הדרך שלך להקיף את התורה!
יש לך שאלה?

בחרו תקופה
חיפוש בבינה לעתים

הרנסנס באירופה המערבית

תוכן עניינים

מקובל לומר, שהשינוי הגדול באירופה עם המעבר לזמן החדש, התחיל באיטליה במאה ה-15  זהו ה'רנסנס' – התחיה וההתחדשות של התרבות היוונית-רומית הקלאסית  משתי סיבות הייתה איטליה המקור לתרבות החדשה:

ראשית, איטליה הייתה עתירת נכסי תרבות, מורשת האימפריה הרומית  רוב הארמונות הקדומים, הדרכים הסלולות, מפעלי המים, הפסלים הגדולים וכדומה נמצאו ברומא ובשאר ערי איטליה, ממילאנו וונציה בצפון ועד נאפולי בדרום.

שנית, מקום מושבו של האפיפיור ברומא, על כן התנקזו אליה כספים מרובים מכל העולם הנוצרי  האפיפיורים, הקרדינאלים והבישופים יכלו להרשות לעצמם לשלם כסף רב לציירים,  לאדריכלים,  לבנאים ולפסלים כדי לחדש ולבנות בניינים כבירי-מימדים ,שהקמתם נמשכה עשרות שנים.

הרנסנס לא נשאר באיטליה, אלא במהלך המאה ה-16 התפשטה מגמה זו מאיטליה לצרפת, גרמניה, הולנד ובלגיה.

לאחר כאלף שנה של נדידת העמים, קיום מדיני רב תהפוכות, כיבושים, תזוזת גבולות ,והקמת מדינות ואימפריות שונות, הגיעה אירופה הנוצרית ליציבות  התייצבו האומות ,השפות והאליטות, קרי: האצולה השלטת במדינות אירופה וכן האצולה הכנסייתית ,שתחומי שליטתה הדתית זלגו גם אל עבר שליטה כלכלית ומדינית  הבשיל הזמן כדי שאירופה החדשה תוכל להביט אל העבר ולהשוות את מצבה העכשווי למצב התרבות באימפריה הרומית הקדומה, ואף ללמוד ממנו.

המסקנה מן הבחינה של העבר וההשוואה אליו התבטאה בתחיית התרבות הקדומה מבחינת תפיסות העולם, האדריכלות, הציור, והביקורת על המוסדות הדתיים והחברתיים.

מגמה זו התחילה מחיקוי האמנות והערכים החברתיים שרווחו באימפריה הרומית, אך תוך זמן לא רב הלכה והתפתחה בדרכה שלה, שכן אנו מדברים על עמים שהפנימו תשתית דתית-ערכית-מוסרית שונה – הנצרות  כבר אי אפשר היה להתעלם מן הנצרות, ועל כן המאבקים והמעברים משלב לשלב בהתפתחות התרבות החדשה היו תמיד בקשר הדוק מאוד אליה.

שני מימדים עיקריים של הנצרות הפכו לאתגר של המגמה הרוחנית החדשה: הפן הדתי ,של הרעיונות והערכים,  שהשפעתו היתה אדירה על הנפשות ועל ההתנהגות, וכן הפן החברתי של מוסד הכנסייה – בכל עוצמתו הכלכלית והמדינית האדירה.

מערכת הערכים המוסריים והדתיים של ימי הביניים התאפיינה בדוגמטיות וקנאות דתית, עד כדי כך שההיסטוריונים מכנים את ימי הביניים "עידן האמונה"  המאמץ העיקרי של העמוקים שבהוגי הכנסייה הנוצרית התמקד בהפניית האדם הפשוט כלפי מעלה מתוך רגשי אימה, יראה ופחד מן הכוחות העליונים  ההדרכה המוסרית שנבעה מתוך האמונה הנוצרית הבליטה את ערך הסיגופים ואת אפסותו של העולם הזה:  אם אין אדם יכול להקדיש את כל כולו לשמים ולהיות נזיר נטול רכוש, צאצאים ומעמד חברתי; הרי עליו להתקרב ככל האפשר במסגרת חייו הרגילים אל המדרגה הנעלה הזאת מתוך כניעה לרצון העליון, המובע על ידי מוסדות הכנסייה ומדריכיה הרוחניים.

האמנות של ימי הביניים שיקפה בנאמנות את הרוח הזאת  ברחבי אירופה הנוצרית נבנו מנזרים וכנסיות שהרשימו במימדיהם העצומים  במיוחד הפליאו בגובהם מגדלי הכנסיות וגגותיהם המחודדים כחיצים, הפונים כלפי שמים  אולמות הכנסייה הדהימו את כל הנכנס לתוכם, בחלל העצום שבין הרצפה והתקרה הגבוהה מאוד, באפלוליות המהדהדת מכל רחש ומוארת באלומות אור הנשפכות מחלונות ויטראז' הסמוכים לגג  תחושת אפסות אל מול עוצמת הבורא, תלות מוחלטת וסכנת אובדן אפפו את המאמין הנוצרי שבא לכנסייה  את התחושות הללו העצימו במידה רבה יצירות האמנות שקישטו את קירות הכנסיות מבפנים ומבחוץ: פסלי מפלצות מעוותי איברים הפחידו והמחישו למאמין הנוצרי את זוועות הגיהנום והעונש הנצחי, ציורי "קדושים" ו"בני המשפחה האלוהית" בייסוריהם, תקוותיהם ותומתם נסכו חמלה והזדהות, הרעידו את הלבבות במגמה לשבור את היצר הרע ולזכך את הנפש.

זרעי המפנה נזרעו בעולם הנוצרי של ימי הביניים עם הקמת האוניברסיטאות על יד המנזרים הגדולים [1] העיסוק המסודר בעקרונות תבוניים הנוגעים באמונה, ביסודות החוק והמוסר והשימוש במקורות הפילוסופיים והמדעיים הקדומים, היטו את לבבות התלמידים מערכי הכניעה, לערכי החיפוש והבהירות האינטלקטואליים  זרעים אלו נבטו לאט לאט וגרמו לתסיסה ומרד  הדילמה שבין האמת הדתית לבין האמת הפילוסופית לא נתנה מנוח  התעמקות יתרה בתכנים והרחבה הולכת וגוברת של מקורות הדעת וההבנה הביאו לדרישת חירות מחשבתית וצמצום קבלת העול של הדֹוֹגמות הכנסייתיות המקובלות  הממסד הכנסייתי הגיב בחריפות לתופעות אלה בהקימו את האינקוויזיציה – מערכת בתי דין שמגמתם העיקרית לבער את הכפירה מתוך החברה הנוצרית ולהשליט בה את הדת במלא התוקף  מוסד אימתני זה הצליח לעכב ולמתן את המגמות החדשות, אך לא הצליח לחסל אותן כליל, מפני שגם הכנסייה עצמה וגם הממסד המלוכני נזקקו לאנשים מלומדים ,משכילים ובעלי יוזמה,  כדי לפתור בעיות בתחומי החברה,  הכלכלה,  המדע,  הרפואה והטכנולוגיה. כך, בקצב איטי, אך בהתמדה, התגבשה שכבה חברתית של מלומדים שצברה השפעה ומשקל בחברה. [2]

בערים שונות באיטליה התרחש תהליך של היפרדות האוניברסיטאות מן המוסדות הכנסייתיים  הקיום הכלכלי של האוניברסיטאות התבסס על שכר הלימוד ששילמו הסטודנטים ותקציבי החסות של השליטים המקומיים או המועצות העירוניות  תהליך זה קבע את כיוון ההתפתחות של מוסדות הלימוד, שכן יותר ויותר נדרשו בעלי מקצועות מדעיים, כגון: רופאים, אדריכלים ומהנדסים  ממילא פחת המשקל של המקצועות הדתיים, כגון: התיאולוגיה והפילוסופיה המופשטת.

הומניזם והומניסטים

בשלב מאוחר יותר,  התנועה הרעיונית שמבססיה היו המלומדים החדשים כונתה 'הומניזם', והמלומדים עצמם נקראו 'הומניסטים'  מקור השם במילה הלטינית שתרגומה

'אדם' (homo), כלומר, החידוש העיקרי בתנועה הזאת היה פיתוח המדע אודות האדם (studia humanitatis) – האדם כבעל נפש פיוטית, כבעל מחשבה תבונית, כיצור חברתי הזקוק לכללים של חוק וצדק, וכבעל אמונה הזקוק לערכים דתיים-אמוניים  צריך להדגיש שאפילו בפן הדתי, ההומניזם שינה את זווית הראייה – לא עוד האדם הנכנע לצו מגבוה, כי אם האדם העומד במרכז והזוכה להארה, לנחמה ולאושר  אושרו של אדם הוא קנה המידה לאמיתותה או שקריותה של הדת  מבחינה פילוסופית ותיאולוגית מדע האדם בא להחליף את מדע האלוהות בהציבו את צלם האלוהים במרכז המחקר במקום עיסוק עָקָר בהגדרת האלוהים עצמו (studia divina).

נוכל להתרשם ממגמה חדשה זאת, על פי דמותו והגותו של אחד מראשוני ההומניסטים באיטליה – ליאון בטיסטה אלברטי, שנולד בגנואה ב-1404, מת ברומא 1472, בן למשפחה אמידה שמוצאה מפירנצה  למד לימודים הומניים בפאדואה, ומשפטים בבולוניה, סיים ב-1428 את לימודיו באוניברסיטת בולוניה, ולאחר מכאן התמנה למזכירו של הקרדינל אלברגטי, ומ-1432 השתלב במשרד האפיפיור ברומא שבו שירת למעלה מ-30 שנה  כתב חיבורים בתחום היסודות המתמטיים של הפרספקטיבה וספר על שיטות הצפנה  היה ממניחי היסוד של הארכיטקטורה האירופית החדשה וכן תאורטיקן של האומנות החדשה  איש שלא השתייך מעולם לממסד הדתי הרשמי – הכמורה והנזירות, אבל כל חייו שירת את הממסד הדתי כמלומד והוגה דעות.

בספרו 'מסכת על המשפחה' (3441-3341 ,Della famiglia) כתב: "הטבע, כלומר הא-ל, הפיח באדם יסוד שמימי ואלוהי, שהוא מכובד ונאה במעלתו ללא השוואה יותר מאשר מה שהוא זמני, חולף ובן-תמותה  הוא נתן לו כישרון, תכונת הלמידה, תבונה – תכונות אלוהיות. בנוסף לכך, הפיח הא-ל באדם גם את תחושת המידה, ריסון התשוקות והתאוות היתירות, וכן ביישנות, צניעות ושאיפה להשתבח. מלבד זאת הא-ל הפיח בו צורך בקשרים יציבים והדדיים, תכונה אשר מעצבת את החיים המשותפים, הצדק המשפטי, הצדק המוסרי, נדיבות ואהבה".

מסתבר שהעיקרון שצלם אלוהים שבאדם הוא ראשית כל התבונה וחופש הבחירה הנובע ממנה וממילא השיקול המוסרי, התגלגל אל ההגות ההומניסטית מתוך דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (א, א; בתרגום הר"י קאפח): "ונאמר באדם מחמת העניין הזה, כלומר: מחמת השכל האלוהי הנצמד בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו". דברים אלו תורגמו ללטינית ושימשו יסוד תיאולוגי בהגותו של תומס אקווינס, שכתביו נלמדו והופצו בין המלומדים האירופאיים במשך דורות רבים ומשמשים כתיאולוגיה קתולית רשמית עד היום הזה.

כדי לבסס את מדע האדם החדש, פנו ההומניסטים אל התרבויות העתיקות ולשונותיהן. תחילה לתרבות הרומית ולשפה הלטינית ולאחר מכן, עם הגעתם של מלומדים יוונים רבים לאיטליה, פליטי הכיבוש התורכי בביזנטיון (1453), ניתנה ההזדמנות ללימוד השפה היוונית וכתביהם של הפילוסופים היוונים הקדומים במקור. גם השפה העברית נלמדה על ידי אחדים מן ההומניסטים והשפיעה רבות על התפתחות מדעי הדת וביקורת הנצרות מתוך היכרות קרובה עם הטקסט המקראי המקורי.

המפורסם שבין ההומניסטים באיטליה היה ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463), שעל אף מותו בגיל צעיר הספיק להיות עמוד התווך של האקדמיה האפלטונית בפירנצה ולחבר ספרים ומאמרים שהרשימו את המלומדים באירופה ומשכו את ליבותיהם אליו  פיקו למד היטב את השפה הלטינית ואת השפה היוונית ואף למד את השפה העברית  ידיעת הלשון העברית שאותה רכש הן מיהודים כשרים והן ממומרים, אפשרה לו לא רק להתעמק בספרי המקרא, אלא אף להתוודע לחכמת הסוד העברית – הקבלה  אף על פי שידיעותיו בתחום זה היו מקוטעות ושטחיות ביותר, גם המעט שהכיר הלהיב את רוחו ופתח לפניו "שערי שמים"  נדמה היה לו שהוא מסוגל להבין את עמקי סודות הבריאה ולהשיג קרבת אלוהים אף אם בדרך הנצרות  פיקו דלה מירנדולה המשיך להתנהג כקתולי מאמין אך דברי הגותו בדבר הצורך במציאת המפתח לשורש האחד של כל הדתות,  האמונות והשיטות הפילוסופיות הגדולות לא הלמו את עקרונות האמונה של הנצרות הקתולית  דבריו עוררו הסתייגות של הכמורה והתסיסו את רוחותיהם של הנוצרים המלומדים בארצות אירופה וכך, בלא שהתכוון, סללו דרך למהפכה דתית – הרפורמציה.

ההומניזם היה נחלת המלומדים ברחבי אירופה כולה. בגרמניה בלטה תרומתו של יוהנס רויכלין לתנועת-רוח זו [3] לאחר השתלמותו בלטינית וביוונית ובמורשת התרבות הקלאסית, פגש במסגרת עבודתו הדיפלומטית את פיקו דלה מירנדולה באיטליה והושפע ממנו עמוקות. בעקבות קשר זה למד רויכלין את השפה העברית ואף הוציא לאור ספר דקדוק עברי שיש בו גם פרק מיוחד על טעמי המקרא לפי התווים המוזיקליים  גם בשביל רויכלין שמשה ידיעת העברית בסיס להתקרבות אל תורת הסוד, וכמו ידידו, פיקו דלה מירנדולה ,שלח אף הוא את ידו בפירושים מעין קבליים  בחיבורים אלה מובעת העמדה האופיינית להומניזם, כי נכון וגם אפשר למצוא את השורש האחד האמיתי לכל הדתות ותנועות-הרוח, אמנם אלו מסלולים ודרכים שונות, אבל כולן מובילות אל אותה המטרה הנשגבה  עמדה זו שללה קנאות דתית וחייבה סובלנות והתעניינות אינטלקטואלית אמיתית בקרב המלומדים ואנשי המעלה  רויכלין הוכיח גם במעשה את עקרון הסובלנות כאשר נתבקש לחוות דעה באשר לקריאתו של המשומד פפרקורן[4] להחרים ולשרוף את הספרים היהודיים. בתגובה כתב רויכלין ספר, המתנגד בתוקף להצעה נלוזה זו, בשם: "משקפיים, הצטדקות כנה נגד כתב-הפלסתר הכוזב של היהודי המומר המכונה פפרקורן"  בעקבות תגובה זו הואשם רויכלין על ידי הנזירים הדומיניקנים[5] בכפירה, אך לא חזר בו והפעיל את קשריו בחצר האפיפיור ברומא כדי להינצל, ואכן מאמציו צלחו והוא זוכה מכל אשמה  רויכלין לא הסתפק בכך וכעבור שנה הוציא לאור חיבור נוסף – "אגרות האנשים החשוכים", שבו הוצגו הדומיניקנים כבורים נלעגים  במהלך השנים הבאות הציג רויכלין עמדה מרחיקת-לכת ביותר לזמנו כאשר הציע להכיר בשוויון אזרחי ליהודים תושבי גרמניה  אף שעמדה זו גונתה על ידי האפיפיור לא הוסב מכך שום נזק אישי לרויכלין.

אחד האנשים שתמך בעמדתו של רויכלין בעת הפולמוס על הספרים היהודיים היה ארסמוס מרוטרדם [6] ארסמוס נחשב לאחד מעמודי התווך של ההומניזם האירופי. גם הוא, כרוב עמיתיו, גדל והתחנך בחיקה של הכנסייה הקתולית ואף היה נזיר במסדר האוגוסטיני [7] בכתביו ומחקריו בשפה היוונית והלטינית חזר אל מקורות הנצרות והתאמץ לקבוע את הנוסח המדויק של מקורות אלה ואף להפיק מכך את העקרונות האמוניים הראשוניים של הדת. למחקרים אלה נודעה השפעה רבה על בני דורו ואף על הדורות הבאים. עמדתו של ארסמוס כהוגה מייצגת הן את המעבר מימי הביניים לעת החדשה, והן את המגמה הנפשית שלא להחריף את המעבר הזה לכדי קיצוניות כפרנית-מהפכנית ממש  באחד מחיבוריו המצוינים בסגנונו ובהשפעתו הרבה – 'בשבח הַסִּכְלוּת' (בלטינית: Moriae Encomium) – מובעת עמדה זו  מצד אחד, ארסמוס מותח ביקורת נוקבת על התנהגותם הרברבנית והחמדנית של אנשי הכנסייה, על המוחצנות והפאר הבזבזני בטקסיה, אולם מצד שני, הוא מעניק משקל רב להמשכיות המסורת הדתית אף שנדמה שנטייה זו להמשכיות שורשה בסיכלות, אולם סיכלות זו נובעת מרגש תמים המשותף לבני המעמדות השונים וייתכן שהאמת מונחת דווקא ברגש הזה. הצעתו המעשית של ארסמוס הייתה לתקן את הכנסייה אך להישאר נאמן למבנה הבסיסי שלה ולעקרונותיה, ולכן, כאשר ידידו ותלמידו, מרטין לותר[8], הכריז על מרד בכנסייה הקתולית, ארסמוס לא הביע תמיכה במהלך זה והתעטף בשתיקה  כדי להימלט מהכרעה, ברח ארסמוס לשוויץ שהייתה עצמאית וחופשית יותר משאר מדינות אירופה  משם ניסה מפעם לפעם לשכך את הריב הדתי ולהביא לידי פיוס מתוך הדגשת העקרונות של הרגש הדתי והמוסרי שאמורים להיות מקובלים על שני הצדדים,  אך ניסיונותיו אלה כשלו  לפרק זמן נדמה היה שהשפעתו האישית מצליחה להביא לידי שינויים באנגליה  מתוך קשריו הממושכים עם תומס מור ועם המלך הצעיר.

הנרי השמיני,[9] סבר ארסמוס שדמות החיים הרוחניים בממלכה חשובה כאנגליה תעוצב לפי העקרונות שהטיף להם, אך גם כאן נחל אכזבה  הנרי השמיני, מסיבותיו הוא, הצטרף למרד נגד האפיפיור וקבע את דמות הכנסייה בארצו לפי רצונו למורת רוחו של ארסמוס.  קשר זה, שבתחילתו היה כה מבטיח, הסתיים במפח נפש כאשר הנרי השמיני גזר מיתה על תומס מור, ידידו של ארסמוס, בגלל שהלה נשאר נאמן לאמונתו הקתולית.

גורלו של ההומניסט האנגלי תומס מור[10] גם הוא אופייני מאוד לתקופת המעבר  מור נולד למשפחת אצילים עשירה ובעלת מעמד חברתי בכיר. הוא זכה לחינוך דתי מעולה ולאחר מכן גם להשכלה פילוסופית ומשפטית מובחרת  תומס מור העשיר את הספרות האנגלית בתרגומים מלטינית, בחיבור היסטורי-ספרותי אודות המלך ריצ'ארד השלישי וכן בעיוניו התיאולוגיים. המפורסם שבחיבוריו הוא 'אודות משטר המדינה המשובח באי החדש אוטופיה') בלטינית: De Optimo Reipublicae Statu deque Nova Insula Utopia). זהו סיפור דמיוני על אי הנשלט במשטר אידיאלי המבוסס על ערכי האחווה והטוב האנושיים  בספר זה מביע מור רעיונות חדשניים על ערך השיתוף הכלכלי והשוויון החברתי  העקרונות ההומניסטיים הבסיסיים: האמונה התמימה, טוב הלב האנושי, האחווה וההשכלה – מצאו את ביטויים המלא ב'אוטופיה'  השם 'אוטופיה' ביוונית:‘ Εὐτοπία’ – 'מקום טוב', ו-’Outopia’ – 'שום מקום ,'מביע את ההבנה המורכבת של מור את המציאות. מצד אחד יש בו חזון חברתי מלא השראה, ומצד שני, אירוניה מרה, מכיוון שאין מקום כזה בעולם בפועל. הספר ושמו היו לראשיתו של זרם ספרותי-הגותי שנמשך מאות שנים, עד ימינו אלה – הוא הזרם האוטופיסטי כישרונותיו הרבים ומעמדו הבליטו אותו כאחד מהוגי הדעות, המשפטנים ואנשי הציבור המצוינים בחברה האנגלית של זמנו. קידומו המהיר ורווחתו הכלכלית הפכו אותו ואת ביתו למוקד של השכלה הומניסטית ומשיכה למלומדי אירופה  השפעתו על המלך הצעיר הנרי השמיני, שנטה להשכלה ולעיסוק בשאלות הדת, הביאה את מור למינוי הבכיר כיושב ראש.

הפרלמנט ולאחר מכן לראשות הממשלה האנגלית. יחסיהם התערערו כאשר החליט הנרי השמיני לאמץ אחדים מעקרונות הרפורמה של לותר ולהכריז על עצמו כראש הכנסייה באנגליה  הוא דרש מתומס מור לתמוך בשינויים אלה, אולם מור העדיף להתפטר ממשרתו הרמה ולפרוש לאחוזתו  מתוך נאמנות למלך מחד ונאמנות לאמונתו הדתית מאידך נקט בעמדה של "שב ואל תעשה", אולם המלך לא הסתפק בכך והוציא את מור להורג באשמת בגידה.

מדע וטכנולוגיה

המלומד האנגלי פרנסיס בייקון[11] ניסח את העקרונות של הגישה החדשה במחקר המדעי  בספרו 'האורגנון החדש'. מעביר בייקון את המשקל העיקרי בשיטות המחקר מעיון סכולסטי מופשט לתצפית ניסויית ומאמץ לחזור ולערוך את הניסוי כדי לאשר או לשלול את התוצאות הראשונות  גישה חדשה זאת המריצה את תהליך המצאת המכשירים הטכנולוגיים המגוונים והמדויקים לצורך עריכת הניסויים, וכן את החשיבה המתמטית התיאורטית לצורך קביעת קריטריונים ברורים בעריכת הניסויים והסקת המסקנות.

פריצות הדרך המשמעותיות ביותר בתחום המדע היו במקצוע האסטרונומיה והשלכותיהן השפיעו ומשפיעות עד היום על מדעי הטבע.

המהפכה בתפיסת העולם האסטרונומית קשורה בשמו של נזיר קתולי ממוצא פולני – קופרניקוס [12] הדעה המקובלת מימי האסטרונומים היווניים הקדומים שכדור הארץ נמצא במרכז היקום  אשר על כן,  כל הכוכבים,  והשמש בכללם,  מסתובבים סביב כדור הארץ במסלולים מעגליים מושלמים  לעומת זאת, קופרניקוס הגיע למסקנה שהשמש עומדת במרכז וכדור הארץ ושאר הכוכבים סובבים סביבה  מסקנתו זו התגבשה במשך עשרות שנים של תצפיות בתופעות הטבע וחישובים גיאומטריים מדויקים שנועדו להסביר את התמיהות שהצטברו באשר לשיטה הישנה  את רעיונותיו החדשים פרסם בקצרה בגיל 37.

בחוברת, שהייתה לעיני ראשי הכנסייה. דעתו זאת של קופרניקוס לא נבעה ממרדנותו כלפי המקובל בכנסייה, להיפך! בהיותו קתולי מאמין ואיש כנסייה בעצמו הוא עיכב את פרסום מסקנותיו מתוך חשש שמא הן תפגענה באמונה התמימה של הנוצרים הפשוטים ,ואולי גם מתוך חשש לחירותו וחייו הוא עצמו  לבסוף ספרו הודפס ויצא לאור רק בימי חייו האחרונים  חששותיו של קופרניקוס לא היו לשווא  ספרו עורר סערה בקרב מלומדים באירופה ופילג אותם  היו ביניהם שהתנגדו לשיטה החדשה מנימוקים ענייניים  הם טענו שהתצפיות והחישובים שערך אין בהם כדי להכריח את המסקנה מרחיקת-הלכת של "שינוי סדרי עולם" ואת הכל ניתן להסביר במסגרת השיטה הקודמת  לעומת זאת, היו שנימוקיהם נגדו היו בעיקר ממניעים דתיים:  לכאורה התפיסה החדשה סתרה את הרושם הפשוט שנוצר מן העיון במקרא  יתרה מזאת, נדמה שהנס של יהושע בגבעון שולל במפורש את דעת קופרניקוס, שהרי ברור שהנביא עומד במרכז, על פני כדור הארץ, ומצווה על השמש והירח הסובבים אותו לעצור את מהלכם  לא עברו שנות דור אחד וספרו של קופרניקוס נאסר לקריאה על ידי הוותיקן והוקע גם על ידי לותר ותלמידיו הפרוטסטנטים  עם כל זאת מדענים חשובים המשיכו במסלול המחקר שנקבע על ידי קופרניקוס, כשהמפורסמים שבהם: טיכו ברהה,[13] גליליאו גלילאי,[14] יוהנס קפלר[15] ואייזיק ניוטון. [16]

אחד ההישגים הטכנולוגיים שקידמו ביותר את המגמות החדשות היה המצאת הדפוס של יוהנס גוטנברג [17] עד אז הידע הועבר ממקום למקום, מדור לדור ומאיש לאיש באמצעות העתקה בידי סופרים  תהליך זה ארך זמן רב, היה יקר מאוד, ומה שלא פחות בעייתי – טמן בחובו אפשרות של שגיאות כתיב שמשמעותן לפעמים הייתה מכרעת  בנסיבות אלו השיגו אך בעלי ממון מעטים את הידע, והוא הועיל רק לחוג מצומצם של אנשים  הדפוס הוזיל מאוד את הספרים, מיעט את כמות השגיאות והפך את הידע נגיש הרבה יותר לחוגים רחבים של הציבור. מעבר לנגישות למידע המדעי והפילוסופי דרבן הדפוס את הספרות היפה ואת הסגנון הסאטירי שהתסיס וגרם לזעזועים חברתיים.

רוח החופש והביקורת ביחס למוסדות החברתיים והדתיים בולטת ביותר ביצירותיהם של שלושה סופרים, כל אחד מארץ אחרת: בוקצ'או באיטליה, ג'פרי צ'וסר באנגליה ופרנסואה רבלה בצרפת [18] אמנם, בוקצ'או וצ'וסר פעלו לפני המצאת הדפוס והיו מעין מבשרים של הרנסנס כאשר יצירותיהם נפוצו בעיקר בחוגי המלומדים, אך הדפוס הוסיף נופך פופולרי יותר גם ליצירות אלה והעצים בכך את השפעתן על התרבות החדשה  ביצירות אלה חברו יחדיו הסגנון של הסיפור העממי וסגנון סיפורי האגדה הדמיוניים  מטרתם העיקרית הייתה – ביקורת נוקבת באמצעות לעג מושחז כלפי השליטים, נסיכי הכנסייה והעשירים, ולעומת זאת, האדרת פיקחותם וכושר המצאתם של העניים, האיכרים ובמיוחד הסטודנטים הצעירים שהיו התקווה של דור המלומדים החדש.

פילוסופיה

ההגות הפילוסופית של הרנסנס מתאפיינת בהמשכיות ורצף של הנחות היסוד מן הפילוסופיה והתיאולוגיה הסכולסטית, אבל דנה בהנחות יסוד אלו על ידי מושגים וכיווני חשיבה חדשים  הנושאים כגון: הא-ל ותאריו, היחס בין הבורא והבריאה, מעמד האדם ,תבונתו ובחירתו – הם מורשת המחשבה הסכולסטית  אולם אם הסכולסטיקה ביקשה לברר את הנושאים הללו על ידי פיתוח ההיגיון על דקויותיו כדי להגיע למסקנות חד-משמעיות וודאיות,  הרי ההגות החדשה מפנימה את אי-היכולת להכריע בעניינים מהותיים אלה על ידי היגיון ומפתחת את המושגים החדשים, כגון: הספֵק, החירות, היצירה וההשראה  שאלות האמונה, המוסר והמדע, הועמדו במרכז, והתבררו על ידי המושגים החדשים.

הגות זו לא ראתה צורך להסתמך על המקורות הדתיים המסורתיים – המקרא וכתביהם של אבות הכנסייה, דבר המצביע על מידת החופש המרובה שנטלו לעצמם אנשי ההגות ,למרות שרובם היו אנשי כנסייה ממש.

הפילוסוף שמסמל את המעבר מסכולסטיקה נוצרית אל ההגות החדשה הוא ניקֹוֹלאוּס קוּזאנוּס [19] קוזאנוס, בהיותו איש כנסייה בכיר, השתתף בוועידות כנסייתיות שעסקו בעיקרי האמונה הנוצרית  עמדתו של קוזאנוס נטתה לפשרה עם הכנסייה היוונית המזרחית, וכן ליתר חופש דעות בתוך הכנסייה הקתולית  דעתו לא התקבלה, אך פעילותו בתוך הכנסייה הקתולית לא פסקה  הוא השקיע את מירב מאמציו בניסיון לבאר את האמונה על פי המקורות הפילוסופיים, בהצביעו על מושגי 'הספק' ו'אי הוודאות' כמכשול רציונלי שאי אפשר להתגבר עליו אלא על ידי קבלת האמונה בלב  עם זאת, ראוי לו לאדם ללמוד הרבה ולאמן את שכלו בשיקולים לוגיים כדי לסלק את מושגי הכזב ולהגיע לדרגה שקוזאנוס קרא לה "אי-הידיעה המלומדת" (Docta Ignorantia)  כלומר, אף על פי שאל מול האמת המוחלטת אדם נותר חסר ידע, הוא מלומד מספיק כדי לא לייחס לאמונה שטויות והבלים  עמדה זו מאפשרת לאדם להתגבר על סתירות וניגודים בשיקול השכלי הרגיל  כך למשל מתיישב הניגוד שבקשר בין הבורא והבריאה המחויב לפי האמונה – שהרי אלו שתי מהויות שונות ומנוגדות לגמרי ואף על פי כן הבריאה נובעת מן הבורא  אם ההוגה סבור שהוא מסוגל להשיג בשכלו את האמת המוחלטת, אין באפשרותו להתגבר על סתירה זו. אך המבין שאין ביכולתו כלל להשיג את האמת הגמורה, מסוגל לקבל את העיקרון האמוני למרות הסתירה, ואף לחפש דרכים תבוניות ומושגים חדשים כדי להתקרב ככל האפשר להבנתו העמוקה  בסוגיה זו, של הקשר בין הבורא לבריאה, פנה קוזאנוס אל המושג האפלטוני הקדום של הקשר שבין האידיאה לעולם  הוא הציע נוסחה שהשפיעה רבות על ההוגים העתידיים – הבורא הוא מעין גרעין של שלימות המכיל בתוכו הכל, והעולם הוא ההתגלות של השלמות הגנוזה הראשונה הנפתחת בזרם הזמן והמרחב.

בספריו של קוזאנוס הונחו היסודות המושגיים של ההגות החדשה: 'הספֵק ,"ההתפתחות', 'אחדות הניגודים', 'החיפוש האינטלקטואלי'  כנראה, מתוך התמודדות עם הזרמים הפרוטסטנטיים ולאחר כיבוש קושטא על ידי התורכים, כתב קוזאנוס על רעיון הקרבה שבין הדתות הגדולות סביב עיקרי האמונה למרות ההבדלים שבין הטקסים בדרכי הביטוי לאותם עיקרי אמונה.

הוגה נוסף שבאישיותו וכתביו התאפיינה התקופה הוא ג'ורדנו ברונו [20] צעיר מבריק שלהט אמונתו הביאו להיות נזיר קתולי, ואותו הלהט עצמו גם הבריחו מן המנזר למסלול של נדודים בין ארצות אירופה,  סערות נפש ולבטים בין המושגים,  השיטות וההארות העצמיות.

ברונו היה סופר פורה מאוד, וכפי הנראה חיבר למעלה ממאה חיבורים שונים  בספרים.

אלה נגע כמעט בכל מושג אפשרי של ההגות הדתית, המדעית והפילוסופית  הוא אימץ בהתלהבות את דעתו של קופרניקוס על היקום ואת חידושיו של קוזאנוס, אך ראה בהם רק שער אל החופש הנכסף, שבו כל נטיות הנפש והרוח האנושית יתקיימו בהרמוניה וזרימה מלאת התחדשות ואור  סגנונו המיוחד רווי הפיוטיות הניח בדיוניו מושגים רבים עמומים במידת-מה, אך הותיר רושם נפלא ומרומם על הקוראים והלומדים והיה לאחד ממקורות ההשראה רבי-העוצמה ברוחב הדעת, הברק והעמקנות

היסוד המרכזי בהגותו של ברונו כפילוסוף והמנחה אותו מבחינה מוסרית כאדם זהו החירות  מבין שתי תכונות מהותיות לאדם שבונות את כל עולמו – התבונה והתחושה ,מבכר ברונו את התבונה מפני שהיא בלתי מוגבלת לעומת התחושה שמשועבדת למרחב ,לזמן ולגוף  מכאן שהתבונה צריכה להוביל את האדם גם אם לעתים התחושות לא תואמות את דרכי התבונה ומסקנותיה  העיקרון הזה הביא את בורנו לצדד בהתלהבות בשיטת קופרניקוס הסותרת לכאורה את התחושה הפשוטה של האדם שהוא וכדור הארץ שעליו הוא נמצא הם מרכז היקום וכל הכוכבים מסביב להם  אמנם קופרניקוס הגיע למסקנתו בעקבות הכרח של חישובים בתחום האופטיקה ומצא את פתרונם בתיאוריה אסטרונומית כוללת, לעומת ברונו שראה בתיאוריה האסטרונומית החדשה משמעות פילוסופית רחבה ורבת מעוף של אחדות היקום ועצמת הטבע  ייתכן שהוא היה מצביע כמקור לתיאוריה החדשה הזאת לא את ההכרח האופטי ופתרונו המתמטי, אלא השראה למחשבה כדוגמת מחשבת אמן גדול שבהארה מוצא זווית ראיה חדשה למציאות הרגילה

בסגנון כתיבתו הודגם אחד מחידושיו הבולטים בהגות:  מושג 'האחדות האורגנית'  במושג זה נוצר רצף אחדותי בין החומר והצורה,  התבונה והתחושה וכדומה,  כבמעשה אמנות שבו מחשבת האמן, דמיונו ורגשותיו, מתאחדים עם תכונות החומר האובייקטיבי ליצירה ייחודית שלמה מלאת יופי, חכמה והשראה  כמה קרובה היא רוח אמנות הרנסנס האיטלקית הנהדרת ביופיה לרוחו של האיטלקי הסוער ג'ורדנו ברונו,  בשאיפתו ליופי הרמוני במחשבות  שאיפתו האידיאלית של ברונו התנפצה אל סלעי המציאות הקשה כאשר הוא נתפס על ידי האינקוויזיציה, הואשם בכפירה, הועלה על המוקד ונשרף חיים מבלי שוויתר על להט דעתו ואמונתו

רבות מהברקותיו בתחום הפילוסופיה, המוסר והדת הקדימו את זמנו ופותחו בצורה שיטתית במשנותיהם של פילוסופים והוגים גדולים בדורות שלאחר מכן, על אף שהם לא הושפעו ממנו ישירות

לעומת קוזאנוס, שהיה לא פחות נועז ואף יותר שיטתי מברונו, אך היה זהיר ואחראי כלפי החברה ומוסדותיה, ברונו העדיף את החירות באופן מוחלט ולא נתן את דעתו על התוצאות המתחייבות ממנה באשר לסדר החברתי, ערכי התנהגות ועיקרי אמונה שרוב בני האדם דבקו בהם

אמנות הרנסנס

אמנות הרנסנס משקפת את ערך האדם ותבונתו, וכן את החופש והערצת העבר היווני-רומי.

התכונה הבולטת ביותר שמבדילה את הציור של הרנסנס מן הציור של ימי הביניים היא הפרספקטיבה  חישוב גיאומטרי מדויק של תחושת חלל תלת-מימדי, משרת את המגמה לשקף את המציאות כמות שהיא, להעדיף את הריאליה על פני דמיון מגמתי, להתקרב ככל האפשר אל מושג האמת האובייקטיבית, כשם שהמדע החדש פונה אל הניסיון, כלומר בירור העובדות האובייקטיביות בדרך אמפירית, ורק לאחר מכן מסיק מסקנות כלליות וערכיות מן הניסיון הזה.

תכניה של אמנות הציור בתקופה זו שאובים מרוח החופש והערצת העבר, כאשר עלילות מיתולוגיות ודמויות של אלילים מאכלסים אותה לרוב  יצירות אלה מופיעות,  למרבה הפלא,  במקביל לפריחת האמנות הכנסייתית שתכניה מסורתיים לגמרי,  בדומה לימי הביניים.

גם בתחום הפיסול ניכרת נטייה חדשה לקרב ככל האפשר את הפסל לדמויות ריאליות של בני אדם, בעלי חיים או צמחים  אם בימי הביניים, בעיקר בכנסיות הגדולות באירופה ,הפסלים נועדו להרשים את קהל המאמינים בשונותם ואף במפלצתיותם, הרי שברנסנס הפסלים הצטיינו בפיסול הפרופורציות הנכונות של חלקי הגוף ובנעימות האסטטית לעין  להישג נוסף הגיעו ּפַּסָּלֵי הרנסנס כאשר התאמצו והצליחו לשחזר טכניקות על פי התבוננות בפסלים היווניים-רומיים העתיקים: הבעת תנועה חופשית ותחושת קלילות למרות הכבדות והמסורבלות של חומר הגלם – האבן או המתכת  אף כאן מקורות ההשראה לאמנים באו הן מן המקרא והמסורת הנוצרית והן מן המיתולוגיה והתרבות הטרום-נוצרית.

אחד החידושים הבולטים ביותר של אמנות הציור והפיסול של הרנסנס, הוא הבעתם האנושית מאוד של הדמויות הנערצות בדת הנוצרית  יעידו על כך באופן מובהק יצירותיהם של גדולי האמנים בתקופה זו: ליאונרדו דה-וינצ'י,[21] מיכאלאנג'לו[22] ורפאל. [23]

הדרמה של ציפייה לבאות והתערובת של התקווה והחשש שבציור 'הסעודה האחרונה' מאת דה-וינצ'י; רגשות הרוממות, הפליאה והתהייה שבציור 'בריאת האדם' על התקרה של הקפלה הסיסטינית וכן הבעות של מנהיגות, חכמה, צער או חדוות נעורים שבפסלי הנביאים ובפסל דוד מאת מיכאלאנג'לו; ההרמוניה העדינה שברגשי האמהוּת בציור 'המדונה' מאת רפאל – ביטלו את המחיצה שבין העולם הרוחני-הדתי השמימי המופשט לבין העולם הזה, הגשמי.

אם בימי הביניים ברור היה שהאמנות משרתת את הדת בהכנעה, הרי בימי הרנסנס הולכת ומתחזקת התחושה שהדת על נושאיה וגיבוריה משרתת את האמנות, הן בהיות לה מקור השראה אמוציונלי והן בשכר הנדיב ששילמה הכנסייה תמורת עבודות האמנות, דבר שהרים כמובן את קרנם ומעמדם של האמנים בחברה  לכאורה, אותם ציירים שקישטו את הכנסיות, אמורים היו להיות חדורי דתיות נוצרית מובהקת  אולם מתברר, שהם גם אלו שקישטו ארמונות בציורים של אלילים מן המיתולוגיה היוונית והרומית  יתרה מכך, מושג היופי שהושאל מן האמנות הקלאסית[24] והעדיף את יופיו של הגוף העירום השפיע מאוד אפילו על הציור הכנסייתי.

את הקפלה הסיסטינית שברומא צייר ופיסל מיכאלאנג'לו, וכל אימת שנתמנה אפיפיור חדש התפתח שוב הויכוח: לכסות או לא לכסות? כלומר, לצייר בגדים ל"אלהים האב", למשפחה הקדושה, לקרוביהם וידידיהם של המשפחה הקדושה ולמלאכים, או שמא להשאיר את המצב במערומיו כקדמותו? היו אפיפיורים שטענו שמכיוון שזהו בית תפילה הצניעות ראויה לו ועל כן יש לכסות את מבושיהם של הדמויות המצויירות, ולעומתם היו שלא דרשו זאת  היות שתקרת הכנסייה גבוהה מאוד והיה קשה לעשות בה שינויים, נותר הרוב בלתי מכוסה, ורק חלקים מזעריים כוסו קלות.

הקשר של אמני הרנסנס אל האמונה הנוצרית בוטא ברגש העז שהובע ביצירות  אולי בזאת שונה אמנות הרנסנס מהדגם היווני-רומי שהיווה לה השראה  האמנות הקלאסית ניסתה כמעט תמיד לבטא את השלווה והרוגע, כי בכך נבחן האדם השלם והיפה  באמנות הרנסנס, לעומת זאת, יש ביטוי עז מאוד לרגשות האהבה, החמלה והייסורים הטראגיים  מקורה של הדגשה זו היא באופיים ובחווייתם הדתית הנוצרית של העמים הגרמניים והשבטים הברבריים לשעבר, השונה מאופיים וחווייתם של היוונים והרומאים הקדומים יוצרי התרבות הקלאסית.

מפנה של ממש התרחש באדריכלות האירופית  לעומת הסגנון הגותי שאפיין את רוב בנייני הכנסיות, הארמונות ומוסדות הציבור בימי הביניים, חזרה האדריכלות בימי הרנסנס לתבניות העיצוב של התרבות הרומית  באדריכלות החדשה נעשה שימוש נרחב ביסודות ההנדסיים הקלאסיים, כגון: הקשת, העמודים והכיפה  יסודות אלו שינו מאוד גם את עיצוב הפנים: איזון נכון יותר בין רוחב, אורך וגובה, שיצר חלל מרובע מוצף אור, ששינה את האוירה ואת התחושה של הבאים בשערי ההיכל  רגשי האימה, היראה והאפסות שאפפו את המאמינים במבנים הגותיים התחלפו בהתפעלות, רוממות והערכה לגאון האדם. [25]

תחיית התרבות העתיקה הביאה להתחדשות של תחום שהיה מפותח מאד בתרבות היוונית והרומית – התיאטרון  במשך מאות שנים הכנסייה גינתה ואסרה כל עיסוק באומנות הבמה, מלבד הצגות דתיות בתוך הכנסייה, שנועדו להמחיש למאמינים את גיבורי המיתוס הנוצרי וייסוריהם.

בחצרות השליטים האיטלקיים הוקמו להקות תיאטרון וכך אמנות זו התפשטה גם לשכבות הרחבות יותר, וקמו להקות של תיאטרון רחוב, שהציגו בשווקים ובכיכרות.

האיש המעניין ביותר בתחום התיאוריה של התיאטרון, אשר השפיע רבות על אמנות הבימוי והמחזאות היה יהודה סומו (Giuda Leone de’ Sommi; מנטובה שבאיטליה ;ה'רפ"ז-ה'שנ"ב ;1592-1527).

דוכסות מנטובה הייתה אחד ממרכזי התרבות בצפון איטליה ובה פעל בית ספר לרפואה ,שלאחר מכן הפך לאוניברסיטה. הדוכסים ביקשו לבנות לעצמם שם של פטרוני התרבות וההשכלה,  ובמסגרת זו מימנו להקת תיאטרון מקצועית,  שלמרבה הפלא מנהלה ורוב.

25  אחד המבנים הידועים ביותר בעולם שנבנה בסגנון זה, זו כנסיית פטרוס בוותיקן שברומא, שנבנתה בין השנים 1506-1626 היא תוכננה על ידי האדריכל והצייר האיטלקי דונטו ברמנטה (1514-1444) וכיפתה האדירה עוצבה על ידי מיכאלאנג'לו.

שחקניה היו יהודים שומרי מצוות. לא זו בלבד, אלא שיהודה סומו, אשר עמד בראש הלהקה שנות דור, התפרסם בזכות כישרונותיו הרבים ואישיותו המיוחדת, הן כתיאורטיקן והן כאיש מעשה מוצלח מאד.

סומו, שבא ממשפחה יהודית של רופאים ומלומדים, והיה תלמיד מובהק של רבי דוד פרובינצאלי, מחשובי החכמים באיטליה  סומו ניחן בכישרונות רבים ונתן להם ביטוי בתחום הספרות, ההוראה, המדיניות הציבורית ובעיקר בתיאטרון

הישגיו העיקריים של סומו הם אמנם בתחום התרבות האיטלקית, אבל חידושיו ניכרים גם בתרבות העברית  המחזה 'צחות בדיחותא דקידושין', שנכתב כולו בעברית נחשב למחזה העברי הראשון, וכן יצירתו 'שתי שיחות בין תינוק, אומנת והורים' המיועדת לחינוך הילדים.

תהילתו של סומו כאחד ממניחי היסוד של התיאטרון האירופי המודרני באה לאחר פרסום ספרו באיטלקית  Quattro dialoghi in material di rapprentazionisceniche, 'על אמנות התיאטרון' [26] ספר זה כתוב בסגנון האופייני לרנסנס – דיאלוגים בין דמויות שונות, ובמרכזם הדמות שמייצגת את המחבר עצמו – יהודי, מנהל תיאטרון שמסביר לבני שיחו באופן שיטתי את התחומים השונים של בניית המחזה והצגתו על הבמה, כולל תפאורה, תלבושות, תכנים ודינמיקה של התקדמות העלילה.

כלכלה ומנהל

התגליות הגיאוגרפיות הגדולות והרחבת האופקים של השליטים והאזרחים באירופה היוו תמריץ להתחדשות בכל תחום,  ולניצול ההתחדשות לצורך התעשרות והתעצמות מדינית ואישית  התפתחות המסחר הבין-לאומי והתעשרותם של יזמים, הגבירו את הדרישה לבעלי מקצועות כלכליים ואדמיניסטרטיביים  מקרב האנשים המוכשרים יודעי קרוא וכתוב נשכרו פקידים שידעו לערוך היטב את המאזנים שבספרי החשבונות, להעריך את הרווחים ואת ההפסדים שבפעולות מסחר רבות-היקף וארוכות-טווח  לדוגמא:  משלוח אניות אל מעבר לים בהשקעה מרובה של ציוד, שכירת המלחים והפקדת כספים וסחורות לצורך קניין בארצות רחוקות  נדרשה השכלה רבה על מנת לאמוד את הסיכונים והסיכויים שבפעולה.

כלכלית מורכבת כזאת, ולקבוע מחירי המינימום לסחורה לכשתגיע ליעדה, כדי לכסות את הוצאות המשלוח ואף להרוויח רווח הגון שמצדיק את הסיכונים  מלבד זאת נדרשו מומחים בארגון ובתכנון של תוואי השיט או הנסיעה, בבחירת אנשי צוות מתאימים, ובניהולו של מסע שלעתים ארך חודשים רבים ואף יותר מכך  ניהול מסע כזה התאפיין אף בשימוש בתצפיות מדעיות, רישום תופעות טבע, ציור מפות ודיווח מסודר, יעיל ומרתק של המסעות  לא פעם אנשים מוכשרים בכתיבה, בעין חדה ובכושר הבחנה פסיכולוגי, נתמנו להיות המזכירים האישיים של שליטים רבי-השפעה וסוחרים עשירים. חלקם אף כתבו ביוגרפיות כדי לפאר את תולדות חיי פטרוניהם, וכך נוצר חומר קריאה מעניין ומועיל למען הדורות הבאים  אחד המזכירים והסופרים המפורסמים ביותר באותה התקופה הוא ניקולו מקיאוולי,[27] ששימש כמזכירו האישי של צ'זארה בורג'יה [28] צ'זארה היה בנו של אפיפיור ומפקד צבא הוותיקן, הוא נתמנה לקרדינל וניהל מלחמות ברחבי איטליה. מקיאוולי תיעד את מסעותיו ואישיותו ואף התאמץ להסיק מכך מסקנות כלליות אודות אופיים של שליטים,  סדרי שלטונם והשגת היעדים באופן המיטבי ביותר לשליט.

חשיבותם של השינויים המופלגים בתקופת הרנסנס לא מסתכמת אך ורק בהם עצמם ,אלא בכך שהם קבעו את קווי ההתפתחות בעולם המערבי למאות השנים הבאות  ניתן לראות שהתמורות בכל תחומי החיים בעת החדשה נבעו בעיקר מהמהפכה בערכים ובתפיסת העולם הכוללת. ערכים אלה קבעו את אופי ההתייחסות לשינויי התנאים האובייקטיביים – התגליות הגיאוגרפיות הגדולות, ההתקדמות הטכנולוגית ושליטה טובה יותר בסביבה הטבעית – וניתבו את ניצול השינויים האלה למען קידום רעיונות שצמחו מתוך הקרקע הפורייה של הרנסנס.

—–

[1]. חבורות של מורים ותלמידים שקבעו לעצמם תקנות לצורך עבודה משותפת היו נקראים בימי הביניים – אוניברסיטאים (Universitas). במשך המאות ה-11 וה-12 קמו פקולטות למקצועות בודדים: בסוף המאה ה-11 בסאלרנו שבאיטליה – פקולטה לתורת הרפואה  בבולוניה במאה ה-12 – פקולטה למשפטים  ובפריז – פקולטה לתיאולוגיה ולשבע החכמות, שלאחר מכן נקראו 'המקצועות החפשיים' – והם: דקדוק, רטוריקה, הגיון, מוזיקה, חשבון,  הנדסה,  תכונה. רק מהמאה ה-13 התחילו למנות מורים על פי דרגות מיוחדות  ההומניזם והרפורמציה הביאו להעלאת רמת הלימודים בפקולטות אלו, ואליהן נוספה אף ביקורת המקורות ההיסטוריים והספרותיים הקדומים. האגודה הראשונה שנוסדה לדיון בבעיות ההומניסטיות היתה האקדמיה האפלטונית בפירנצה, בשנת 1438 בערך. בשנת 1499 הוקמה האקדמיה של ונציה.

[2]. את המגמות הללו של פתיחת הדיונים העקרוניים בתכני האמונה ומעמדה מבחינה פילוסופית מדעית וספרותית, מייצגים הוגי דעות סכולסטיים, כמו: פייר אבלר (1142-1097), תומס אקווינס ,(1225-1274) יוהנס דונס סקוטוס (1308-1266), ודנטה אליגיירי (1265-1231).

[3]. יוהנס רויכלין (1522-1455) – הומניסט ואציל גרמני שהתמחה בלימוד השפות היוונית והעברית וגרם לערעור היסודות של השמרנות הקתולית הכיר את רבי עובדיה ספורנו והעשיר את ספרייתו בספרים עבריים.

[4]. יוהן פפרקורן (?1523-1469) – בן למשפחה יהודית, קצב במקצועו, שהואשם בגניבה ונקנס בשנת 1504 התנצר עם אשתו וילדיו  בחסות הדומיניקנים פרסם כתבים נגד היהדות הגרמנית, רצה לחייב את היהודים לשמוע דרשות נוצריות ולאסור את ההלוואות בריבית  הקיסר הסמיך אותו להחרים ספרים, והוא החרים בשמחה, בעיקר עותקים של התלמוד הבבלי  בעקבות פניות לטובת היהודים התעורר ויכוח שהפך למאבק בין ההומניסטים לשמרנים הקתולים  כשהוויכוח נמשך מעבר למצופה ציווה הקיסר על שני הצדדים לידום  הפולמוס הביא לירידת קרנה של הכנסייה.

[5]. דומיניקנים – שמו הרשמי של מסדר נזירים זה הוא 'מסדר האחים המטיפים' שנוסד על ידי המטיף הנוצרי דומיניקוס בשנת 1216. הדומיניקנים ניהלו מלחמה כנגד הכופרים בכנסייה הקתולית על ידי הטפות ותעמולה, על כן כינו אותם domini canes – "כלבי-האל". נודעו בשנאת יהודים ובפעולות אכזריות נגדם  בשונה משאר הנזירים קבעו נזירים אלו את מנזריהם בתוככי הערים על מנת למלא את תפקידם המיסיונרי  ליד כל מנזר הוקמו בית ספר וקתדראות לתיאולוגיה, שאחדים מהם הפכו ברבות הימים לאוניברסיטאות. בעקבות כך, מספר גדול מן המלמדים והוגי הדעות הנוצריים היו דומיניקנים  בסוף המאה ה-13 מנה המסדר כבר כ-600 מנזרים והיה גורם בעל משקל רב בחיי הרוח של אירופה  עד היום נחשבים הדומיניקנים בעיני האפיפיורים כמורים ופוסקים בכל הנוגע לבעיות תאולוגיות ופילוסופיות  במאות ה-15 וה-16 עסקו בעיקר בניהול האינקוויזיציה  מתקופת ההשכלה ירד מספר הנזירים בצורה משמעותית  כיום עוסק המנזר בעיקר בפעילות מסיונרית באיזורים שונים בעולם.

[6]. ארסמוס מרוטרדם (ה'רכ"ז-ה'רצ"ו ,1536-1466) – נולד בשם חֶרִיט חֵרִיטְזֹוֹן ברוטרדם שבהולנד אביו היה כומר והעניק לו חינוך והשכלה מיטביים על פי תנאי זמנו  בחר לעצמו את השם ארסמוס שמשמעותו בלטינית 'רצוי'  או 'אהוב',  כי סבר שזו משמעות שמו בהולנדית  לאחר מות הוריו נותר בלא אמצעים מספיקים בגיל צעיר, מה שהביא אותו לקבל על עצמו נדרי נזירות כדי להנות מרווחה כלכלית יחסית וחופש לעיסוק בחכמות, אולם בהמשך חייו השתדל להפטר מנדרי נזירותו ולבסוף הצליח בכך  נדד בארצות שונות ,למד באוניברסיטת פריז, לימד כפרופ' לתאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', התגורר באיטליה ואחר כך בהולנד, ובעקבות ביקורת כלפיו עבר לשוויץ.

[7]. מסדר שנוסד באמצע המאה ה-13, על שם אחד מחשובי אבות הכנסייה האינטלקטואלים, אוגוסטינוס נזירי המסדר כוונו לעסוק בתיאולוגיה,  פילוסופיה ומחקר  ומשורותיהם יצאו פרופסורים וחוקרים כמו ארסמוס, מייסד הרפורמציה – מרטין לותר (1546-1483), מייסד מדע הגנטיקה גרגור מנדל (1822-1884).

[8]. ראו עליו בשיעור הבא.

[9]. הנרי השמיני) 1547-1491(, רכש השכלה רחבה ואהב מוסיקה ושירה  לאחר שאחיו הבכור מת, נשא הנרי לאשה את אלמנת אחיו, קאתרין, בתו של פרננדו מלך ספרד  הומלך בשנת 1509  אשתו לא ילדה לו בן יורש-עצר והוא ביקש מהאפיפיור להתגרש ממנה  האפיפיור סירב בתוקף, ובתגובה הנרי הכריז על הפרדות מהכנסייה הקתולית, ערך רפורמות במבנה הכנסייה באנגליה, ביטל בהדרגה את המנזרים, הלאים את רכושם ואדמותיהם לטובת אוצר המדינה  ואף העמיד את עצמו כראש הכנסייה האנגלית, שמאז נקראת הכנסייה האפיסקופלית האנגליקנית  התפרסם בכך שלצד פעילותו המדינית הענפה נשא במשך חייו שש נשים.

[10]. תומס מור) 1535-1478( – בילדותו למד אצל ראשי ההומניסטים באנגליה  דאג לחינוך בניו, ואף בנותיו קיבלו חינוך גבוה, דבר שהיה נדיר באותו הזמן  הועסק בחברות המסחר הגדולות כעורך דין מצליח.

[11]. פרנסיס בייקון) 1626-1561( – בשנות לימודיו בקיימבריג' התפתחה התנגדותו לפילוסופיה הסכולסטית ולהערצת אריסטו  לאחר מות אביו, שהוריש לו רכוש רב מאוד, עסק במשפטים ונבחר לציר בפרלמנט  במשך הזמן הועלה מדרגה לדרגה: אביר, יועץ הכתר, פרקליט המדינה  בין השאר, כאמור, עסק במדע

[12]. ניקולאוס קופרניקוס) 1543-1473(, אסטרונום פולני  נחשב לאבי האסטרונומיה המודרנית ולאחד מגדולי המדענים בכל הזמנים  למד באוניברסיטת קרקוב ולאחר מכן הוסמך לד"ר לרפואה ומשפטים באיטליה  ממבשרי השיטה החדשה במדע  מייסדה של התפיסה ההליוצנטרית )מרכזיותה של השמש( מולהתפישה הגאוצנטרית )מרכזיותו של כדור הארץ( שהייתה רווחת עד אז.

[13]. טיכו ברהה (1601-1546) אסטרונום דני נחשב כמקשר בין המדע הישן, הסכולסטי-אריסטוטלי, למדע החדש  מצד אחד דבק עדיין בגישה הגאוצנטרית, ונמנע מלקבל בצורה גורפת את הגישה ההליוצנטרית של קופרניקוס  ומצד שני תרומתו העיקרית הייתה הכנסת שיטה מתודית לאסטרונומיה, דבר שהעלה את הדיוק בתצפיות ובחישובים לרמה הגבוהה ביותר עד המצאת הטלסקופ  בסוף ימיו הגיע לפראג ובשנתיים האחרונות לחייו היה קפלר עוזרו במחקר והוא שהוציא את כתביו לאחר מותו.

[14]. גלילאו גלילאי (1642-1564) פיסיקאי איטלקי אבי הפיסיקה החדשה בכלל ותורת המכאניקה בפרט  נחשב לאחד מאבות המדע החדש  התפרסם בערערו על התפיסה הפיסיקלית האריסטוטלית  המציא את התרמומטר הראשון, ובעזרת טלסקופ שבנה חיזק בתצפיותיו את שיטת קופרניקוס ואף הוסיף עליה שלא זו בלבד שכדור הארץ נע סביב השמש אלא גם נע סביב צירו  גילה בין השאר את הטבעות מסביב לכוכב שבתאי  הסתכסך עם האינקוויזיציה בעקבות דעותיו, נשפט והוזהר לא לפרסם את דעותיו  מאוחר יותר הסתכסך שוב: לאחר 18 שנות שתיקה יחסית, שוב נכפתה עליו שתיקה על-ידי האינקוויזיציה בטקס "חזרה בתשובה" פומבי  האגדה מספרת שלבסוף הוסיף בלחישה: "ואף על פי כן נוע תנוע".  לאחר זמן קצר מת בבדידות.

[15]. יוהנס קפלר (1630-1571) אסטרונום ומתמטיקאי גרמני מאבות האסטרונומיה החדשה שעבד עם טיכו ברהה, וממעצבי המדע החדש  עסק באופטיקה ושיער שהאור מתפשט כקרניים  ביסס את התיאוריה של קופרניקוס במתמטיקה, וניסח שלושה חוקים שמסדרים את החוקיות הפיסיקלית של תנועת כוכבי הלכת במערכת השמש  חוקיו היוו בסיס לחוקי הכבידה של ניוטון.

[16]. אייזיק ניוטון (1727-1642) איש מדע ורוח בריטי, מגדולי המדענים בכל הזמנים חידש את המתמטיקה מיסודה ופיתח את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגראלי,  וכן פיתח את הפיסיקה על כל תחומיה כמעט ,וביניהן: האופטיקה, המכאניקה, גילוי חוק כח הכבידה, שבעזרתו אישר את התיאוריה האסטרונומית של קפלר  לרבות מתגליותיו המדעיות לא נודעה חשיבות מעשית עד המאה התשע־עשרה.

[17]. יוהנס גוטנברג (גרמניה?, 1398-1468) ממציא הדפוס המודרני עיקר חידושו היה המצאת האותיות המיטלטלות,  מכבש הדפוס ושכלול הדיו והנייר לדפוס  החידוש של האותיות המיטלטלות היה בעיקר בייעול.  עד אז שכפול ספר דרש העתקה ביד או גילוף פרטני של כל עמוד בנפרד  הדפוס אִפשר הדפסת ספרים שלמים במעט מהזמן ומהעלות שלפני כן.

[18]. ג'ובני בוקצ'או (1375-1313) סופר ומשורר איטלקי, חברו של פטרארקה הומניסט ואיש רנסנס מובהק. נודע בעיקר בזכות יצירתו הגדולה 'דקאמרון'.
ג'פרי צ'וסר? (1343-1400) סופר ומשורר אנגלי. ידוע כאחד מאבות הספרות האנגלית, דבר שהיה חידוש בפני עצמו עד אז. התפרסם בעיקר בזכות ספרו 'סיפורי קנטרברי' שהתבלט בזכות תיאורו ההומוריסטי והביקורתי , ועם זאת המעמיק, של החברה האנגלית על כל גווניה ומאפייניה בתקופתו פרנסואה רבלה? (1494-1533) סופר צרפתי  איש רנסנס והומאניסט מובהק שקשה להכניסו לתבניות של אז, בעיקר בזכות שתיינותו והוללותו. לא חשש לבקר בכתביו את מוסד הנזירות והכנסייה הקתולית על ממסדיו ותפיסותיו, ובמיוחד הסכולסטיקה. מראשוני יודעי היוונית והעברית בצרפת. שפתו מתאפיינת בכך שהחדיר מילים יווניות ולטיניות לצרפתית  בזכות יצירותיו נחשב ל"שייקספיר של הצרפתים", כלומר מייסד השפה הצרפתית המדוברת המודרנית.

[19]. ניקולאוס קרֶבּס קוזאנוס (1464-1401). איש כנסייה ותיאולוג גרמני. הוסמך בגיל 23 כעו"ד וד"ר למשפטים באוניברסיטת פדובה. בגיל 27 הוסמך לכמורה, ובשנת 1449 נעשה חשמן, ושימש כשליחו האישי של האפיפיור ואף זמן מה מילא את מקום האפיפיור. עמד על הטעות החישובית בלוח השנה היוליני והציע לתקנו – הצעה שהתקבלה כמאה שנה לאחר מכן והפכה ללוח הגרגוריאני. מחוץ לפעולותיו וכתביו הפילוסופיים-דתיים עסק וכתב גם בתחומים מדעיים (אסטרונומיה ומתמטיקה) שהיו כיוון ראשון למדע החדש. אלה הקנו לו מקום של כבוד גם במתודולוגיה המדעית.

[20]. ג'ורדנו ברונו (1600-1548) פילוסוף ומדען. נולד בנולה שבאיטליה. בגיל 17 הצטרף למסדר הדומיניקני והוסמך לכמורה בגיל 24. בשל האשמות בכפירה נחקר תוך עינויים במנזר ולכן ניצל הזדמנות וברח לרומא. שם נתקל בנזיר שתקף אותו ומתוך הגנה עצמית השליכו לנהר. משם ברח לז'נבה והצטרף לזרם הקלוויניסטי, אך גם שם לא התקבל בסובלנות הראויה ונאלץ לעזוב. לימד באוניברסיטה של טולוז ולאחר מכן בפריס, שם הציעו לו להתמנות לפרופסור, אולם מאחר שסירב להשתתף בטקס המיסה הקתולי נמנע ממנו המינוי ולאחר שנתן פומבי לדעותיו ועורר תסיסה, נאלץ לעזוב. ברח לגרמניה ולימד באוניברסיטה של ויטנברג, אך משגם שם הבין שצפויה לו סכנה – ברח לפראג, המשיך בנדודיו לערים הלמשטט, פרנקפורט, ציריך וונציה. שם הוסגר לאינקוויזיציה, ובהתערבות האפיפיור נמסר לרומא. חקירתו ומשפטו ארכו שבע שנים תוך תנאי עינויים קשים. למרות הכל סירב לחזור בו מרעיונותיו. בעת קבלת פסק דין מוות אמר: "ייתכן שבגזרכם נגדי מוות אתם מרגישים יותר גרוע ממני, על אף שהמוות נגזר עלי" (אתם יודעים שאתם עושים עוול ולכן צריכים לפחד יותר ממני שמאבד את חיי אך צודק), ואף רגע לפני עלייתו למוקד סירב לצלב שהוצע לו והפנה לו עורף. מדען, פילוסוף ואסטרונום.

[21]. ליאונרדו דה-וינצ'י (1519-1452) אמן, מדען ואיש אשכולות איטלקי אחד הגאונים הרב-צדדיים ביותר בהיסטוריה  אישיות ייחודית שכללה בתוכה את כל תחומי המדע והאומנות של אז, ועל זאת נחשב דוגמא ל'איש הרנסנס'  מגדולי הציירים בכל הזמנים.

[22]. מיכאלאנג'לו בואורוטי (1564-1475) אמן ואדריכל איטלקי שיצירותיו המגוונות נחשבות למופתיות

[23]. רָפָאֵל סאנציו (1520-1483) צייר ואדריכל איטלקי מגדולי הציירים בכל הזמנים  ציוריו נחשבים לפסגת השלמות בסגנון האומנותי של הרנסנס

[24]. מקורה של האמנות הקלאסית בתפארת האמנות של יוון בפרתנון ובאתונה, בפסלים ובמקדשים האליליים שלהם, והיא נמשכה עד התפרקותה של האימפריה הרומית  אלו היו מאות שנים של זרם אמנותישהשתכלל מאוד עד כדי הבעת תנועה.

[25]. אחד המבנים הידועים ביותר בעולם שנבנה בסגנון זה, זו כנסיית פטרוס בוותיקן שברומא, שנבנתה בין השנים 6051-6261 היא תוכננה על ידי האדריכל והצייר האיטלקי דונטו ברמנטה (1514-1444) וכיפתה האדירה עוצבה על ידי מיכאלאנג'לו

[26]. איריס שני, 'ראו חדש אשר מילאתי ישן', פנים ומגמות ב'צחות בדיחותא דקידושין' ליהודה סומו: בחינת המחזה העברי הראשון ביחס למקורות השפעתו העבריים והאיטלקיים, בצירוף תרגום ראשון לעברית שלהמסה 'על אמנות התיאטרון' , ספרי רחל ודוד, 2009.

[27]. ניקולו מקיאוולי (1527-1469) הוגה ומדינאי איטלקי, וונציאני במקורו. כתביו היו מאוד שנויים במחלוקת (במיוחד 'Il Principe', 'הנסיך', שמבוסס ברובו על התנהלותו המדינית של צ'זארה בורג'יה). מצד אחד היו שהעריצו אותו ואת משנתו  ומצד שני הוא הפך לשם נרדף לגנאי, צביעות תככנות ובוגדנות שלטונית, ועל שמו נטבע המושג 'מאקיאווליות', שפירושו תמרון פוליטי ללא עכבות מוסריות  בנוסף תרם תרומה תיאורטית לתפיסת הארגון של הצבא המודרני.

[28]. צ'זארה בורג'יה (1507-1475) שליט איטלקי. בנו הבכור הבלתי חוקי של רודריגו בורג'יה, שלימים היה האפיפיור אלכסנדר השישי. מגיל קטן טופח לגדולות על-ידי אביו  בגיל 18 מונה לקרדינל על ידי אביו, שאף הנחיל לו מדינה קטנה באיטליה, שאותה ניסה צ'זארה להרחיב על ידי הקמת צבא משלו. נחשב לעריץ חסר עכבות מוסריות בדרכו להאדיר את עוצמתו ועצמת משפחתו.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן