התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל

הרקע המדיני

בפני גלי המגורשים והאנוסים מספרד ומפורטוגל ניצבה בעיה חריפה של מציאת מקום יישוב. בהיותם בקיאים בתרבות הנוצרית, לארצות האירופאיות היה יתרון, ואכן רבים נדדו אליהן. אולם החשש מפני רדיפת הכנסייה שכוונה במיוחד כנגד מי שכבר הוטבל לנצרות, היה גדול, ולכן רבים היגרו אל האימפריה התורכית, השחקן החדש ורב העוצמה בזירה.

במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה שלטה האימפריה התורכית העות'מנית במרחב הגאוגרפי העצום שבין צפון אפריקה להונגריה.^[1] מצב זה היה תוצאה של מאבקים פנימיים בין השבטים התורכיים עצמם ושל מלחמות בלתי פוסקות במזרח התיכון ובמזרח אירופה שהתנהלו במשך מאות שנים. לאחר כיבוש קונסטנטינופול בשנת ה'רי"ג (1453) לא הייתה יותר אחיזה מדינית נוצרית במרחב עצום ועתיק-יומין זה. השליטים התורכים ראו את כיבושם זה, לא רק כבעל תועלת כלכלית, צבאית ומדינית, אלא ייחסו לו ערך היסטורי מרחיק לכת, של ירושת האימפריה הרומית הקדומה. השקפה זו המריצה אותם להמשך המדיניות ההתקפית נגד העולם הנוצרי בנסיון להמשיך את שרשרת הנצחונות המפוארים. יריביהם של התורכים בים התיכון היו הוונציאנים, הצרפתים, הספרדים והפורטוגזים. יריביהם היבשתיים היו שליטי "האימפריה הרומית הקדושה" ^[2] שבירתה וינה – מצד אחד, והפולנים והרוסים – מצד שני. השפעתם במזרח הגיעה עד לארצות אסיה המרכזית, שקרוביהם, שבטי התורכמנים, איכלסו אותה, בדרך כלל.

לא פלא, איפוא, שארצות אירופה הנוצרית חשו מאוימות וניסו לעצב מדיניות של מגננה יעילה נגד התפשטות התורכים העות'מנים. היתרון היחסי של הצבאות הנוצריים באירופה היה בטכנולוגיה מפותחת יותר של כלי הנשק, ובעיקר בשימוש נרחב באבק שריפה, תותחים ורובים. ברור שכאשר זירת הלחימה הייתה כבר באירופה עצמה, היטיבו הנוצרים להכיר את הנוף מן התורכים הפולשים, דבר שהעניק להם יתרון נוסף בניהול מלחמה. בין הרעיונות שהועלו לצורך הדיפת התורכים הייתה יוזמה לארגן מסע צלב בתואנה של השבת ארץ הקודש לידי הנוצרים, אך המריבות הפנימיות שנבעו מאינטרסים מנוגדים, לא איפשרו לנוצרים להתאחד למען המשימה. על כן התבססה המדיניות האירופית בעיקרה על רעיון הבלימה, השחיקה האיטית של האויב וצבירת עוצמה מדעית-טכנולוגית וכלכלית אל מול התורכים.

כדי לממש את הפוטנציאל הכלכלי האדיר שבשליטה הפוליטית על דרך המשי והתבלינים, על מרחבים חקלאיים פוריים ועל נתיבי הים, הן בים השחור והן בים התיכון, התורכים היו זקוקים באופן נואש לבעלי מקצוע מעולים בתחום התעשייה הצבאית, ליודעי שפות אירופאיות, למומחים בייצוג דיפלומטי, למומחים בניהול משא ומתן, ולסוחרים וכלכלנים בעלי יוזמה וניסיון.

צרכים אלו יצרו זהות אינטרסים מובהקת בין התורכים והיהודים. אף על פי שעצם ההגעה לשטח התורכי לא הייתה קלה בשל מצב המלחמה שבין הנוצרים לתורכים, וגם השפה והתרבות התורכית, רחוקות היו מן המורגל והמקובל אצל יהודי אירופה, הרי שהיהודים נזקקו למדינה שלדת הנוצרית לא יהיה בה שום משקל וערך חיובי בעיני שליטיה ואוכלוסייתה, ושתהיה זירה נוחה ליישום כישוריהם ויוזמתם. ואכן היהודים סיפקו באופן מלא את האינטרס התורכי ותורכיה התאימה לצרכי היהודים.

לאחר שגם ארץ ישראל נכללה בתחום המדינה התורכית, התווסף מניע רוחני-דתי לרצון להשיג נתינות תורכית. לראשונה, הייתה הזדמנות לבוא לארץ ישראל ולחיות בה ללא אימת השלטון הנוצרי. אמנם, גם בזמנים שהערבים המוסלמים שלטו בארץ, נגזרו גזירות על יהודים, אך על אף היות התורכים מוסלמים, זיקתם לאסלאם הייתה חלשה יותר ולכן הם היו נוחים יותר ליהודים גם מבחינה דתית.

הצלחותיהם של התורכים בזירות הלחימה נגד הנוצרים והתעצמותם המדינית והכלכלית גרמו לחרדה ודאגה עמוקה במדינות אירופה ולהאשמה גלויה כלפי היהודים הנוהרים בהמוניהם לתורכיה ומסייעים לה. אכן, לא מעט יהודים פעלו בשירות התורכים ותרמו רבות למעמדה ההולך וגובר של תורכיה בקרב העמים.

חרדתם ודאגתם של הנוצרים התפרשו בדעת הקהל היהודית כסימנים מוקדמים מן השמים לעונש הכבד העתיד לבוא על אירופה כגמול על כל ההתעללויות האכזריות, מימי מסעי הצלב ועד גרוש ספרד. וברור שכאשר נכבשה ארץ ישראל זוהתה כאן ההזדמנות, לא רק לסייע למעצמה החדשה להינקם מן האויבים הנוצרים, אלא גם לחדש את החיים היהודיים בארץ ישראל. התחושה הייתה שבשורת הגאולה נשמעת כבר מן השמים – הנה לראשונה קם כח חזק דיו כדי להכריע את העולם הנוצרי המשעבד. כח שהצליח כבר לסלק את הזכר האחרון של האימפריה הרומית בדמות שלוחתה הביזנטית. ואולי כבר מלאה סאתם של הנוצרים – "אדומים בני עשו", ויבואו על ענשם המלא, וזה יהיה השלב המקדים לביאת הגואל והחזרת העטרה ליושנה.

ירושלים

ארץ ישראל נכבשה מידי הממלוכים (מוסלמים, ברובם ממוצא תורכי, שבירת ממלכתם קהיר). על ידי הסולטן העות'מני, סלים הראשון^[3] בשנת ה'רע"ו (1516), ועם שוך מהומות המלחמה הושלטו בה סדרים חדשים ויעילים יותר מבחינה ארגונית. השלטון החדש פתח את שערי הארץ בפני היהודים ואכן תוך עשרות שנים בודדות גדל היישוב היהודי בארץ ישראל ונהנה מפריחה חומרית ורוחנית.

בירושלים היה כבר גרעין יציב של יישוב יהודי ובו ארבע עדות: אשכנזים, שבתוכם נכללו גם יוצאי איטליה; 'מערביים' – יוצאי צפון אפריקה; יושבי הארץ, שלפי מסורות משפחותיהם מעולם לא גלו (בפי הנוצרים ובני אירופה הם נקראו ה'מוריסקוס', כלומר, היהודים המאורים-הערבים, בני המקום, כשם שהערבים נחשבו לבני המקום המקוריים); ויוצאי ספרד.

במאה השנים שלפני הכיבוש העות'מני מצב היהודים בירושלים ידע תמורות ושינויים. מצד אחד, באו אליה רבנים חשובים ותלמידיהם עד שכפי הנראה באמצע המאה החמש-עשרה גדל בה היישוב עד לכמאתיים משפחות יהודיות ועוד אלמנות ורווקים שלא נספרו במסמכי מיסוי רשמיים. אולם לאחר מכן, בגלל חוסר השקט בארץ ובשל התפרצויות של קנאות מוסלמית, ירד מספר המשפחות היהודיות לכשבעים, כפי שמעיד רבי עובדיה מברטנורא^[4] בסוף המאה החמש-עשרה. אמנם רבי עובדיה עצמו, שהוכר כמנהיג הקהילה היהודית בירושלים עם הגעתו, פעל רבות לביצורה ושיקומה של הקהילה בירושלים ולבניין בתי הכנסת החרבים, אך המאורעות של הכיבוש העות'מני והקשיים שנלוו אליו שוב מיעטו את היישוב היהודי בירושלים.

כאשר התחדשה העלייה היהודית, בשוך הקרבות של הכיבוש, הגיעו לארץ ישראל גלים של מגורשי ספרד שהפכו לרוב באוכלוסייה היהודית, בירושלים ובארץ בכלל. בתעודות המיסוי התורכיות, מאמצע המאה השש-עשרה, רשומות כמאתיים משפחות יהודיות בירושלים, אך לפי עדויות של יהודים חיו בה כשלוש מאות משפחות ועוד אלמנות ורווקים רבים.^[5] אחד הביטויים לבכורתה של עדת הספרדים בירושלים, הוא המקום הבולט שתפשו חכמי התורה, מגורשי ספרד, בהנהגת הקהילה. המפורסם בגדולתו שבחכמים אלה היה הרלב"ח,^[6] אשר הנהיג את קהילת ירושלים כעשרים שנה גם בעתות משבר ומצוקה, כמו בזמן המרד של נציב סוריה בארץ ישראל בסולטן סולימאן.

כשהשתרר שקט, ירושלים הוקפה בחומה והאוכלוסייה היהודית גדלה בה. אמנם מעמד הקהילה היהודית בה לא עלה על שאר הקהילות בבירות המחוזות בארץ ישראל כגון עזה, שכם וצפת. קהילות יהודיות היו גם בערים וכפרים ביהודה – כמו חברון, ובגליל – כמו טבריה, פקיעין ועוד.

צפת

צפת, בירת הגליל העליון, הפכה למקום משיכה מרכזי. למרבה הפלא והמסתורין ומסיבות שלא נהירות דיין, הפריחה המרשימה ביותר הייתה דווקא בה, ולא באחת מערי ארץ ישראל הקדומות יותר, כמו ירושלים, חברון או טבריה. ייתכן שמעמדה הדתי השולי יותר של צפת, לעומת ירושלים הטעונה יותר מבחינת המתח הבין-דתי, הפך את צפת ליותר ניטרלית ונוחה גם מבחינת השלטון התורכי. אף ליהודים העולים החדשים התאים יותר האקלים שלה שדמה יותר לאקלים האירופי (יותר קר בחורף, ההרים גבוהים, צמחיה עבותה בסביבותיה ושפע מעיינות ומקורות מים, יותר מאשר בהרי ירושלים החשופים וההרוסים של אז). בכל אופן למעשה הפכה צפת למרכז התחדשות הרוח היהודית במאה השש-עשרה ובתחילת המאה השבע-עשרה.

הגל הראשון שהגיע לצפת היו מגורשי ספרד (לא אנוסים). ובהם: רבי יוסף קארו, מחבר השולחן-ערוך, שהיה ילד קטן בן ארבע בזמן הגירוש; ^[7] חבירו רבי שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט 'לכה דודי'; ^[8] רבי יעקב בירב, ^[9] מגדולי החכמים בדור ויוזם חידוש הסמיכה והסנהדרין, ורבי משה קורדוברו – הרמ"ק^[10] מגדולי המקובלים, שאמנם נולד לאחר הגירוש, אבל שמו מעיד שמוצא משפחתו מקורדובה שבספרד.

רוח מסוימת של תחרות הייתה בין צפת לירושלים. ברור שחכמי ירושלים רצו מאוד לחדש דווקא בה את המרכז היהודי הגדול ורב ההשפעה, אבל בפועל, לא התרחשו הדברים כפי רצונם. כך, הנסיון לחדש את הסנהדרין היה דווקא בצפת. ניסיון שהצליח לפחות בשלב הראשון, ורק לאחר מכן שקע ונדם בגלל המחאה החריפה של חכמי ירושלים, על שלא שותפו בכינוס החכמים לצורך חידוש הסנהדרין.

טבריה

במקביל לצמיחת המרכז בצפת על ידי מגורשי ספרד וצאצאיהם הראשונים, קיבל היישוב בארץ חיזוק גדול ממשפחה של אנוסים, משפחת מנדס. הם עברו מספרד לפורטוגל, שם חיו כ"נוצרים חדשים", עד אשר הצליחו להעביר את רכושם האדיר מפורטוגל לארצות אחרות (צרפת, איטליה ולאחר מכן תורכיה). בראש המשפחה עמדה האשה, דונה גרציה מנדס (או בשמה העברי: מרת חנה נשיא), אשר חזרה ליהדותה באופן גלוי ומלא רק כאשר הגיעה לתורכיה. היא כנראה הייתה בעלת כשרונות עסקיים ומנהיגותיים נדירים ביותר.^[11] דונה גרציה אימצה כיורש את אחיינה, שהיה גם לחתנה – דון יוסף מנדס נשיא. בהנהגתה והשפעתה של דונה גרציה, התבסס והתעצם מעמד משפחתה ומעמדו של דון יוסף כיורשה, שהפך לאחד המשפיעים ביותר, לא רק בתורכיה, אלא למעשה גם באירופה והמזרח התיכון של אותו הזמן.

ביזמתה של דונה גרציה פעל דון יוסף נשיא להשיג מן הסולטן התורכי את העיר טבריה, שהייתה בעלת מסורת יהודית עתיקה (לטבריה גלתה בעבר הסנהדרין, ואחר כך ישבה בה הישיבה הארץ ישראלית ומאות רבות בשנים הייתה מרכז רוחני יהודי גדול). הוא אכן קיבל את טבריה וכן כפרים מסביבה לרשותו, וניסה בחכמה מדינית וכלכלית ליצור שם יישוב שיוכל לספק את עצמו. הוא ייבא עצי תות ואת הסוד של עשיית משי על ידי תולעי משי מעצי התות, ורצה בעצם לחדש את אחת התעשיות החשובות ביותר של אותו הזמן, שגם הייתה רווחית מאוד – תעשיית המשי, ועל ידי כך לפרנס את היישוב היהודי בטבריה. צפת נהנתה באותה העת מרווחה כלכלית, היו בה מספר תעשיות: תעשיית הכנת צמר וצביעתו ותפירת בגדים. תיירים מאותו הזמן העידו, כי הבגדים והסחורות שנעשו בצפת, לא נפלו באיכותם מהבגדים והבדים והצמר שיוּצר בוונציה שבאיטליה, שהייתה אז מרכז התעשייה של אותו הזמן. תעשייה זו הביאה רווחים יפים מאוד לאלה שעסקו בה, ועל כן היו בצפת ישיבות ובתי כנסת רבים. דון יוסף נשיא רצה שהרווחה הזאת תהיה גם נחלתה של טבריה. אבל לאחר פרק זמן של כמה עשרות שנים התברר שהניסיון של טבריה לא כל כך הצליח. כנראה שלא היו מספיק אנשים שיבואו גם לטבריה גם לצפת וגם לירושלים, ולרוב, נטו היהודים להתכנס לקהילות שכבר היו מרובות אוכלוסין. אבל דונה גרציה וחתנה דון יוסף נשיא המשיכו להילחם בעד היהודים. הם יזמו פעולות מלחמתיות ומחאות דיפלומטיות חריפות נגד הוונציאנים ונגד הצרפתים על נגישתם ביהודים. הם פעלו להטיל מס מיוחד, בנמלי מצרים ותורכיה, על כל ספינה צרפתית, עד אשר הצרפתים יחזירו את הרכוש שהחרימו מדונה גרציה. הייתה לכך השפעה עצומה, שנה שלמה שילמו הצרפתים מסים כבדים מאוד, יותר מכל הסוחרים האחרים בעולם. דון יוסף נשיא הפך להיות השליט של האי קפריסין בפועל. הסולטן התורכי העניק לו, כפי הנראה, גם שליטה ואחריות על חבלי ארץ ברומניה הגובלים ברוסיה, ואת נסיכות וולכיה שבמזרח רומניה. כמו-כן הוא החזיק ישיבה שלמה של חכמים בארמונו שבתורכיה.

אלפי אנוסים שנמלטו מפורטוגל נעזרו בכספי נדבתה של דונה גרציה למען הקיום הפיזי והרוחני שלהם. קהילות רבות, בתי כנסת וישיבות מומנו על ידה ברחבי התפוצה של האנוסים שחזרו ליהדותם. כדי להקל על בני הדור השני והשלישי של האנוסים להכיר את מורשתם, מימנה דונה גרציה הדפסת התנ"ך וסידור התפילה בלאדינו בעיר פירארה באיטליה.

בדמותם של דונה גרציה ודון יוסף נשיא אנו מתוודעים לקווי אופי של מנהיגות יהודית לאומית המשלבת בתוכה הצלחה כלכלית, טיפוח מורשת ותרבות דתית והנהגה מדינית גאה ונחושה.

יש לציין, שדון יוסף נשיא אמנם היה מיוחד בהשפעתו ובעושרו הרב, אבל היו יהודים רבים נוספים, במיוחד מבני האנוסים שחזרו בגלוי ובגאווה רבה ליהדותם, והיו בעלי השפעה עצומה בחצר התורכית.

התחדשות הציפייה המשיחית

באותה תקופה, גילוי אמריקה הוסיף לתחושת השינוי, ההתחדשות והגאולה. על אמריקה סיפרו דברים שונים באותם הזמנים. הספרדים והפורטוגזים, שהגיעו בעיקר לאמריקה הדרומית, ראו לנגד עיניהם תרבויות מפותחות וערים גדולות הבנויות בצורה מרשימה. אותן ערים היו נקיות ומסודרות יותר מאשר ערי אירופה באותו הזמן. אחת השאלות הייתה: מי הם האנשים שבנו את התרבויות הללו? היו שהניחו שתרבות כזו מוכרחה להיות איזה שריד מתרבות קדומה ידועה שנפוצה לכל רוח ואם כן אולי זו תרבותם של עשרת השבטים. השמועות הללו, שהנה התגלתה, מאחורי הים הגדול, יבשת שלמה ואולי אף התגלו עשרת השבטים האבודים – הגיעו גם ליהודים. נדמה היה שנפתח מוצא לגאולת ישראל ממקום בלתי צפוי, וחיל רב מוכן לבוא לעזרת ישראל מיד צר, בייחוד לאחר מפח הנפש של גירוש ספרד והמרת דת המונית שנכפתה על היהודים.

אז מופיע איש מופלא, שגם היום מוצאו ועניינו ואפילו מותו לוטים בערפל ובמסתורין – דוד הראובני. הוא הציג עצמו כנסיך שבא ממלכות שבטי ישראל הקדומים בארץ רחוקה. בהכרתו את המצב הפוליטי באירופה ואת החרדה של המלכים מפני הסכנה התורכית, הוא מציע בשם אחיו המלך יוסף, כביכול, לכרות ברית צבאית בין מלכות ישראלית גדולה ועתירת אוכלוסין לבין מדינות אירופה, שתספקנה ספינות, תותחים ורובים כדי לתקוף את האימפריה התורכית מכמה חזיתות. מאחורי הצעה זו היה רעיון לשינוי מהותי במערכת היחסים בין נוצרים ויהודים – מאיבה וחשדנות לשיתוף פעולה שאמור לכונן סדר עולמי חדש.

דוד הראובני כפי הנראה ניחן בכח שכנוע רב, שהרי הצליח להתקבל אצל האפיפיור ואף לקבל ממנו כתב הגנה והמלצה להשמיע את הצעתו המדינית בחצרות מלכים ומושלים באירופה, כל זאת על אף שהכריז בריש גלי על יהדותו.

דוד הראובני נסע לפורטוגל ועורר שם סערה בקרב האנוסים. אחד האנשים שהושפעו ממנו עמוקות, היה קצין צעיר ומבריק בחצר המלך, שידע שהוא מצאצאי האנוסים. בהשפעתו של דוד הראובני הוא מל את עצמו ולקח לעצמו את השם: שלמה מולכו. מולכו היה בעל השכלה אירופאית רחבה ובקי בלטינית.^[12] הוא התלווה לדוד הראובני במסעותיו ואף ייתכן שביקר בארץ ישראל תוך כדי ביקורו באיזור הים התיכון שבו הגיע לאיטליה ולסלוניקי. בכל מקום שמולכו הגיע אליו הוא עורר רושם עמוק כאיש רוח שחזון הגאולה והתחדשות היהדות בפיו. באחד מביקוריו ברומא, חזה שנהר הטיבר הזורם בעיר יעלה על גדותיו ויציף אותה. ואכן כך היה! הדבר עשה רושם עצום ואפילו האפיפיור התרשם מכך, זימן אותו להתייעצות ושוב העניק מסמכי הגנה לדוד הראובני ולשלמה מולכו. הם נסעו אל הקיסר קרל החמישי, מושל 'האימפריה הרומית הקדושה'. אבל קרל החמישי התכחש למסמכי ההגנה והשליכם לכלא. מולכו הואשם, לפי דין האינקוויזיציה, בכך שהיה נוצרי ועבר ליהדות. חוקריו הסתמכו גם על מכתב הלשנה של יהודי מוונציה והוא נידון למוות ונשרף חי על קידוש השם. בטרם נשרף הסכים הקיסר לסלוח לו אם יחזור לנצרות. אך הוא סרב לכך בתוקף והושלך לאש בקראו 'שמע ישראל'. עקבותיו של דוד הראובני הטשטשו, משערים שבציוויו של קרל החמישי נכלא בספרד ומת שם לאחר שנים.

דמויותיהם ופעולותיהם של דוד הראובני ושלמה מולכו גרמו לתסיסה והתעוררות הציפיה לגאולה בקהילות היהודיות באירופה ובארץ ישראל.

האר”י

מימד נוסף לאווירת ההתחדשות של החיים היהודיים בארץ ישראל והתחזקות הציפיה לגאולה קרובה, התגלה בהגעתו לצפת של רבי יצחק לוריא אשכנזי.

בדמותו התמזגו מרכיבים שונים של עדות ישראל על מסורותיהן ומנהגיהן. הוא נולד בירושלים לאב ממשפחה מיוחסת באשכנז – משפחת לוריא,^[13] ולאם בת ליוצאי ספרד, משפחת פרנסיס. לאחר שהתייתם בילדותו מאביו נאלצה אימו לרדת למצרים ולחסות בצל אחיה, שהיה איש אמיד ובאהבה רבה העניק תנאי מחיה נאותים וחינוך מעולה לאחיינו הצעיר. רבי יצחק זכה בנעוריו ללמוד אצל גדול חכמי מצרים, רב הקהילה, רבי דוד בן זמרה, הרדב"ז, וכן אצל רבי בצלאל אשכנזי, מחבר 'שיטה מקובצת' על התלמוד. שם נחשף לחכמת הקבלה, וכפי עדות תלמידו הגדול, רבי חיים ויטאל, השתלם במידות ובחכמת הנגלה והנסתר עד שזכה לרוח הקודש וגילוי אליהו.

בטרם הגיעו לגיל 20 נישא לבת דודו ובד בבד עם המשך לימודיו ואף השתתפותו עם רבו, רבי בצלאל אשכנזי, בחיבורו 'שיטה מקובצת' על התלמוד, אף שלח ידו במסחר לצורך פרנסת משפחתו.^[14]

בגיל שלושים ושש מגיע רבי יצחק לצפת עם רעייתו וילדיו הקטנים. אמנם הוא אינו מתמנה בצפת לרב, לדיין או לראש ישיבה, אבל השפעתו על העיר עצמה, על חכמיה ועל הדורות הבאים – עצומה.

עדות לכך כינויו בפי יהודי צפת – האר"י, כינוי זה עבר תמורה מהירה מציון ראשי תיבות של שמו האשכנזי רבי יצחק לכינוי הערצה שלא היה דומה לו – האלוקי רבי יצחק. מתאספת סביבו חבורה של חכמים ומלומדים, שבעקבות כינויו נקראו: 'גורי האר"י' – כך התפרש כינויו גם באופן שמסמל גבורה רוחנית יוצאת מגדר הרגיל וזכר לסמל שבט יהודה ודוד מלך ישראל שהתמזגו בו רוח הקודש, חכמת ההלכה ועוצמת המלכות הגואלת.

קשה לאמוד במדויק את מספר תלמידיו, אבל מדובר בחוג לא גדול במיוחד. גורי האר"י היו ניכרים בכך שבערב שבת לבשו לבן ויצאו עם האר"י בראשם אל מחוץ לעיר, אל השדות, לקבל את פני שבת המלכה.

לאחר חודשים ספורים מעת הגעתו לצפת, נפטר גדול חכמי המקובלים הרמ"ק, המסורת מספרת שטרם מותו גילה הרמ"ק לתלמידיו שאיש בלתי מוכר בעיר ישתתף בהלוויתו והוא היחיד שיראה את עמוד האש מעל מיטתו. איש זה ראוי ללמד את חכמת הנסתר לבחירי החכמים. כפי הנראה הספיק האר"י להכיר את הרמ"ק ואף להמתיק עמו סוד פעמים אחדות, וכך יכול היה הרמ"ק להתרשם מרוחב ידיעותיו ומעומק מקוריותו. כך החלה פעילותו הרוחנית והלימודית של האר"י בעיר. בין שומעי תורתו היו חכמים גדולים ומבוגרים ממנו, כגון רבי יוסף קארו. תלמידיו המובהקים היו בעיקר מן החכמים הצעירים שאף כתבו לעצמם סיכומים של דברי תורתו והסבריו. משך הוראתו לא עלה על כשנתיים ימים, ואף על פי כן הרושם שנותר מאותן השנתיים, מאותה חבורה קטנה יחסית שהייתה מסביבו, חולל שינוי אדיר במציאות. בבת אחת, בכעין רגע היסטורי קצר, החליפה קבלת האר"י את כל שיטות. ההבנה וההסבר הקודמות, שחר חדש האיר את רוח היהדות. שינוי בולט זה התרחש לא על ידי בתי מדרש שהתפתחו והתגבשו והוסיפו נדבך על גבי נדבך, אלא בהשפעתו המהפנטת של אישיות האר"י על תלמידיו ועל סביבתו. כך חל מפנה בין כל מה שהיה לפני כן וסוכם והובהר באופן שיטתי ומערכתי על ידי הרמ"ק, לבין החידוש הגדול של האר"י.

אישיותו ודבריו של האר"י היו עד כדי כך בעלי משקל, שהיום הרבה יהודים זוכרים את צפת רק בזכות האר"י, ולא בזכות רבי יוסף קארו, בן זמנו ומקומו, מחבר השולחן ערוך שהתפשט בכל הגולה.

יש לציין שהאר"י עצמו כמעט לא כתב דבר. תלמידיו כתבו ורשמו לעצמם סיכומים ממה שהוא לימד. והחשוב שבהם, רבי חיים ויטאל,^[15] החליט לאחר פטירת רבו לאסוף את כל מה שסוכם ונכתב על ידי התלמידים ולערוך את הדברים לספר אחד.

סמוך לפטירתו, הודיע האר"י לגוריו-תלמידיו שהם לא מבינים באופן שלם את דבריו. וכששאלוהו: האם גם רבי חיים ויטאל? ענה (בלאדינו של אותו הזמן, שהייתה השפה המדוברת בין היהודים בקהילות רבות): "אלגו קואנטו" – "מעט יותר מכם".^[16]

מתוכן הדברים שבסיפור זה אנו מתרשמים שבדעתו של האר"י הייתה שיטה פרשנית שלימה ועמוקה שלפי תחושתו לא הובנה במלואה ובשלימותה אפילו על ידי התלמידים הקרובים והמסורים ביותר. ואף על פי כן, גם המעט מן המושגים החדשים שהוא לימד, הצליח לחולל מהפכה רוחנית. מהפיכה זאת לא הייתה קִצרת מועד, ובוודאי לא כעין אופנה חדשה שמעוררת התלהבות ואחר כך שוקעת ללא תוצאות, אלא כזו שהשפעתה רבה עד ימינו. דבריו משמשים, גם בעידן שלנו, שדה מבורך של השראה עצומה להבנת התורה, הנפש, העולם, האומה, הזמן וההיסטוריה. כל מושג יסודי שאפשר להעלות על הדעת ברוח האדם, מוצא בשיטת האר"י את שורשו העמוק ביותר, באופן שעוד לא התפענח כל צורכו. ולמרות שהיו חכמים גדולים שביארו והבהירו את שיטתו במשך מאות שנים, יש תמיד תחושה שהדברים לא התפרשו עדיין כל צורכם ושהם זקוקים עדיין לגואל. מעין אותה תחושת הפער בין העומק, הגדוּלה והעוצמה שיש בדברים עצמם, לבין ההבנה המצויה בקרב הלומדים, שהאר"י עצמו הצביע עליה לפני פטירתו.

גדולת החידוש שבדברי האר"י מצאה את ביטויה בתיאורו של רבי חיים ויטאל אודות מקורות ידיעותיו והבנתו של מורו: "כל זה היה מעצמו, ע"י חסידותו ופרישותו, אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת, ועליהם הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, היא הביאתו לידי גילוי אליהו הנביא שהיה נגלה אליו תמיד, ומדבר עמו פה אל פה, ולמדו זאת החכמה" (הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות, מובא גם בתחילת ספר עץ חיים). ולאחר מכן בהתגבשות המסורת שמייחסת את כל שיטת האר"י לגילוי אליהו בלבד.^[17]

אנו למדים שהאר"י אינו נציג של בית מדרש מסוים או אסכולה כל שהיא. עוצמת החידוש הזאת יכולה להיות רק אצל מי שמצוי, כביכול, בישיבה של מעלה שבה מתגלה תורת אמת לאמיתה. זהו ההסבר לכך ששיטתו הפכה להיות העיקרית והמכריעה בלימוד הקבלה מאז, ומקור השראה לכל הבנה רוחנית עמוקה ורחבה של תפיסת העולם היהודית.

ויחד עם כל החידוש שבדבריו, אנחנו יכולים למצוא גם בדברי האר"י המשכיות ופרשנות מקורית מאוד לאותה התשתית המושגית שכבר הייתה ידועה בבתי המדרש של המקובלים ובספרות הקבלה כגון ספר היצירה וספר הזוהר.

משנת האר”י

נעמוד, באופן כללי בלבד, על שני פנים, שהתחדשו על ידי האר"י, אבל בעצם מוסיפים נדבך על גבי מה שהיה לפני כן בספרות המקובלים.

הפן הראשון הוא בדימויים. ישנם דימויי מציאות שונים בקבלה הקדומה. הם מתחלקים לשני מבטים עקרוניים על המציאות.

א. דימויים כמו: 'היכל', 'מרכבה', 'ספירות' ו'עולמות'. בדימויים אלו ראיית המציאות הינה כדוגמת מבנה, שיש בו חדרים שונים או תיפקודים שונים. גם 'מרכבה' היא מבנה, אלא שיש ב'מרכבה' סוג של תנועה, כלומר הליכה לקראת מטרה ולא עמידה כמו 'היכל'. בדימוי של 'ספירות' יש שימת לב להדרגתיות רוחנית-תכונתית. כל 'ספירה' היא גילוי של תכונה בפני עצמה, הקשורה לתכונות האחרות. ובאופן מוכלל יותר, גם ב'עולמות' יש הדרגתיות, כאשר 'עולם' פירושו מציאות שלמה הקשורה לעוד מציאות שלמה אחרת המיתרגמת לתוכה ומתגלה באופן שונה. כך למשל, באדם, יש עולם רוחני, עולם נפשי, עולם גופני, וכל עולם קשור ושזור בחבירו, אבל לכל עולם חוקיות משלו והופעה משלו (עי' קול הנבואה עמ' קלז-קלח; קמ; קעג; ריד-רטו).

ב. דימויים של 'אותיות' ו'שמות'. בדימויים אלו אין התמקדות במבנה, אלא ביסודות שמהם המבנה בנוי. ה'אותיות' הן מעין אבני בניין, כדוגמת היסודות בכימיה, שבצירופם יחד מרכיבים ומהווים את המציאות, כך ה'אותיות' בצירופן מרכיבות את ה'שמות', שהם מעין פיסות של מציאות. ה'שמות' המצטרפים הם מציאות שלימה. בכל אחד מן הצירופים האלה יש משמעות היררכית פנימית, דירוג פנימי והקבלה לצירוף ודירוג שביחסי ה'עולמות' וה'ספירות'. מה שחשוב במושג ה'אותיות' הוא שעל ידו אפשר להבין טוב יותר את הכוחות המצטרפים יחד ואת התוצאה של הצירוף הזה ב'שמות' (עי' קול הנבואה עמ' קנא-קנב).

על גבי כל זה ובהכללה של כל אלה, מוסיף האר"י את מושג ה'פרצופים', והדבר לא רק יוצר עוד זווית ראייה והתייחסות, שהיא תמיד מעשירה, אלא גם ממקד אותנו בכוחות ובדינמיקה.
המושג 'פרצוף' הושאל מהמציאות האנושית ומובן על פיה. לאדם יש פנים, אבל זו מציאות המשתנה ללא הרף – פרצוף הָעוּבָּר במעי אימו, פרצוף היונק, פרצופו של מי שבגר, פרצופו של האדם הזקן המעוטר בחכמה, פרצופו של האדם כשהוא מחייך, כועס, עייף, עירני וכו'. זו פלאיות של המציאות המשתנה ללא הרף, אף על פי שזאת אותה מציאות עצמה. משמעות המושג מבחינה רוחנית מתמצה בהבלטת אחדות העצמות המשתנה בהופעותיה ללא הרף ובאין ספור אופנים. כך המושג הזה כולל בתוכו את כל המבנים הקודמים ומורכבותם, מסביר את המורכבות הרבה ללא קץ ואף את מערכת היחסים הפנימית שמביאה לריבוי הזה תדיר (עי' קול הנבואה עמ' ריד-ריז; רכג-רכד).

וכאן אנו עוברים לפן השני – זרם דינאמי של המציאות, מה שאנו מכנים ה'זמן' כמושג עצמי. מושג זה בדרך כלל מבטא את רצף המאורעות ההיסטורי שבתולדות ישראל ומתמקד בין שני קטבים: הגלות והגאולה. אכן היו תקופות של גלות והיו תקופות של גאולה ממנה. האר"י מחדש ששורש ה'זמן', שורש השינוי, נעוץ ביסודה של הבריאה ומבטא את מערכת היחסים שבין הבורא לבריאתו. אם כן, המציאות בכל גילוייה ורבדיה נעה בין שני הקטבים הללו של הגלות והגאולה – ההתרחקות מן המקור, צמצום ההשפעה, המשבר, החושך והטעות – זאת הגלות. והגאולה היא – תיקון הכלים, תיקון השברים, קִרבה מחדש. אנו, הנבראים, מייצגים את הבריאה, גם בהיסטוריה האנושית וגם בכל תהליך טבעי, פיזיקלי, רוחני, פנימי ונפשי של כל יחיד ויחיד ועל כן עלינו מוטל התפקיד לתקן, לזכך, להאיר ולבנות את ההוויה בהתאם למגמה האלוקית ולכוחות המונחים ביסוד הבריאה (עי' קול הנבואה עמ' רכ; רלט-רמ).

השפעתה של משנת האר”י

שורשי שיטת האר"י מצויים בתנ"ך, בדברי חז"ל, במדרשים ובתלמודים. אך החידוש הגדול היה בהעמדת המושגים המרכזיים האלה ובירורם. הם, כקרן אור באפלה, האירו את כל המציאות היהדותית: הרוחנית, המקראית, ההלכתית וההיסטורית. הגלות, כלומר, הצרות, החושך, הריחוק והסתר הפנים; וגם הגאולה, כלומר, האורה הגדולה, האושר, התקווה, הלימוד וההבנה, התפילה ומעשי התיקון – כל הרבדים כולם, של האיש הפרטי ושל הכלל כולו, קיבלו את משמעותם ואת הקשר ההגיוני שביניהם.

זו הייתה גם נחמה גדולה. בדברים אלו היה חידוש פרשני אינטלקטואלי אדיר ביחס לכל מה שהיה בעולם באותו הזמן: כל סוגי ההגות החברתית, הפוליטית והפילוסופית, שהיו קיימים בישראל ובעמים, מלבד זאת דבריו גם נפוצו והתקבלו במהירות, תוך דורות ספורים, בתפוצות ישראל. נדמה היה שהגלות הגיעה לשיאה וקרובה לקִצה, ועל כן, המבט היה אל מה שמעבר, אל הגאולה ואל ההתחדשות. תקוות ההתחדשות נמדדה לפי עומק ייסורי הגלות, עומק ההתרחקות. הדברים התקבלו במהירות עצומה גם כשהופיעו בצורה ראשונית, בכתבי יד, חוברות וקונטרסים, עוד לפני שיצאה לאור מהדורה מסודרת וערוכה של הספר העיקרי שמיוחס לאר"י, 'עץ חיים', שערך רבי חיים ויטאל. כבר לפני כן, יצאו תלמידים ותלמידי תלמידים ובאמתחתו של כל אחד סיכומים ודפים כתובים בכתב יד, ולאחר שהגיעו לאיטליה ואחר כך לבוהמיה, היא צ'כיה של היום, ולפולין, הם נחטפו והפכו להיות התשתית לתפיסה היהודית החדשה, שהשפעתה עצומה עד ימינו אלה.^[18] מבחינה זאת ניתן לומר שגם אם כל ההתחדשות בצפת לא באה אלא לשם הופעה זו של האר"י בקבלה, ואולי גם זו של רבי יוסף קארו בהלכה – דיינו. שכן שניהם יצרו את היסודות של החיים היהודיים למשך מאות שנים.

שקיעתה של צפת

שעתה הגדולה של צפת, הייתה גם התחלת שקיעתה. מרכז הפעילות היהודית שוב עובר לגולה. מדיניותה של האימפריה התורכית כלפי היהודים שינתה צורה, השלטון התורכי עצמו הלך ונעשה יותר ויותר מסואב ומושחת, והאינטרסים המדיניים של תורכיה בקשרים עם מדינות אירופה הנוצריות מיעטו מאוד את המשקל הגדול שהיה ליהודים בתחילה. במקביל, הולך ומתגבש מרכז יהודי גדול מאוד בפולין, בד בבד עם קיומן של קהילות נכבדות באשכנז, כלומר בגרמניה ובאוסטריה. גם הקהילה היהודית באיטליה, שיסודה עוד בימי הבית השני, התחדשה והתחזקה על ידי הזרימה של המגורשים הספרדים ואחר-כך האנוסים. הקהילות גדלו, החיים היהודיים התעוררו. גם בשטח השליטה התורכית התגבשו קהילות חדשות, ולמעשה בקהילות האלה נקלטו שתי היצירות החשובות שהתגבשו בצפת. ה'שולחן ערוך', שעוטר בהגהותיו של הרמ"א מקרקוב, והפך להיות ספר יסוד בהלכה לכל היהודים בעולם, והיצירה הגדולה של קבלת האר"י שהלכה והתפשטה ממקום למקום במהירות.

היה זה פרק קצר של "מפץ האור הגדול", ואחר כך שוב, לאט לאט, כיסתה החשכה את היישוב היהודי בארץ ישראל. ובכל זאת, הייתה זו מדרגה לקראת התחזקות היישוב בארץ בדרך איטית מאוד. לא כמו התקווה שהתעוררה, שהנה, עוד מעט, כל העולם היהודי ישתנה. לאמִתו של דבר הופיע ניצוץ של תחושת גאולה, שהוציא מתוך הנשמות הגדולות הללו חיבורים אדירים, שנתנו אורך נשימה לגלות היהודית לעוד ארבע מאות שנה וחיממו את הלבבות בכל מאות השנים האלה.

——-

[1]. שבטי הנוודים התורכמנים הופיעו במזרח התיכון ממרכז אסיה במאה ה-11, תחת הנהגת השליטים הסלג'וקים (הקרויים על שם מייסד השושלת סלג'וק). בשנת 1071 נחלו הביזנטים מפלה קשה ובעקבותיה נהרו המוני תורכמנים לשטחי אסיה הקטנה ובלב ביזנטיון הוקמה ממלכה סלג'וקית בשם רום. ממלכת הסלג'וקים נחרבה על ידי השבטים המונגוליים במאה ה-13. הממלכה התפצלה במהלך המאה ה-13 לכמה וכמה נסיכויות ואחת מהן היתה הנסיכות התורכית העו'תמנית, אשר נוסדה בסמוך לשנת 1300, בצפון מערב אנטוליה, על ידי עות'מן הראשון שעל שמו היא קרויה. לאחר מותו של עות'מן הראשון, נכבשו יוון וחבל הבלקן על ידי בניו, ותוך כמאה שנה הפכה הנסיכות הקטנה לאימפריה אדירה שהשתרעה מהדנובה ועד הפרת. העות'מנים קבעו את בירת ממלכתם בעיר אדריאנופול, ובשנת 1453, עם כיבושה, הפכה קונסטנטינופול (קושטא, הידועה בשמה התורכי: איסטנבול) לבירה. בכך הושם הקץ למלכותה ולשלטונה של ממלכת ביזנטיון. האימפריה העות'מנית הגיעה לשיאה במאה ה-16 בזמן שלטונו של הסולטן סולימאן הראשון ("המפואר"). החל מהמאה ה-17 החלה האימפריה העות'מנית בתהליך שקיעה והתנוונות שארך כ-300 שנה.

[2]. האימפריה שנוסדה על ידי קרל הגדול (ד'תק"ב-ד'תקע"ד ;814-742) שראה עצמו קיסר ויורש מדינישל קיסרי רומי. אימפריה זו נקראה "קדושה" על ידי הנוצרים, לעומת האימפריה הרומית שהיתה אלילית.

[3]. חי בין השנים ה'רכ"ו?-ה'רפ"א (1465?- 1520), ושלט בין השנים ה'רע"ב-ה'רפ"א (1512-1520).

[4]. רבי עובדיה, מפרש המשנה הנודע, מתלמידיו של רבי יוסף קולון, מהרי"ק, חי בין השנים ה'ר"י-ה'ר"ע. (1510-1450) בקירוב. הוא נולד למשפחת ירא, בעיר ברטינורו שבצפון איטליה ועל שמה נקרא. כיהן כרב בברטינורו ובקסטלו. בשנת ה'רמ"ח (1488) הגיע לירושלים ונתמנה בה לראש הקהילה היהודית ותרם רבות לביסוסה החומרי והרוחני.

[5]. במדינות רבות, המיסים הוטלו על משפחות, ולא מס גולגולת, דהיינו על הגברים שעמדו בראשי המשפחות, ולא על יחידים. אשה שהתאלמנה, ברוב המקרים חברה למשפחתה הקודמת או לבית אב של בעלה המת ולא נחשבה למשפחה בפני עצמה. כך היה גם דינם של רווקים ורווקות.

[6]. רבי לוי ב"ר יעקב אבן חביב (ה'רמ"ג-ה'ש"ה, 1545-1483). נולד בספרד ועבר בצעירותו לפורטוגל. נמלט עם אביו לסלוניקי, התחנך שם ואף כיהן בה ברבנות. עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, שם כיהן כרבה. היה פוסק גדול, ואף עסק בהדפסת ספרי אביו, רבי יעקב, בעל ה'עין יעקב' על אגדות הש"ס . ידוע בהתנגדותו לחידוש הסמיכה והסנהדרין על ידי רבי יעקב בירב.

[7]. רבי יוסף ברבי אפרים קארו (ה'רמ"ח-ה'של"ה,1488-1575) מגדולי הפוסקים בכל הדורות. ספריו הידועים ביותר הם: 'כסף משנה' על הרמב"ם, 'בית יוסף' על הטור, וה'שולחן ערוך'. נולד בספרד, גורש ממנה ב'גירוש ספרד', עבר עם משפחתו לתורכיה, וחי בה שנים רבות. בשנת ה'רצ"ו (1536) עלה לארץ והתיישב בצפת, שם התמנה לדיין והקים ישיבה גדולה. היה הראשון שהוסמך ע"י רבי יעקב בירב עם חידוש הסמיכה. בין תלמידיו רבי משה קורדוברו ורבי משה אלשיך.

[8]. רבי שלמה ברבי משה הלוי אלקבץ (ה'רס"ה-ה'שד"מ, 1505-1584) גדל והתחנך בסלוניקי, שם למד אצל רבי יוסף טאיטצק. בדרכו לארץ ישראל שהה באדריאנופול שבתורכיה, שם פגש ברבי יוסף קארו והיה מבאי ביתו. התיישב בצפת והעמיד בה תלמידים הרבה, ביניהם רבי משה קורדוברו שנשא את אחותו לאשה. חיבר ספרים בנגלה ובנסתר ונודע כפייטן, בייחוד בשל הפיוט 'לכה דודי' שנכנס לסידור התפילה, כחלק מתפילת 'קבלת שבת', בכל תפוצות ישראל.

[9]. רבי יעקב בירב (ה'רל"ה-ה'ש"ו, 1546-1475) נולד בספרד. בגירוש ספרד עבר לצפון אפריקה והתמנה לרב בפאס שבמרוקו והתפרנס ממסחר. עבר למצרים ושימש בה כדיין, ולבסוף עלה לארץ ישראל. תחילה ישב בירושלים ואחר כך בצפת, שם הקים ישיבה והוכר כאחד מגדולי התורה בארץ. בשנת ה'רח"צ (1538). ניסה לחדש את הסמיכה ולחדש את ימי הסנהדרין כקדם. רבני צפת הסכימו לדבריו וסמכו את רבי יעקב בירב עצמו, אשר סמך אחר כך כמה מתלמידיו, בהם רבי יוסף קארו, רבי משה מטראני (המבי"ט), ורבי משה קורדוברו.

[10]. רבי משה קורדוברו (ה'רפ"ב-ה'ש"ל, 1570-1522), מלבד היותו דיין ואיש הלכה, היה מגדולי המקובלים. עסק במפעל אדיר של פירוש ספר הזוהר, סידור והבהרה והסבר שיטתי ומערכתי לחכמת הקבלה. אפשר לומר שספרו השיטתי הגדול, 'פרדס רימונים', הוא הסיכום המאחד של כל השיטות בקבלה שהיו עד אז – של בתי המדרש של פרובאנס, צפון ספרד וכן מקצת מתורת הקבלה באשכנז.

[11]. למרות שהלשינו עליה שהיא למעשה אינה נוצרייה (כי כשהייתה בצרפת ובאיטליה היה אסור לה לחזור בגלוי ליהדות) ורכושה הוחרם, היא הצליחה להגיע לתורכיה ולהכפיל ולשלש שם את הונה!

[12]. ראו גם לעיל בשיעור א.

[13]. האר"י נולד ה'רצ"ד (1534), נפטר ה'של"ב (1572), משפחתו התייחסה לרש"י וממנו עד דוד המלך. החוקרים מסכימים שכפי הנראה הוא היה קרוב משפחה של המהרש"ל, רבי שלמה לוריא, מחבר 'ים של שלמה', מגדולי חכמי פולין באותה תקופה.

[14]. ראה מאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן, 'מקורות חדשים מן הגניזה לפעילותו המסחרית של האר"י במצרים', פעמים 6, ה'תשמ"ג, עמ' 64-56.

[15]. רבי חיים ויטאל (ה'ש"ג-ה'ש"פ, 1620-1543) בן למשפחה יוצאת איטליה. נולד וגדל בצפת. למד אצל רבי משה אלשיך וכן אצל רבי יוסף קארו בנגלה. את תורת הנסתר למד בבית מדרשו של הרמ"ק. לאחר עליית האר"י, הפך רבי חיים ויטאל לתלמידו המובהק. שימש זמן מה כרב וכראש ישיבה בירושלים. בשנת ה'שנ"ח (1598) עבר לדמשק, בה שימש כרבה של קהילת בני סיציליה, ובה נפטר. ספריו החשובים הם: עץ חיים, עץ הדעת, שערי קדושה ולב דוד.

[16]. רבי מנחם די לונזאנו (ה'ש"י?-לפני ה'שפ"ו, כ-1626-1550) בספרו 'עומר מן' סי' ו.

[17]. אמנם משמע מדברי ר"ח מוולוז'ין, ע"פ רבו הגר"א, שעיקר השגתו של האר"י הייתה מתוך לימודו ורק לפעמים הוכרעו הדברים לעומקם מתוך גילוי אליהו, וזה לשונו (הקדמת ביאור הגר"א לספרא דצניעותא): "…עיני ראו יקר תפארת קדושת האר"י ז"ל בעיני רבינו הגדול נ"ע… ואמר מה נאמר ונדבר מקדוש ה' איש אלקים קדוש ונורא כמוהו, ונגלו לו תעלומות חכמה, ומעת אשר זכה לגילוי אליהו ז"ל פעמים הוגדל השגתו למעלה למעלה להפליא". יש להעיר שעניין 'גילוי אליהו' או 'גילוי מלאכים', היה מצוי באותה התקופה. למשל, רבי יוסף קארו, שהיה איש הלכה מובהק, נודע בכך שהיו לו גילויים של מלאך מגיד, שדיבר בשם 'המשנה'. מסופר על גילוי קול המגיד לרבי יוסף קארו, בקהל חבריו, בליל שבועות, בקושטא (מובא בשל"ה מס' שבועות, תחילת נר מצוה). ספרו 'מגיד מישרים' הינו סיכום של גילויים אלו, שנאמרו בעיקר על סדר פרשיות השבוע. אחר כך כתבו חבריו של רבי יוסף קארו, שזה מעט מן המעט ממה שהוא באמת רשם מפי המגיד (החיד"א, 'שם הגדולים' מע' גדולים, אות י' רבי יוסף קארו), במשך עשרות שנים. יש לציין שבמקביל, באותן שנים, רבי יוסף קארו כותב את חיבוריו הגדולים בהלכה, שהם שיא של רציונליות ושיקול דעת, כושר התמודדות עם מידע עצום, ניתוח והכרעה.

[18]. להתפשטות גירסא ייחודית של דברי האר"י באירופה והשפעתה על מקובלי איטליה ואשכנז לדורות, אחראי רבי ישראל סרוק (נפטר לפני שנת ה'שע"ד, 1614), שבנדודיו הרבים בין ערים וקהילות (בהן שלוניקי, רגוזה, פירארה, ונציה, קוניאן, גוריציה, פרנקפורט, קרקוב, קושטא ודמשק) ובכושר הסברתו ולימודו הפיץ שורה של מושגים חדשים בתורת הקבלה. הגדול שבין מקבלי תורתו היה הרמ"ע מפאנו באיטליה, שכתב (הקדמה לפלח הרמון): "כי לולי ה' צבאות העיר את מורי הר"ר ישראל נר"ו, אשר בא מארץ מרחק וקבע מדרשות בכל הארצות האלו בסוד ישרים ועדה, לא זכינו לתורה…".