות כדי להבדיל בין יהודים ולא יהודים. דבר זה עוגן בחקיקה הפולנית ונעשה בדרך כלל גם לפי בקשת היהודים עצמם.
במאות ה-16 וה-17 אירעה התפתחות היסטורית, ששינתה באופן מהותי את מצב היהודים ויצרה תנאים חדשים שהובילו אח"כ גם לתנועות יהודיות חשובות. השינוי נבע ממצב היהודים במזרחה של מזרח אירופה, באוקראינה ובבלארוס, שנמצאו בין רוסיה הפרבוסלבית לבין פולין הקתולית.
לעומת אורח החיים המסודר בשטח פולין המקורית, בשטחים הכבושים החדשים המתח וההתנגדות הוכתבו לא רק על ידי הגורם הסוציאלי של האצולה והנתינים הרגילים, אלא גם על ידי המתח הלאומי והדתי. האוכלוסייה החדשה לא הייתה פולנית בלאומיותה, ודיברה בשפות שונות, ודתם הייתה הנצרות הפרבוסלבית. השלטון הפולני ניסה להשליט בכח, הן את השפה, והן את הדת, אך למרות המאמצים הצלחתו הייתה מועטה. תפקיד היהודים כמנהלי האחוזות, גובי המיסים, וזכיינים בתחומי מסחר חקלאי ומכירת משקאות משכרים – השניא אותם על האוכלוסייה המקומית, הן כנצלנים בתחום הכלכלי, והן כמשעבדים בתחום הלאומי והדתי. לעומת זאת, נח היה לשלטון הפולני המרכזי ולנסיכי פולין שאת תפקיד השטן הכובש והמנצל ימלאו היהודים דווקא והם יהיו המטרה לשנאה ולעויינות של האוכלוסייה המקומית. כך יכלו אצילי פולין לתבוע מן היהודים את מלוא המכסה הכלכלית של ניצול האיכרים ובעלי מלאכה, ולהשליך עליהם את כל הרעות והעוולות של הכיבוש האכזרי.
היהודים הבינו את מצבם הרעוע, ואת הסכנה האורבת להם, אך בשל גורמים אובייקטיביים של תחרות ולחץ בערי פולין הוותיקות, נאלצו להגר ולחפש את פרנסתם במרחקים ולסמוך על יציבות השלטון הפולני והבטחותיו להגנה.
על אזורים אלו ניטש מאבק בין רוסיה לפולין, מאבק שהיה הד לסכסוך בין העולם האירופאי המערבי ובין זה המזרחי שהתאפיין בהשפעת הנצרות האורתודוכסית-ביזנטית.
השטחים החדשים היו נרחבים ביותר מבחינה גיאוגרפית ולא היו מאוכלסים בצפיפות – ערבות פוריות, יערות וביצות.
פולין, בעזרתם הרבה של היהודים, נהייתה לספקית חומרי גלם חקלאיים למערב אירופה. היא הפכה את השטחים החדשים, העצומים במימדיהם, למאגר חקלאי גדול ביותר.
על ידי הניהול היהודי הפיקו האחוזות רווחים אדירים שהעשירו את האצולה הפולנית מעבר לכל דמיון. האצילים הפולנים בנו לעצמם טירות, ארמונות וכנסיות בסגנון מערב-אירופאי על ידי אדריכלים שהוזמנו תמורת שכר גבוה בניסיון להשוות את ערי פולין לערי איטליה, צרפת וגרמניה. בני האצולה הפולנית הרשו לעצמם סגנון חיים ראוותני ובזבזני מפני שבפרק זמן זה הם היו בין האנשים העשירים ביותר באירופה, על אף שהתגוררו בשוליה.
הרווחים האדירים שהופקו מן האחוזות היו לרעת היהודים. משתי סיבות עיקריות:
ראשית, סדר החיים היהודיים השתנה מאוד. למרות הרווחה החומרית שבמעמדם החדש, אבדה להם המסגרת הקהילתית האופיינית לעיר הגדולה. עשרות אלפי משפחות שמנו כרבע מכלל יהדות פולין מצאו את פרנסתם כמנהלי אחוזות או זכיינים של בתי מרזח ותחנות קמח, ולא חיו יותר חיי קהילה, מכיוון שבכל אחוזה נתונה יכלו להתגורר רק משפחות מעטות, שתפקידן היה מוגדר על ידי בעל האחוזה שהעסיק אותן. החיים היהודיים שנבנו והתבססו על קיומם של מוסדות הקהילה, שסיפקו לכל יהודי את צרכיו החומריים והרוחניים – לא התקיימו כאן! למעשה, זו הפעם הראשונה מאז היציאה לגלות אחרי חורבן בית ראשון, ואולי מאז היות ישראל לעם, שיהודים רבים כל כך חיו בפיזור מסוג חדש – עשרות קילומטרים ויותר של מרחקים בין משפחה למשפחה!
והבעיה החריפה השנייה, שהיהודים הפכו לסמל הרוע והכיבוש. את האציל הפולני ,בעל האחוזה, האיכרים לא ראו מעולם, לעומת זאת, הם פגשו במנהל היהודי ובעוזרו. לא זו בלבד, אלא גם בטחנות הקמח ובתי המרזח היהודים מכרו להם את הסחורה, ומבחינת האיכרים, כל חייהם – אדמתם, לחמם ויינם היו ברשות היהודים. תופעה זו נמשכה במשך דורות, וכך תויגו היהודים כאויבים, כנצלנים, כסוחטי מיסים וכמוכרי סחורות ברווח מופקע.
מלבד אוכלוסיית האיכרים האריסים שהייתה נתונה לשלטון עריצות של האצולה הפולנית, התגוררו בשטח נרחב זה גם אנשים חופשיים. הדוגמה הבולטת לסוג זה של אנשים היו הקוזאקים. הם התארגנו בקהילות ומושבות חופשיות והתפרנסו מחקלאות, מציד ומשוד. בנוסף לכך, שימשו כחיילים שכירים של שליטים שונים ונודעו בטבעם הבלתי מרוסן ובכושר לחימתם. הקוזאקים התגוררו באזורים שונים, בדרך כלל ליד נהרות גדולים שהיו נתיבי שיט ומסחר, כגון הקוזאקים שעל נהר דון, על נהר וולגה, על נהר דנייפר וכדומה. גם הקוזאקים נתקלו ביהודים כגובי מיסים, מוכרי קמח ויי"ש.
המרד האוקראיני והפרעות ביהודים
הדיכוי הפולני, גביית המסים והניצול הכלכלי, הביאו את האוכלוסייה המקומית למרוד בשלטון הפולני בהתארגנות ספונטנית, בשנים ה'ת"ח-ה'ת"ט (1649-1648). המאורע הזה קרוי בהיסטוריה היהודית: פרעות ת"ח ות"ט.
באמצע המאה ה-17 התארגנו הקוזאקים השונים יחדיו ויצרו, לזמן קצר, צבא אחיד וממושמע תחת פיקודו של אחד המנהיגים: בוגדן חמלניצקי (1657-1595). הם כבשו בסערה את השטחים הנרחבים במזרח, הכו את חילות המצב הפולניים שהיו מוצבים שם ,והחלו במסע של שוד והרס. מלבד זאת, ערכו טבח איום ונורא ביהודים שנותרו ללא הגנה, מפני שהפולנים לא ניסו כלל להגן עליהם. הפולנים הפקירו את היהודים, ואולי אף שמחו שהיהודים יהיו אלה שבהם ינקמו האיכרים ועל-ידי כך ניתן יהיה למתן את הזעם של האוקראינים ושל הקוזאקים כנגד פולין והפולנים.
התחולל טבח איום, שכלל רצח, שוד, אונס ושריפת בתי כנסת והשמדת קהילות שלמות. המאורעות האיומים בשנתיים האלה, זעזעו את העולם היהודי כולו. הפליטים היתומים והנכים, שהצליחו בשארית כוחותיהם לברוח ולהסתתר, זרמו לרחבי אירופה ,בייחוד לתורכיה, שגבלה מדרום באוקראינה, והסיפורים היו מסמרי שיער. כך למשל מתאר הרב נתן נטע הנובר שהיה עד ראייה לפרעות, בספרו 'יוֵן מְצוּלָה':
"אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, אשר הכה ה' לעמו ישראל בני בכורתו, השליך משמים ארץ תפארתו, ארץ פולין חמדתו, יפה נוף משוש כל הארץ והדרתו, בלע ה' ולא חמל את נאות יעקב חבל נחלתו, ולא זכר הדום רגליו ביום אפו וחמתו (מתוך ההקדמה)
קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים ,וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית, והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם והרבה קברו בחייהם ושחטו ילדים בחיק אימותם והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים ,ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן וקצתן קרעו בטניהן, ושמו חתול חי בתוך הבטן, והניחון כך בחיים, ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם, וכל ד' מיתות בית דין: סקילה ,שרפה, הרג וחנק.
והרבה לקחו הקדרים (התורכים) בשביה, ונשים ובתולות עינו ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים.
כיוצא בזה עשו בכל המקומות אשר היו מגיעים שמה, וגם לעכו"ם שהיו מעם פולין עשו כהנה, וביותר להכמרים והגלחים (הקתולים).
ונהרגו אחורי הנהר ניפור (דנייפר ,орпінД) כמה וכמה אלפים נפשות מיהודים, וכמה מאות שהוכרחו להמיר דתם וספרי תורות קרעו לקרעים ועשו מהם שקים ומנעלים לרגליהם, ורצועי תפילין לקחו לכרוך סביב רגליהם, וקצוצי תפילין השליכו בראש כל חוצות, ומשאר ספרי קודש עשו גשרים ברחובותיהם, וקצת לקחו לתחוב בקני השרפה, אשר כל השומע תצלנה אוזניו "(מתוך פרק ד)'
לפי הערכות ההיסטוריונים, נרצחו בשנתיים אלה בין מאה אלף לחצי מיליון יהודים – גברים, נשים וטף! תוך שנתיים הפכה אוקראינה לבית קברות איום, מזוויע ומזעזע. נשתמרו בין היתר תיאורים שכתבו נוצרים בחמת זעם ובשמחה לאיד ובצהלה על שהגיעה העת שהנוצרים נוקמים ב"רוצחי האל" ו"מושחתי הנפש" – היהודים. בספרי הפסיקה של התקופה ישנה התייחסות לתיאורים נוראים ושאלות קשות שעלו בעקבות הפרעות: התרת עגונות, פדיון שבויים פסילת כהונה וממזרות. עשרות אלפי נשים שנאנסו באכזריות, ילדים שנולדו בעקבות כך, גברים ונשים שנמכרו לעבדות ומילאו את השווקים והכיכרות ברחבי אגן הים התיכון, יצרו מציאות חברתית והלכתית איומה שהשלכותיה ניכרו עוד במשך דורות.
הפרעות הסתיימו בהחזרת הסדר על כנו על ידי צבא פולין וצבא רוסיה שפעל מכוח הסכם שעשו הפולנים עם הצאר הרוסי. השטחים הללו חולקו בין מלכות רוסיה ופולין.