הדרך שלך להקיף את התורה!
יש לך שאלה?

בחרו תקופה
חיפוש בבינה לעתים

העצמאות האמריקאית – הגשמת ערכי הנאורות

תוכן עניינים

שורשי העצמאות האמריקאית

שורשי העצמאות האמריקאית נעוצים בהרכב אוכלוסיית המהגרים הבריטיים שהגיעו לצפון־אמריקה בראשית המאה השבע־עשרה. בשנת 1620 עגנה האונייה מייפלאואר (באנגלית: Mayflower) בקייפ קוד (באנגלית: Cape Cod) שהוא חצי אי במדינת מסצ'וסטס. על סיפון האונייה היו מאה ושניים נוסעים שהשתייכו לזרם הפוריטני הפרוטסטנטי ונרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית בממלכה הבריטית. הגעתם אל החוף בצפון־אמריקה נחשבת לנקודת ההתחלה האגדית שהובילה בסופו של דבר להקמת ארצות הברית של אמריקה. בירידתם אל החוף חתמו ראשי המשפחות על אמנה קצרה שבה שלושה יסודות:

 

1 הבסיס לאמון ולהסכמה זו האמונה בא-ל

 

2 הצהרת נאמנות למלך בריטניה

 

3   הסכמה לכונן מושבה ולחוקק בה חוקים ותקנות לטובת הציבור וקבלה מראש של דעת הרוב וציות לחוקים אשר יתקבלו

היסוד השלישי הוא החדש והמיוחד, בו הודגש שלמרות הנאמנות למלך הבריטי, מה שיחייב את המתיישבים יהיו החוקים והתקנות שיתקבלו על ידם הם, ואשר יתקבלו בתהליך דמוקרטי של הסכמת הרוב. אפשר לומר, שיסוד העצמאות המדינית הונח על ידי הדגשת ערך החירות והאחריות לניהול תקין והוגן של חיי קהילה לרווחת תושביה. יסוד זה, צמח מתוך תודעת החירות הדתית ומתוך ניסיון מר של רדיפה דתית שחוו המתיישבים במולדתם הישנה.  האופי המיוחד הזה אפיין את הקמת המושבות ברחבי אמריקה־הצפונית, שברובן נוסדו על ידי מהגרים של קבוצות מיעוט דתיות בבריטניה, ומהגרים ממדינות נוספות באירופה שדמו להם באופיים.

כך, לדוגמה, דמותו של ויליאם פן (באנגלית: William Penn; 1718-1644), שנחשב לאחד האבות המייסדים של המדינה האמריקאית החדשה, ועל שמו מדינת פנסילבניה (באנגלית: Pennsylvania). כבן למשפחת אצולה קיבל וילאם פן חינוך והשכלה מעולה לפי אותם הימים. אביו, שהיה אדמירל רם דרג, העניק לבנו גיבוי כלכלי ומעמדי איתן. עם זאת, מנעוריו התאפיין ויליאם פן בעצמאות מחשבתית ובסקרנות אינטלקטואלית רבה. הוא לא השלים עם עקרונות החינוך שהיו נהוגים במוסדות ההשכלה היוקרתיים והתמרד נגד תקנות התנהגות קשוחות ברוח הכנסייה האנגליקנית והענף הפוריטני שלה. בימי חייו אנגליה מולדתו סבלה ממשברים חוקתיים, משטריים, כלכליים, דתיים ואזרחיים. בהיותו בן חמש, במהלך המהפכה המפוארת, ניצח קרומוול וראשו של המלך צ'ארלס הראשון הותז. המדינה הוכרזה כרפובליקה בהנהגתו של קרומוול והפרלמנט. תומכי המלוכה לא שקטו והחלה מלחמת אזרחים שנמשכה בהפסקות עד התמוטטות הרפובליקה וחזרת המלוכה. קרומוול ייצג את הזרם הפוריטני שדגל בניקוי הדת האנגליקנית משרידי הקתוליות. שנות חינוכו ונעוריו של פן עברו בתקופה הזו, ובאופן עקרוני הזדהה עם עקרונות הפוריטניות מבחינה דתית, אך התמרד נגד קשיחות היתר של תקנות הצניעות בבגדים ובאורחות החיים, ומאידך גיסא, נגד הקנאות הדתית שפגעה בכל הזרמים המתחדשים של המחשבה הדתית הפרוטסטנטית.

בעת שהותו באחוזה המשפחתית באירלנד, פגש במטיף קוויקרי ונחשף לראשונה לעומק ההגות הדתית ובשורתה. הגות זו, הובילה את המחשבה הפרוטסטנטית עוד מספר צעדים הרחק מעיקרי הנצרות המסורתית. הקוויקרים שללו את הטקסים הדתיים לסוגיהם, דגלו בעקרון הרוח האלוהית ששוכנת בנפשו של כל אדם ומנחה אותו. ממילא מתייתר כל סוג של תיווך בין המאמין לבין האל, שהרי מקור האמונה שוכן בתוכו של המאמין. באופן עקרוני הקוויקרים לא ייחסו קדושה וחשיבות גם למקום ההתכנסות לתפילה, על כן התבטל הצורך בבניית כנסיות וגם ההוצאות הכספיות לשם כך. הם הכריזו על התנגדותם העקרונית לאלימות מכל סוג, בתור אידאל של החברה האנושית שצריכה להתבסס על אחווה וידידות ולא על מאבק ותחרות. על כן, הם קראו לאספות התפילה שלהם: אגודות הידידות, אגודות אחים, או אגודות אחווה. תפילתם הייתה חרישית בדרך כלל, כי כל כולה הייתה התמקדות ברוח הפנימית שבתוך כל אחד, ורק לעתים אחד מן הנוכחים פתח בדברים שרצה לשתף עם החברים סביבו בהשראת מצבו הרוחני הפנימי. עיקרון נוסף שהקוויקרים דגלו בו הוא השוויון. עיקרון זה כלל שוויון בין גברים לנשים, בין כל בני המעמדות, בין כל בני העמים והגזעים, ואף בין אנשים בריאים לחולים, בגופם או בנפשם. באותם ימים היה מקובל לראות בחולי נפש אחוזי רוח שטנית או מעין בעלי חיים ולא אנשים, ולכן הטיפול בהם היה כרוך באכזריות ויחס נורא. הקוויקרים, לעומת זאת, טיפלו ביוזמתם בחולים של מגיפה שפרצה בלונדון ואף ייסדו בית מחסה לחולי נפש, והעניקו טיפול אנושי ומסור לחולים אלה. ויליאם פן היה עד לפעולותיהם, והן עוררו בו הערצה עמוקה לגבורת רוחם ועוצמת חמלתם של הקוויקרים.

ויליאם פן ניצל את כישרונותיו, מעמדו ויכולתו הכלכלית כדי לפרסם בעל פה או בכתב את הדעות של הקוויקרים וכלל אותן בנאומיו ובמאמריו. כיוון שאביו של ויליאם פן פעל רבות כדי להחזיר את המלך צארלס השני לכיסא המלוכה באנגליה, ובמסגרת זו גם הלווה סכום כסף רב למלך באופן אישי, מעמדו של ויליאם פן התחזק בחצר המלכות והוא פעל למתן את היחס השלילי של המדינה כלפי הקוויקרים שנחשבו לחתרנים ולמהפכנים. אולם הרוחות בחצר המלכות התחלפו מפעם לפעם, ואף היחס לקוויקרים והסובלנות הדתית בכלל עברו שינויים תכופים. גם ויליאם פן "זכה" לשבת בבית הסוהר ולשלם קנסות בגלל דעותיו והטפותיו הפומביות. לאחר מות אביו, בהיותו יורש יחיד, החליט להציע עסקה למלך: לוותר על חוב כספי גדול שהמלך לא החזיר לאביו, תמורת מינויו כמושל על שטח אדמה ענק בצפון אמריקה, שהייתה אז רכוש הכתר הבריטי. עסקה זו מצאה חן בעיני המלך, והוא מונה להיות מושל בשטח עצום ליד דלאוור. רעיונו של פן היה להפוך את השטח הזה למושבה חופשית ומשגשגת, מחסה לכל הקוויקרים הנרדפים ולבעלי הדעות הדתיות השונות, על פי רעיון השוויון וחופש הדעה והדת. כיוון שהשטח היה מכוסה ביערות וכמעט לא מיושב, פן הציע למלך לכנות את השטח סילבניה, ארץ היערות. המלך כמחווה אישית התעקש לצרף את שמו של פן וכך נוצר השם פנסילבניה, היא מדינת פנסילבניה עד היום הזה. כמושל חדש צייד פן עשרות אוניות, ואלפי קוויקרים עלו עליהן. הוא נחת על אדמת אמריקה בשנת 1682 עם קבוצת המהגרים הראשונה, סייר בשטח החדש ובמפגש הנהרות דלאוור ושווילקיל הציע לייסד עיר ושמה פילדלפיה – אהבת אחים, בהשראת ההגות הקוויקרית, היא העיר החשובה שבמדינת פנסיליבניה, עד היום הזה.

על אף שמבחינת זכות הקניין ויליאם פן יכול היה לנהוג כשליט יחיד בשלטון כמעט ללא מיצרים, האידאליים הדתיים הביאו את פן לכתוב את מגילת הזכויות שהייתה החוקה הדמוקרטית הראשונה שיושמה בשטח עצום ובאוכלוסייה שמנתה כבר עשרות אלפי אנשים. ויליאם פן הציע בעקרונות החוקה את זכות הבחירה החופשית לכל מתיישב חוקי. צורת הממשל שהציע פן השפיעה השפעה מכרעת על צורת הממשל העתידי של ארה"ב: מושל ופרלמנט הבנוי משני בתים. בפרלמנט יחוקקו החוקים, והמושל אמנם יהיה בעל סמכויות נרחבות, אך בעיקר בתחום הביצוע, וכמובן, יהיה כפוף לחוקים ולמוסדות המשפט של המדינה. רעיון נוסף שהציע פן ואף הוא התקבל במבנה הדמוקרטיה באמריקה – התיקונים לחוקה. פן סבר שהרעיונות והערכים הם במידה רבה התוצר של רוח הציבור ועל כן, גם חוקה טובה מאד לזמנה, צריכה להיות גמישה לתיקונים מסוגים שונים, שישקפו את הערכים של הזמנים שיבואו.

שתי סוגיות ציבוריות, מוסריות כלכליות העסיקו את פן ומשקפות את עמדותיו:

 

1 היחס לשבטים האינדיאניים שהיו בשטח. על פי השקפתו הפציפיסטית של פן, הוא חתר להסכמים לשביעות רצון של הצדדים עם השבטים האינדיאניים בקניין האדמות ובהסדרת מעמדם, מבלי להזדקק לכוחות צבא וכפייה אלימה של שליטת המתיישבים החדשים.

 

2 היחס לעבדות ולעבדים. מצד אחד, ויליאם פן רכש עבדים ואף סחר בעבדים לפי מקורות מסוימים. מצד שני, פן הציע להסדיר את מעמדם של העבדים בתחום זכויות האדם הבסיסיות. כלומר, להכיר במוסד הנישואין שביניהם, לדאוג לרווחתם בתחום המגורים, הבריאות והחינוך היסודי. מקור ההשראה של פן, כפי הנראה, היה התנ"ך, שבו מוסד העבדות מאזן בין זכויות כלכליות של רוכש העבדים לחובות מוסריות המוטלות עליו.

ויליאם פן מת בשנת ,1718 לאחר שאיבד את מרבית הונו ומעמדו. כתביו הרבים של ויליאם פן ופועלו הציבורי מלמדים שמחשבה דתית חופשית ונכונות לשאוב השראה מרוב התנ"ך וערכיו, מביאים לגיבוש תפיסת עולם מוסרית, ליברלית ואידאליסטית גם בטרם התפתחות תנועת הנאורות הרשמית, עשרות שנים לאחר מכן, על ידי האבות המייסדים של התנועה בצרפת.

מסיבת התה של בוסטון

במאה השבע־עשרה מסחר התה התפשט באירופה המערבית והיה לאחד מענפי ההכנסה החשובים של 'חברת הודו המזרחית הבריטית' (באנגלית: British East India Company). ממשלת בריטניה העניקה בלעדיות למסחר התה לחברת BEIC. במסגרת זאת, סיפקה חברת BEIC את התה למתיישבים בעלי הנתינות הבריטית בצפון־אמריקה. בעקבות זעזועים כלכליים ומדיניים בסין ובנתיבי המסחר, הוחלט להעלות את מחיר התה שסופק לצפון־ אמריקה. על רקע זה, בשנת 1773 התפרצה מחאת המתיישבים הבריטיים שסירבו להמשיך לשלם את המחיר היקר, אף שבבריטניה עצמה הממשלה הקלה במיסים ומחיר התה הוזל באופן ניכר. על כן, זרקו המתיישבים האמריקאים את שקי התה, שהחלו לפרוק מן האונייה בנמל בוסטון, לתוך מי הים. מחאה זאת, המוכרת כ'מסיבת התה של בוסטון,' בישרה על התחלת מלחמת העצמאות האמריקאית.

הוויכוח על מחיר התה היה רק הגפרור שהצית את חבית חומר הנפץ הדתי והחברתי. החבית עצמה הייתה מוכנה כבר במשך דורות אחדים, בהתחשב בכך שרוב המתיישבים היו מהגרים או בני מהגרים של קבוצות מיעוטים דתיים שנמלטו מבריטניה בעקבות רדיפות, והיא הייתה הסיבה והשורש לכינון מדינה עצמאית דוברת אנגלית באמריקה.

רוחות החירות בתחום הדת, המחשבה, המוסר וצורת המשטר, פרחו והתגבשו, פרו ורבו בשלוש עשרה המושבות, שלהלכה היו חלק מן הממלכה הבריטית אבל למעשה התנהלו על פי הערכים והחוקות שהתקבלו בקרב המתיישבים.

הכרזת העצמאות האמריקאית

לאחר תקופת לחימה של המתיישבים נגד כוחות הצבא הבריטי על אדמת אמריקה,

נוצר מצב חדש שבו המושבות השתחררו מעול הממשל הבריטי והדפו את כוחותיו. בקרב בני המושבות גמלה ההחלטה – להינתק מהכתר הבריטי כליל ולייסד מדינה עצמאית. הם כינסו אספה של נציגי שלוש־עשרה המושבות, שכעת קראו לעצמן מדינות עצמאיות, כדי לתת תוקף חוקי לניתוק מבריטניה ולייסוד מדינה עצמאית. בסוף חודש יוני 1776 הוקמה ועדה בת חמישה חברים שהוטל עליה לנסח את המסמך המדיני, המוסרי והמשפטי, שמבטא את שאיפת העצמאות. חברי הוועדה היו:

1  תומאס ג'פרסון, נציג וירג'יניה

2  ג'ון אדמס, נציג מסצ'וסטס

3 בנג'מין פרנקלין, נציג פנסילבניה

4 רוברט ליווינגסטון, נציג ניו-יורק

5 רוג'ר שרמן, נציג קונטיקט

 

בפועל, חברי הוועדה, לאחר שהסכימו על העקרונות, הטילו על ג'פרסון לכתוב את ההצהרה. לאחר מספר ימים, הוא הציג את הגרסה שלו, היא תוקנה לאחר הערותיהם של פרנקלין ואדאמס, והוסכמה על חברי הוועדה. גרסה זו הוצגה בפני נציגי האספה הכללית, ונידונה שם במשך שלושה ימים. בעקבות דיונים אלו, הוצאו ממנה הסעיפים שגינו את העבדות וסחר העבדים, בעקבות לחץ של שתי מדינות, קרוליינה הדרומית וג'ורג'יה, שהתפרנסו מסחר עבדים. הערות ודיוקים נוספים התקבלו מנציגי המדינות האחרות, ובסופו של דבר, ההצהרה התקבלה פה אחד, על ידי כל נציגי האספה. לאחר זמן, כאשר נוסחה החוקה הפדרלית של המדינה החדשה, ההצהרה התקבלה כעין מבוא לחוקה, ובכך ניתן לה גם תוקף משפטי.

הצהרת העצמאות היא דוגמה קלאסית של ערכי הנאורות ורוחה. אין זו הכרזת עצמאות של עם שהיה משועבד על ידי עם אחר, וזכה להשתחרר, אלא של ציבור שדווקא מבחינה לאומית, לשונית ותרבותית, הוא חלק מן העם הבריטי, אבל מבחינה דתית, מוסרית ואידאית, חש עצמו משועבד וסובל מעריצות. על כן, לא רק אנשים זוכים כאן לעצמאות, אלא ערכים ואמונות זוכים לעצמאות ולמעמד שווה לשאר תפיסות העולם השונות. אף יותר מכך, ערכים ואמונות אלו מוצהרים כחזון לכלל האנושות וכצעד משמעותי בהתקדמות האדם לקראת גאולתו. לא ייפלא על כן, שנימת השגב התנ"כי הנבואי ניכרת בדברי ההצהרה, מה גם שמנסחיה אכן האמינו בכל לבם בתנ"ך ובערכיו, ואף ראו את העצמאות כיציאת מצרים ואת ארצם החדשה כארץ המובטחת. האופי המיוחד של האבות המייסדים, שהתמזגו בו אמונה דתית עמוקה ויוקדת עם השכלה ורוחב דעת ופתיחות לכל דבר חדש וטוב שברוח האדם, שורה על נוסח הצהרת העצמאות, ומבטא את האווירה הדתית והמוסרית, שמאפיינת את ארצות הברית במשך דורות. מה שנתפס באירופה כניגוד – ערכי החירות מול ערכי האמונה הדתית – התגבש בקרב הציבור האמריקאי לאחדות עוצמתית. מבחינת תפיסת עולמם, החירות יונקת את עוצמתה הנשגבה דווקא מן האמונה העמוקה, והאמונה הדתית שומרת על רעננותה וחיוניותה בזכות חירות העיון והחוויה. ביטוי חברתי לכך הוא, שאין עוד מדינה בעולם המודרני, שבה כמות הזרמים הדתיים מתחדשת ומתרבה כל כך כמו בארצות הברית.

עקרונות אלה מובעים בשתי פסקאות מתוך הכרזת העצמאות (מתורגם על פי פרופ' ארנון גטפלד:)

"מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן: שכל בני־האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי־אפשר לשלול מהם, וביניהם הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני־האדם ממשלות, אשר סמכויותיהן הצודקות נובעות מהסכמת הנשלטים – שבכל מקרה כשצורת ממשל כלשהי נעשית מנוגדת למטרות אלה, זכותו של העם לשנותה או לבטלה ולייסד ממשל חדש שיושתת על עקרונות אלה, ויארגן את סמכויותיו כך, שייראו להם כמבטיחות ביותר את ביטחונם ואת אושרם. […]

לפיכך אנו, נציגי ארצות־הברית של אמריקה, המכונסים בקונגרס כללי, פונים לשופט־העליון ריבון־העולם להעיד על טוהר כוונותינו, ומפרסמים ומכריזים בחגיגיות בשם העם הטוב הזה וברשותו, כי המושבות המאוחדות
האלה הן מדינות חופשיות ועצמאיות, ומן הדין שכך יהיו".

 

בדברים אלה ניתנה פרשנות של אחד הערכים המרכזיים ביותר של הנאורות: הזכויות והחירויות הטבעיות. חירות האדם והקהילה מבחינה כלכלית, רעיונית, מוסרית ודתית, היא זכות 'המוכחת מאליה,' כלומר טבעית ולא מוקנית על ידי שליט או חוק כלשהו. להיפך, החוק צריך לשקף את הזכות הזאת ככל האפשר, וכל ממשלה אמורה להבטיח את קיום הזכות באופן המלא האפשרי. מכיוון שהטבע וחוקיו נבראו על ידי האל, נבראו גם חירויות אלה עם בריאת האדם. המסקנה מכך שאין בכוחו וסמכותו של שום אדם אחר, מלך ושליט, לשלול את רצון האל, שהוא חירות האדם. עיקרון זה עומד בניגוד חריף לתפיסה דתית שרווחה במשך דורות רבים, לפיה המלך הוא בחסד האל ובידו להקנות זכויות ולשלול אותן מכל אדם אחר. האבות המייסדים של ארצות הברית לא מצאו שום מקור לכך בתנ"ך. להיפך, המקור היחיד המאפיין את האופי הנברא של האדם הוא היותו צלם אלוהים, וכך כל אדם שנולד על פני האדמה. מבחינתם, התחושה הטבעית של ערך עצמי וחירות השוכנת בכל אחד היא ביטוי נאמן לרצון הבורא, ובכך הם מתקנים לא רק עוול חברתי, אלא גם עוול תיאולוגי עמוק שגרם לאכזריות, עריצות, גזל ושפיכות דמים. עיקרון זה נכון גם כלפי מוסד האפיפיור בכנסייה הקתולית וסמכויות יתר של מוסדות דתיים בזרמים נוצריים אחרים.

כל עוד האנשים מרצונם החופשי בוחרים את מנהיגיהם החברתיים והדתיים אין בכך פגם, אבל כאשר מנהיגי מוסדות אלה מנסים להשליט את עצמם בכפייה, הם מיד פוגעים בחוק הבריאה היסודי, הן מבחינה דתית והן מבחינה מוסרית וחברתית.

האבות המייסדים

בריטניה הגדולה שחלשה במאה השמונה־עשרה על שטח ענק ברחבי כדור הארץ – יבשת אוסטרליה, תת־היבשת ההודית, חלקים ניכרים באפריקה ורוב שטחה של צפון־ אמריקה, התמודדה עם תסיסה חברתית של עמים, ילידים ומתיישבים בכל המקומות.

מחאות ומרידות היו לחם חוקה של המדיניות הבריטית. לשם שמירת הסדר קיימה בריטניה צי מלחמה מצוין וצבא יבשה מאורגן ומאומן היטב, שנועד לדכא את המרידות. כיצד, אם כן, הצליח ציבור המתיישבים בצפון־אמריקה, לא רק להדוף את הצבא הבריטי, על כל יתרונותיו, אלא אף להקים מדינה עצמאית ומשגשגת, שברבות הימים הפכה למעצמת העל העולמית הגדולה.

גם אם לא נתיימר להשיב תשובה ממצה וחד־משמעית לשאלה היסטורית גדולה זו, נוכל להיעזר בדמות האבות המייסדים המרכזיים של העצמאות האמריקאית, כדי להבין אילו יסודות עקרוניים הונחו בבסיס המדינה החדשה. הרכב האוכלוסייה במושבות האמריקאיות היה מגוון, ובעיקרו התבסס על פליטי רדיפות דתיות ועל הרפתקנים ואף נוכלים שברחו מחובותיהם בארצות המוצא. רבים מהם היו אנשים גסי רוח ונבערים מדעת, שהמוסר המקובל לא היה נר לרגליהם. גם בקרב הקבוצות הדתיות, לא פעם הובילו קנאים בעלי רעיונות הזויים. עם זאת, ערכי חירות המצפון והמחשבה משכו גם אנשים  מצוינים, משכילים ומוסריים, שאמנם היו מעטים, אך הצליחו להיות נציגים נאמנים של רוב המתיישבים ולעצב במידה רבה את רוחה וערכיה של החברה החדשה.

בנג’מין פרנקלין

במסורת התרבות האמריקאית מקובל שהאדם הוא זה שבונה את עצמו, והוא האחראי לאושרו. דוגמא מושלמת לכך היה בנג'מין פרנקלין (באנגלית: Benjamin Franklin; 1790-1706). הוריו היגרו מאנגליה בהיותם פוריטניים נרדפים, ואביו החזיק בית מלאכה לנרות, שהכנסתו הייתה דלה ובקושי רב הספיקה למשפחה מרובת ילדים. בנג'מין היה הילד החמישה עשר מתוך שבעה עשר. אמנם אביו חפץ להעניק השכלה מסודרת לילדיו, אך המצב הכלכלי לא אפשר זאת, ולאחר כשנתיים של לימודים בבית ספר יסודי בנג'מין הילד נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה.

בגיל שתים עשרה החל לעבוד בבית דפוס בבעלות אחד מאחיו הבוגרים. עיסוק זה העניק לו הזדמנות נדירה לקרוא כאוות נפשו בכל מה שנדפס בבית הדפוס, ובכך להרחיב את אופקיו והשכלתו באופן עצמאי. סקרנות אינטלקטואלית שלא ידעה ׂשֹבע, התמזגה עם כושר יזמות, אומץ עסקי ומקוריות המחשבה של בנג'מין הצעיר. בגיל שבע־עשרה, לאחר שלא הגיע לעמק השווה עם אחיו, בעל הדפוס, יצא לעיר הגדולה פילדלפיה, בירת פנסילבניה, כאשר מעט בגדים על גופו ובכיסי מכנסיו כל רכושו, דולר אחד ושילינג נוסף, כפי שתיאר זאת לאחר שנים רבות בקורות חייו.

כפועל דפוס מיומן, שניחן גם בחביבות אישית, מצא עבודה. לאחר זמן מה אף פתח בית דפוס משלו ופרסם עיתון מקומי, שערך וכתב בו לא מעט. על ידי כך הצליח להתקבל

לשכבת העילית של החברה העירונית והיה לאחד מבאי ביתו של מושל מדינת פנסילבניה, וויליאם קייט (William Keith). לאחר פעילות נמרצת וארגון חוגים להשכלה ולתרבות בפנסילבניה, פרנקלין הצעיר שעה לעצתו של המושל לנסוע ללונדון ללמוד שם את מלאכת הדפוס המתקדמת, ולהשתלם במדעים ובספרות. המושל אף הבטיח לצייד אותו בהמלצות ולכתוב לידידיו בחוגי האצולה הבריטית על סמך כל אלה, בגיל שמונה־עשרה פרנקלין הגיע ללונדון. אבל, מתברר שגם כאן היה אמריקאי טיפוסי – תמים שלא מבין את ההומור האכזרי של האצילים הבריטיים כלפי אנשים פחותי־מעמד בעיניהם. מבחינת האצילים גם אדם מוכשר, משכיל ומאיר פנים אינו יותר מאשר משרת מוצלח, שחייו וגורלו מעין כלי משחק, ותו לא. למרות התנאים הגרועים, הזרות והעוני, גם כאן, בזכות כישרונות בלתי־רגילים, אופי אופטימי ונוח הצליח פרנקלין לפרנס את עצמו וללמוד רבות בתחומי המדע והספרות.

עוד בגיל שבע־עשרה התאהב פרנקלין בבחורה צעירה והם התארסו. אז עלתה על הפרק הנסיעה ללונדון וחתונתם נדחתה. לאחר כשנה וחצי חזר לפילדלפיה ומצא שארוסתו כבר התחתנה עם אחר. ייתכן והדבר נעשה בלית ברירה לצורך פרנסה ומציאת מחסה. אולם נישואי בוסר אלו עלו על שרטון כאשר בעלה הטרי ברח מבעלי החוב וממנה לבלי שוב. בהיעדר בן הזוג, אי אפשר היה להשיג הסכם גירושין, אולם דבר זה לא הפריע לפרנקלין לחזור לאהובתו הראשונה ולחיות איתה שנים רבות. ייתכן שעניין זה העמיד את האיש הצעיר, שבא ממשפחה פוריטנית, בניסיון מוסרי ודתי לא פשוט. ברור שלפי עקרונות אמונתו, קיום זוגיות עם אשה נשואה, אפילו אם רק להלכה, היה דבר פסול ואסור, אך מאידך גיסא, מבחינה מוסרית ורציונלית אהובתו נותרה לבדה, חסרת אמצעים, שנזנחה על ידי בן זוג נוכל. פרנקלין הכריע לפי מה שלדעתו היה מוסרי יותר, אבל בה בעת התרחק מאמונתו הנוצרית התמימה הראשונה. לאחר מכן, כאשר השתלם בחקר תופעות פיזיקליות ובתחום הספרות והמוסר של הנאורות, הגדיר עצמו פרנקלין כ'דאיסט,' המאמין בבורא ובבריאה, אך מפקפק בעקרון ההשגחה ובערכה של התפילה והפולחן הדתי בכלל. באחד ממכתביו האחרונים, כשהוא כבר בן שמונים וארבע, מעיר פרנקלין באירוניה מושחזת, שקשה לו להכריע בדבר שאלת טבעו האלוהי של ישו, אולם, נראה לו שבזמן הקרוב יוכל להיווכח בדבר בעצמו. עם זאת, יש לציין, למרות ספקנותו הדתית, לא הציב עצמו כלוחם בדת אלא הדגיש את הערכים הדתיים המשותפים לכלל החברה האמריקאית, כמו האמונה בבורא והיות האדם נברא בצלם אלוהים, כלומר, בעל זכויות מולדות לחיים, לכבוד, לרכוש ולאושר.

התקופה השנייה בחייו של פרנקלין מתפרסת על עשרים ושתיים שנות פעילות כלכלית וציבורית בפילדלפיה (1748-1726). פרנקלין חזר מלונדון כבעל ניסיון בתחום תעשיית הדפוס, ופתח בית דפוס משלו שהצטיין ברמה גבוהה של הדפסה ובניהול מקצועי. הרמה המקצועית שלו זיכתה אותו במכרז להדפסת שטרות כסף, והדבר הביא לו עושר ורווחה. כושר האִלתור והמקוריות הפכו אותו ליזם מוצלח. הוא פעל בתחום מִחזור שאריות בדים ונייר, והשתמש שימוש מושכל בפחם כדי לייצר דיו לצורכי בית הדפוס שלו ובתעשיית הדפוס בכלל. תחום נוסף שהיה שילוב בין יזמות עסקית לפעילות ציבורית ונקיטת עמדה בשאלות הזמן היה ייסוד עיתון מקומי שהדפיס פרנקלין והביע בו את דעותיו במאמרים אקטואליים וסָטיריים. עושרו ופעלתנותו הקנו לו מעמד מכובד בחברה הגבוהה של העיר והוא ייסד מעין מועדון חברים, שעסק בשאלות התרבות, המדע והפוליטיקה, מעין הסלון שהיה מקובל באירופה. התכנסויות אלו, שהיו באווירה משוחררת ונעימה, אך עסקו בשאלות רציניות וחשובות, תרמו רבות להתפתחות המחשבה המדינית, למודעות עצמית של החברה האמריקאית ולגיבוש תשתית שברבות הימים שימשה כאחד המרכיבים החשובים של העצמאות האמריקאית.

בתקופה זו יזם פרנקלין הוצאה לאור של 'ספר שנה,' שהורכב ממידע מועיל ביחס ללוח השנה, זמני זריחה ושקיעה, והרחבה של מידע מדעי אודות תופעות טבע שונות ביבשה ובחוף הים, ובנוסף לכך שילב מאמרים ופתגמים בתחום המוסר ועצות מועילות, שירים וחרוזים שהנעימו את שעות הפנאי של הקוראים. לספר זה קרא פרנקלין בהומור: 'האלמנך של ריצ'ארד המסכן' (באנגלית: Poor Richard‘s Almanack). השנתונים יצאו לאור בין השנים 1757-1732, והיו לרב מכר שתפס מקום שני במכירות באמריקה, אחרי התנ"ך. אפשר לומר, שהספר שיקף את אופיו של פרנקלין: רב־תחומיות, סקרנות בלתי־ נדלית, אהדה לביטוי קצר, חד ומושחז, הומור בריא והתייחסות אירונית אל עצמו כסוג של "מסכן," אשר אמנם לא זכה להשכלה פורמלית ולעושר בירושה, אך בנה את עצמו. אלפי משפחות ברחבי המושבות האמריקאיות ציפו בכיליון עיניים להופעת ספר חדש בכל שנה. דבר זה הפך את שמו של פרנקלין, העורך והכותב העיקרי, למפורסם ולנודע בקרב המתיישבים ומעמדו החברתי שודרג לאין־ערוך.

בעקבות כך, בשנת 1736 פרנקלין נבחר להיות מזכיר האסיפה הכללית של פנסילבניה, תפקיד שהעניק לו מעמד מרכזי בחיי הציבור. בשנת 1743 ייסד פרנקלין את החברה הפילוסופית האמריקאית, שקיימת עד היום. חברה זו, בדומה לחברה המלכותית הבריטית, עסקה לא רק בפילוסופיה ומדעי הרוח אלא גם במדעי הטבע, שפרנקלין עצמו הצטיין בהם.

כנציג באסיפה הכללית ארגן פרנקלין את המשמר הלאומי של פנסילבניה, שסך חייליו הגיע לכשנים־עשר אלף איש, והפך לכח צבאי מרכזי בהגנת המושבה ובהשתתפות, לאחר שנים, במרד נגד השלטון הבריטי.

תוך כדי פעילות זאת, שימש פרנקלין גם כשופט שלום בעירו, פילדלפיה. ולאחר מכן, כמנהל הדואר של המושבה כולה, בתפקיד זה ייעל את תפקוד המנגנון הבירוקרטי לטובת התושבים. ברבות הימים תרם פרנקלין מניסיונו לניהול הדואר של כלל המושבות באמריקה. בשנת 1748 מכר פרנקלין את עסקיו ובהיותו איש אמיד פינה את כל זמנו לעיסוקיו הציבוריים ולמחקרים מדעיים. החשמל היה התחום העיקרי בפיסיקה שריתק את פרנקלין המדען. כח זה שהתגלה זמן לא רב לפני כן, היה האתגר הגדול הן למדע התאורטי והן בתחום השימוש הפרקטי. בשני התחומים הללו תרם פרנקלין תרומה חשובה וייחודית. בשנת 1751 יצא לאור ספרו 'ניסויים ותצפיות בחשמל' (באנגלית: Experiments and Observation on Electricity), שתוך זמן קצר תורגם לשפות רבות וזיכה את מחברו בתואר ד"ר מאוניברסיטת אוקספורד באנגליה, בתארי כבוד מאוניברסיטאות רבות, ובחברות באקדמיות למדעים של מספר מדינות באירופה. מושגי יסוד כמו חיובי ושלילי, בהבנת הזרם החשמלי, הם תרומה של פרנקלין למינוח המדעי. תצפיותיו בתופעת הברק הביאו אותו למסקנה מוכחת שהברק הוא תופעה חשמלית מובהקת, בעקבות כך הציע את הצעתו המעשית 'כליא ברק' – מוט מתכת שמושך את המטען החשמלי ומעביר אותו לקרקע, ובאופן זה מגן על הסביבה מפני נזקי הברק. בהמצאה זו השתלבו אידאלים שונים שפרנקלין האמין בהם: הומניזם ופעולה לטובת האדם מצד אחד, מקוריות ההבנה המדעית בעריכת תצפיות וניסויים מדעיים ויזמות ופיקחות מעשית בהפיכת ההישג התיאורטי לאמצעי פרקטי שמקל על החיים.

המצאה נוספת לטובת הכלל, היא הצעה לייעל באופן ניכר את תנורי החורף של תושבי המושבות. עבודה זו החלה בשנת ,1742 ושוכללה באופן יסודי בשנת 1770. פרנקלין שם לב שהתנור הביתי – האח – בנוי כך שהחום הרב המופק בו מתבזבז בגלל הארובה שבנויה מחוץ לבית, וקירות האח עשויים אבן, ולא חומר אוגר חום במהירות הצעתו הייתה לייעל את המבנה:

א. על ידי כך שהארובה תהיה בתוך הקיר ורק הקצה העליון שממנו יוצא העשן יבלוט מתוך הגג.

ב קירות התנור יהיו עשויים מברזל שמתחמם במהירות ומפיץ חום לתוך הבית ולא מחוץ לו.

ג שהאוויר לצורך הבעירה יכנס מצינור תחת האח וייצא מן הארובה בדרך ארוכה יותר שמחממת את הקיר של הבית ומשאירה הרבה יותר חום בפנים.

על המצאה זו לא רשם פרנקלין פטנט כדי שתהיה זולה ונגישה לכל תושב ותושב. נימוקו היה שכל אדם המשתמש בהמצאות של הקדמונים לטובתו, אם יוכל צריך לתרום גם את המצאותיו לטובת הציבור. אכן, התנור הפך להיות לנפוץ מאד וקיבל את הכינוי 'תנורו של פרנקלין' וגרם לחיסכון רב בכסף לצורך חומרי בעירה ובו בזמן הפיק הרבה יותר חום לתוך הבית מאשר לפני כן.

דבר נוסף שפרנקלין תרם לטובת הכלל זוהי יוזמתו לחקור את הזרם החשוב באוקיינוס

האטלנטי הנקרא היום 'גולף-סטרים' (באנגלית: Gulf stream), שם שניתן על ידי פרנקלין. מחקר זה הועיל לכל תנועת האוניות שבין אירופה לארה"ב, בכך שסייע לנווט נכון ולהשתמש בתנועת הרוחות הנוצרות מחילופי הטמפרטורה שבין הזרם החם יותר לבין מימי האוקיינוס שמסביב. נוסף לכך, אוניות שידעו להשתלב בזרם עצמו השיגו לעיתים את מטרתן בחיסכון של שבועיים ימים, לעומת אלו שלא ידעו את כל הנתונים של ה'גולף-סטרים'.

תפיסתו המוסרית

בין השנים 1771-1790, כלומר עד מותו, רשם פרנקלין פרקי זיכרונות על תולדות חייו מאז ילדותו ועד אחרית חייו. פרקים אלה יצאו לאור לאחר מותו וזכו לשם 'אוטוביוגרפיה'. בפרק השישי של ספר זה מתאר פרנקלין את עיצוב תפיסתו ביחס למידות המוסריות הראויות, ובהתאם לאופיו גם שיטה להשגת מידות אלה בפועל. הספר בכללותו זכה לתהילה ותפוצה מרובה, אך הפרק הזה של תיאור בהיר וכן של תפיסתו המוסרית יצא לאור כחוברת נפרדת, תורגם לשפות רבות והודפס במאות מהדורות מאז. על פי עדותו של פרנקלין תפיסה זו עוצבה על ידו החל משנת 1728 בהיותו באמצע שנות העשרים של חייו.

תפיסה זו משלבת מספר עקרונות האופייניים לפרנקלין האיש, אך גם משקפים נאמנה את העידן החדש ומורשת הנאורות. ראשית כל, המוסר מעוצב על ידי התבונה ולאו דווקא על ידי הרגש. אדרבה, רגשות צריכים פיקוח, שליטה והכוונה של התבונה והחכמה. עיקרון נוסף הוא הפרגמטיות של המוסר ובחינתו על ידי תועלת או נזק לאדם עצמו ולחברה מסביב. עיקרון שלישי קשור ליוזמה. האדם והעולם הם לא רק דבר נתון ומוגמר אלא גם ניתנים לשיפור ולשינוי, ולשם כך יש להפעיל יוזמה ורצון. אף על פי, שהתפיסה המוסרית על מידותיה ושיטות השגתה היא בעלת ערך עצמי ואינה זקוקה לאמונה דתית או סיוע מן השמיים כתנאי לקיומה, בכל זאת מציין פרנקלין שתפיסתו זאת נובעת מאמונתו באל כמקור החכמה. בתיאורו את סדר יומו מציין פרנקלין שלאחר ההשכמה והרחיצה הוא מקדיש מחשבה לתפילה קצרה. נוסח התפילה משקף את החידוש בתחום מערכת היחסים בין האדם ובוראו. תפילתו של פרנקלין מתנסחת כשאלה ולא כבקשה מן האל. שאלתו מופנית אל עצמו: איזה דבר טוב אוכל לעשות היום למען האל והעולם שהוא ברא.

המהפכה במעמד האדם באה לידי ביטוי מלא ב'תפילה' זו, בהיות האדם בעל רצון חופשי ושליט על מעשיו.

השפעתו של פרנקלין ניכרת עד ימינו אלה, בתחום המשפט החוקתי, עיצוב המשטר החברתי, יזמות עסקית וציבורית, עיתונאות וספרות יפה, מדע וטכנולוגיה, מוסר אישי וחברתי.

מעניין לציין, שהפרק על המידות המוסריות מתוך האוטוביוגרפיה של פרנקלין, תורגם ועובד לעברית על יד מנדל לפין ב- 1846. תרגום זה שקיבל את השם העברי 'חשבון הנפש' מצא חן בעיני אבי תנועת המוסר רבי ישראל מסלנט והפך למדריך מעשי על ידי ההולכים בדרכו.

ניתן לראות בכך את אחד ממאפייני העידן החדש. רעיונות וערכים עוברים מתרבות לתרבות ומשפה לשפה במהירות יחסית בגלל המהפכה הטכנולוגית באמצעי התקשורת: הדפוס, תנועות ההגירה ברכבות ואוניות, ריכוזי אוכלוסין עירוניים ויחסי גומלין קרובים בין סוגי אוכלוסייה שונים.

כך בעניין זה, ערכי אמונה ומוסר תנ"כיים שהועברו במשך הדורות גם לתרבויות נוצריות, מתנסחים מחדש על ידי איש נאורות מובהק, וחוזרים בלבושם הבהיר והמודרני אל נציגי העם שהעניק את מורשת התנ"ך לעמי העולם.

ג’ורג’ וושינגטון

האיש שתרם תרומה מכרעת לייצובה של המדינה החדשה, לעיצוב צורת המשטר ואופן התנהלותו, היה הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון ,(George Washington, 1732-1799).

וושינגטון נולד באמריקה במושבה וירג'יניה. אביו היה בעל אחוזה ושופט מחוזי, אולם מותו של האב הותיר את המשפחה במצב כלכלי קשה. נסיבות חיים אלו – השתייכות למעמד גבוה ומכובד מצד אחד, וחוויה של עוני יחסי והכרח לקבל אחריות בגיל צעיר מצד שני – הטביעו תכונות מסוימות באופיו של וושינגטון לאורך חייו. שילוב של התנהגות עצמאית ונחושה מתוך הכרת ערכו ומעמדו, יחד עם משמעת, צניעות וכושר תכנון וריסון עצמי אפיינו את התנהגותו של וושינגטון כאיש פרטי וכמנהיג.

לצורך פרנסתו רכש את מקצוע מדידת הקרקעות והחל לעסוק בו מגיל 17. קשריו החברתיים הטובים הביאו אותו לתפקידים ציבוריים בווירג'יניה ולמעורבות הולכת וגוברת בגיבוש כוחות השיטור ושמירת הסדר במושבה זו. בהמשך, התקבל וושינגטון לצבא הבריטי כמפקד כוח המתיישבים. כוח זה סייע לצבא הבריטי במלחמותיו השונות כנגד השבטים האינדיאניים וכוחות הצבא הצרפתי, שניהלו מדיניות של התפשטות וכיבוש אל מול המושבות הבריטיות. במשך כארבע שנים (1754-1758) השתתף וושינגטון כמפקד צעיר בפעילות מלחמתית זו. אף על פי שנחל בקרבותיו מפלות רבות, חושל אופיו כמפקד נחוש וכאדם שלומד ומשתדל להפיק לקחים ארגוניים וכלכליים גם מכישלונות. רוחו האיתנה אל מול כשלים וקשיים מסוגים שונים, ויכולתו לתאר בקור רוח את הסיבות לכשלים אלה בפני נציגי המתיישבים ולהעמיד אותם על מידת האחריות והצורך לגבש מדיניות צבאית וחברתית טובה יותר, הפכו את וושינגטון למנהיג שנעשה מקובל יותר ויותר, שניתן לסמוך על יושרו וכושר ההובלה שלו לקח נוסף שלמד וושינגטון כשותף וצופה מקרוב במדיניות הבריטית ומפקדי הצבא הבריטי, הביאו אותו למסקנה שכפי הנראה לא תהיה ברירה אלא להיפרד מבריטניה ולנתק את התלות של המושבות בממלכה. במקביל לכך, הוא הכיר יותר ויותר בחשיבות ריכוז הסמכויות, המשמעת והארגון, בקרב כוחות ההגנה של המתיישבים, והצורך ביצירת צבא קבוע. מחשבות אלה וניסיונו המר בקשר לצבא הבריטי, הביאו אותו לפרוש מפעילות במסגרת זו ב- 1758. בהיותו בן 27 התחתן וושינגטון עם אלמנה עשירה ועל ידי כך הפך לאחד האנשים העשירים בווירג'יניה ופעל להוסיף עוד ועוד אדמות ולבסס היטב את עושרו. חייו האזרחיים התאפיינו בהשקעת מאמץ ותכנון כלכלי מצד אחד, ובחיי פנאי של ציד, מפגשים חברתיים בין עשירי המושבה, משחקי הימורים ושתיית משקאות חריפים משובחים מצד שני. בהתאם לאופיו, אפילו מפעילות זו הפיק וושיגנטון לקחים. באחרית ימיו כתב שמשחקי הימורים בלתי מרוסנים עלולים להפוך את מעמדו של כל אדם לרעה, ושתייה חריפה מופרזת היא אחת הרעות החולות החמורות שאדם יכול ללקות בה.

התהליך  הכללי של החרפת המתח שבין השלטון הבריטי והמתיישבים לא פסח על וירג'יניה ועל וושינגטון שהיה אחד מחברי ועד המושבה. על כן, עם כינון הקונגרס הקונטיננטלי של נציגי המושבות התבקש וושינגטון לקבל על עצמו פיקוד עליון על יחידות המיליציה של המושבות כולן כדי להפכן לצבא מסודר לקראת עימות צבאי עם הצבא הבריטי. מינוי זה הוצע כיוון שהוא היה היחיד שהיה לו ניסיון צבאי עשיר במסגרת הצבא הבריטי והוא ניחן בתכונות אישיות מתאימות להיות מפקד ומנהיג. גובהו וכושרו הפיזי המעולה, והיותו פרש מצוין, הפכו אותו למופת של חייל, קצין ומפקד בעיני המתנדבים לצבא. קשריו החברתיים הטובים ואיתנותו הכלכלית, העניקו לו מידה רבה של עצמאות בשיקול הדעת ואי תלות באישים, מוסדות וגובה השכר. בגלל תפקידו החשוב הזה הוא לא היה נציג וחבר פעיל בקונגרס הקונטיננטלי, אולם ערכו כמפקד הצבא שדיווח לחברי הקונגרס ושיתף אותם, היה רב יותר משל חבר קונגרס מן השורה. לאמיתו של דבר, האספה הנכבדה הזאת תלתה את תקוותיה בפעולותיו של וושינגטון מפני שבהן היה תלוי האם הכרזת העצמאות תהפוך למציאות ממשית או תאבד לאחר הכניעה לצבא הבריטי. מלחמת העצמאות האמריקאית בניהולו של וושינגטון התמשכה במשך שנים וידעה מפלות, כניעות ונסיגות רבות. אחת הסיבות לכך הייתה שהיה צריך ליצור צבא ממושמע ומצויד יש מאין תוך כדי קרבות קשים מול צבא מקצועי שנוהל על ידי קצינים מנוסים ומוכשרים.

ב- 1778 האיר המזל פנים לוושינגטון. מאמציו לגייס עוד מתנדבים ולאמן אותם היטב נשאו פרי. הצבא החדש בראשותו נחל ניצחון סמלי חשוב בקרב סראטוגה ובאותה העת השיג בנג'מין פרנקלין שהיה שגריר המושבות האמריקאיות בצרפת הסכם הגנה ושיתוף פעולה עם ממשלת צרפת מול הממלכה הבריטית. בעקבות כך ב- 1780 הגיע חיל משלוח צרפתי והתארגן לסייע לצבאו של וושיגנטון. נוסף על כך, גם אוניות הצי הצרפתי הגיעו לחוף האוקיינוס האטלנטי. בעקבות כך, ב- 1781 הצבא המשולב הצליח לנתק את חיל המצב הבריטי בניו יורק ונחל הצלחה רבה בקרב, ושבה כרבע מהכוח הצבאי הבריטי ביבשת אמריקה. כתוצאה מניצחון זה, חתמו נציגי הצבא הבריטי על הסכם כולל מול נציגי המושבות האמריקאיות. שנים של מלחמה הותירו את קופת הפדרציה כמעט ריקה ושכר החיילים עוכב לזמן רב. רק אישיותו ומעמדו המכובד והנערץ של וושינגטון בקרב החיילים מנעו מרד והתפרקות הצבא. הקונגרס הפדרלי הבטיח לשלם את כל השכר ולהעניק הטבות נוספות לחיילי הצבא. במקביל לאירועים אלה נמשכו המאמצים הדיפלומטיים בצרפת להגיע להסכם שלום בין בריטניה, צרפת והמדינה החדשה באמריקה. הסכם זה היה אמור קודם כל להכיר בריבונות המוחלטת של המדינה החדשה ולהגדיר את גבולותיה, הן ביחס לתביעות הבריטיות והן ביחס לצרפת וספרד. מאמצים אלה הסתיימו בהסכם פריז שנחתם ב- 1783.

מעתה התפנו חברי הקונגרס הקונטיננטלי לעיצוב המשטר האזרחי ומוסדות השלטון של המדינה החדשה. שתי דעות עיקריות התחרו על ליבם של נציגי הציבור: שמירת העצמאות של כל מושבה ומושבה על חשבון עוצמת המוסדות הפדרליים שהיו אמורים לאחד את המושבות למדינה אחת, והדעה הנגדית שהדגישה את הצורך במוסדות איחוד בעלי עוצמה על חשבון עצמאות המושבות כדי להפוך את איחוד המושבות למדינה יציבה, חזקה ומאוחדת. וושיגנטון שלמד מניסיונו את ערך ריכוז הסמכויות, צידד בדעה השנייה. דעתו הייתה בעלת משקל רב, מפני שהוא הביא את הניצחון במלחמת העצמאות, שזה עתה הסתיימה. בהתאם לכך, כדי להדגיש את עוצמת השלטון המרכזי של האיחוד, הוצע שתפקיד נשיא האיחוד יהיה בעל סמכויות ביצועיות נרחבות, ובה בעת ישתף פעולה עם חברי הקונגרס. כך נוצרו שתי רשויות שלטון שמתקיימות עד עתה, הנשיא והקונגרס. בסוף 1788 נערכו בחירות בכל המושבות וג'ורג' וושינגטון נבחר לנשיא האיחוד. אחת הפעולות הראשונות שלו כנשיא, הייתה הקמת בית המשפט העליון הפדרלי – הזרוע השלישית במבנה השלטון של ארה"ב עד היום הזה. בית משפט זה אמור להבטיח שהתפקיד העוצמתי של הנשיא לא יהפוך בשום פנים ואופן לסוג של רודנות, או למעין מלוכה שזה עתה השתחררו ממנה. התפקיד החשוב ביותר מבחינה משפטית וציבורית היה כינון חוקה פדרלית המחייבת, מכאן ולהבא, את כל המושבות וכל האזרחים. באותה השנה סיימה ועידת החוקה בנשיאותו של וושינגטון לנסח את סעיפי החוקה והיא אושררה על ידי מוסדות המושבות שמעתה נקראו מדינות.

במשך שתי כהונות כנשיא ארצות הברית, ניהל וושינגטון מדיניות פנים תקיפה שאכפה את שליטת המוסדות הפדרליים בתחום המנהלי והכלכלי. כשנתקל בקשיים בגביית מיסים, לא היסס להפעיל יחידות צבא כדי למגר כל ניצני מרידה ולהבטיח שלטון דמוקרטי תקין ויעיל. מדיניות זו שקבעה את דפוסי ההתנהגות לעתיד, הבהירה לאזרחים שחופש אין פירושו רק זכויות אלא גם חובות. אם חובות אלו לא ימולאו יקיץ הקץ גם על הזכויות, ההפקרות תשתלט וכל הישגי המהפכה האמריקאית יתבטלו כלא היו. המדינה החדשה שנוסדה על עקרונות דמוקרטיים הייתה צריכה להוכיח את חיוניותה וכושר הישרדותה מול מעצמות אירופיות מלוכניות בעלות צבאות ועוצמה כלכלית. רק שלטון יציב ויעיל שלא מוותר גם על זכויות האזרח, יכול היה לנצח בתחרות הבינלאומית הקשה הזו.

במדיניות החוץ עמד וושינגטון כנשיא המדינה הצעירה מול אתגרים לא פחות קשים. גבולות ארה"ב אוימו על ידי בריטים, צרפתים וספרדים. גם שבטים אינדיאנים שונים ניסו להחזיר לעצמם שליטה על קרקעות נרחבות, ושיתפו פעולה פעם עם צד זה ופעם עם צד אחר. לשם הגנה על הגבולות היה צריך להקים צבא קבוע ומאומן. גם כאן, המשימה נתקלה בקשיים כלכליים, שהרי היה צריך לתקצב את אחזקת החיילים, ציודם ואימוניהם, ולשם כך לגבות מיסים, ואף קשיים נוספים: אנשים צעירים רצו בדרך כלל לרכוש מקצוע או נחלה כדי לבסס את עצמם מבחינה כלכלית, וראו בשירות צבאי בזבוז זמן שהסיג אותם אחור מול אלה שלא שירתו. יתרה מכך, הם ראו בגיוס כפייה ושלילת חירות אישית המובטחת להם על פי החוקה. עד כה הייתה מקובלת התנדבות ליחידות המשמר האזרחי החמוש בכל ישוב וישוב ובכל מדינה ומדינה. תפקידו של משמר זה היה לשמור על הסדר הציבורי, ולעת חירום להשתתף במאמץ מלחמתי. על ידי גיוס יחידות אלה למבצעים צבאיים מול כוחות החוץ, השתדל וושינגטון לגבש גרעין של צבא מקצועי, ואף לייצר בסיס תקציבי לשם כך. משימה נוספת שעמדה בפני הנשיא הייתה להבטיח את דרכי המסחר הימי. לשם כך, הוקם צי ארצות הברית שייעודו הראשון היה להגן על ספינות מסחר אמריקאיות, ובנוסף לכך, להשתתף, בעת צורך, במלחמה ימית כשתפרוץ.

אחת הסוגיות המעניינות והמאתגרות ביותר הייתה עיצוב היחס של המדינה הצעירה כלפי המהפכה הצרפתית הגדולה החל מ- 1789. מבחינה אידיאולוגית ומוסרית, ציבור גדול ומנהיגיו תמכו בכל עזרה לכוחות המהפכה, מול העריצות המלוכנית בתוך צרפת ומחוצה לה אולם, האינטרס המדיני והכלכלי נטה יותר לאי מעורבות, כדי לשמור על יחסי שלום ויחסי מסחר עם בריטניה ומעצמות מלוכניות אירופיות אחרות. עמדתו של וושינגטון נטתה בסופו של דבר לטובת האינטרס המדיני והכלכלי של ארצות הברית. אבל בו בזמן, הוא לחץ באמצעים צבאיים ואחרים על בריטניה לאפשר גם המשך המסחר עם צרפת החדשה וסיוע באופן עקיף למהפכה. עם זאת, הוא נאלץ לחסום את נכונותם של רבים מאזרחי ארצות הברית להתנדב למען המהפכה בצרפת, כדי לא להפר את ההסכמות עם בריטניה.

דילמות אלה מלוות את מדיניות הפנים והחוץ של ארצות הברית עד ימינו אלה: האם השלטון המרכזי קיים בעיקר כדי להבטיח את זכויות הפרט ולאפשר את החירות המרבית החברתית והכלכלית של כל אחד ואחד, גם אם הדבר יפגע בעוצמת מוסדות השלטון הפדרליים ועצמת המדינה כמדינה; האם ארצות הברית היא קודם כל מעוז הדמוקרטיה והערכים הליברליים, שיעודה להפיץ את הערכים האלה ולחנך את האנושות כולה, או שהיא קודם כל מדינה בעלת אינטרסים שלה, ועל כן חייבת להשתלב בעולם מורכב של תרבויות ומערכות ערכים שונות, גם כאלה שלא עולות בקנה אחד עם עקרונות הליברליזם של זכויות האדם והאזרח.

ב,1797- לאחר תום הכהונה השנייה, פרש וושינגטון מרצונו ולא התמודד לכהונה נוספת. הוא חזר לאחוזתו המשפחתית, ניהל חיים של חוואי עשיר ומכובד, ומת ב,1799- כפי הנראה כתוצאה מהצטננות חזקה שהתפתחה לדלקת ריאות וקשיי נשימה. בצוואתו ביקש לשחרר את כל העבדים ששירתו באחוזתו, ומילא בכך את צו מצפונו ודעתו משכבר הימים.

תולדות חייהם של שני האישים בולטים, בנג'מין פרנקלין וג'ורג' וושינגטון, מבטאים ומייצגים את מימוש ערכי הנאורות בחיי המעשה החברתיים והמדיניים. הכישרונות השונים של אישים אלה השלימו זה את זה ויצרו דוגמא ומופת למדינה ואומה שלימה. ברבות הימים, העקרונות שהם הניחו כדינמיקה מוסרית, כלכלית, חברתית ומדינית, הביאו את ארצות הברית להיות מעצמת העל בעולם המודרני.

על פי העקרונות שהונחו בבסיס המדינה החדשה, הפכה ארצות הברית למדינת מהגרים שואפי חופש, יוזמה ושוויון, ומהם אמורה הייתה להתהוות האומה החדשה. אחת הקהילות שעקרונות אלה קסמו לה ומשכו אותה הייתה הקהילה היהודית. בכל הגלויות סבלו היהודים מאפלייה חוקית באשר לזכויותיהם הדתיות והאנושיות, ומעתה נוצרה מדינה שבה על פי החוק וההסכמה החברתית הרחבה, בוטלה כל אפליה, והמפתח להצלחה היה תלוי אך ורק בכישרונו, חריצותו ויוזמתו של האדם עצמו. אמנם, גם החברה באמריקה לא התנקתה על ידי העקרונות הנשגבים האלה מכל פגמי הדעות הקדומות, האנטישמיות, צרות העין וגסות הרוח, אבל לראשונה החוק עמד דווקא לימין הנרדף שואף הטוב והחירות.

חידוש זה אפשר לראות בדבריו של ג'ורג' וושינגטון לקהילה היהודית של רוד איילנד שבירכה אותו לרגל היבחרו לנשיא: "מי יתן וילדי אברהם השוכנים בארץ זו ימשיכו ליהנות מרצונם הטוב של תושביה האחרים, וכל איש יוכל לשבת תחת גפנו ותאנתו, בלא שיהיה דבר שיגרום לו לפחד"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן