הדרך שלך להקיף את התורה!
יש לך שאלה?

בחרו תקופה
חיפוש בבינה לעתים

חיי רבי משה חיים לוצאטו

תוכן עניינים

אחת הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר בעולם שכנה באיטליה בתקופת הרנסנס נהרו אליה יהודים מגורשי ספרד ויוצאי אשכנז רוח ההשכלה והחופש שאפיינה את הערים-המדינות באיטליה הקילה על קליטתם של יהודים מהגרים ממרחקים ואף יצרה אקלים נח להשתלבות בחיים הכלכליים התוססים בתקופה זו, פעלו בערי איטליה השונות תלמידי חכמים גדולים ,פוסקים, מקובלים ופייטנים שהשכילו לשלב בחייהם דבקות במסורת ישראל הרחבה והישגי המדע והפילוסופיה, פירות הזמן החדש ביניהם הרמ"ע מפאנו,[1] רבי יוסף שלמה רופא דֶלמֶדיגו – היש"ר מקנדיא, רבי משה זכות, רבי בנימין הכהן, רבי ישעיהו בסאן,[2] רבי יוסף אירגאס [3]

בתוך האקלים הרוחני של קדושה, שירה ורוחב דעת, דרך כוכבו של אחד מן המיוחדים שבחכמי ישראל בעת החדשה, רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז-ה'תק"ז ,1747-7071), הוא נולד למשפחה מבוססת מפדובה שבאיטליה, שמוצאה מגרמניה[4]

הרמח"ל ניחן בכישרונות יוצאים מן הכלל ונתמזגו באישיותו תכונות נפש לא-מצויות בגיל צעיר מאוד התוודעו אליו חכמי איטליה שבאזורו וכבר בנעוריו ניהל בית מדרש שבו למדו בחורים הלכה וקבלה באותו הזמן הוא התפרסם כאחד המקובלים הגדולים שבימיו, ודאי באיטליה לצד עיסוקו במקצועות הקודש ניכרת השכלתו וידענותו המעמיקה בתרבות זמנו הישגיו בכל התחומים האלה חריגים לעומת בני דורו ומקומו

דמותו עוררה פליאה, דווקא מפני היותו חריג לטובה באופן בולט כל כך העולם היהודי טרם התאושש ממשבר השבתאות שפקד אותו אך לפני כ-60 שנה האכזבה מאיש צעיר ,שמשך לבבות והבטיח גאולה על-טבעית ולבסוף המיר את דתו, עדיין הדהדה בחללו של עולם הרמח"ל נפגע מתוך חשש שווא על פי ההיגיון שבמשל ספר הזהר (בשלח מה, א): "מאן דנשיך מכלבא – מקליה אזדעזע "(מי שכלב נשכו, מזדעזע אפילו מקולו) [5]

את החשש עוררו השמועות שהגיעו לאזני רבנים וראשי הקהילות היהודיות אודות גילויי מלאך 'מגיד' לרמח"ל אישיותו המפליאה, ידיעותיו, כישרונו הגדול והקסם הרב שהרמח"ל הילך על תלמידיו – גרמו לתהיות רבות של רבנים ומנהיגי הקהילות ביחס אליו הוא הפך לתופעה שאי-אפשר להתעלם ממנה היה צריך לנקוט איזו שהיא עמדה, אם של התבטלות ואם של ביקורת

נוכל להבין את החשדות כלפי הרמח"ל מתוך התנסחותו של רבי יוסף ארגאס באגרתו לרבו של הרמח"ל, רבי ישעיה בסאן, בה תוהה על תלמידו – אישיותו, הנהגותיו ומקור השגותיו:

"יכתוב לי, מה טיבו של זה האיש כ"מ הרב משה חיים לוצאטו נר"ו מעיר פאדווה? כי שמעתי עליו, שיש לו מגיד ונגלים לו נשמות הצדיקים ,וידיו עסקניות בחיבור אחד פירוש על התורה מהדברים שאמר לו המגיד ,וכבר כתב עד פרשת וישב וגם חיבור אחר לפרש פסוק "וּלְכֹֹל הַיָּד הַחֲזָקָה "(דברים לד, יב) בע' פנים וגם אומרים עליו שהוא מודיע לכל אדם שורש נשמתו ומאיזה גלגול הוא בא [6] ולפי שהדברים הללו מתמיהין הם מאד ,וכמעט שהם מכת הנמנעות ובפרט באיש הזה שלא עשה שום אות ומופת לאמת דבריו" (אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת מה)

ובאגרת נוספת כתב רבי יוסף אירגאס:

"אגידנו למעלת כבוד תורתו בלחישה, כי אין כונתי לבזות את החכם הנ"ל ]הרמח"ל[ חס וחלילה ידיע להוי למעלת כבוד תורתו, כי הגד הוגד לי מפי אנשים המכירים אותו שהיו עמו במחיצתו כי האיש הזה הוא חכם וחריף בנגלה ובנסתר – אבל ריח של חסידות לא עבר בו כלל ושאלתי אותם אם הוא נשוי, ואם הוא נזהר בטבילה של ערב שבת, ושלא לספר זקנו כלל אפילו במספרים – ועל כולם השיבוני שאינו מקיימם כלל ואני תמה, כי הלא הדברים הנזכרים הם עמוד גדול אל ההשגה, והזהירנו עליהם הרבה האר"י זלה"ה ואיך לא הוכיחו המגיד על שאינו מקיים אותם? ואין להתנצל על ענין תספורת זקנו דבחוץ לארץ עדיף טפי לגלחו, כי כבר זה ימים ושנים שהכתי על קדקדו בראיות ברורות ומחוורות ועוד: כיון שאינו מקיים 'מילי דחסידות', נראה שהוא מן הנמנעות שיהיה לו מגיד קדוש ואיכא למיחש טובא שמא הוא רוח הטומאה גם הצטערתי הרבה בראותי

מה שכתב החכם הנזכר [רמח"ל] באגרתו, וזה לשונו: "ובאמת ובאמונה אומר שעדיין לא הגעתי למחצית האר"י זלה"ה" וכו', כי הן הם הדברים המורים והמגידים דרמות רוחא אית ביה וכמו ששמעתי מפי אנשים שונים המכירים אותו ודי בזה למבין וחכם הרואה את הנולד ישים מגמת פניו לחקור ולדרוש היטב את האיש ואת שיחו, קודם שיאמין את דבריו ויקיים את ספריו כי בעונותינו הרבים העולם מלא מכמה מיני זייפנים אשר מראים תומה ותחתיה ערמה" (שם אגרת מו)

סוגיות אלו עמדו במרכז חקירתו בבית הדין בוונציה, ואכן הרמח"ל אישר עובדות אלה ,וכך כתב הרמח"ל באגרת לרבי בנימין כהן (שם אגרת טו, מכ"ז בכסלו ה'ת"צ):

"ביום ראש חודש סיון ה'תפ"ז, בהיותי מיחד יחוד אחד, נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: "לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא" ומעט עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי, והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר ]עי 'אוצרות רמח"ל עמ' רנו-רנז[

ביום הב' בשעה ההיא השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר עד שאחר כך ביום אחד גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים, ומסר לי יחודים פרטים לכוין בכל יום ואז יבא

ואז צוה לי לחבר ספר על קהלת, שהוא היה מפרש לי הסוד של הפסוקים כל אחד ואחר כך בא אליהו, ואמר סודות מה שאמר והוא אמר שעתה יבוא מט' שרא רבא ובבואו ידעתי שהוא הוא ומאז והלאה הכרתים, כל אחד בפני עצמו וגם יש נשמות מתגלות, שאיני יודע שמם ורואה את הנשמות האלה הקדושות, כמתוך חלום ממש בצורת אדם ובאמת ובאמונה אני אומר, שעדיין לא הגעתי עד מחצית השגת האר"י זלה"ה, רק שהוא לא הורשה לכתוב, ואני צויתי לכתוב"

עוד כתב לרופא עמנואל כלבו (אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת לב, אגרת מל' בשבט ה'ת"צ):

"אמת הדבר, כי משנת תפ"ז חנני אלוהים לשלוח לי אחד קדוש, מן שמיא נחית, והגד יגיד לי יום יום סודות גדולים, הכל בכתב לסדר הימים כתבתי באר היטב ואחר רוב תיקונים שנתן לי לעשות אמר, שאזכה לשמוע מפי אליהו ז"ל גם דברי אלוהים חיים ויהי כאשר אמר כן היה לי: למועד אשר דבר נגלה לי אליהו ז"ל, ואחריו נשמות קדושים אשר בארץ המה העומדים לשליחותו של מקום להודיע סוד ה' ליראיו, וכבר אמרו רבותינו ז"ל: נשמתם של צדיקים מסייעים אותו וזה ברור, כי לא היום החל ה' לברך את עמו ישראל בכמה מעלות טובות, והרבה דרכים למקום וחיברתי על פיהם חיבורים רבים וגדולים ,ת"ל הראשיים: חיבור על קהלת – כשמונה מאות דפים קטנים, וע' תיקונים – על הפסוק "וּלְכֹֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" (דברים לד, יב) כמאתיים דפים, וחיבור על התורה – מבראשית החילותי ואני היום מגיע לפרשת מקץ – הוא עתה כשש מאות דפים, כולם בלשון זוהר ממש, ואחר כך הרבה חבורים שונים על הרבה ענינים, יהיו כמו ט"ו ספרים ובפרט כללים לחכמת האמת, מבארים את הכל באר היטב בתירוץ הספקות אשר נסתפקו על דברי האר"י זלה"ה "

גם אלו שלמדו אצלו העידו שלעתים הוא היה כותב במהירות עצומה, האופיינית לאדם המנסה להדביק במרץ מה שמכתיבים לו אחרים

העיד עליו תלמידו רבי יקותיאל גורדון במכתב לר' מרדכי יפה (אגרות רמח"ל ובני דורו ,אגרת ו):

"נימא ליה לאדוני אפס קצהו ובקיצור נמרץ והנה עתה באתי על דברי תורה להודיע לאדוני איך שמתנה טובה נתן לנו הקב"ה מבית גנזיו, והוא כי יש כאן בחור אחד רך בשנים, בן כ"ג שנים קדוש יאמר לו הרי הוא מורי ורבי בוצינא קדישא איש אלקים כבוד שם כבוד הרב משה חי לוצאטו, והנה ב' שנים וחצי שנתגלה לו מגיד, מלאך קדוש ונורא, והיה מגלה לו סודות נפלאות אף גם קודם כשהיה בן י"ד שנים היה יודע כל כתבי האר"י בעל פה והיה נחבא אחורי הכלים ולא הגיד זה הדבר אף לאביו ופשיטא לשום אדם, והנה עצת ה' היתה זאת שנתגלה על ידי סיבה ואין כאן מקומו לכתוב הענין אשרי עין שראתה ואשרי אזן ששומע כל זה והרי שמונה חדשים שנתגלה לו מלאך קדוש ונורא, מסר לו הרבה סודות וכמה דברים להוריד הישיבה של מעלה בכחם, וציוה לו בהסכמת הקב"ה ושכינתא לחבר ספר הזהר שקראוהו מן שמיא 'זוהר תנינא' לתקון גדול הידוע אצלנו וכך הוא הסדר: זה המלאך מדבר מתוך פיו, אבל אנחנו תלמידיו שלו איננו שומעים שום דבר והמלאך מתחיל לגלות לו סודות נפלאים, ואחר כך הוא מצוה מ"ו לאליהו שיבא מיד, והוא בא ואומר סודות שלו, ולפעמים שבא מט 'שר הגדול, וגם רעיא מהימנא, אברהם סבא ורב המנונא סבא וההוא סבא ,ולפעמים מלכא משיחא ואדם קדמאה

והנה כבר השלים חבור אחד על קהלת הפלא ונורא מאד, ועכשו צוו עליו לחבר שבעים תקונים על פסוק "וּלְכֹֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" (דברים לד, יב) סוף התורה, והוא גם כן על הדרך הנזכר לעיל וגם כתב ג' ספרים על התורה, וכל הג' ספרים רק עד פרשת ויצא, והכל על פי הסוד הנורא מאד, והכל בלשון הזוהר והוא יודע כל הגלגולים והתיקונים של כל אדם, חכמת היד ופרצוף כלל הענין: אין דבר נעלם ממנו

כאשר לפי האמת הראה לכל, אשר לא זכה שום אדם לדבר זה מימות רבי שמעון בר יוחאי עד עתה והנה גם אנכי מרוב אהבת התורה אמרתי לעזוב את חכמות החיצוניות עד שהגיד הוגד לי על פי המגיד: אחוז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַַּּח יָדֶךָ מטעם הכמוס עמדי"

כותב הרמח"ל לרבו (אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת יד, י"ח כסלו ה'ת"צ):

"ואמת הוא שמה שראה כבוד תורתו, היה כטפה מן הים, כי יראתי להביא עמי הספרים האלה מפני הסכנה אך הנה ג' ספרים יש לי מן המגיד לבדו עד הגלות אליהו ז"ל, וספר קהלת יהיה כאלף דפים קטנים בקירוב, וספר 'התיקונים 'מאתים דפים, והחיבור אשר אני עושה על התורה עד עתה שאני מגיש לכבודו אֲנִי אֵל ׁשַׁדַּי ּפְּרֵה וּרְבֵה גֹּוֹי וּקְהַל גֹּוֹיִם (בראשית לה, יא) – ת"ק דפים ועוד יש לי מאמר 'משכני עליון' אשר ראה כבוד תורתו, ו'מאמר הגאולה', ו'מאמר החכמה', ו'מאמר הדין', ועוד דרושים רבים, ופירוש שם מ"ב, ופירוש המרכבה ,ו'מאמר השם' כל אלה מלבד חידושים שונים, הנאמרים לי בשבתות וימים טובים, או בימים אשר אין אני עוסק בחיבורי הגדול "

בדברי התורה שנכתבו על ידי הרמח"ל מפי המגידים והנשמות היו לא רק סודות ופירושים אלא גם דברי שבח ועידוד מופלגים ביחס לרמח"ל עצמו, דוגמא לכך נוכל לראות בפיסקה מתוך חיבור הגילויים על התורה (זוהר רמח"ל, ויצא, עמ' פ):

"והא אליהו נביאה מהימנא אתי פתח ואמר: רבי רבי, זכאה חולקך דכלהו רזין עלאין מתגלין לך זכאה חולקך דאילתא לא עלת קמי מלכא מיומא דאתחרב בי מקדשא כמה דעאלת השתא בגינך, בר בזמנא אחרי בימי רשב"י בוצינא קדישא "וְהַמְִַּּׂלִים יַזְהִרוּ ְּזֹֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג) וְהַמְִַּּׂלִים תרין, חד רשב"י בוצינא קדישא, וחד אנת חסידא קדישא, לאסגאה שאר חבריא יַזְהִרוּ ְּזֹֹהַר הָרָקִיעַ, בתרין זהרין אלין, כל חד וחד בזהר דיליה כלא מלה חדא, דא שירותא ודא סיומא"

דברים כאלו לא יכלו שלא לעורר חשד שמא הרמח"ל חושב את עצמו לנביא ואולי למשיח, שכן רמז לכך שגילויים אלו הם סיום התורה, כלומר הגאולה השלמה בפתח ממילא מובן שבקלות אפשר היה לראות בכך סכנה מוחשית ליציבות המצב הרוחני של עם ישראל שטרם התאושש ממכת השבתאות

חשד זה, לבשורה משיחית, שעלולה שוב לזעזע את העולם היהודי ולהביא למשבר וניפוץ כל המסגרות שהתגבשו במשך מאות שנים, הביא לכך שהרמח"ל בשנת 23 לחייו נתבע לעמוד לחקירה ולדין תורה בפני בית הדין החשוב שבקהילות איטליה, בוונציה

בבית הדין "הפצירו בו [ברמח"ל] שישאל מהמגיד וישביעהו להשיבו, וזאת תשובתו אליו

(אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת כט):

באומאה אומינא בשמא ד-ה' צבאות חי וקיים דאנא איהו שמועיא"ל עבדא דאלהא חייא דמתחליל בפומך, ואליהו מהימנא ושאר נשמתין דצדיקיא אינון דמתגליין עלך, ולית הכא ס"א כלל"

חכמי ונציה כתבו אגרת על הרמח"ל (שם, אגרת קד):

"[הרמח"ל] לא קרא פסוק "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹאֹ פִיךָ" (משלי כז, ב) אשר

יקראו הנערים איך יתכן שבחוצה לארץ מלאה גלולים וכל טמאות תשרה רוח הקדש והשכינה אשר היא טהורה ומשרתיה טהורים, ויתחברו קדישי עליונים ושרפי א-ל מאירים כספירים, ללכת אחרי הבחורים? איך ימלא כרסו מעדני התורה הנגלים והנסתרים, אם עדיין הוא מבחוץ ומשתף את המסכה צרה בלמדו חכמות חיצוניות וישפיק בילדי נכרים איך יתחתן בלשון הקודש ובלשון הזוהר הקדוש מי שכבר נתחתן באחות לוטן [לטינית] הנבחרת קראוה הנוצרים? היכן הם ההכנות הצריכות להמשיך שפע הקדושה מהניצורים? היכן הם הטבילות והסיגופים והיסורים? מי הרשה ללמוד חכמת הקבלה לילדים מי יאמין לשמועתו וזרוע אלוק על מי נגלתה?

לא תאר לא הדרים, לא ענוה ולא חסידות ולא ישרות כאחד מן הנזירים ,כי אם גאה וגאון ודרך רע כאחד מן הריקים והפוחזים וקושרים"

בהוראת בית הדין של ונציה נערך חיפוש מדוקדק בביתו ובית מדרשו של הרמח"ל בנוכחות רבו ונלקחו דפים רבים בכתב ידו אחד הדפים האלה שלא הובן כראוי על ידי הדיינים הוצג במהלך הדיון בבית הדין כראיה לפנייתו של הרמח"ל לסטרא אחרא, כאילו רשם בדף זה השבעות להכריח את שר הטומאה לגלות לו סודות ועל ידי כך לפרסם עצמו ולחמוס שלטון רוחני על עם ישראל, עובדה זו מסופרת בהמשך האגרת (שם):

"במגדל עוז שלו [בבית מגוריו של הרמח"ל] שבדרך אתרים, מצאו ספר השבעות להשביעו לס"מ ראש השטנים והצוררים, באמרו כי מיום שנחרב הבית נמסרו רזי התורה לשרי סוררים ואחר שהשביעו באלו השבעות יראה כאחד הגבירים ויגלה לו סודות ומסתרים, ויהיה לו כעבד כפוף להשלים חפצו פיהו מלא מרמות ותוך חמרים חמרים" [7]

בהמשך האגרת אנו עדים להאשמה נוספת הנובעת מכך שרמח"ל חיבר ק"נ פרקי תפילות הדומים בסיגנונם לפרקי תהלים לדעתם של חכמי ונציה זדון ועורמה היו במעשה זה מצידו של הרמח"ל, להבנתם הוא בא להחליף בדברי רוחו את כל מה שהתקדש במסורת ישראל וניתן ברוח הקודש מפי הגבורה (שם):

"הוא דמעיקרא עשה תהלים מק"נ מזמורים, שיאמרוהו בזמן הגאולה ויבטל התהלים של דוד ראש המשוררים ועם כל המאורעות הרעים והמרים, לא נכנע לפני מלכו של עולם אדיר שבאדירים, ולא עלתה בדעתו לכבד את ה' באורים, כי אם הערמות ומרמות כאחד העוברים"

לאחר חקירה ודרישה בבית הדין, לא נמצא אשם כל שהוא לא במעשיו ולא באמונתו של הרמח"ל לא הגיעה שום עדות מפלילה, ואף לא שמועה רעה אודות התנהלותו של הרמח"ל בימי חול, שבת ומועד מנהגו לא חרג כהוא זה מן ההלכה המקובלת בישראל, כך גם שיעוריו וסדרי לימודיו בהלכה ובמדרש כך התנהגותו עם תלמידיו, חבריו ורבותיו לא נמצא פסול ומעשה חריג בכל סדרי חייו, דיבוריו אודות עצמו או אחרים בשום עניין

אולם, נוכח החשש לגרימת נזק לציבור על ידי אי הבנה ופרשנות מוגזמת ומעוותת של דברי הרמח"ל וכתביו, נגזר עליו לגנוז את כל מה שכתב על פי המגיד ונשמות הצדיקים והמלאכים, כדין דברי תורה כשרים מחד, אבל לא ראויים לשימוש מאידך בנוסף לכך ,הושבע שלא לכתוב יותר על פי המגידים בלשון הזוהר והקבלה (שם אגרת קד): "נתחייב שלא לכתוב בלשון חושך וענן וערפל במילין משחירים" פסק הדין לא נוגע לגופו, ממונו או מעמדו של הרמח"ל כשלעצמו אלא רק לכתבים ולהשפעה אפשרית על אחרים

נוכח הלחצים האדירים מצד רבנים לוחמי השבתאות כר"מ חגיז והרב קצנלבוגן, שדרשו מבית הדין להכריז בשער בת רבים על מסוכנותו וכפירתו של הרמח"ל,[8] פסק דינם של רבני

ונציה נראה מאופק ומאוזן

כאשר מהר"י בסאן הביא לפני הרמח"ל את האשמת רבני ונציה בכך שהשגותיו נובעות מן השבעת הס"מ הגיב הרמח"ל לרבו (שם אגרת מג):

"פליאה היא לי על פה קדוש, יאמר דברים כאשר אמר! ואיך ולמה ומתי היתה כזאת בישראל, לבא הס"א לאמר דברים קדושים, כלם דברי אלקים חיים? או מה אות יותן על זה יותר מן הספרים והחיבורים אשר עידיהם המה? וכבוד תורתו אחרי ראותו, ועתה תחת עיני תבונתו ספר התיקונים ומחיבורי על קהלת קצהו הוא רואה, יעלה דברים אלה על לבבו!?

מהיכן יצא להפוך הקערה על פיה: הארץ נתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה, ומס"מ תצא תורה ודבר ה' מאדם בליעל? כי עתה הרשות נתונה לי, תודה לא-ל, לבאר כל סתום בדברי תורתנו הקדושה, איש לא נעדר ומסתורין של הקדוש ברוך הוא – אשר לא נגלו כי אם כסתומים ועומדים בדברי האר"י זלה"ה – תודה לא-ל, נגלו עתה על ידי, ויד ס"מ תעשה זאת!?

חי נפשי, טעות בדבר, משגה הוא זה ביד ראשון אדם הוציא דבר זה מפיהו! ואי אפשר לי לנוח דעתי, אשר יטה אליו אפילו בדרך ספק לב הדרת כבוד תורתו כי עתה מאן מוכח, שדברי הרשב"י זלה"ה אמת הם, וכל שכן דברי האר"י זלה"ה? ודילמא הכל מן הס"א, חס ושלום?

באמת ובתמים ככפירה חס ושלום אני חושב דבר זה לחשוב, שיהא רשות ביד הס"א לפרש כל רז ונעלם או איה אלקי המשפט? עזב ה' את הארץ, אין רואה? עתה על דבר אמת יענני: היצדק אלוק בשפטו, והמכשלה הזאת היה משים לעולמו, אשר תבא רוח הטומאה לבלבל את העולם ואין מבין, כי מכל צד קדוש יאמר לו? וכי הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא על בריותיו? חלילה לשדי מעול! כי צדיק וישר הוא ואדם מתהלך בתומו לא היה עושה זאת – ושופט כל הארץ יעשה? ולא עלבונה של תורה היא לחשוב – כי עתה לא חול לבד נעשית ]התורה[, כי טומאה ותועבה ביד אל נכר? ה' הטוב יכפר בעד, כי לפי דעתי: מבטן מי יצאו דברים אלה – דין רב וחשבון היה צריך להשיב לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!

הנה כמה וכמה תפלות נאמרו בתוך הספרים מאליהו זכור לטוב ושאר הצדיקים, כלן על סוד היחוד נתקנות ובפה מלא נאמרות להעביר רעת הס"א וקלקולה – וס"א תוליד אותה? אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה אם עד פה תבוא הטומאה, ועד הנה ישיג השטן בעולם – כלנו אבדנו ואין תקוה, ואיזה מנוס לנפשנו! אם תחת בגדי קדושה נפלאה תעמוד הבהרת ,נגע צרעת – ס"א וכת דיליה

חי נפשי ואל חיי, כי כים הולך וסוער כן רוחי בקרבי היום הזה, לראות עד היכן כח הפיתוי מגיע! וגבר-חכמה בחכמת אלקין השתכחת ביה יטה לבו לענין זה אחרי אשר הוא ראה ושקל וצרף דברי התיקונים והקהלת לפניו ,וידע רוב חיבורי אשר חיברתי וחידושי קדש שמע וערבו לו פלא פלא ,הפלא ופלא! הנה הס"א אפשר שתבא לבלבל את העולם בדברי שוא ותועה חס ושלום, דברים תועבת ה', ולהעמיד השקר – תכניס בו איזה דבר אמת אבל עיקר כונתה הוא לזרוע בעולם השקר ההוא, ורוב תקפה יהיה בנסים ומופתים אשר יעשה האיש הולך שקר ההוא למען הטות לבות האנשים אליו ,אז ייכשלו בו

אבל עתה, תודה לאל, הכל להפך כי הדברים כלם ברורים כלם קדושים ,כאשר עיני כבוד תורתו רואה, כלם דוקא נגד הס"א בכל עניניהם, ואותות ומופתים לא ניתן לי כח ורשות לעשות כלל וכלל ואיך תהיה הס"א העושה זאת? ומה הנאה היתה נוטלת? ומה רוח היה לה בזה, להשיב רבים מעון ולהוסיף אומץ כל טהורי ידים? מה נרצה היום לסתום עינינו, נתעור, נתחרש להתעקש ולסור מני אורח, רק לאמר בפה, בצפצוף עופות פורחים באויר:

"דילמא ס"א"? הכבר השיב כל החכמים אחור ודעתם יסכל? כבר תושיה נדחה, אין עוד עצה? מה זה ועל מה זה?

כל הדברים האלה דברתי, משיב מפני הכבוד, לגודל חובת עולמים עלי להדרת כבוד תורתו כי לאחר לא הייתי אפילו משיב עתה כחכמתו יעשה: אם לכתוב יכתוב, ולא יהיה לבוז אם אין – ככל רצונו יעשה כי אני, תודה לא-ל ,לא קם ולא זע: ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם? כי אם כל גבורי אנשים וכל חכמי אדם נקבצו עלי – רבים אשר אתי ודי לי במעוז ה' וכאשר חפץ בי ברוב טובו להציבני לפניו באמת ובאמונה – כן במשגב תקפו ישגבני ולא אמוט

[פה הרמח"ל צירף לרבו שתי תפילות שקיבל, אחת קיבל ממשה רבנו ואחת ממטטרון]

הנה אלה שתים תפלות, מהן יראה כבוד תורתו: אם אפשר ותהיה ס"א אומרת אתהן? כבוד תורתו, אשר ספרי לפניו – לא יכולתי לעמוד בעצמי ,ועל כן, ככל הדברים האלה כתבתי בכל תוקף, רק להראות להדרת כבוד תורתו היות זה דבר בלתי אפשרי כלל ואשוב עוד אחלה פניו: אל יחר לרום הדרת כבוד תורתו על דברי, כי באש לבבי כתבתי כי עתה מה לי ולצרה זאת? מי חפץ להאמין – יאמין, ומי לא – יחדל כי אני לא השתדלתי בזה מימי לעשות ,שיאמינו לי אחרים אך גם לא אוכל נשוא שמוע דבר זה, אשר חוץ למשפט כל דת ודין הוא ולהטיל מום בקדשי ה' חס ושלום באמת: טרם צריכים אנו להאמין, שתמסר תורה כלה ביד סמ', אחר נבין שיוכל הוא לגלות כל סוד ממנה ואני היום בפירוש חלקן מבראשית התחלתי, יסוד כל המעשים נגלה לי תודה לא-ל, איש לא נעדר – והס"א תוכל לעשות זאת? היינו צריכים מיד להתרחק מן החכמת האמת כמן האש אוכלת, אם כה רבים בה המכשולים לא זה הדרך אבי, לא זה מעגל צדיקו של עולם אם מצוא היו מוצאים בדברי אחד שיוכל להיות נידון לכף חובה – אז ידברו אך אם הכל קדש הוא – ומיד הס"א יצא? יחנני ימחול על דברי, כי רק לגודל יקר הדרת כבוד תורתו, אשר כאב גדלני, דברתי לפניו כל הדברים האלה ולא לפני אחר"

להאשמות המלעיזים בדבר מקור הטומאה להשגותיו וחיבוריו משיב הרמח"ל בבירור יסודי ועקרוני של דרך האמת והישר לעומת דרך השקר והטומאה:

  • האמת ניכרת מתוך הדברים עצמם ולא מכל מיני סוגי סימנים חיצוניים העוטפים אותה, כגון: גיל, רווקות, תספורת, טבילות, סיגופים ויסורים
  • לא יתכן שהסטרא אחרא יגלה רק דברי אמת וקדושה בלי להטעות לכיוון של עבודה זרה, כפירה או עוונות מוסריים מכל סוג, כפי שהיה בשבתאות
  • דרכו של הסטרא אחרא למשיכת ההמונים היא לא על ידי גילוי דברים טמירים ונשגבים שכדי להבינם צריך חכמה רבה, כשרון והשקעה עצומה של זמן וכוחות נפש וגוף, אלא עשיית מופתים וניסים מאחזי עיניים שבקלות מרשימים ומושכים את לב ההמון הרי שום מגיד או מלאך, לא זו בלבד שלא גרם לרמח"ל לעשיית מופתים, אלא אף לא הרשה לו להשתמש בגילויים כדי לפתות את ההמונים
  • אין העולם לשלטונו של הסטרא אחרא, כי הכלל שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ומכשיל אותם עולמית, ומכיוון שגילויי סודות התורה הם מתנאי קירוב הגאולה האמיתית, על כן לא יתכן שדווקא בזה, לאחר הבירור שדברי התורה הם אמת, תהיה המכשלה
  • הסיוע לעצמו שמביא הרמח"ל מרשב"י ומהאר"י ז"ל מתבסס על כך שגם רשב"י וגם האר"י נודעו והפכו לאבני פינה בחכמת הנסתר רק במשך הדורות ורק משום האמת והצדק שבדבריהם, ולא מפני איזה סוג של סימנים מיוחדים שהיו עוד בחייהם והפכו אותם לקדושים וחסידים בעיני ההמון והחכמים של אותו הדור ,בייחוד נכון הדבר ביחס לאר"י שלמרות גילו הצעיר ואלמוניותו הגמורה בהגיעו לצפת ממצרים, נתנו החברים אמון בו, לא מפני המופתים ולא מפני מנהגי החסידות המופלאים, כי אם מפני האמת והחידוש העצום שבדברי תורתו

נוכל למצוא בדברי רבי ישעיה בסאן, רבו, את הטענה שנובעת מקוצר ההשגה והבחנה בין דברי אמת עמוקים לבין דברי שקר הנדמים כעמוקים (אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת מז):

"רשב"י והאר"י זלה"ה לא יסתפק אדם בהם חס ושלום – הלא גדולי ישראל היו כל אחד בדורו ומופלאים בחסידות ופרישות וחזר הדין לקושיא הראשונה, כי אתה לא הוחזקת בכך

כל הדברים האלה איני אומר לך כמנגד, אלא כנושא ונותן וחפץ לעמוד על הבירור, למען אוכל גם כן להטות בכח לבות השואלים ממני כי הלא אף כי קטנתי מאד – יכול אני לומר, כי עיני כל ישראל עלי בזה וכל הפיות פונים אלי אבל להחליט ולחגור חרב כנגד המשחיתים אין לאל ידי עדיין כי אני בעצמי פוסח על סעיפי

דע כי מפי מגידי אמת שמעתי, שבזמן הצבי [שבתי צבי] רַבּוּ כמו רבו בארץ המזרח גדולים חקרי לב שנחה עליהם הרוח בנפילה אפים, והגדילו לעשות חיבורים נוראים ודברים עתיקים אשר היו לפלא בעיני כל רואיהם ועל כלם ר' נתן [העזתי], ששרטט וכתב דרושים עמוקים והוא גם הוא היה אומר, שבעקבות האר"י זלה"ה היה יוצא ומפרש מה שלא פירש ומגלה מה שלא גילה, ועל יסודותיו – דבריו בנויים בספריו שאצלנו: ספר הבריאה ספר זמיר עריצים וגם הוא השיב רבים מעון ונתן תיקונים לרבבות אנשים ,ואומר היה: שנשמות הצדיקים היו מתגלים אליו – ואף על פי כן, סוף כל סוף הדברים עלו בתוהו ואבדו, מלבד שגרמו מה שגרמו

אמור מעתה: מה הפרש בין זה לזה? רק שר' נתן כל קוי דבריו היו נמשכים אל נקודת הצבי, מה שאין כן דבריך אבל מכל מקום – מי מפיס [מבחין]?

ואין לך להתרעם כל כך, על הבלתי מאמינים או על המסתפקים, כי מי שנכוה בחמין מתיירא מן הפושרין

על כל פנים ילדות יש בך ובתום לבבך אתה מאמין לכל אדם וכו' לא אוהביך הם, אלא אויבך!"

לכאורה, קושייתו של מהר"י בסאן, על הרמח"ל בהביאו דוגמא מנתן העזתי, שלעומת רוב השבתאים נודע בעיקר בחיבוריו העיוניים העוסקים בקבלה – קושיה זו חזקה אולם ,הוא עצמו גם המשיב עליה, בציינו שמתוך עיוניו נמשך נתן העזתי לשבתי צבי ורומם אותו כמשיח אמת, נביא ומלך אם כן, דברי עיונו מעורבים היו בשקר והטיית לב, מה שאין כן בדברי רמח"ל – אף בכהוא זה כל דברי רמח"ל מכוונים אך ורק לגילוי סודות של חכמת התורה לעצמה, ולא לשום תכלית מעשית, ארגונית או ממונית זולת זה ועל כן יש להתייחס אליהם כמו שהם, ולא להעלות ספקות שווא וחשדות חינם כשם שאין לעשות זאת כלפי שום תלמיד חכם ושום ספר בעולם, שאם לא כן, "לא שביק מר חיים לכל בריה", וממליך את הספק המהותי-הרע על כל ודאות הטוב, האמת והחיים

חכמי הדור וחכמי ונציה נטפלו לרמח"ל מפני שהיו בהיסטריה רוחנית אחרי מאורעות השבתאות בהאשמותיהם כלפי הרמח"ל באו לידי ביטוי תחושות אשם קשות על כך שלא הבחינו בפגמו הנורא של שבתי צבי בתחילתו ונטו לקבל את דבריו על גדולת עצמו ועל משיחיותו, והיו מוכנים לעשות הכל כדי שלא להכשל בכך פעם נוספת

כעבור מספר שנים, כשהוא כבר נשוי ואב לילד, החליט הרמח"ל להעתיק את מקום מגוריו לאמסטרדם שבהולנד הולנד נחשבה אז לארץ חופשית מאוד ונוחה ליהודים, מבחינה חברתית וכלכלית שם יצא לאור ספרו 'מסילת ישרים', ספר מוסר [9] מופלא הוא, שעל אף שהתרחק מאיטליה, הוא אינו עוסק בקבלה, אלא מפרסם ספר מוסר למרות שהדבר היה קשה לו ביותר ,הוא עומד בגזירות בית הדין, שקיבל על עצמו ביושר פנימי ובכנות הלב לא יפלא שבהקדמתו ל'מסילת ישרים' מדגיש הרמח"ל שלא טבילות, גלגולי שלג וצומות הם הערובה ליראת ה' טהורה ולהשגות אמת, אלא לימוד החכמה ברצינות והתמסרות מלאה לימוד כזה צריך להיעשות בהיגיון וברוחב דעת, בהזדהות והעמקה יתירה כי רק בכך המפתח להתעלות מוסרית והשגת רוח הקודש שהוא השער האחרון שבספר המוסר

הבנה מסוג זה מסוגלת לרתום לטובת האמת גם את השפות הלועזיות וחכמות העולם, שהרי למדו חז"ל את הפסוק (איוב כח, כח): "הֵן יִרְאַת אֲדֹוֹנָי הִיא חָכְמָה", שהמילה 'הֵן' – 'הנה' (είναι) בלשון יוונית, לשון ההשכלה של זמנם, משמעותה 'אחת '(שבת לא, ב; עי' כת"י מינכן) כלומר הבינו הם ביודעם את השפה היוונית יותר ממה שהבינו היוונים עצמם (עי' הקדמת מסילת ישרים) אך גם באמסטרדם לא ארכו ימי שלוותו הוא התוודע שם לרבי יהונתן אייבשיץ (ה'ת"נ-ה'תקכ"ד ,1764-1690), תלמיד חכם גדול ומופלא [10] אך שוב הטוב הופך לו לרועץ, וקופץ עליו רוגזו של רבי יעקב עמדין, היעב"ץ

רבי יעקב עמדין (ה'תנ"ח-ה'תקל"ו ,1776-1698) שבעצמו היה חכם מופלא, איש הלכה וקבלה ואדם משכיל מאוד, חשד ברבי יהונתן אייבשיץ בשבתאות ועורר נגדו פולמוס חריף ביותר הוא טען להוכחת שבתאותו של רבי יהונתן אייבשיץ על סמך ניתוח קמעות שכתב רבי יהונתן על אף הכחשותיו של רבי יהונתן ועל אף שהגאון מווילנא בדק את הטענות ודחה אותן, החזיק רבי יעקב עמדין, בעל האופי הסוער, בדעתו

קשריו התמימים של הרמח"ל עם רבי יהונתן אייבשיץ, העלו עליו את חמתו של היעב"ץ שטען: 'לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב' לא לחינם נתחבר הרמח"ל, שהרחיק עצמו
מאיטליה על שום כתביו הבעייתיים שנגנזו, עם רבי יהונתן אייבשיץ וכך הטובה והרוגע שקיווה להם הרמח"ל בהחליפו ארץ ומקום, התהפכו לרעה

לאחר זמן מסוים של סבל מן הפולמוס הקשה, כשהוא כבן 36, החליט הרמח"ל לעלות עם משפחתו לארץ ישראל הוא קבע את מקומו בגליל, שבו היו הקהילות היהודיות היותר מבוססות, כמו טבריה וצפת, אלא שלאחר שנים אחדות הוא וכל משפחתו נספו במגפה נוראה שפקדה את הארץ

התבוננות בגורלו של רמח"ל מותירה רגשות עזים של תדהמה, צער, פליאה והערצה אדם מופלא, שכל דבר טוב שעשה נהפך לו למכשול ולצרה גודל כישרונותיו, צדקותו וחסידותו היו לו לרועץ ידידותו עם תלמיד חכם גדול ונפלא עוררה עליו מחלוקת בואו לארץ הקודש, בה קיווה למצוא מרגוע והתעלות – קירב את קצו זו מציאות טרגית איומה

עם זאת, מופלא שלמרות כל המאורעות שעברו עליו, כמעט ואין לכך ביטוי בכתביו תחושה קשה, שלכאורה הייתה צריכה להיות קיימת בקרב ליבו של אדם שחש כי החיים מתאכזרים אליו ,והוא נרדף על לא עוול בכפו, ואף יתרה מכך, דווקא משום התכונות הנעלות שבו, לא ניכרת בהגותו, השקפתו המוסרית ויצירתו הספרותית עובדה זו מעידה עד כמה ניחן הרמח"ל באופי של צדיק וחסיד שאין בו טרוניה לא על הנהגה של מעלה ואפילו לא על בית דין של מטה לא ילדותיות ולא תמימות לב מופלגת של עיוורון היו סיבות התנהגותו הנשגבה קבלת עול מלכות שמים בשלמות ובהזדהות גמורה ללא שיור ובירור הגיוני ומוסרי של קבלת העול הזאת בחיים בפועל, הן הסיבות האמיתיות שלא רק נאה דרש הרמח"ל, אלא גם נאה קיים נוי זה מתנשא כמגדל עֹֹז שהוא תהִלה לישרים ולישרות בדברי ימי ישראל ביחוד שלצורך בניין מפואר זה, של חכמה ומידות, נצטרך רמח"ל לגבורת שמשון רוחנית, וכך היה לאמת מידה של מוסר, חכמה ונאמנות עד כלות, לישראל ולתורה


[1].רבי מנחם עזריה מפאנו (ה'ש"ח-ה'ש"ף ;1620-1548), חיבר ספרים רבים: 'יונת אלם', 'עשרה מאמרות', 'עסיס רמונים' ו'פלח הרימון' על 'פרדס רימונים' לרמ"ק, שו"ת ועוד חיבורים בקבלה מוצא משפחתו היה מהעיר פאנו (Fano) באיטליה נולד בבולוניה למד בוונציה מונה בשנת של"ד(1574) על ידי רבי יוסף קארו לפקח על הדפסת ספרו 'כסף משנה' על הרמב"ם כִהן בראשות ישיבה בעיר רג'ו אמיליה, לאחר מכן הקים ישיבה במנטובה פרט מעניין שמעיד על רוח התקופה הוא פולמוס הזקן של הרמ"ע מפאנו, שהתעורר עוד בימי חייו על פי עדות היש"ר מקנדיא אכן היה מגולח, לפי עדויות אחרות הייתה לו חתימת זקן מלא בגלל מעמדו הייחודי כחכם הלכתי ומקובל גדול, החתם סופר בתשובותיו מתייחס אל סוגיית הזקן של הרמ"ע ומקבל את עדותו של היש"ר מקנדיא יתרה מכך, דוגמא זאת משמשת כאחד מיסודות ההיתר (א, או"ח, קנט:)"הותרה הרצועה לגמרי בכל ארץ אטליה שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר' מנחם עזריה אבי המקובלים שהוא היה מגולח מבלי השאיר שערה אחת והיה אומר [היש"ר מקנדיא] שעפ"י חכמי המקובלים אין חוץ לארץ ראויה לכך [לגידול זקן]…[ומסכם החתם סופר] אחר שכבר נהגו ישראל לגלח, תו אין בו שום נדנוד ופקפוק כלל אפילו ריח איסור אין בו"

[2].רבי ישעיהו בסאן (בערך ה'תל"ג – ה'תצ"ט ;3761-9371) למד במנטובה אצל רבי משה זכות ורבי יהודה בריאל ,הוסמך לרבנות בידי חכמי מנטובה, חזר לוורונה ולמד בישיבתו של הרב מרדכי בסאן בשנת ה'תס"א (1701) התחתן עם יוכבד בתו של רבי בנימין הכהן ויטאלי, רבה של רג'ו אמיליה, שהיה חתנו של רבי משה זכות חותנו אף הסמיך אותו לרבנות כיהן כרב בישיבה בפדובה, ובשנת ה'תפ"ג (1723), חזר לרג'ו אמיליה לאחר פטירת חמיו בשנת ה'ת"צ (1730) התמנה לרבה של רג'ו אמיליה חיבר שו"ת 'לחמי תודה' ועוד ספרים בכת"י, בנוסף חיבר מספר פיוטים

[3].רבי יוסף אירגאס (ה'תמ"ה – ה'ת"ץ ;5861-0371) נולד לרבי עמנואל, רב קהילת ליוורנו, למד בישיבת רבי שמואל די פאס, ולאחר מכן למד קבלה אצל רבי בנימין הכהן ויטאלי אחר כך הקים ישיבה בעיר פיזה, וכן הקים שתי קרנות צדקה: 'מוהר הבתולות' ו'מלביש ערומים' לאחר מכן כיהן כרב קהילת ליוורנו חיבר את הספרים 'שומר אמונים' ו'מבוא פתחים' – הקדמה לחכמת הקבלה המבוארת בדרך הקרובה לפירוש פילוסופי מרחיק ההגשמה בימיו נודע כלוחם נחרץ בשבתאות ובאחד ממפיציה המפורסמים, נחמיה חייא חיון נגדו פרסם רבי יוסף אירגאס שני חיבורים, 'תוכחת מגולה' ו'הצד נחש' בנוסף כתב שו"ת 'דברי יוסף'

[4].מחבל לאוזיץ( Lausitz), שעל שמו כונו בשם המשפחה 'לוצאטו'

[5].לאמיתו של דבר, לא זו בלבד שרמח"ל לא היה שבתאי, אלא היה לוחם עז בשבתאות ובאמונתה הכוזבת בעזבונו נמצא ספר שלם נגד השבתאות, 'קנאת ה' צבאות', שלא הודפס בחייו סוגיה שהשבתאים עסקו בה רבות והפכוה לבסיס לשיטתם היא "גדולה עברה לשמה" (נזיר כג, ב) כאשר על פי שיטתם, דווקא עשיית עבירות תקרב את הגאולה, לאחר שכל האמצעים האחרים כבר מוצו במשך דורות בספר זה הרמח"ל מסביר את פירושה של המימרא התלמודית הזאת, שנאמרה על אסתר ועל יעל, שגדולה עברה לשמה יותר ממצווה שלא לשמה, והוא מראה, כדרכו באופן שיטתי, עד כמה סילפו השבתאים את משמעות המימרא כבר במחזה הראשון שכתב, 'מעשה שמשון', נמצאת התמודדות מסוימת עם התפיסה השבתאית המחזה עוסק בדמותו של שמשון הנושא את דלילה הפלשתית לאשה, והיא מסגירה אותו לפלשתים במחזה מופיעות התכונות גבורה וחשק כתכונות האופי של שמשון, כשהמסר העולה מן המחזה הוא שהליכתו של שמשון אל בנות הפלשתים מהווה טרגדיה שסופה מוות החשק הוביל את שמשון לכישלון, והעימות בין החשק לגבורה מסתיים עם מותו של שמשון, לאחר שהוא מכיר בכישלונו ולבו מתהפך לשוב אל הגבורה כל זאת להפך מהתפיסה שמעז יצא מתוק, שמעבֵרה יוצאת מצווה ומטומאה יוצאת קדושה

[6]. אמרו שאחד מזקני המקובלים של איטליה, רבי בנימין כהן (חותנו של רבו של הרמח"ל, רבי ישעיהו בסאן) ,שאל את הנער הצעיר לשורש נשמתו שלו עצמו זו הייתה תופעה שהפליאה כל מי שפגש ברמח"ל, אבל גם עוררה חשד רב, שמא חס וחלילה צומח פה משהו מאוד מסוכן

[7]. רבי ישעיה בסאן כתב על העדות הנ"ל (אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת קמ): "ענינים הנ"ל אין להם מציאות ויסוד כלל ועיקר באמיתותן של דברים וכאשר חפשנו בחפוש אחר חפוש בכתבים הנ"ל ודקדקנו בהם, לא מצאנו ולא ראינו הענין הרע ומר הזה, היינו השבעה לס"א לגלות רזי התורה, וגם דף הגדול שראו בחקירה הנ"ל איננו אלא אילן מצוייר מהחכמה וכלליה סביב לו"

[8]. כתב הרב יחזקאל קנצנלבוגן (אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת לו): "ובתחלה היה בעיני כשחוק והיתול, לא פסק חכי כל היום לאמר: גם זה הבל יהבל כרופא אליל, הלא בכסלו כימה וכסיל פתי יאמין לכל דבריו, והכסיל בחשך הולך, וכסיל לא יבין את זאת או על פת לחם מתנבא ונער יכתבם והשלחתי ההעתק לעמיתי הרב המופלא כמהר"ר משה חגיש, החכם הלז לקנאת ה' צבאות ועתה הראני החכם הנ"ל אשר כתב הבחור הנזכר לעיל בעצמו, אם אמנם סימן להרים מילין: ריש דבריו משפיל עצמו עד הארץ, אמנם משפיל אף מרומם וקוץ מבליע בין הנעימים, שכל דברי ר' יקותיאל אמת דברו בגאות כאלו הוא נמשל להאר"י ,והוא לכד את אר"י ביום השלג, כאשר עיני הבדולח הדר כ"ת יראו בהעתק

אז חרדה גדולה נפלה עלי, שמים לרום וארץ לעומק, עמק השוה חס ושלום בארץ הנהיה כדבר הזה בארץ אשר תחת השמים של מעלה, עד כי יבא שילה? אמרה לבי: ודאי נברא סטרא דשמאלא בעוונותינו הרבים, וכל החזון
הזה שוא ותפל בלא מלך מחלק הצפוני, ופן הבחור משש מאות רכב בחור מסטרא דס"מ הרוכב על הנחש הצפוני הרב יקותיאל כתב, שיש לו מגיד – מי מגיד, שהוא מגיד מראשית? הן מגיד מאחרית מאלוקי גבראל עוד זה מדבר בשפת יתר: שרואה מטט' שר הפנים – פן הוא מאחור ולא מפנים? או מפני הצפוני, מכת אשר פניהם פני עגל ולא מכת אשר רגליהם רגל עגל ישרה? וקרוב הדבר, שהוא חנוך לנער בגי' שוטה בחרוזים, ולא ממגלי רזים ומגדיל יושר ושאר דברים אמר ר' יקותיאל – אם כלם יצא רוח הבל הבלים, גם זה הבל

[ב]גלל כן, אליכם אישים אקרא בקול גדול ולא יכין דעת האיש הזה: האספו, קדמו שרים, משחו מגן! סבבום כתרנגולים דבי ברקא ולהרוס הבנין וחברותיה כמי איפה, או כה יאמר להם: הבדלו מאסיפת הזאת ואם ידיכם אסורים – להודיע לנו לאל ידינו לאסוף כל עדת צאן קדשים, גדיים ותיישים, עורכי מלחמה ופרשים, מלחמה לה' לרדוף עד חובה בקיבוץ חכמי רבני ארץ פולניא ואשכנז לרדפם בסריח"ו כשאת וספחת במצודי חרמים כאשר ידנו מגעת, בלי מגרעת"

בשולי האגרת של הרב קצנלבוגן כתב רבי משה חגיז )שם לז:("מסכת נגעים הולכים ומתפשטים מינים ממינים שונים אדם בליעל מועד לעולם לבלבל עדת קהל ישראל במשאות שוא ומדוחים כדי להאריך עוד גלותנו ומה אוסיף עוד לדבר"?

עוד כתב ר"מ חגיז לרבני ונציה (שם, אגרת עא; ההדגשות במקור, ההדגשות הראשונות רומזות ליש"ו מבית לחם:) "והן עוד היום במכתבים הבאים מהתם להכא בשמועות מלך נער זה מבית לוצאטו חיים משה מפאדובה שמו, אשר לא מחסרים משבחו רק לומר עליו מה שאחרים אמרו על אחר – ודאי דאינו אלא בער, שמולך מעצמו על ידי ריקים ופוחזים המבלבלים אותו עד שנכנסה בו גסות הרוח, ומאיים ומגזים ומחציף נגד חכמי ישראל, וכדי שלא יעמדו כנגדו ,כלומר מתרה בהם וגם בנו בחוצפא רבא, דמינה ילפינן דאם כל השמועות הנכתבות עליו היו שמועות שיש בהן ממש מצד הקדושה, ודאי לא היה מחציף כולי האי והנער נער לא היה לו לבטוח בעושרו, ובצד אשר בקרב ביתו וחוצה לה ,דהנה ידענו דלמראה עיני בשר לו, בראותו שהזמן מפזז ומכרכר לפניו, והרגע הולך להרגיעו, והשעה משחקת לו ,ומשתעשעת בתבל ארס"ו, ער"ש אשר אין בוני"ה ברז"ל, רק מקום הכלייה וההפסד, ומידיעת תהפוכות הזמן, אשר אין אמון בו, לבו חסר, סכל הוא וחבור עצבים וזה וזה גרמא לו, שעדיין הוא כסומא, שעדיין לא נתפקחו עיניו, ויבז בלבו לאחרית הימים, ומסרב ונותן כתף סוררת לעצת החכמים הבאים בימים והעיקר אצלנו הוא, דאין ישראל בדור היתום הזה נצרכים לשום דבר חדש המתחדש מדי שנה בשנה נגד האמת המקובל אצלנו ומאומת על פי הראשונים כי לדעתי בדבר זה כל קהלות ישראל, חכמיהם ומנהיגיהם יסכימו בו כי ההתחדשות אינו אלא דבר רע, ואין דבר טוב יוצא ממנו ואם הבער הזה שמכירין בו שהוא נער ולא יטעו אחריו, ודאי יש לחוש על התלמידים הבאים אחרינו דכאשר ימצאו כתוב על הספר ובדיו דכל שרי מעלה ועל כולם משה רבינו הנאמן לישראל דקרי לנער זה רבי רבי [עי 'זוהר רמח"ל, בראשית עמ' מט ;נה; סח; עד; ויצא עמ' פב], יחשבו רעה ויבואו לידי הרהור עבודה זרה אם כן הואיל וחזינא דנער זה סכל את ידיו ובגאוה ובוז יצא חוץ למקומו וזמנו לפרסם את עצמו בדברים זרים, דלא ידעתי איך ישא פנים ביום הדין בבוא אלוהים למשפט עם זקני עמו ושריו? המה הרואים דחס על כבוד הצדיקים יותר מכבוד עצמו יתברך כדאשכחן בירבעם כשהיה עומד ומקטר ומקריב לעבודה זרה, ולא יבשה ידו, וכששלח יד בעדו הנביא לאמר תפשוהו ותיבש ידו ואיך לא נחוש במה שנער זה שולח יד לשונו וקולמוסו נגד שרי מעלה, ועל כולם כבוד משה רבנו עליו השלום אשר לא קם ולא יקום כמוהו נביא נאמן לה' ולישראל שיכתוב בספריו דקרו ליה רבי רבי? על דבר זה ודאי תצלנה כל אזן שומעת, וכל חכם לב בעיניו יראה ובאזניו ישמע, ולבבו יבין דבר מתוך דבר, דכל התחדשות זה וכיוצא בו, יכול לאבד לבלע ולהשחית נפשות כמה נקיים ההולכים לתומם"

עוד כתב (שם ז'): "אתם הרי ישראל מורי ורבותי, אל חכמי רבני ומנהיגי הקהלות הקדושות שבגולה מוטל הדבר לקרוע על כתב זה ולדרוש ולחקור ולעקור מן השרש חברה רעה זו, קודם שתתפשט צרעתה בין ההמוניים, ולדון את כל בני חברה זו כרודפים את ישראל שנת שק"ץ הם לכם לפ"ק [ה'ת"צ]”

[9]. לפני מספר שנים נתגלה נוסח אחר, כנראה קדום יותר, של 'מסילת ישרים' בספריית המדינה הרוסית במוסקבה על שם לנין הנוסח הינו דיאלוגי וכפי הנראה הוא הנוסח הראשון וייתכן שנכתב כבר באיטליה ,אבל בהולנד הפך הרמח"ל את הספר לספר רציף מסודר לפי פרקים כמו שהוא לפנינו ושם הדפיס אותו

[10]. רבי יהונתן אייבשיץ, כהן ברבנות בקהילות אה"ו – אלטונה, המבורג וואנדסבק היה גם ראש ישיבה ודרשן בפראג הוא היה חכם מצוין ואיש הלכה נפלא, למדן גדול וגם איש קבלה ואגדה איש צדיק וחסיד שהתמזגו בו מקצועות התורה השונים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן