בינה לעיתים

בחרו תקופה

הנאורות

תוכן עניינים

מבוא

מאז גסיסתה וקריסתה של האימפריה הרומית, שקעה אירופה בענני אבק של נדידת העמים, חילופי מלכויות ושושלות, שינויי אמונות ומעברים דרמתיים מן האלילות המגושמת אל הנצרות הפרימיטיבית. תהליכים רבי משמעות של גיבוש תרבויות לאומיות, הפנמת הכתב ופיתוח התרבות, שילוב מוזר בין אמונות טפלות, מאגיה, מגיפות, מוות בייסורים, ושימור שרידי התרבות הקודמת במסתרי המנזרים – היו נחלת אירופה במשך כאלף שנה.

לאחר תהליך רב־תהפוכות זה הבשילו התנאים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים להופעה מחדש של ערכים ותפיסות עולם מימי העבר הרחוקים.

העילית האינטלקטואלית של אירופה החלה להיות מודעת לאותם אוצרות הרוח שירשה מן האימפריה הרומית שחלשה גם על יוון הקדומה ותרבותה וגם על יהודה הקדומה ותרבותה.

מודעות זאת הביאה לשתי תוצאות רבות ערך:

1 פיתוח מושגי הפילוסופיה היוונית הקדומה מתוך הערצה מסנוורת.

2 פיתוח עיקרי הדת הנוצרית מתוך החזרה אל המקורות המכוננים הקדומים – התנ"ך היהודי והאוונגליון הנוצרי.

הדבר המשותף לשני כיווני ההתפתחות הללו היה העלאת ערך התבונה והמחקר. אפשר לומר שהערך הזה משמש כסימן מובהק למפנה התרבותי המבדיל בין ימי הביניים לבין העת החדשה. התוצאות של הפנייה לתבונה כדרך העיקרית בהתמודדות עם שאלות החיים לסוגיהן היו מרשימות כל כך עד שנדמה היה שנמצא הפתח ליציאה מן החושך אל האור. מכאן ואילך זוהתה התבונה עם האור. והאיש התבוני היה האיש הנאור. 'אור התבונה' גילה לאדם את מסתרי הטבע והרוח האנושית וכאשר הופנה אל העבר הפך לביקורת נוקבת כלפי הערכים, ההתנהגויות והמוסכמות ששלטו בימי הביניים. ככל שהמחקר המדעי והביקורת התיאולוגית והחברתית היו מועילים יותר, כך נכבש המקום המרכזי בהוויה החברתית לאנשי התבונה והמדע. בתהליך הדרגתי, במשך כשלוש מאות שנה, החוקרים, המדענים ,הבלשנים והאומנים הפכו ממעמד של שוליות, עוזרים ויועצים לרבי המדינה והכנסייה ,למעמד מרכזי בתחום הכלכלה, התעשייה, התרבות העממית והתרבות העילית.

מהפכה תודעתית וחברתית – אבני היסוד של העידן החדש

'אור התבונה' שנצנץ בתקופת הרנסנס התגבש לתנועה שבישרה את העידן ההיסטורי החדש על שלל ערכיו, זרמיו ושינוייו. המהפכה התודעתית שינתה מן היסוד את ערך האדם – ממעמד של נתין משועבד פוליטית, כלכלית, דתית ומחשבתית, אל מעמד של בן־חורין עצמאי במחשבתו ואוטונומי בתחומי החברה והכלכלה. המושגים הנגזרים מכך:

  • חירויות האדם וזכויותיו כאדם וכאזרח.
  • שחרור האשה והשוואת מעמדה, כלומר הפמיניזם.
  • דמוקרטיזציה: ניתוץ הסמכויות המסורתיות – הדת, המלך וראש המשפחה. לעומת זאת, עליית מעמד הערך הדמוקרטי הרחב על ידי הפיכת בעלי הסמכות לשליחים בעלי האחריות למילוי רצון שולחיהם.
  • השכלה – הענקת חינוך, ידע והכשרה מקצועית לשכבות הרחבות ביותר של האוכלוסייה ויצירת חברה חדשה על ידי כך.
  • יוזמה חופשית כלכלית לכל.
  • שיתוף המונים ביצירת אומנות ותרבות, הן כיוצרים והן כצרכנים.
  • העדפת הדגם העירוני-התעשייתי על פני הדגם הכפרי-החקלאי. מכאן ,עליית המעמד הבינוני הבורגני כמוביל בחברה על פני המעמדות המסורתיים של האצולה, הכמורה והאיכרים.

בתשתית כל השינויים האלו ראו מובילי תנועת הנאורות – הקיצוניים והמתונים – את השינוי המהותי בהבנת מושג הא-ל והשפעתה של הבנה זו על ערך האדם. מבחינת האמונה הדתית הממוסדת והרווחת, כל הסדר הקיים אלפי שנים הוא בחסד הא-ל ולכאורה על פי ציוויו בכתבי הקודש. על כן, מושג הא-ל וסמכות כתבי הקודש והבנתם עמדו במרכז הדיון, הוויכוח והמהפכה התודעתית. מסיבות אלו רבים רואים ב'נאורות 'את בשורת החילוניות, אף על פי שרוב מנהיגיה לא החשיבו את עצמם לכופרים. התעוזה האינטלקטואלית להבין מחדש את מושגי היסוד באמונה ובהקשר אליהם גם את מושגי האדם, הטבע, התבונה, החירות וכדומה, יצרה את הרושם שהנאורות מזוהה עם חילון אקטיבי. אולם, כשמתבוננים לעומק מגלים שהמציאות האמיתית מורכבת ועמוקה הרבה יותר מן הרושם הזה.

התבונה הגואלת

באירופה של המאה השמונה־עשרה, התהווה מצב מוזר ונפיץ של משטרים, מוסדות ומנגנונים שלטוניים ישנים – רודנות המלוכה והכנסייה מחד, ומשקל גדול של מלומדים ,מדענים ואמנים בפיתוח החברה ורווחתה מאידך. הידע המצטבר של מאמצי החוקרים במשך כשלוש מאות שנה, היה כה משמעותי שדרש סיכום והבהרה לצורך הנחלת הידע והרחבת קהל היעד. כתוצאה מניסיונות ההכללה והסידור של הידע עלו גם ערכים מכוננים של דרכי רכישת הידע והשימוש המושכל והנכון שבו. ערכים אלה היו חירות המחשבה והיצירה, שיתוף הידע באופן חופשי בין מלומדים בארצות שונות והרחבה ניכרת של מעגל הלומדים גם במעמדים חברתיים נמוכים יותר. עיון בערכים אלה הוביל להתפתחות המחשבה המדינית שקראה תיגר על השלטון המלוכני ועל השלטון הדתי הדוגמטי. באופן זה הלך והתפתח הניגוד בין השכבה האינטלקטואלית ובין השכבה השלטת. כך התגבשה אידאולוגיה שבבסיסה האמונה בערך הגואל של התבונה. על פי אידאולוגיה זאת כל פגמיה וחטאיה של החברה האנושית תלויים אך ורק בחוסר התבונה וההשכלה. על כן, בהינתן החופש, ועמו ההשקעה בהשכלת העם כולו – תיגאל החברה מכל תחלואיה ופשעיה ותרבה הרווחה הכלכלית והיצירה האנושית בכל התחומים. את כל הסכסוכים הפרטיים והלאומיים אפשר יהיה לפתור על בסיס ההידברות הרציונאלית וההסכמה לטובת כל הצדדים. אז יבוא העידן שעליו נאמר (ישעיהו ב, ד): "וְכִתְּתוּ חַרְבֹוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרֹוֹת לֹאֹ יִָּשא גֹוֹי אֶל גֹּוֹי חֶרֶב וְלֹאֹ יִלְמְדוּ עֹוֹד מִלְחָמָה".

האידאולוגיה הזאת נקראה בשני שמות: הנאורות והרציונליזם (ratio בלטינית שתרגומו 'שכל' או 'תבונה').

רוב ההיסטוריונים מגדירים את עידן הנאורות בין שתי מהפכות: בין ההתקוממות של קרומוול נגד המלך בבריטניה החל משנת 1642 והפיכתה לרפובליקה למשך כעשור עד 'המהפכה המהוללת' (באנגלית: Glorious Revolution) בשנת 1688 בהדחת המלך הקתולי ומינוי מלכים פרוטסנטיים במעמד מוגבל על ידי הפרלמנט, לבין המהפכה הצרפתית הגדולה בשנת 1789 ותוצאותיה המדיניות. עידן זה כולל בתוכו גם את ראשית המהפכה התעשייתית.

ספרות הנאורות והוגיה

ערכי הנאורות התגבשו בקרב חוגים חברתיים שתולדות האישים הבולטים שבהם ונושאי יצירותיהם הספרותיות מדגימים היטב את התהליכים והחידושים הגדולים של בשורת הנאורות. מעבר לתרומה האישית של כל אחד ממנהיגי תנועת הנאורות בהתאם לכישרון ולאופי, אפשר להבחין גם בהשפעת התרבות הלאומית על היצירות המכוננות של הנאורות. על כן כדאי לראות את ההתפתחות על פי הארצות המרכזיות שבהן פעלו אנשי הנאורות הבולטים.

בריטניה

ניצני תנועת הנאורות החלו בבריטניה (איחוד אנגליה וסקוטלנד משנת 1707). אישים רבי השפעה כגון המדען אייזיק ניוטון, הפילוסופים ג'ון לוק ודייוויד יוּם ועוד, תרמו לייסוד והעצמה של מוסדות השכלה וחינוך, ולהתפשטות דעות חדשות בקרב החברה. דעות אלו היו מחד גיסא המשך לרעיונות ההומניזם והרפורמציה, ומאידך גיסא, מיקדו ביתר־שאת את המאמץ האינטלקטואלי בחקר חוקי הטבע וחוקי ההיגיון והחשיבה. על ידי כך נוצרו מושגים חדשים כמו 'המוסר הטבעי', 'המשפט הטבעי', 'הזכויות הטבעיות', 'המשטר הטבעי' וכדומה. אמנם, פירושים שונים ולעִתים מנוגדים ניתנו למושגים אלו, ביניהם כאלה שנטו לפרשנות דתית וכן כאלה שנטו לספקנות מהותית ואף לפרשנות מטריאליסטית אנטי־דתית. המשותף לכל אלה הוא שהמרחב המושגי הוגדר בגבולות מושג 'הטבע' והשיטה הרציונלית להבנתו. כך את מושג 'הטבע' אנו מוצאים בכותרות החיבורים המרכזיים בתקופתם כמו 'מסכת על טבע האדם' (באנגלית: A Treatise of Human Nature) מאת דייוויד יום, או 'עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע' (בלטינית: Philosophiæ Naturalis Principia Mathematica) מאת אייזיק ניוטון. לפופולריזציה של רעיונות אלו תרם רבות אפרים צ'יימברס[1] על ידי חיבור בעריכתו הנקרא 'ציקלופדיה, או, מילון לאמנויות ומדעים' (באנגלית: Cyclopedia, or, An Universal Dictionary of Arts and Sciences).

דוגמא לתפיסת 'הטבע' כחיזוק ופרשנות לאמונה דתית אנו מוצאים במחקרו של אייזיק ניוטון (1643-1727), שמתוך אמונתו העמוקה ראה בספר התנ"ך את דבר הא-ל אודות טבע האדם וההוויה. שנים רבות של מאמץ אינטלקטואלי כביר הקדיש ניוטון לחקר היחסים המתמטיים במידות המשכן והמקדש כפי שנכתבו בתורה ובנביאים, כבבואה ליחסים מתמטיים של מבנה היקום וחוקיו.

בימי הביניים כתבי הקודש נתפסו כהתגלות הא-ל שמעל הטבע, ובמידה רבה אף בניגוד לטבע. תפיסה זו באה לידי ביטוי בתורת 'שתי האמיתות' של התיאולוגיה הנוצרית – האמת הדתית במקביל לאמת המדעית-פילוסופית. החידוש של רוח הנאורות בתפיסתו הדתית של ניוטון היה בכך, שהוא ראה דווקא את אחדות מחשבת הבורא, הן בבריאת העולם והן בציוויו לבני אדם. כלומר, התגלות דבר הא-ל בתנ"ך אודות בריאת העולם והנהגתו היא התיאור הנאמן של הטבע. על כן, כל מחקר מדעי רציני הוא מעין פירוש להתגלות זו, ויש בו עבודת קודש. גם את הציוויים המוסריים שבתנ"ך יש לפרש ולהבין על פי המוסר הטבעי הנעלה ביותר.

עמדה שונה ואף מנוגדת במידה רבה לזו של ניוטון מציג הפילוסוף והחוקר דייוויד יוּם (באנגלית: 1776-1711 ;David Hume). יום השתייך למשפחת אצולה ענייה, אך למעשה היה נציג של המעמד השלישי. אביו עסק במשפטים וגם אבי אימו היה יושב־ראש חבר השופטים באיזור. בהתאם לכך יום קיבל חינוך ברוח הכנסייה הפרסביטריאנית הסקוטית שכלל לימודים קלאסיים. מגיל צעיר הצטיין בלימודיו ונטה לספרות ופילוסופיה. לצורך פרנסה היה אומן של בני אצולה גבוהים ומזכיר של אנשי צבא ומדינה. במסגרת זו ביקר בארצות אירופה והכיר את האנציקלופדיסטים בצרפת והקשר איתם נמשך עשרות שנים. הוא לא הצליח להתקבל כמרצה באוניברסיטת אדינבורו כי נחשד בכפירה. את הונו עשה בעקבות מחקרו 'ההיסטוריה של אנגליה' (באנגלית: The History of England). מעמדו הכלכלי האיתן, כישרונותיו וידיעתו שפות שונות, העניקו ליום השכלה נרחבת וחופש מחשבה והבעתה בדפוס כמעט ללא מגבלות. על פי אופיו, לא היה יום איש לוחם ומהפכן. להפך, הוא חיבב נוחות, רוגע ועליצות בחברת ידידים. על כן, גם ביקורתו בענייני דת, מבנה החברה והמדינה לא הייתה מנוסחת בחריפות ואם התפרסמה הייתה בעילום שם או כהצבת שאלות קשות, שאת התשובות השאיר יום לקורא.

כפילוסוף, נסמך יוּם על המסורת האמפיריציסטית מימי הובס, לוק וברקלי. אך לעומתם עוסק יום הרבה יותר בביקורת התבונה עצמה בטרם השתמש בה לבניין השערות אודות הטבע. בעמדה זו ניכרת ההשפעה המכרעת של הנאורות. התבונה היא במרכז העיון, אולם לא כתכונה מובילה את האדם אלא כתכונה שמביאה אותו לידי מבוכה. הטבע, במובנו החושי והחווייתי, הוא אשר מחזיר לאדם את יציבותו הנפשית ומאפשר לו קיום נעים ונֹֹח. לעומת ניוטון, שמתוך עמדתו כמדען ומאמין ראה זהות רבה בין התבונה, הטבע והשגחת הא-ל, רואה יום את הפערים התהומיים בין התבונה לבין הטבע, וממילא תוהה על עצם ההגדרה של ההשגחה והדת. אם אמונה היא חוויה של תקווה, יום מוכן להיות מאמין, ואפילו לקבל בחיוך את הטקסים הדתיים, אם לא יפריעו לו יתר על המידה. אולם, אם הטענה היא שהדת היא השיקוף המוחלט של האמונה, שהיא עצמה השיקוף של האמת התבונית, וזאת השיקוף המוחלט של הטבע – יום דחה אותה מתוך ביקורת נוקבת על כל אחד מן המושגים האלה.

יום סובר שהאדם הוא חלק מהטבע וחייב לתת אמון בטבע ולחיות בהרמוניה איתו. כלומר, האדם, עם שכלו, לא יכול בחיים האלה לסמוך על עצמו – אין לו ברירה אחרת כי אם לסמוך על הניסיון ולנצל אותו.

בספרו 'מסכת על טבע האדם' ('ניסיון להנהיג בענפי הרוח את שיטת הטיעון הניסיונית') כתב:

"המראה החריף של הסתירות והפגמים המרובים בשכל האדם כה השפיע עליי וכה וחימם את מוחי, עד שאני מוכן לדחות כל אמונה וכל שכילה, ואינני יכול להסתכל בשום סברה אפילו כמסתברת או סבירה יותר מאחרת. איפה אני, או מה אני? מאילו סיבות אני שואב את קיומי, ולאיזה מצב אני עתיד לשוב? לחסדיו של מי אשחר, ומזעפו של מי אירא? אילו ישים סובבים אותי? ועל מי מהם יש לי השפעה, או למי מהם יש השפעה עליי? אני נבוך מכל השאלות האלה, ומתחיל לדמיין את עצמי במצב האומלל ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מוקף בעלטה גמורה, בלא יכולת להפעיל את איבריי ואת כושרי ההכרה שלי.

למרבה המזל, אף שאין בשכל כדי לפזר את העבים האלה, הטבע מסוגל לכך בעצמו, ומרפא אותי מהמלנכוליה ומדמדומי הטירוף הפילוסופיים – אם בהרגעת הלך הרוח הזה, אם באמצעות עיסוק קליל ורושם חושי חי המגרשים את כל ההזיות האלה. אני אוכל צהריים, אני משחק שש־בש, אני משוחח ומתלוצץ עם חברים – וכעבור שלוש או ארבע שעות בידור, כשאני מנסה לחזור להגיגים האלה, הם נראים כל כך קרים, מאולצים ומגוחכים, עד שכבר אין לי חשק לעסוק בהם עוד".

(ספר ראשון, חלק ד, סע' ז, עמ' 822-922 תרגום יפתח בריל, הוצאת שלם, 3102)

עמדה פילוסופית זאת קיבלה את הכינוי 'הספקנות החדשה', מפני שיום לא טוען לוודאות אלא מראה את הספקות החמורים בכל הטענות לוודאות ולאמת שהובעו על ידי הפילוסופים, החוקרים והתיאולוגים.

דברי יום השפיעו על עיצוב הפילוסופיה של עמנואל קאנט ועל ידי כך על עיצוב השיטות הפילוסופיות של האידאליזם הגרמני, אך לא פחות מכך, על ניסוח הביקורת על הנאורות הצרפתית ההחלטית. ביקורת זו אף היא מתחלקת לשתי עמדות:

האחת, העמדה הקיומית שהתפתחה רק בדורות שלאחר מכן, והעמידה את חוויית הקיום, גם זו העמוקה והאמונית, הטראגית, וגם זו הנוחה והנעימה של חיי השגרה, לעומת הרציונאליזם הפילוסופי ויומרתו לחשוף את טבע התבונה, ההוויה והאדם עד תום.

השנייה, הביקורת של הפרגמטיזם הבורגני, כלפי האידאולוגיות הפילוסופיות השאפתניות לשנות את העולם ואת האדם. עמדה זו היא שמרנות מעשית, מתוך ספק עמוק ביכולת האדם להבין את עצמו ואת העולם, וממילא לשנות דבר מה לטובה.

יש בדברים אלו הד לתפיסה ספקנית עתיקה שבאה לידי ביטוי בפסוק מספר קהלת, והמדרש שמחזק וממחיש את התפיסה הזאת: "טֹוֹב מְלֹאֹ כַף נָחַת מִמְּלֹאֹ חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ" (ד, ו), המשל אומר: טוב ציפור אחת כפותה ממאה פורחות באוויר (בתרגום מקהלת רבה שם).

לכאורה, בביקורתו של יום על הלהט הרציונאליסטי והמהפכני יש תועלת ליציבות החברה וקיום מוסדותיה. אולם גם זו אשליה, מפני שאמנם אין אדם יכול לצמצם את עולמו רק לכדי תפיסתו התבונית, אך עוד יותר מכך, לא יוכל אדם לצמצם את רוחו ושאיפותיו הנאצלות לאמת ולשלמות רק לכדי הרגלים נאים ונוחים. רוח האדם לא תשלים עם השפלה זאת המכריזה שאמונתנו הדתית וההיגיון האנושי אינם אלא הרגל, ואין בהם שום תוקף ודאי עצמי. על פי הגיונו של יום עצמו, אפשר לטעון ששום טיעונים שכליים חריפים הממליכים את הספק לא יוכלו לעמוד נגד טבע רוח האדם השואף אל על ומבקש ליצור עולם טוב ושלם יותר.

התשתית הפילוסופית

עקרונות הנאורות והרציונאליזם המובהק הובעו בשפה הגרמנית לראשונה על ידי הפילוסוף והמדען וולף.[2] יצירתו של וולף הסתכמה בעשרות ספרים שהקיפו את כל ענפי הדעת והפילוסופיה המוכרים באותו הזמן. הבסיס להגותו היה בפילוסופיה של לייבניץ,[3] שהיה ממייסדי המתמטיקה המודרנית, פילוסוף דגול שאף מילא תפקידים בתחום החברה והמדינה. דגל בהרחבת זכויות וחירויות האזרחים, אך הזהיר מן האלימות היתירה שמהפכות כרוכות בהן. אמונתו הדתית הייתה עמוקה ושימשה יסוד לתפיסתו הפילוסופית. עם זאת, הישגיו הגדולים של לייבניץ היו בניסוח אמונתו אודות העולם והאדם על פי עקרונות הלוגיקה הפילוסופית והמתמטית ברוח הרציונאליזם.

עקרונות אלו, הנחו את וולף בסידור שיטתו של לייבניץ והרחבתה גם לתחומי הפיזיקה, הפסיכולוגיה והפיכתה ללימוד מסודר הנגיש לכל בר דעת. את כל חיבוריו כתב וולף בשפה הגרמנית, ולא בלטינית כפי שהיה נהוג עד אז, בכך העשיר את המינוח המדעי והפילוסופי של השפה הגרמנית והעניק לה תנופה וערך בקרב המלומדים. מאמץ זה הוערך על ידי בני דורו של וולף, במיוחד מפני שהגותו של לייבניץ לא זכתה לעריכה מסודרת ושיטתית על ידי לייבניץ עצמו.

מתוך עיונים אלו, הגיע וולף למסקנות מרחיקות־לכת ומהפכניות לזמנו: הדת היא דת טבעית השוללת כל דוגמטיות המבוססת על ניסים או מיסטיקה, ועל כן גם שוללת את הממסד הדתי המקובל ואת סמכותם של כתבי הקודש. בתפיסתו היה רציונליסט קיצוני ודגל בחופש דעות וחירות האמונה. בגלל עמדתו זאת אף סולק ממשרתו כפרופסור באוניברסיטת האלה, וחזר אליה רק עם התמנות מלך חדש בפרוסיה. הצטיין בכושר ניסוח מדויק והסברה בהירה, ועל כן השפעתו הייתה רבה על דור שלם של מלומדים דוברי גרמנית עד הופעת הפילוסופיה של קאנט. אך אליה וקוץ בה – בהירות, פשטות ושיטתיות, שאיפיינו את וולף, כיסו על שטחיות מסוימת בהבנתו את לייבניץ, שהיה הוגה דעות מעמיק ומבריק – הטעו את הלומדים לזהות את תפיסתו של לייבניץ עם שיטתו של וולף.

שיטתו של וולף השפיעה על חוגי האינטלקטואלים באירופה למשך עשרות שנים והיוותה מסד להתפתחות הנאורות כתפיסת עולם כוללת בקרב הוגי הדעות ואנשי החברה המובילים.

כל מה שבימי הביניים היה מקובל כמופלא, מסתורי ונעלה מהשגת האדם וממילא שייך לתחום ההשגחה העליונה, הפך לחומר גלם בידי הרציונליסטים שהסבירו ופירשו הכל באופן הגיוני, פשוט ודטרמיניסטי. המכֹוֹנָה, סמל המהפכה התעשייתית, הייתה לדגם מובהק של מבנה העולם ומבנה האדם גם יחד.

צרפת

הנאורות מצאה את ביטויה המובהק בכל שטחי החיים החברתיים של מדינות אירופה. האוניברסיטאות צמחו והיו למוסדות שחינכו דורות של מלומדים, מדענים, הוגים ומתקנים חברתיים (רפורמטורים). בין הסטודנטים היו יותר ויותר בני המעמדות הנחותים ולא רק אנשי האצולה. הם ביקשו להביא את בשורת הנאורות בחזרה אל המקומות שמהם באו – שכונות של סוחרים ובעלי מלאכה בעיר, מנהלי האחוזות והפקידים בכפר, ילדי העניים והאיכרים.

למגמה זאת סייעו גם פעולות ממשלת המלך, שמתוך בקשת תועלת לאוצר המדינה ולמנגנון הפיקוח המרכזי, הביאו להקמת בתי ספר יסודיים במימון ממלכתי שהקיפו יותר ויותר ילדים מן השכבות העממיות הרחבות.

בצילו של ארמון המלכות המפואר וחיי חברה ראוותניים רוויי בזבוז ושחיתות של האצולה, הלכה והתרקמה שכבה חברתית של הוגי דעות, סופרים ומדענים שעתידה הייתה לרשת את שרביט ההנהגה החברתית בצרפת לאחר דורות אחדים. תולדות חייהם של הבולטים מבין ההוגים והסופרים ממחישים את המפנה העמוק והמעבר של מרכז הכובד ממעמד האצולה והכמורה למעמד הבינוני והנמוך. כוחם של החדשים לא נבע מעושר הצבור במשפחתם לאורך הדורות ולא מבעלות על אחוזות ענקיות, אלא מכישרונם, חדשנותם, יוזמתם ומאמציהם האינטלקטואליים והמוסריים לשנות את פני המציאות לטובה.

כך, ד'למנבר היה יתום אסופי, שקיבל את שמו על שם הכנסייה שעל מדרגותיה הונח כתינוק שזה עתה נולד. דידרו היה בן של בעל מלאכה, וולטר ורוסו היו בנים של נוטריונים, הולבך היה בן של סוחר והלווטיוס היה בן של רופא. יחיד מבין החבורה שהשתייך למעמד האצולה היה מונטסקייה, שמרד במסורת משפחתו וחצה את הקווים.

אחד מסימני השינוי המובהק שאפיין את כל ההוגים מבשרי העידן החדש, היה יחסם אל הדת הממוסדת. כמעט כולם קיבלו חינוך במוסדות נוצריים מצוינים, ותגובתם לכך הייתה דחייה גמורה של הדוגמות הדתיות ושל הממסד הדתי. כל אחד לפי אופיו ונטייתו הרוחנית ניסח את הביקורת החריפה, אולם המשותף שביניהם הוא הפניית עורף, עד כדי בוז וסלידה, כלפי הדת, עקרונותיה ואישיה.

כמעט כולם עסקו במדעי הטבע החדשים וראו במדע את המפתח להבנת האדם, החברה, המוסר והדת. המדע הפך לקנה־מידה לאמיתות של ערכים, אמונות, סדר חברתי ותרבות בכללותה גם אצל אלו שמדע הטבע לא היה בין נושאי מחקריהם.

פן נוסף של תנועת הנאורות אנו מוצאים בהתפתחות הספרות המדעית והפילוסופית, גם בתחום היצירה המקורית וגם בתחום הפופולריזציה של הידע. הדוגמא המובהקת לכך היא יצירת 'אנציקלופדיה או מילון שיטתי של המדעים, האמנויות והמקצועות' (בצרפתית: Encyclopédie ou dictionnaire raisonné des sciences, des arts et des métiers יצאה לאור בין השנים 1772-1751). כאמור, עשרות שנים לפני כן יצא לאור חיבור קצר יותר בשם דומה: 'ציקלופדיה, או, מילון לאמנויות ומדעים' (בלונדון בשנת 1728). החיבור האנגלי הציג תפיסה של ארגון הישגי המדע וההשכלה ואף שכשלעצמו היה קצר מדי ובלתי־מספק, שימש דוגמא קונספטואלית למלומדים הצרפתים החשובים. דֶנִי דִידְרֹוֹ התבקש לתרגם את החיבור הבריטי, תחת זאת, הציע לכתוב ולערוך חיבור חדש, משמעותי ורציני. לשם כך הוא גייס מלומדים מן השורה הראשונה מכל תחומי הדעת: הבלשנות, הספרות, מדעי המדינה, הטבע והפילוסופיה, וביניהם: ד'אלמבר ,מונטסקיה, וולטר, רוסו, ביפון, הולבאך, הלווטיוס.

האנציקלופדיה הצרפתית שימשה במשך דורות חומר גלם לספרי לימוד בבתי ספר ואוניברסיטאות בכל תחומי הדעת ותורגמה לשפות אירופאיות שונות. האנציקלופדיה הצרפתית הודפסה במספר שיא של עותקים, כמעט פי שלושה לעומת כל ספר אחר שיצא לאור במשך המאה השמונה־עשרה, מדובר ב-4,250 סטים של 28 כרכים. למעשה, אפשר לומר שבכל בית משכיל בצרפת, ואולי אף באירופה כולה היה מצוי סט של האנציקלופדיה.

התפוצה הרחבה של האנציקלופדיה הושגה הודות לנוחות השימוש בה מצד אחד, ולמרחב הידע העדכני בכל תחומי המדע, האמנות והדעת מצד שני. רבבות משכילים צעירים התוודעו לא רק לידע עצמו באמצעות האנציקלופדיה אלא גם ליוצריה הבולטים, ומצאו במאמריהם גם קריאה נלהבת לשינוי חברתי ותודעתי. שמותיהם של 'האנציקלופדיסטים 'היו לדוגמא ולמופת כמבשרי העידן החדש – גואלי האדם מאפלת הבערות והעוני.

בתוקף היותו יוזם האנציקלופדיה ועורכה הראשי, רוחו של דידרו שרתה על כל מה שנכתב ונכלל ביצירה החשובה הזאת, מלבד המאמרים שנכתבו על ידו. חייו היו מאבק בלתי־פוסק בדעות הקדומות, במוסדות המקובלים ובסדר החברתי הישן.

דני דידרו (בצרפתית: Denis Diderot; 1784-1713) נולד למשפחה ממעמד בינוני־נמוך, אך הוריו שאפו לשדרג את מעמדו של הילד המוכשר ומסרוהו לחינוך דתי קתולי וייעדוהו לכמורה מפני שהיה זה אפיק ההתקדמות החברתי היחיד לבני המעמד הנחות. במסלול זה הוא סיים תואר שני כאשר הביע את רצונו להינשא, אביו מנע זאת ממנו ואילץ אותו להכנס למנזר. אולם הוא ברח משם והתחתן עם בחירת לבו בהיחבא מבלי ברכת הוריו. רעייתו הטרייה הייתה קתולית אדוקה. כעבור כשלוש שנים בגד בה, ובכך מרד גם במוסד הנישואין המקודש.

בעקבות לימודי פילוסופיה ומשפטים שינה את ייעודו והתפרנס כעוזר למשפטן בפריס וכמורה פרטי ועסק גם במכירת ספרים. תוך כדי כך הרחיב את השכלתו גם בתחומי המתמטיקה, מדעי הטבע ובלימודי השפות לטינית, יוונית, אנגלית ואיטלקית. כתב ופרסם מאמרים בפילוסופיה חברתית שקראו תיגר על המשטר ומערכת הערכים הקיימת. מאמריו עוררו עליו את זעם חוגי הכנסייה והשלטון, כתביו נידונו לחרם ושריפה והוא נידון למאסר של שלושה חודשים. אף על פי כן הצליח לאסוף קבוצה של בכירי האינטלקטואלים בצרפת ויחד איתם כתב וערך את האנציקלופדיה הגדולה במשך כעשרים שנה.

ז'אן לה רון ד'אלמבר (בצרפתית: Jean le Rond dAlembert; 1783-1717) גדל בבית יתומים אולם נתמך בסתר על ידי אביו, ועל כן קיבל חינוך מסודר. למד במוסד כנסייתי פילוסופיה ומשפטים וסיים תואר ראשון והוסמך כעורך דין. למרות הכוונתם של פטרוניו ללימודי כמורה ותפקיד כנסייתי, העדיף ללמוד מתמטיקה ומדעי הטבע ולבסוף מרד בכל תפיסה דתית ממוסדת.

כבר בגיל 22 הגיש עבודת מחקר במתמטיקה לאקדמיה למדעים של צרפת וזכה להכרה ולמשרה של עוזר מחקר באקדמיה. מאז פרסם מחקרים חשובים בתחום המתמטיקה הטהורה והסברים מתמטיים לתופעות פיזיקאליות שונות. תרומתו לחקר המתמטיקה מציבה אותו בשורה אחת עם גדולי החוקרים. בתחום הפילוסופיה של המוסר סבר שעקרונות מוסריים נגזרים אך ורק מעבודת מחקר וחשיבה מדעית ולא כפופים למוסכמות החברתיות. לפי דעתו העקרונות המוסריים כמו צדק וחירות צריכים להפוך לחוקי החברה האנושית והאזרחים צריכים לציית להם באופן שווה.

לאחר מספר שנים של שותפות מלאה בעריכת האנציקלופדיה, פרש מתפקיד העורך אבל המשיך לכתוב מאמרים עד סיומה. בין מאמריו החשובים הוא 'תולדות המדע והתפתחותו' שבו הוא מחלק לראשונה בין מדעי הטבע למדעים ההומניים העוסקים בתחומי הרוח והחברה.

שארל לואי דה סקונדה, ברון של אחוזת לה ברד ואחוזת מונטסקייה (בצרפתית: Charles-Louis de Secondat, baron de La Brède et de Montesquieu; 1755-1689). היה מן המעטים מבין מעצבי הנאורות בצרפת שבא מתוך מעמד האצולה, אולם הוא לא התפתה להיות מאנשי חצר המלוכה, אלא השקיע את מרצו וכשרונו ברכישת השכלה מגוונת, כגון כלכלה וגיאוגרפיה, סיורים לימודיים ומחקריים ברחבי אירופה, והשתתפות במאמץ של אנשי התרבות לתקן את פני החברה וערכיה. הישגיו העיקריים כחוקר היו בתחום ההגות המשפטית, בתחום זכויות האדם והאזרח, הערכים כבסיס לחוקים, ובתחום עיצוב המשטר ההוגן והצודק. מונטסקייה הוא אבי הרעיון של משטר המבוסס על הפרדה ועצמאות של שלוש רשויות: מחוקקת, שופטת ומבצעת. לדעתו כדי להבטיח את חירות האדם וזכויותיו האזרחיות צורת המשטר הנכונה ביותר היא רפובליקה, ובה מתאפשרת החלוקה לרשויות השלטון המשלימות והמאזנות זו את זו, ובכך מבטיחות את מירב חירותו של היחיד ואת החוקים ההוגנים והצודקים למען מטרה זו. השפעתו של מונטסקייה בתחום זה ניכרת בחוקותיהן של רוב מדינות העולם ובזרמים הליברליים לסוגיהם.

פרנסואה-מארי ארואה (בצרפתית: FrançoisMarie Arouet; 1778-1694), ידוע בשם העט וולטר (בצרפתית: Voltaire). מן המפורסמים ביותר שבין אנשי הנאורות, בשל תוצרת ספרותית ענפה בתחומים שונים. בן של נוטריון פריזאי, קיבל את השכלתו בבית ספר נוצרי, ובעקבות החינוך סלד עמוקות מן הנצרות ומן הדֹוֹגמטיות. איש עוקצני ושנון באופיו ועקב כך הסתבך לא פעם עם הרשויות ואף ישב תקופות מסוימות בכלא הבסטיליה. נאלץ לעבור ממקום למקום בתוך צרפת ומחוצה לה. ניהל רומנים רבים עם נשים נשואות, אבל לא הקים משפחה משלו. התפרנס מכתיבתו ולאחר מכן מתעשיית תולעי משי. לפרקים היה בידידות עם מלכים רבי־עוצמה כמו פרידריך הגדול הפרוסי ,יקטרינה הגדולה קיסרית רוסיה, ואף קיבל מהם תמיכה כספית נדיבה. אולם אופיו גרם גם לניתוק היחסים בינו לבינם כי לא הצליח לעצור בעצמו שלא לבקר את צורת שלטונם. למרות כתיבתו הענפה אין בה ולו רעיון אחד חדשני ובעל ערך מקורי, ועיקר פרסומו בא מן האווירה הלוחמנית ושוחרת החירות שהצליח לייצר סביבו.

ז'ורז לואי לקלר דה בופון (בצרפתית: GeorgesLouis Leclerc, Comte de Buffon; 1788-1707). נולד למשפחה בורגנית וקיבל חינוך בבית ספר נוצרי ולאחר מכן למד משפטים והוסמך לעורך דין, אולם העדיף עיסוק במדע, שבתחילה היה בעיקר עיסוק במתמטיקה ולאחר מכן במדעי הטבע. התפרסם בעיקר על ידי חיבורו הענק 'היסטוריה של הטבע' (בצרפתית: Histoire naturelle), שכלל 35 כרכים שיצאו בימי חייו ועוד 9 כרכים שיצאו לאחר מותו. חיבור זה היה סיכום של כל הידע בתחום הביולוגיה שהיה עד אז, תורגם לשפות רבות ושימש דורות של חוקרים ומלומדים. ביפון זכה לתואר אצולה כהוקרה על פעלו למען קידום המדע בצרפת, ונבחר להיות חבר האקדמיה הצרפתית.

פול-הנרי ת'ירי, ברון ד'הולבאך (צרפתית: PaulHenri Thiry, Baron dHolbach; 1789-1723). נולד בגרמניה למשפחה של סוחר יינות, אולם בגיל הנעורים עבר לחסות דודו הברון ד'הולבאך בצרפת, שהעניק לו חינוך מעולה ואף הוריש לו את הונו הרב. הולבאך חי ברווחה כל חייו והקדיש את זמנו לחקר הטבע והתרבות. מחקריו הובילוהו לדעות אתאיסטיות ומטריאליסטיות שאותן פרסם בשם בדוי במספר חיבורים, כגון 'מערכת הטבע' (Le Système de la nature) ו'הנצרות במערומיה' (Le christianisme dévoilé), ועל כן גם כאשר החיבורים הוחרמו ונודו על ידי הכנסייה והשלטון – הוא עצמו נותר בשלוותו. הוא כתב למעלה מ-400 ערכים באנציקלופדיה הגדולה ואף ערך ערכים נוספים רבים. הוא קיים ב'סלון' ביתו מפגשים תדירים של מלומדים והוגי דעות, הן מצרפת והן מארצות אחרות.

קלוד אדריין הלווטיוס (בצרפתית: Claude Adrien Helvétius; 1715-1771), בן לרופא חצר־המלך, למד בבית ספר נוצרי במסלול פיננסי. לאחר סיום התיכון שימש עוזר לדודו, גובה המיסים בעיר קאן. בשנת 1738 הודות להשפעת אביו, קיבל תפקיד של גובה המיסים הכללי בממלכה. בין נכסיו היה ארמון בפרובינציה, בית פרטי גדול בפריז וכן אחוזות עשירות שפרנסו אותו ברווחה רבה. אירח בביתו בתדירות את חוג המשכילים וביניהם דידרו והולבאך. התיידד עם מונטסקייה וולטר והקדיש את זמנו לעיסוק במדע, בספרות ובשירה. ספרו 'על הרוח' (בצרפתית: De lesprit) גונה על ידי האפיפיור, המועצה הציבורית של פריז והפקולטה לתיאולוגיה של סורבון ונידון לשריפה. ספרו הנוסף 'על האדם' (בצרפתית: De lHomme) יצא לאור לאחר מותו. הלווטיוס סבר שהעולם הוא חומרי ואין־סופי בזמן ובמרחב. החומר נמצא בתנועה מתמדת ושתי תכונותיו העיקריות: החשיבה והתחושה, הן הביטוי למורכבותו הרבה של החומר. ראה את עצמו כאתאיסט וכמטריאליסט, ביטוי מובהק לעמדתו זו ניסח הלווטיוס ברוח הנאורות על ידי הצבת ספקות מול הדֹוֹגמה הדתית הנוצרית: "אם הא-ל טוב בלי גבול, למה לירוא מפניו? אם הוא חכם בלי גבול, למה לנו לדאוג לגורלנו? אם הוא יודע־כל, למה לנו לספר לו על צרכינו ולייגע אותו בבקשותינו? אם הוא נוכח בכל, לשם מה המקדשים? אם הוא אדון הכל, למה הקרבנות והמתת"?. כיוון ששוכנע על ידי הספקות האלו בשקריותה של הדת, הבין שיש להעמיד מערכת ערכים מוסרית פרטית וחברתית במקום זו ששאבה את ערכיה מן האמונה והכנסייה. על כן התאמץ לגבש תפיסה מוסרית שמבוססת על הנטייה העיקרית של האדם – אהבת עצמו – אגואיזם. האהבה הזאת מולידה תשוקות, שאיפות לעושר ואינטרסים שבסופו של דבר מתנסחים כחוקי התנהגות פרטית וחברתית. הלווטיוס צידד בצורת משטר של 'אבסולוטיזם נאור', מכיוון שחשב שהמשטר הרפובליקני לא מתאים למדינות גדולות שלא מאפשרות לקיים אסיפת אזרחים יעילה כדי להגיע לשלטון מסודר ומיטיב. תפיסתו המוסרית היא אחד הנוסחים הראשונים של המוסר התועלתני. כלומר, מוסר הנובע משיקולי תועלת ולא מערכים שעומדים בפני עצמם.

חריג ושונה היה רוסו (בצרפתית: JeanJacques Rousseau; 1778-1712) בהתנהגותו, בדעותיו ובכשרונו מבני דורו. אמנם, גם הוא היה בן למשפחה מן המעמד הבינוני, אביו היה נוטריון בז'נבה, אך מרדנותו ושונותו הביאו אותו לחיים של נדודים, טלטולי דרכים וטלטולי מעמד. הוא ברח מביתו לצרפת והמיר את דתו מפרוטסטנטיות קלווניסטית לקתוליות. היה לבן חסות של גבירות וגבירים, חיפש אהבה ותמיכה, הן בתחום הרומנטי והן בתחום הכלכלי והחברתי. השכלתו הייתה קרעים קרעים, תלויית־נסיבות ורצונם הטוב של מארחיו ומעסיקיו. רק כשרונו המיוחד הביא לכך שהוא ידע שפות אחדות ורכש ידיעות בתחומי המדעים, ובייחוד בתחום המוסיקה והבוטניקה. במשך כל חייו הוא סבל ונהנה כאחד מאי־יציבות רגשית, כלכלית, מעמדית ואזרחית. לא הייתה מסגרת חברתית או אישית שהספיקה לאושרו של רוסו, והוא לא פרץ את גבולותיה לאחר זמן מה. לא היה ידיד בחייו, שרוסו לא הפך אותו ליריב, ולא הייתה דעה אחת שהחזיק בה ולא החזיק גם בדעה הסותרת. כל אלה נבעו לא מחוסר כישרון, אלא מכישרון־יתר ורגישות נפשית רבה. תכונות אלה העניקו למפעלו הספרותי של רוסו תנופה רגשית אדירה, רב־גוניות ומידת כנות בלתי־מצויה. ספריו הפכו למופת ספרותי וגם למושא הערצה של האנשים הדגולים והמשכילים ביותר בדורו. אחד מביטויי השיא של ההכרה הממסדית באיש הבלתי־ממסדי ופורץ הגבולות, היה כאשר האקדמיה למדעים של צרפת העניקה פרס ראשון לחיבורו של רוסו 'האם התבססות המדעים והאמנויות תרמה לטיהור המוסר' (בצרפתית: Si le rétablissement des sciences et des arts a contribué à épurer les mœurs; 1749). בחיבור זה, טוען רוסו שהמדעים והאומנויות – התרבות האנושית – הזיקה וממשיכה להזיק למוסר האנושי הטהור והטבעי. כלומר, האקדמיה למדעים של צרפת היא מוסד משחית ומזיק, והפרס שהיא מעניקה, כפי הנראה, הוא שיא ההשחתה והנזק. למרבה הפרדוקס, הטוען את זאת קיבל את הפרס ברצון. לפי עדותו של רוסו, יסודו של החיבור הזה היה במעין התגלות בעלת עוצמה רגשית אדירה, שהוא חווה לאחר שראה את המודעה של האקדמיה והלך לטייל בחורשה הסמוכה. רוסו סיפר שהוא מצא את עצמו יושב תחת העץ וחולצתו ספוגה בדמעות לאחר התגלות הרעיון ,שהתרבות משחיתה את טבע האדם הטהור והישר.

עיקרון הגותי זה, הוליד את המושג 'הפרא האציל'. משמעותו – אדם שלא נחשף לתרבות מלאכותית, ועל כן, על פי ההגדרה הוא פרא. עם זאת, הוא אציל, כלומר ישר ונדיב שנוהג רק על פי המצפון הטבעי והטהור, ולא על פי המוסכמות המעמדיות או על פי הדעות המתחכמות של החברה התרבותית. מתוך עיקרון זה, נובעת המסקנה של רוסו ביחס למשטר המועדף בחברה. משטר זה מכונה 'דמוקרטיה ישירה', כלומר, בכל בעיה הניצבת בפני החברה יכריעו כלל בני החברה בהצבעה ישירה לאחר דיון ביניהם, ללא תיווך של מוסדות פוליטיים מושחתים, טועים ומטעים. רעיונות אלו באו לידי ביטוי בחיבורו 'על האמנה החברתית, או עקרונות המשפט המדיני '(בצרפתית: Du Contrat Social ou Principes du Droit Politique; 1762).

השלכה נוספת, שפיתח רוסו מתוך העיקרון המכונן הזה, היא בתחום החינוך. ספרו 'אֵמִיל, או על החינוך' (בצרפתית: Émile, ou De l‘éducation; 1762) מבסס ומפתח את הרעיון שהטבע בעצמו הוא טוב, ואין להשחית אותו על ידי הכבדה לימודית יתירה, לכן הספר החשוב והמחנך ביותר לדעת רוסו הוא רומן ההרפתקאות 'רובינזון קרוזו '(באנגלית: Robinson Crusoe; 1719), מאת דניאל דֶפֹוֹ (באנגלית: Daniel Defoe; 1731-1660), המתאר ימאי אנגלי צעיר שנקלע לאי בודד, ובתושייתו הטבעית הצליח לשרוד ולבנות לו סביבת חיים ידידותית ונעימה.

לאורך כל יצירתו של רוסו – הן בהגות והן בספרות – נשזר רעיון שהרגש עדיף על התבונה. עמדה זו, השונה מן המקובל והמנוגדת לדעה הרווחת בעידן הרציונאליזם, הייתה אחד מסלעי המחלוקת שבין רוסו לבין אנשי הנאורות בני דורו. רוסו העיד על עצמו במכתביו ובספר 'הווידויים' שלו, שהרגש הוביל אותו במשך חייו הסוערים. רגשות עזים של אהבה וחמלה, חשדנות קיצונית וכמיהה לידידות, גרמו לכל מסכת הקשרים וניתוקיהם שבחייו. למרות הפכפכותו זכה רוסו להערצת בני דורו עוד בחייו וגם לאחר מותו. במידה מסוימת רוסו היה מודע לאי־היציבות שבהתנהגותו ואף ציין שהאמצעי העיקרי מבחינה ספרותית להרשים וללכוד את תשומת ליבו של הקורא זהו הפרדוקס, כלומר, הצגה משכנעת של שני דברים הסותרים זה את זה כמציאות אחת שלא ניתנת להתרה. אפשר לומר שרוסו לא מחפש את ההיגיון והעקביות, אלא בעיקר את הכנות והעזות של הרגש. דבר זה מאפשר לו לקלוע ללבטיהם החבויים של בני האדם ולעורר את נפשם.

בהגותו של רוסו ניכרת הבלטת הרגש על פני התבונה, הפרדוקס על פני ההיגיון העקבי, הכנות הטבעית על פני הנימוס התרבותי, האינדיווידואלי על פני החברתי. יחד עם זאת, רוסו מודע לעומק ההכרח של קיום החברה והזיקה שבין היחידים והכלל, וכן להכרח שבהיגיון המסדיר את הרגשות והיוצר את המסגרות, גם להכרח שבכמיהה לכבוד, לעושר ולמעמד, והכרח של ההשלמה והכניעה של האדם כאזרח לחוקי המדינה. הצירוף של כל אלה כהבנה של מציאות אחת רבת ניגודים וקצוות, הציבו את רוסו כאחד מבעלי ההשפעה ומעוררי ההשראה הבולטים ביותר. בעיני הדורות הבאים הוא נתפס כמבשר המהפכה, אבל גם הריאקציה אליה; כמבשר הרומנטיקה בתחומי האומנות והערכים המוסריים וגם כמבשר ההיגיון הדיאלקטי בפילוסופיה היוצא מנקודת הפרדוקס והאנטינומיות; כמבשר זכויות האדם והאזרח בתחום הפוליטי וגם כמבשר המדינה המודרנית החזקה וההכרחית; כמבשר הזרמים הפסיכולוגיים המתבססים על הרגש הלא־מודע כמעצב חיי האדם וגם על הניתוח המודע של המצב הזה, כדי להקל על סבלו של האדם; כמבשר ההגות החינוכית החדשה שמבססת את חינוך האדם על פי תכונותיו הטבעיות ואופיו המיוחד, אבל גם דואגת להעניק לחניך את המכשירים התרבותיים להתאמתו המירבית לחיי החברה והכלכלה.

גרמניה

התפתחות הנאורות בגרמניה הייתה בעלת אפיונים מיוחדים ושונים מאשר בבריטניה ובצרפת. הפיצול לכשלוש מאות יחידות מדיניות עצמאיות של דוברי הגרמנית, הקשה על התהוות מרחב תרבותי אחיד מצד אחד, אבל מצד שני יצר מוקדי השכלה רבים שהתחרו ביניהם.

ערי בירה של המדינות הגרמניות השונות הצטיינו באוניברסיטאות ותיקות. מושלי המדינות ניסו למשוך אל האוניברסיטאות את טובי המלומדים, הסופרים והאומנים. פן נוסף שנגזר ממציאות פוליטית זו, שמלומד או אומן שמאס בשליט מסוים או סבל מרדיפה דתית במקום מסוים, יכול היה להימלט ולמצוא מחסה מדיני ומשרה מכובדת במדינה גרמנית אחרת.

הנאורות הגרמנית ינקה את עקרונותיה ממקורות גרמניים כמו זה של לייבניץ בגרסתו של וולף, אך גם הושפעה עמוקות מן המתחולל בתחום זה בצרפת. הנאורות הצרפתית הנועזת הייתה מושא להערצה בקרב המלומדים הגרמניים ויחד עם זאת זכתה לביקורת מעמיקה והפקת לקחים. ביקורת זו הבליטה את הקווים המקוריים של הנאורות בגרמניה.

אחד מאנשי הנאורות הבולטים בגרמניה היה גיתה.[4] כשרונותיו הרב־גוניים, פרסומו והשפעתו על בני דורו הציבו את דמותו כמופת לנאורות בקרב דוברי הגרמנית ואף מעבר לכך.

גיתה נולד בפרנקפורט על נהר מיין. אביו היה משפטן מנכבדי העיר והעניק לבנו חינוך לותרני מובהק. הוא הוסמך לד"ר למשפטים באוניברסיטת לייפציג, למד לטינית, יוונית עתיקה, צרפתית, אנגלית, עברית ואפילו יידיש בביקוריו בגטו היהודי של פרנקפורט. עסק בענפי אמנות שונים, ניסה את כחו כמשפטן בפרנקפורט, אך זנח את עיסוקו זה לטובת העיסוק בספרות ובשירה.

ביקר באיטליה והתרשם עמוקות משרידי האמנות הקלאסית ומיצירות המופת של אמנות הרנסנס. שם התגבשה תפיסתו המדעית והפילוסופית אודות ההרמוניה והסימטריה כערך נעלה. בהשפעתו של הבלשן והפילוסוף הרדר, הכיר את ספרות האגדה העממית הגרמנית והסלבית, שגם ממנה התרשם עמוקות והתפעל מן היסוד המיסטי והאמוציונאלי שבמסורת ספרותית זו. השקפתו הדתית עברה תמורות לכיוון האמונה הטבעית המשוחררת מכבלי הכנסייה והדֹוֹגמה. אמונתו הדתית השתנתה עד שמאס בסמל המובהק ביותר של הנצרות – הצלב: "רק ארבע שנואים הן לי כצפע וכארס: עשן הסיגריות, פשפשים, שום וצלב" (האפיגרמים הוונציאנים, 66, בתרגום חופשי מגרמנית, יצא בשנת 1790).

לאחר מסעותיו בעולם עבר לדוכסות ויימאר ושימש שם כמדינאי ושר בתפקידים רבים. במשך שנים רבות ויימאר הייתה לו לחוף מבטחים ושם התמסר ליצירתו הספרותית, המדעית וההגותית. מבחינה מדעית תרם תרומה חשובה בתחום האופטיקה ,האקוסטיקה והביולוגיה. מצא חברים לדעה בלשכת הבונים החופשיים של ויימאר. את פרסומו כסופר קנה עוד בראשית דרכו ברומן 'ייסורי ורתר הצעיר', ולאחר מכן מחזהו 'פאוסט' הקנה לו תהלת עולם כמחזאי וכמשורר.

למרות ביקורתו הנוקבת כלפי משטר האצילים שמרמה את העם ומנצל אותו, המהפכה הצרפתית הייתה הדוגמא הגרועה ביותר לתיקון המצב הזה, מבחינתו. בביקורתו זאת, הוא היה מעין מורה דרך לרבים מאנשי הנאורות בגרמניה. אפילו ההוגים שראו במהפכה הצרפתית בשורה טובה של תיקון, התאכזבו ממנה וביקרו אותה בחריפות, בעקבות השתוללות הדמים וההרס שהביאה.

לא רק בתחום האומנות והמדיניות הציבורית השפיעו ערכי הנאורות על האישים הבולטים בתרבות הגרמנית.

סיפור חייהם והגותם של הפילוסופים הגרמנים הדגולים והמהפכניים בתחומם, הוא המחשה להטמעת הנאורות ומושגיה העיקריים אנשים אלו, שברובם היו בני המעמד הנמוך, וידעו עוני ומחסור בחייהם, הוכיחו שהכישרון ושאיפת הדעת העיקשת יכולים להצעיד אותם לקִדמת במת ההיסטוריה כמעצבי הערכים והדעות של הדורות הבאים.

בעיר קטנה לחוף הים הבלטי, קניגסברג שבמלכות פרוסיה, במשפחת בעל מלאכה ממוצא סקוטי, נולד בשנת 1724 עמנואל קאנט (בגרמנית: Immanuel Kant; 1804-1724). משפחתו השתייכה לקהילה הלותרנית שרוח הזרם הפייטיסטי שלטה בה. עקרונותיה של תפיסה זו, דגלו באמונה דתית מתוך שלווה, צניעות ושמחת חיים פשוטה. כפי הנראה ,רבים משורשי תפיסתו המוסרית של קאנט נעוצים בחוויות הילדות החיוביות ובאווירה של יושר, חריצות ומאור־פנים שאפפה אותו במשפחתו ובקרב מחנכיו ומוריו הדתיים. דרשותיו השבועיות של הכומר ד"ר פרנץ שולץ (1763-1692) ואישיותו הקורנת הותירו רושם חזק של השכלה כנה, אמונה לוהטת ומוסר מיטיב בנפשו של הילד עמנואל. לימים, ד"ר שולץ היה פטרונו של הנער והסטודנט קאנט וסייע לו כלכלית וחברתית במסלול התקדמותו.

מגיל שש־עשרה החל את לימודיו באוניברסיטה המקומית ובהדרגה למד מקצועות שונים, בהם תיאולוגיה, מתמטיקה, גיאוגרפיה, פיסיקה ופילוסופיה. לאחר הפסקת לימודיו בשנת 1748 עקב מחסור ואי־יכולת לשלם את שכר הלימוד, התפרנס בצניעות במשך שנים כמורה פרטי. תוך כדי תקופה זו כתב מאמרים והכין עבודת מחקר לקבלת תואר דוקטורט, שאכן הוענק לו בשנת 1755. לאחר מכן התקבל כמרצה ללא שכר באוניברסיטה במקצועות שונים, ופרנסתו הייתה מתשלומי הסטודנטים המעוניינים להשתתף בהרצאותיו. בין השנים 1762-1758, תוך כדי מלחמת שבע השנים, קניגסברג עברה לידי האימפריה הרוסית, בשנים אלו קאנט השכיר חדרים בביתו לקצינים רוסיים של חיל המצב בעיר, ואף הרצה בפניהם על נושאים שונים תמורת שכר.

על אף שלא יצא את תחומי עירו התאפיין בסקרנות אינטלקטואלית רחבת־אופקים והכיר מאמרים, ספרים ודעות שרווחו אז בקרב מלומדים באירופה. קאנט נטה לרעיונות החופש הדתי וזכויות האדם והאזרח ועל כן עוכבה התקדמותו האקדמית מטעם השלטון הפרוסי. בהיותו אדם זהיר הצליח ליישר את ההדורים והצניע את דעותיו במעטה של שבחים למלך ולשלטון. עם זאת לא שינה את דעותיו באופן עקרוני ולאחר שקיבל משרה קבועה של פרופסור באוניברסיטה ושימש גם רקטור, המשיך לפרסם מאמרים בזכות אותם הערכים.

תושבי קניגסברג הכירו את קאנט היטב, במיוחד את שעת הטיול היומי המדויקת, שנודעה בקפדנותה. מסלול טיולו עבר ליד הכנסייה הלותרנית המקומית ומעולם קאנט לא נכנס אל תוכה בבגרותו. עובדה זו מעידה על יחסו אל הדת וההבחנה בין אמונה בא-ל ובערכים המוסריים, לבין ההשתייכות המוסדית הדתית.

קאנט מעיד על עצמו שכפילוסוף התעורר מתרדמה דֹוֹגמטית, על ידי הפילוסופיה של יוּם. דיוויד יוּם ערער על יכולתה של תבונתנו להכיר את הטבע בממשותו העצמית. קאנט קיבל את ספקנותו של יוּם והונע על ידה לחפש את חוקי התבונה וגדריה כדי להבין על מה סומך המדע אם לא על הכרת הטבע עצמו. מסקנתו הייתה שהמדע נסמך על חוקי התבונה וההכרה וכל תמונת העולם והמציאות נוצרת אך ורק בגבולות תבונתנו והכרתנו. את שיטתו בתחום זה פרס קאנט בספר 'ביקורת התבונה הטהורה '(בגרמנית: Kritik der reinen Vernunft) שהתפרסם בשנת 1781. רבים מן החוקרים רואים בכך שלב חדש בתולדות הפילוסופיה – עידן הפילוסופיה הביקורתית.

ייתכן שאת משמעות המונח 'ביקורת התבונה' נוכל להבין מתוך יחסו של קאנט לז'אן ז'אק רוסו. מבין כל אנשי הנאורות הצרפתיים דווקא רוסו הביע לא רק הזדהות עם עוצמת התבונה אלא גם ביקר את משקלה והשפעתה בעיצוב החברה האנושית. ודווקא תמונתו של רוסו נבחרה על ידי קאנט להיות תלויה כתמונה יחידה על קיר חדר עבודתו, דבר שמעיד כנראה על הערכה מופלגת לדמותו ורעיונותיו. אמנם, לאחר ביקורתו הספקנית והנוקבת של יוּם, המאמץ העיקרי של קאנט התמקד בהשבת התוקף למדע ולתבונה, אך לא פחות מכך, גם לסימון מדויק והחלטי של גבולותיה. מטרה זו השיג קאנט כאשר הראה שהתבונה, כאחת מתכונות האדם להתמודדות עם עצמו וסביבתו, תלויה במבנה ההכרה, שאותו אי־אפשר לשנות. על כן, גבולות התבונה, המדע והתרבות גדורים בגבולות ההכרה. עם זאת, תחושות, אינטואיציות, שאיפות ואמונות – מקומן לאו דווקא בגבולות ההכרה, כל עוד אין אדם בא להגדירן ולנסחן.

מושגי יסוד כגון החירות, הרצון, החובה המוסרית, הא-ל ואלמוות – אינם נגזרים מן התבונה הטהורה, אבל מהווים תשתית להתנהגות המוסרית של האדם והחברה. אמנם, גם מושגים אלה צריכים להיות נתונים לביקורת תבונית ומנוסחים במדויק על פי ביקורת זו, כדי שלא תיווצר סתירה מהותית בין התבונה הטהורה לבין התבונה המעשית. עם זאת, תקפם של מושגים אלו הוא אוטונומי וחשיבותם בחיי אדם לא נופלת ואולי אף עולה על חשיבות המדע והתבונה הטהורה.

בכך ביטא קאנט את עמדת הנאורות, שהתמודדה עם ביקורת השמרנות הדתית. ביקורת זאת, הציגה את החשש המבוסס, שמא הנאורות תחריב את הסדר המוסרי של העולם ותכפור בשאיפותיה ומושגיה הנעלים ביותר של התרבות האנושית. תשובתו של קאנט בשם הנאורות המעמיקה, היא שלא זו בלבד שאין התבונה הטהורה מבטלת את המוסר והאמונה, אלא אף מחזקת ומטהרת אותם מבוּרוּת ומאמונות טפלות.

העקרונות התיאורטיים והמוסריים של הפילוסופיה הקאנטיאנית הצמיחו המשך הגותי בפילוסופיה של פיכטה. אמנם, פיכטה לא היה היחיד שניסה לפתח את הפילוסופיה הביקורתית אך ללא ספק הבולט והמזהיר מתוך רבים.

חיי פיכטה הם אחד הביטויים המובהקים לנצחון ערכי הנאורות – ילד ממשפחת איכרים, שרק בזכות החינוך לתבונה, ועקשנות מוסרית לעצמאות, השיג מעמד חברתי גבוה, והצליח להשפיע על דורות של מלומדים ומנהיגים.

יוהאן גוטליב פיכטה (1814-1762; בגרמנית: Johann Gottlieb Fichte), בן למשפחת איכרים ובעלי מלאכה בכפר קטן ראמנאו (Rammenau). בדרך מזל בעל אחוזה מקומי שאיחר לדרשה השבועית של הכומר בכנסיית הכפר פגש בפיכטה, הילד בן התשע, והילד חזר על דרשת הכומר מילה במילה. בעל האחוזה התרשם עמוקות מזיכרונו הפנומנלי של הילד וכשרונו הרב, וביקש מהוריו להעניק לו השכלה יסודית וגבוהה על חשבונו. הוריו הסכימו ואכן הילד קיבל את השכלתו במימונו של הנדיב. לאחר מותו של הנדיב נקלע פיכטה הסטודנט למצוקה כלכלית קשה, עד שכמעט שלח־יד בנפשו מרוב רעב ובושה. בשעה שכבר גמר־אומר לשים קץ לחייו מצא מכתב הממוען אליו מהעיר ציריך בשוויץ, ובו הצעה להיות מורה פרטי בבית עשיר. כך ניצלו חייו של פילוסוף מזהיר לעתיד.

לאחר שנים אחדות כמורה פרטי קפדן אך מצליח, בשנת 1791, ביקר פיכטה בקניגסברג אצל הפילוסוף הדגול עמנואל קאנט. הוא הציג לפניו ספר שכתב ברוח הפילוסופיה הביקורתית, 'ניסיון לביקורת של כל התגלות' (בגרמנית: Versuch einer Kritik aller Offenbarung). קאנט היה שבע־רצון מהבנתו של פיכטה את מהותה של המהפכה הביקורתית ומיכולתו להחיל את הגיונה גם על תחום הדת, בייחוד שקאנט טרם פרסם את חיבורו שלו על הדת. על כן, בלי ידיעתו של פיכטה הוציא קאנט את הספר לאור, והחיבור הודפס ללא שם המחבר. קהל המלומדים סבר לתומו שזהו חיבורו של קאנט על הדת, והביקורות על החיבור היו נלהבות. קאנט גילה ברבים שלא הוא המחבר, אלא אדם צעיר בשם פיכטה. כך, בִן-יום הפך פיכטה ממלומד אלמוני לפילוסוף מוכר ומוערך, שקיבל את הכרתו של בעל השיטה הביקורתית בכבודו ובעצמו.

פיכטה לא נותר בעמדה זו זמן רב לאחר קריאה בכתביהם של מבקרי קאנט, כמו שלמה מימון, וממשיכיו של קאנט כמו ריינהולד, הגיע פיכטה למסקנה שהפילוסופיה הביקורתית טרם הגיעה להשלמתה, והיא זקוקה ליסודות עמוקים ויציבים יותר מאלו שביטא קאנט. פיכטה ׂשׂם לו ליעד לבסס מחדש את הפילוסופיה הביקורתית. בפילוסופיה שלו, לה נתן את השם 'תורת המדע' (בגרמנית: Wissenschaftslehre), ראה את ההתפתחות הטבעית וההגיונית של המהפכה הקאנטיאנית. עד מהרה התעורר עניין רב בתורתו החדשה של פיכטה, והוא קיבל משרת פרופ' לפילוסופיה בעיר ינה. בינה הרצה וכתב במשך שש שנים את תורת המדע על פניה השונים, והיה לדמות נערצת, עד שהשוו את עוצמתה של תורת המדע לזו של המהפכה הצרפתית.

בהיותו חסיד של רעיונות הנאורות, וביניהם חופש הדעות, פרסם פיכטה בשנת 1798 בכתב העת שערך 'כתב העת הפילוסופי' (בגרמנית: Philosophischen Journal), מאמר של מלומד אחר, פורברג, אודות היסוד המעשי של הדת שיכול להתקיים לצד אי־אמונה תיאורטית, 'התפתחות מושג הדת' (בגרמנית: Entwickelung des Begriffs der Religion). למאמר זה צירף פיכטה מאמר משלו, בו טען שמושג האל איננו אלא סדר העולם המוסרי. שני המאמרים נתפסו בחוגי הכנסייה כמטיפים לכפירה, והתעוררה דרישה לפטר את העורך מכל משרה ציבורית. פיכטה סירב להתנצל על עצם הפרסום, וכתב שאם ייאלץ להתנצל הרי הוא מעדיף להתפטר. ממשלת ויימאר, שמלכתחילה התכוונה להסתפק בהבעת נזיפה פומבית ולא בפיטורין, החליטה לקבל את עמדתו של פיכטה, ויחד עם הבעת הנזיפה גם קיבלה את התפטרותו. כך, איבד פיכטה את משרתו בינה ובמידה מסוימת את מעמדו והשפעתו, ואולץ לנדוד לברלין בשנת 1799. בברלין המשיך פיכטה להרצות את תורת המדע, אך לאחר שהתאכזב שוב ושוב מחוסר ההבנה של תורת המדע בקרב המלומדים, החליט שלא להוציא לאור את הרצאותיו, ואלו לא פורסמו אלא לאחר מותו.

תקופה זו הייתה סוערת בחיי אירופה. קיסר צרפת, נפוליאון בונפרטה, ערך כיבושים מהירים ובהם נכללו רבות מאדמות גרמניה. משנכבשה פרוסיה, ובירתה ברלין, עבר פיכטה לזמן מה לקניגסברג. לאחר מכן שב לברלין על אף שהעיר עדיין הייתה תחת הכיבוש הצרפתי. בתחילת שנות ה-90 הביע פיכטה התלהבות מן המהפכה הצרפתית אשר הושתתה על רעיונות הנאורות. רעיונות אלה הוא זיהה גם במשנתו הפילוסופית של קאנט, ואף המשיך להחזיק בהם כל חייו. בכיבושי נפוליאון ראה פיכטה בגידה ברעיונות אלה ולכן בסדרת נאומים שנאמרו, נכתבו והודפסו בברלין הכבושה, 'נאומים אל האומה הגרמנית' (בגרמנית: Reden an die deutsche Nation), הביע פיכטה התנגדות עזה לכיבוש הצרפתי. הוא ניסה לעורר את העם להתנגדות, על ידי ביסוסם הפילוסופי והמוסרי של המושגים: עם, מולדת, שפה ולאומיות. אפשר לומר שמלבד דביקותו של פיכטה בערכי יסוד של הנאורות: תבונה, חירות וחינוך על פי הבנתו הפילוסופית המקורית, הוסיף פיכטה ערך שהיה לברכה בתולדות המאה התשע־עשרה, ולקללה בצורתו המפלצתית במאה העשרים, 'הלאומיות'.

בנאומים אלה ובעבודות פילוסופיות נוספות, ביסס פיכטה תחומים נוספים בפילוסופיה: המשפט וההיסטוריה. בתחומים אלו משתלבים ונארגים הערכים הללו לתפיסה כוללת של האדם, החברה, האומה והאנושות. ההכרח ההגיוני שבתבונה עם חירות הרצון והפעולה המוסרית, מכוננים תרבות של האומות המפותחות ומחוללים מאבק היסטורי מתמיד בין אומת התרבות לבין העמים הברבריים העוינים אותה והחפצים לגזול ולחמוס את הישגיה. ברוח הנאורות הביע פיכטה ביטחון גמור בכך שהתבונה, החירות והתרבות ינצחו את הבערות, האלימות והברבריות.

פיכטה מת בשנת 1814, כאשר נדבק במחלת הטיפוס מאשתו, שהתנדבה לטפל במסירות בפצועי המלחמה, ונדבקה מהם. עובדה ידועה היא שפיכטה הביע בחיבור מוקדם שעסק במהפכה הצרפתית עמדות אנטישמיות קיצוניות ובהן בוז ושנאה כלפי היהודים באירופה. אך עם זאת, לא נמנע פיכטה מלהביע את הערצתו כלפי מלומדים יהודים כמו שפינוזה, מנדלסון ובייחוד כלפי שלמה מימון, שרבים מרעיונותיו הטמיע פיכטה בשיטתו הפילוסופית. יתר על כן, לאחר היווסדה של האוניברסיטה בברלין שפיכטה נבחר להיות הרקטור שלה, הוא סירב לבצע את הוראת סנאט האוניברסיטה ולסלק סטודנט יהודי עני. פיכטה חשד שהמניעים לסילוקו הם מוצאו היהודי של הסטודנט, ומשנענה בסירוב להשאיר את הסטודנט במקומו, התפטר מתפקידו.

רעיונותיו של פיכטה על הלאומיות היו פופולריים בסוף המאה התשע־עשרה, והשפיעו גם על חוגי הסטודנטים הציוניים, למרות הדעות האנטישמיות בכתביו.

אמנם גם בקרב מלומדי גרמניה, כמו בקרב עמיתיהם הצרפתיים, מושגי התבונה, הרצון החופשי והטוב הפכו למושגי יסוד בהבנת האדם והחברה. אך יחד עם זאת, מה שמייחד את התפתחות הנאורות בגרמניה, הוא המחקר הפילוסופי פורץ הדרך בדבר עצמאות התבונה, ההכרה והמוסר, עד כדי קביעה שכל העולם המוחשי אינו אלא עולם התופעות על פי חוקי ההכרה והתבונה. על פי תפיסה זאת גם החיוב המוסרי נובע מטבע הנפש ולא משום צו חיצוני. עולמו המוסרי של האדם הוא אוטונומי ולא הטרונומי ,ראשיתו ברצון החופשי הטוב הטבעי. תפקיד התבונה בתחום המוסר הוא לנסח ולהגדיר היטב את המסקנות המתחייבות מן הרצון הטוב הטבעי ולתאר מהם הערכים המוסריים הישרים והנאותים הנובעים מן הרצון הטוב, בכך עוסק חיבורו של קאנט, 'ביקורת התבונה המעשית'. ייתכן שאת שורש התפיסה הזאת יש למצוא בדברי קהלת (ז, כז; כט): "רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה קֹֹהֶלֶת אַחַת לְאַחַת לִמְצֹֹא חֶׁשְׁבֹּוֹן… לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲׁשֶׁר עָָׂה הָאֱלֹוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָָׁר וְהֵמָּה בִקְׁשׁוּ חשְַּׁבֹנוֹת רַבִּים".

עיקרון ראשוניות התבונה אצל קאנט קיבל בפילוסופיה של פיכטה התפתחות מהותית נוספת במושג ה'אני', המאחד בתוכו את הרצון, התבונה והפעולה גם יחד. כאשר כל מה שעדיין לא התברר על ידי המדע, כלומר התבונה, מוגדר כ'לא אני', וממילא נועד להיות מטרה לפעולה התבונית-המוסרית של ה'אני'.[5]

קאנט ופיכטה ביססו באופן פילוסופי את האמת החדשה אודות מקור הסמכות בהוויה – ההכרה, ה'אני'. המעבר מן הסדר ההטרונומי, המתבטא בסמכות חיצונית המכתיבה לאדם ולחברה את ערכיה, מטרותיה ומעשיה, אל הסדר האוטונומי, מציאת מקור הסמכות בתוך האדם, בתבונתו וברצונו הטוב – מעבר זה הוא מאפיין בולט של הנאורות על רקע ההיסטוריה האנושית שקדמה לה.

שנים אחדות לפני פרוץ המהפכה הצרפתית, כאשר התסיסה החברתית בצרפת בישרה את רוח המהפכה, פרסם קאנט בעקבות מאמרו של מנדלסון 'מהי נאורות', מאמר קצר ,ששמו מעיד על תכנו: 'תשובה לשאלה: מהי נאורות'?,[6] כבר בתחילת המאמר נסח קאנט את תשובתו הקצרה, אשר מוסברת לאחר מכן במאמר עצמו:

"הנאורות היא יציאתו של האדם ממצב חוסר הבגרות שהביא על עצמו. חוסר בגרות משמעו חוסר היכולת להשתמש בשכל בלא הנחיה של אחר. כשהסיבה לחוסר הבגרות אינה בעיה שכלית, אלא הימנעות מהחלטה להשתמש בו בלא הדרכה של אחר, או היעדר האומץ לעשות כן… הֱיֵה אמיץ להשתמש בשכלך בעצמך! זהו המוטו של הנאורות".

קאנט משתמש כאן בדימויים של בגרות וחוסר בגרות, הלקוחים ממצב האדם. בדרך הטבע ילד נתון בחסות הוריו שמנחים אותו בחינוכו ובמעשיו, ולהורים האפוטרופוסים מירב האחריות כלפי הילד. כשהילד בוגר ועומד על דעתו, הוא משיל מעליו את חסות הוריו ובונה את חייו על פי החלטותיו ותובנותיו. מצב טבעי זה הופך לבלתי־טבעי כאשר מדובר על החברה האנושית המורכבת ברובה מאנשים בוגרים המסוגלים למחשבה ולהחלטה עצמאית, אך מסיבות שונות מוותרים על מעמדם כבני חורין לחשוב, להחליט ולפעול, ומוסרים מרצונם את הסמכות לזולתם. מצב זה, לדעת קאנט, איננו טבעי והוא מסמל טעות מבחינה תבונית ועצלות מבחינה רצונית.[7] ממילא, ייעודו של המלומד לקרוא לשאר בני האדם להשתחרר מאי-הבגרות המלאכותית, ולחשוב על הדרכים הנאותות להפוך את תהליך ההשתחררות ליעיל ביותר. כמובן, יש להתנגד לכל מאמץ של איזה שהוא מוסד סמכותי לעכב את התהליך הזה של השתחררות ורכישת מיומנות תבונית ותעוזה רצונית.

את עקרון האוטונומיה המוסרית הרחיב קאנט גם ביחס לאוטונומיה דתית. לפי דעתו, האמונה צריכה לנבוע מתבונתו והכרתו של האדם ומערכיו המוסריים הנובעים ממצפונו. עמדה זו שוללת את ההסתמכות על מקור חיצוני-הטרונומי של אמונה ומוסר, שמתבטא במושג התיאולוגי 'התגלות'.

את העיקרון היסודי של האוטונומיה המוסרית מפתח פיכטה באומרו [8]:

"כי האדם הוא בעצמו תכלית; הוא צריך להגדיר את עצמו ולעולם לא לתת למשהו זר להגדיר אותו…

מטרתו האחרונה של האדם היא להכפיף לעצמו הוא, את כל מה שאיננו תבוני, לשלוט בו באופן חופשי ובהתאם לחוקיו שלו…"

מחזאות וספרות יפה

השפעת הנאורות הייתה ניכרת ביותר גם בספרות הגרמנית. נציגיה הבולטים ביותר, הם הפילוסוף וההוגה משה מנדלסון, הסופר לסינג, המשורר והמחזאי שילר, המוציאים לאור והסופרים האחים שלגל. רעיונות הנאורות התגבשו מבחינה חברתית על ידי תופעה ייחודית באותה התקופה: 'הסלון הספרותי'.

הזדהותם של האישים הבולטים והמשפיעים עם הערכים והמושגים החדשים, התבטאה בעובדות חייהם ויצירותיהם. הם עצמם הפכו לסמל ומופת של הנאורות ויצירותיהם הספרותיות סללו דרכים חדשות ועיצבו סדר יום של התרבות המתחדשת בדורות הבאים.

ראש וראשון לאישים אלו בתקופתו היה גוטהולד אפרים לסינג (בגרמנית: Gotthold Ephraim Lessing; 1781-1729). כמו רבים מאנשי הנאורות, השכלתו הראשונה של לסינג הילד באה מתוך ביתו – אביו היה כומר פרוטסטנטי ותיאולוג. לסינג הנער הוכוון על ידי אביו ללימודי תיאולוגיה, פילוסופיה ורפואה, אך כבר באותו השלב התעניין יותר בספרות ובמחזאות. בגיל 19, בשנת 1748, כתב מחזה קומי ובשנת 1749 כתב דרמה 'היהודים', שבה באופן חריג לזמנו ותרבותו הגיבורים היהודים הם ישרי דרך, אמיצים ומעוררי כבוד. תיאור זה של יהודים על רקע הנוף הספרותי של ימיו, מבטא את המפנה המוסרי שהביאה הנאורות על ידי שבירת המוסכמות הערכיות הקודמות ופנייה לשוויון הטבעי בין בני אדם וכבוד לכל תרבות ועם. העיסוק במחזאות עורר אי־שביעות רצון אצל אביו של לסינג, שאסר עליו לעסוק בתיאטרון ופקד עליו להתמקד בלימודי רפואה. למרות שניסה לציית לאביו, אופיו שואף החירות לא נכנע. לצורך פרנסה מתוך חופש דעה נדד לסינג מעיר לעיר בתור ספרן, מזכיר, מחזאי ומנהל תיאטרון. לפרקים התגורר בברלין, בדרזדן, בווינה ובהמבורג. משנת 1769 התקבל למשרת ספרן ארמון הדוכס בראונשווייג והתגורר שם 12 שנה.

בשנת 1771 הצטרף כחבר ללשכת 'הבונים החופשיים' בהמבורג. אולם תקוותיו לחיי חופש ויצירה, שלפי דעתו היו צריכים לאפיין את חבורת 'הבונים החופשיים' – נכזבו. בעקבות אכזבתו, בשנים 1780-1778 כתב ספר בשם 'שיחות אל הבונים החופשיים' (בגרמנית: Gespräche für Freimaurer) המבכה את הסתאבות הרעיון הנאצל של ארגון 'הבונים החופשיים'. בשנת 1776 נישא לאלמנה אווה קניג, שמתה לאחר כשנתיים בלידת בנם, ואף הוא מת בילדותו.

לסינג נודע בחברה הגרמנית במאמריו שנכתבו בסגנון מבריק וקראו לחירות היצירה, חיפוש אחרי האמת וסובלנות דתית ואזרחית. מחזותיו השפיעו עמוקות על עיצוב הדרמה הבורגנית בתרבות הגרמנית. מחזהו 'נתן החכם '(בגרמנית: Nathan der Weise) מבליט את הערכים שבהם האמין לסינג. הדמות המרכזית במחזה היא של החכם היהודי ,שהושפעה רבות מדמותו של ידידו הפילוסוף משה מנדלסון.

הפילוסופיה הדתית של לסינג הבליטה את הרציונליזם כמקור ראשי לעיצוב דעת ומוסר, והתנגדה לערך ההתגלות כמקור לסמכות דתית, מוסרית ופילוסופית. לדעתו של לסינג יסודות המוסר הנוצרי תואמים את הדת הטבעית-תבונית כפי שראויה להיות בליבו של כל אדם בעולם. מכיוון שאי אפשר להגיע לניסוח האמת המוחלטת, הרי תהליך הדיון החופשי הוא הדרך היחידה הראויה שמשלבת בין ערך הסובלנות וההקשבה לערך הביקורתיות וההתקדמות הבלתי־פוסקת של התרבות האנושית. מבחינה זאת לסינג הוא הנציג הבולט ביותר של הנאורות בתרבות הגרמנית.

שילוב דומה של הגות, יצירה ספרותית ועמדה מוסרית ברוח ערכי הנאורות התבלט באישיותו של המשורר, המחזאי וההוגה יוהאן כריסטוף פרידריך פון שילר (בגרמנית:Johann Christoph Friedrich von Schiller, 1805-1759), שהיה צעיר מלסינג בשלושים שנה.

שילר נולד במרבאך לקצין ורופא, כלומר השתייך למעמד הבורגני. בגלל שירותו הצבאי של אביו המשפחה נדדה לערים שונות, כך הם עברו לעיר לורך בדוכסות וירטמברג, ואחר כך ללודוויגסבורג. כשהיה בן 14 נשלח ללמוד משפטים באקדמיה הצבאית בשטוטגרט על פי פקודת הדוכס המקומי. שם סבל ממשטר משמעת קשוח מאד. לאחר שנתיים החליף שילר הצעיר את מגמת לימודיו לרפואה. במשך שנות לימודיו התעניין במיוחד בספרות הגרמנית החדשה ואף כתב בסתר שירים ומחזות. אף שסיים את לימודיו בשנת 1780 והוסמך כרופא צבאי, מעולם לא שימש בתפקיד זה.

בשנת 1781 סיים את כתיבת המחזה 'השודדים' (בגרמנית: Die Räuber), שהביא לו פרסום רב. המחזה הוצג על בימת התיאטרון בשנת 1782 במנהיים. המחזה מעלה בכישרון רב דילמות מוסריות כבדות משקל. העלילה מתרחשת בתוך משפחת אצילים, בין אנשים שאמורים לאהוב זה את זה ולהגן זה על זה, אולם בפועל חיי משפחה מוצגים כסבך של מזימות ועוולות מתוך דעות קדומות. שילר לא מייפה את המציאות ולא מציג פתרון ברוח המוסר המקובל שמיישב את כל הסתירות ומביא לסוף טוב. המחזה הוא טרגדיה שחושפת את כל היצרים, הפחדים, השאיפות הסותרות והתקוות הנכזבות ומטילה את כל כובד האחריות לפתרון על כתפי הצופה הרגיש והמוסרי. סגנונו החופשי ומלא־העוצמה של שילר התפרש על ידי השליטים והאצילים כפגיעה במעמדם ואיום על סמכותם, על כן, נאסר לפרסום ולהצגה. לעומת זאת, תגובת הקהל, ובעיקר החלק הצעיר שבו, הייתה נלהבת. התלהבות זו נבעה מערכי חופש הבעת הדעה וחירות המחשבה, שעוררו את הדיון בבעיות המוסריות, תהיינה כבדות משקל אשר תהיינה. ערכים אלו היו סמל אידאולוגי של הנאורות שקראה לשינוי מהפכני בתודעת האדם ובמעמדו בחברה. רוח המרדנות והחופש, רוח המהפכה על כל הפרובלמטיקה שבה, מרחפת על פני כל המחזה ומבשרת עידן חדש. שילר הצעיר אף נכלא לשבועיים ונאסר עליו לכתוב מחזות ולפרסמם. למורת רוחם של השליטים, דווקא העונש החמור פרסם את שילר לא רק כמחזאי טוב, אלא גם כגיבור תרבות שהפך להיות מופת בעיני הדור הצעיר.

בעקבות המגבלות שהוטלו עליו נמלט שילר לדוכסויות וערים אחרות בגרמניה כדי להמשיך ולכתוב מחזות ולהציגן על במות התיאטרונים. בנדודיו פגש באנשי הגות מן החשובים בתקופתו, כגון הפילוסוף והבלשן הרדר. במשך השנים האלה, למרות הפרסום ההולך וגובר, לא פסקה מצוקתו הכלכלית שעיכבה הקמת משפחה וקביעות מקום. כשרונו הרב-גוני בתחום מדעי הרוח התבטא גם בהיותו חוקר מצליח בתחום ההיסטוריה. חיבורו 'תולדות אובדן איחוד מדינות השפלה לשלטון הספרדי' (בגרמנית: Geschichte des Abfalls der vereinigten Niederlande von der Spanischen Regierung) זכה להערכה שבעקבותיה התקבל כמרצה באוניברסיטת ינה (שמשנת 1934 נקראת על שמו). הרצאת הפתיחה של הפרופסור החדש נענתה בהתלהבות רבה והסטודנטים גדשו את האולם והגיבו בתשואות סוערות. אנשי התקופה ציינו שלא התוכן הרציני של ההרצאה היה אחראי לכך ,אלא פרסומו של שילר כמחזאי אופנתי שמבשר חופש והתמודדות מוסרית וערכית עם הנושאים החשובים שהסעירו את הרוח. משרה זו העניקה לשילר כבוד ומעמד, אך לא פתרה את בעיותיו הכלכליות, משום שמלכתחילה הייתה על תנאי שלא יקבל שכר. הוא התפרנס בדוחק מתמלוגים על יצירותיו הספרותיות, ועל אף החששות התחתן וזכה לאושר בנישואיו.

כשנה לאחר נישואיו בשנת 1791 חלה באופן רציני, ככל הנראה במחלה חשוכת מרפא – שחפת, שלא הבריא ממנה עד מותו. בעקבות המחלה נאלץ להפסיק את פעילותו באוניברסיטה ובתיאטרון. ידידיו בעלי ההשפעה השיגו למענו תמיכה כספית משמעותית ששולמה על ידי שני נדבנים בני אצולה במשך חמש שנים. תמיכה זו הביאה ליציבות ורווחה כלכלית בחיי שילר. את זמני המחלה הקשים ניצל לעיון מעמיק בפילוסופיה של קאנט ובכתבי הגות חדשים שהובאו לדפוס באותן השנים בגרמניה. מפעם לפעם אף פרסם מאמרים בתחום הפילוסופיה של המוסר והפילוסופיה של האסתטיקה. בתקופות ההקלה ממחלתו חזר לפעילות נמרצת ונסע מחוץ לעירו לפגוש אנשים דגולים כגון גיתה ואחרים. יזם הוצאה לאור של כתב העת בהגות ובספרות 'הוֹרֹוֹת' (בגרמנית:Die Horen , במקור מיוונית: Ὥραι , אלות הממונות על תקופות השנה, ובמשמעות רחבה יותר תקופות בתרבות), שהצליח לשתף שורה מכובדת ביותר של חשובי הפילוסופים, הסופרים והמשוררים באותו הזמן, וביניהם: הרדר, פיכטה, האחים שלגל, האחים פון הומבולט ועוד.

בשנת 1792 הוענק לשילר אות כבוד של הרפובליקה הצרפתית החדשה על ההישג בקידום החירות והחופש על ידי המחזה 'השודדים'. בכך היה לאחד הבודדים שקיבלו את אות הכבוד אף ללא אזרחות צרפתית. מעניין יחסו של שילר למהפכה הצרפתית. בתחילת המהפכה הזדהה עם רעיונותיה ומטרותיה, אך כמו הוגים נוספים בגרמניה הזהיר מפני התוצאות ההרסניות של המהפכה שעלולות לדרדר את הרעיונות הנאצלים להפקרות מוסרית, עוולות ורציחות.

בשנת 1799 עברה משפחת שילר להתגורר בעיר ויימאר, מקום מושבו של גיתה ומאז נקשרה ביניהם ידידות אמיצה ושיתוף פעולה ספרותי. עם זאת התבלטו גם ההבדלים בין שני האישים: גיתה נטה יותר לחופש ומתירנות בתחום המוסר האישי, ושילר לעומתו ,ראה עצמו לא רק כאדם אלא כאומן והוגה שמוטלת עליו שליחות מוסרית וציבורית לברר את היסודות האיתנים של המוסר ולהקפיד בהם. כך הוא ראה גם את פעילותו כמחזאי וכמשורר, שהחירות אמנם, הייתה אחד הערכים החשובים בהגותו ויצירתו, אולם רק אחד מן הערכים בין שאר הערכים, כגון: נאמנות, אחריות, כבוד, צניעות וכדומה.

בשנת 1802 הוענק לשילר תואר אצולה שהיה ביטוי להערכה רבה שרחשו כלפיו שכבות רחבות של משכילים ובני אצולה נאורים. שילר התייחס לעניין זה באירוניה מסוימת והדגיש בעיקר את שמחתה של רעייתו שמעתה תוכל להופיע יותר בארמונות הנסיכים. בשנים אלה מחלת השחפת שלו הלכה והחריפה עד שהביאה למותו בגיל 45 בלבד בשנת 1805.

ערכי הנאורות בספרות הגרמנית התפתחו לכיוון רומנטי-רגשני. פועלם ויצירתם של האחים שלגל מהווים דוגמא למגמת ההתפתחות הזאת. ממבשרי הנאורות הפכו בהדרגה למבססי התפיסה הרומנטית, ובכך כמעט סתרו את הערכים המכוננים הראשונים. חופש הדעות, שחרור משעבוד הדת הפורמלית, לימוד שפות והכרת תרבויות רחוקות, הביאו אותם דווקא לדתיות עמוקה יותר ולהערכת המיסתורין שבאמונה הדתית, ואף לעמדות שמרניות המזדהות עם הסדר החברתי, המוסרי והרוחני הקיים.

אַוּגוסט וילהלם פון ׁשׁלֶגֶל (בגרמנית: August Wilhelm von Schlegel; 1845-1767) ואחיו קרל וילהלם פרידריך (בגרמנית: 1829-1772 ;Karl Wilhelm Friedrich). נולדו למשפחה מרובת ילדים של כומר לותרני בעיר הנובר. שניהם קיבלו השכלה מצוינת וניחנו בכשרונות ספרותיים ובלשניים. שניהם למדו שפות קלאסיות: יוונית ולטינית ,וכן שפות אירופאיות שונות: צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, איטלקית ועוד. שניהם התמחו אף בשפה ההודית הדתית-סנסקריט. שניהם הצטיינו כמתרגמים ומבקרים ספרותיים מעצבי דעת הקהל. שיתוף הפעולה הפורה והמשפיע ביותר של שניהם היה במשך שנתיים (1800-1798) בעריכתם את כתב העת 'אתנאום '(בגרמנית: Athenaeum), שיצא לאור בעיר ינה, והיה לדגל הזרם הספרותי הרומנטי החדש בגרמניה. כתב עת זה, קנה מקום של כבוד בקרב העילית האינטלקטואלית של דוברי גרמנית. רעיונות הנאורות מורשת הדור הקודם, ולצידם רעיונות של העידן החדש בתרבות – הרומנטיקה, באו לידי ביטוי מלא ומעורר השראה. הדור הצעיר הוקסם מן הסגנון הרומנטי החדש, שהיה רווי ברגשנות, ביופי זך. הייתה בו גם הצצה אל הערפל שבנפש האדם, אל סבך הרגשות, הנטיות והרצונות – כל אותם הכוחות הרוחניים ותכונות האופי שהציבו אתגרים אינטלקטואליים ומוסריים בפני הוגי הדעות והאומנים שבעידן זה.

לאחר מכן כל אחד מהאחים המשיך בדרכו. אוגוסט היה לפרופסור ולמרצה מבוקש לתולדות האמנות והספרות בערים שונות בגרמניה, אוסטריה וצרפת. הוא חבר לסופרת צרפתייה, מדאם דה־סטאל, ונהנה ממעמד חברתי מכובד ורווחה כלכלית, המשיך במחקריו ובתרגומיו ותרם תרומה חשובה לפרסום באירופה של הכתבים ההודיים המכוננים. זכה לתואר אצולה כהוקרה להישגיו, ובהדרגה נטש את עמדותיו המהפכניות שוחרות החירות, והתייצב בעמדה מתונה התומכת בממסד המדיני הקיים.

אחיו פרידריך שהיה מקורי ומוכשר יותר לדעת בני זמנו, אף הוא תרם תרומה חשובה בתרגומיו וכן גם במאמריו, במחקריו בספרות ובתרבות ההודית ובתרבות המזרח הרחוק בכלל. נשא לאשה את דורותיה פייט, בתו של משה מנדלסון, שהמירה דתה לפרוטסטנטיות. שניהם נדדו ברחבי אירופה ובשנת 1808 קיבלו על עצמם את הנצרות הקתולית, מעשה שבישר שינוי בעמדתם ביחס לערכי החירות. אכן, עמדתו של פרידריך מאז ואילך נטתה לעיסוק מעמיק יותר ביסודות הדתיים והמיסטיים של נפש האדם ואף להגבלות מוסריות וחברתיות הנובעות מכך. על שינוי זה אחיו אוגוסט ואחרים ביקרו אותו בחריפות והיו ביניהם שניתקו עמו את היחסים.

הסלון הספרותי

בבתיהם הפרטיים של אנשים אמידים נהגו להתכנס מלומדים, פקידי מדינה, בני אצולה ואנשים עשירים. התכנסויות אלה נועדו להכרות ולשיחה נעימה, אך לא מחייבת, כמו במוסדות לימוד רשמיים. אירוע כזה לווה בארוחה, השמעת מוסיקה ואנשים רבים חפצו להיות מוזמנים כדי לראות ולהיראות בהם ולהשיג את מטרותיהם. החדר הגדול בבית שבו הייתה ההתכנסות נקרא 'סלון'. אירועים אלה התרחשו בדרך כלל בימים קבועים, פעם בשבוע או בתדירות נמוכה יותר, וכל 'סלון' קיבל תווי־אופי של בעליו על פי תחומי העניין, קשרים חברתיים ורמת העושר וההשכלה של המזמין. רוב הסלונים היו חסרי־משמעות מיוחדת וענו בעיקר לצו האופנה של אותו הזמן. אך אותם המעטים שבעליהם אכן היו אנשים משכילים בעלי חזון, השפיעו השפעה עמוקה בגיבוש החוגים החברתיים המתקדמים ובפיתוח הרעיונות, תוך דיונים וויכוחים שהתנהלו שם. השכלתם הענפה, רגישותם החברתית והמוסרית של בעלי הסלון גרמה להם לעסוק רק בנושאים החשובים ביותר לאדם ולחברה, ולא לרכילות אופנתית ולתחרויות בשנינות מחורזת, שאִפיינה את שאר הסלונים.

כדאי לציין אחדים מן הסלונים שהשפעתם וזכרם נותרו במשך דורות: בלונדון – הסלון של אליזבט מונטגיו.[9] בפריז – הסלון של הולבאך והסלון של הלווטיוס. בברלין – הסלון של מנדלסון, סלונם של הנרייטה ובעלה ד"ר מרכוס הרץ, וכן של רחל וַרְנְהָגן פון אֶנְזֶה לוין.

מבחינה היסטורית, ערך רב נודע לסלונים של ד"ר הרץ ואשתו ושל רחל לוין. בסלונים אלו התבלטו שתי מגמות שהיו חידוש בתהליך ההתפתחות של החברה היהודית והחברה האירופית. המגמה הראשונה – שינוי במעמד האשה; המגמה השנייה – הנכונות של יהודים משכילים ועשירים להתבולל ואף להמיר את דתם, מתוך אמונה בערכים האוניברסאליים החדשים של התרבות האירופאית ההולכת ונבנית. גם אצל יהודים שתודעתם העצמית היהודית הייתה איתנה, מרכז הכובד של לימודיהם ועיסוקם עבר מלימוד יהודי מסורתי אל עבר מדעים כלליים. את המגמות האלה נוכל לראות בתולדות חייהם של בעלי הסלונים.

ד"ר מרכוס הרץ (ה'תק"ז-ה'תקס"ג,1803-1747; גרמנית: Markus Herz), נולד למשפחת סוחר יהודי עני, שייעד את בנו להמשיך בעיסוקו. אולם הנער התעניין יותר במדעים ובפילוסופיה, ובשנת 1762 הצליח להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת קניגסברג, בהיותו אחד משלושה יהודים בלבד בפקולטה. באותה האוניברסיטה התוודע להרצאותיו של עמנואל קאנט בפילוסופיה והפך לתלמידו וידידו הקרוב. בגלל חוסר־אמצעים הוכרח להפסיק את לימודיו ולהצטרף לסוחר יהודי עשיר בסיוריו באימפריה הרוסית. בשנת 1770 חזר לגרמניה והשלים את לימודי הרפואה באוניברסיטת האלה בסיוע כספי של דוד פרידלנדר, תלמידו של משה מנדלסון. בשנת 1774 קיבל תואר ד"ר לרפואה בהצטיינות יתירה והחל לכהן כמנהל ביה"ח היהודי בברלין. משנת 1777 כינס בביתו חבורה של מלומדים ביניהם יהודים ולא יהודים ואף בני בית המלוכה הפרוסי. בכינוס זה הרצה סדרות של הרצאות ברפואה, מדעי הטבע ופילוסופיה. בשנת 1779 נישא להנרייטה. בימי חייהם ביתם נחלק לשני חלקים: בחלק אחד הרצה ד"ר הרץ את הרצאותיו במדעים ובפילוסופיה, ובחלק האחר ניהלה אשתו את ה'סלון' הספרותי הנודע. ד"ר הרץ חיבר מאמרים חשובים בתחום הרפואה, הפילוסופיה והפיסיקה, ואף מאמרים סטיריים נגד אנטישמים. לפי המלצת ידידו משה מנדלסון תרגם לגרמנית את ספרו של מנשה בן ישראל 'תשועת ישראל'. בהיותו רופא טיפל במנדלסון ובעוד רבים מחשובי החברה הברלינאית הגבוהה. בשנים האחרונות לחייו התערערה בריאותו, הוא הפסיק את הרצאותיו וניהל פרקטיקה רפואית פרטית. בשנת 1792 היה היהודי הראשון שהוענק לו תואר פרופסור על פי פקודת מלך פרוסיה כאות הוקרה לפועלו למען המדינה.

לצידו של ד"ר הרץ פעלה רעייתו. אופי פעולותיה היה מעין השלמה לפועלו של ד"ר הרץ בתחום האומנות והספרות. עם זאת, היה בכך גם ניגוד לפועלו על ידי האווירה החופשית הקלילה שלא הייתה בה מחויבות עמוקה ורצינית לערכי המדע, הפילוסופיה והמורשת הדתית.

הנרייטה הרץ (תקכד-תרח ;1847-1764, בגרמנית:Henriette Herz). בת למשפחת דה־למוס (de Lemos) מאנוסי פורטוגל שחזרו ליהדותם ועסקו ברפואה. קיבלה חינוך יהודי והשכלה כללית מגוונת וידעה מספר שפות. בגיל 12 נישאה לרופא ד"ר מרכוס הרץ, שהיה מבוגר ממנה בהרבה. כשבגרה נודעה כאשת חברה שאירחה בביתה 'סלון' ספרותי, שבין אורחיו היו מדענים, בנקאים ואנשי תרבות ואמנות. לאחר מות בעלה, ירדה מנכסיה ולא יכלה להמשיך בניהול הסלון. מפעם לפעם הצטרפה לסלון ידידתה רחל ורנהגן, והמשיכה בפעולותיה למען החברה על ידי מתן שיעורים במדעים ושפות לבני עניים. לאחר מות אימה המירה את דתה לנצרות פרוטסטנטית. תהִלתה כאשת תרבות ואינטלקטואלית מבריקה לא פסקה בימי חייה וזכר אישיותה נותר בתרבות הגרמנית, אף על פי ששום חיבור מחיבוריה לא הותיר רושם ממשי. על שמה קרויים כיכר וגן ציבורי בברלין.

חברתה של הנרייטה הרץ, רחל לוין, שאף היא הצטיינה בהשכלתה הרחבה ובסגנונה המבריק, הרשימה מאד את באי ביתה המלומדים. היא שינתה את שם משפחתה לרוברט-טורנו, המירה דתה לנצרות ובחרה בשם גרמני: פרידריקה אנטוניה. גם את שם משפחתה שינתה לשמו של בעלה: וַרְנְהָגן פון אֶנְזֶה (בגרמנית: Rahel Friedericke Antonie Levin ;Robert-Tornow Varnhagen von Ense 1833-1771). המרת דתה ושינויי שמה מעידים על תנודות קיצוניות בחייה ועל יחסה השלילי ביותר למוצאה היהודי. בין ידידיה ומעריציה נמנו איש הספרות פרידריך שלגל, חוקר הטבע הומבולט, הפילוסוף פיכטה ועוד. רחל ורנהגן הייתה הראשונה שזיהתה את כשרונו הספרותי של גיתה הצעיר, ובעצם גרמה בכך לפרסומו בראשית דרכו. לאחר שנים של חיזורים ניאותה להתחתן עם אציל גרמני, ששירת כדיפלומט ועסק בהוצאה לאור, קרל ורנהגן פון אנזה, שהיה צעיר ממנה בארבע־עשרה שנה. יחד איתו ערכה מסעות לפריז, וינה, פראג, וערים נוספות בגרמניה. גם במסעותיה פגשה את אנשי העילית התרבותית והתיידדה עמם, ביניהם הסופר ויקטור הוגו בצרפת, והיינריך היינה שגלה מגרמניה. בין ידידיה היא נודעה באופייה העצמאי ודעותיה שואפות החירות. במשך חייה פרסמה מאמרים אחדים, הן בשמה והן בעילום שם. לאחר מותה, פרסם בעלה את התכתבותה עם מעריציה. השתדלה להתרחק ככל האפשר מכל קשר ליהדות ולהשתתף בחיי החברה והרוח של גרמניה. למרות מאמציה הבלתי־פוסקים לנוס מזהותה היהודית באמצעות המרת דת, נישואין לנוכרי, שינויי שם ופעילות אינטנסיבית בתחום התרבות הגרמנית – מכריה הרבים לא שכחו את מוצאה ולמרות ההערצה וההתפעלות מכשרונותיה ומאישיותה ציינו לא פעם את תכונותיה היהודיות.

התופעה של הסלונים נוצרה כמשקל נגד למבנה החברה המלוכנית. המחיצות המעמדיות בין בני אצולה לבני המעמד השלישי, בין גברים לנשים, בין סוחרים לאינטלקטואליים, בין בני העם השליט לבין יהודים – הוסרו בסלון הספרותי. הטעם הספרותי, הברק האינטלקטואלי, הרגישות המוסרית – אלה היו הערכים שחיברו בין בני המעמדות והחוגים השונים. חיבור זה התאפשר מפני שמסגרת זאת לא הייתה רשמית ולא שיקפה שום סוג של מוסד חברתי מקובל. סיבות אלו הפכו את הסלונים למוקדי חתרנות והתחדשות חברתית, אף שלא זאת הייתה הכוונה המקורית. ביחס ליהודים שימשו הסלונים גם כן כחתרנות נגד מבנה הקהילה היהודית ומקומה כמוסד בחברה הכללית. לא בכדי, רבים מהיהודים שהשתתפו בסלונים מצאו בהם שער כניסה לחברה הנוכרית ודרך נוחה להתבוללות ולהמרת דת.

האימפריה הרוסית

הדי הנאורות הגיעו גם אל הפינה הנידחת של אירופה – האימפריה הרוסית. פטר הגדול הקיסר הרפורמטור של רוסיה, ערך רפורמות קיצוניות בסדרי החברה והממשל הרוסי. הוא אף הקים את המוסד העליון להשכלה ולמדע – האקדמיה למדעים של רוסיה בשנת 1724, אבל את המלומדים ואנשי המדע חברי האקדמיה הביא פטר ממדינות מערב אירופה. הניסיונות לשלוח את בני האצולה הרוסית ללימודים בארצות המערב כמעט ולא הביאו לפירות המיוחלים בדמות מדענים ומהנדסים. לאחר מותו של פטר הגדול, השתררה תקופה של חילופי מְלָכֹוֹת בנות המשפחה הקיסרית. אי־יציבות שלטונית, בזבזנות ושחיתות הפריעו להמשך ההתפתחות והעמקת הרפורמות וההשכלה.

במרחביה העצומים של האימפריה הרוסית מוקדי ההשכלה היו מעטים מאד. במשפחות האצולה לימדו את הילדים מורים פרטיים. בקרב ההמון לא היה מקובל ללמד ילדים אפילו קרוא וכתוב, ורק במקרים מועטים זכו ילדי איכרים או בעלי מלאכה להשכלה בסיסית ביותר מפי כמרים. בערים הגדולות היו מכללות להכשרת כמרים שרמת ההשכלה בהן הייתה גבוהה יותר, ולעתים כללה מלבד הרוסית גם את לימוד השפה היוונית והלטינית, ואף את יסודות המדעים.

למרות התנאים הקשים האלה, נולד וגדל ברוסיה אדם שבאורח פלא היה מן המלומדים החשובים באירופה וייסד את מוסדות ההשכלה הגבוהה ברוסיה. זהו מיכאיל לומונוסוב (ברוסית: Михаил Ломоносов; 1765-1711), שנולד וגדל בכפר דייגים ליד הים הלבן ,במרחק של כאלף ומאתיים קילומטרים ממוסקבה. למרות התנגדות הוריו בערה בו הסקרנות האינטלקטואלית, ולאחר בקשות ותחינות, הכומר המקומי לימד אותו קרוא וכתוב, ואף העניק לו במתנה ספר דקדוק של השפה הרוסית וספר לימוד חשבון. שני ספרים אלה ושתי חולצות ומעיל חורף לקח לומנוסוב באישון לילה, כאשר גמלה בליבו ההחלטה להגיע למוסקבה, לאותה מכללה לכמרים שבה למד הכומר שלימד אותו. בגיל תשע־עשרה עזב את הבית בחשאי ויצא ברגל לכיוון מוסקבה. לאחר שלושה ימים של הליכה בתוך יערות מושלגים פגש שיירה של סוחרים והצטרף אליה כאחד העוזרים. המסע למוסקבה ארך שלושה שבועות, שבסופם הבחור הצעיר, ללא כל רכוש או תמיכה ,התדפק על דלתי המכללה לכמרים.

כדי להתקבל ללימודים, לומונוסוב שיקר וסיפר שאביו הוא כומר ועל כן שלח אותו ללמוד ולהכשיר את עצמו לכמורה. אלמלא כן, צפוי היה לומונוסוב להישלח בחזרה לכפרו ,מכיוון שמבחינת החוק הוא היה איכר־צמית שברח. למרות שהיה עני מרוד, השתדל מאד בלימודיו ובמקביל עבד בעבודות שחורות למחייתו. כוחו הפיזי והרגליו מחיי הכפר הקשים עמדו לזכותו והוא הצליח לקיים את עצמו ולהצטיין בלימודים. לאחר שלוש שנים של לימודים והשתלמות בתחום הספרות הכנסייתית העתיקה ותיאולוגיה נשלח להשלים את לימודיו באקדמיה הדתית של קייב, שם שמע הרצאות בתחום הפילוסופיה, המתמטיקה והפיזיקה. בשנת 1735 חזר למוסקבה כדי לקבל את תעודת הכמורה. באותה שנה נבחר יחד עם עוד אחד־עשר תלמידים מצטיינים להמשך לימודי מדעים באקדמיה בפטרבורג. גם שם הצטיין בשקידתו ובהבנתו ועל כן היה בין שלושה המצטיינים שנשלחו ללימודי מדע המתכות וגיאולוגיה בגרמניה. עד שנת 1739 השתלם באוניברסיטת מרבורג, וביןהמורים שם הוא למד כשנתיים מפי גדול המלומדים של אותה התקופה בגרמניה, פרופסור כריסטיאן וולף. ההתמחות העיקרית בלימודים אלה זו מכניקה וכימיה תיאורטית. לימודים אלה פתחו לפני לומונוסוב את אופקי התיאוריה המדעית החדישה ביותר של אותו הזמן ,וכנראה השפיעו על עיצוב תפיסתו המדעית והפילוסופית למשך כל חייו.

בשנת 1739, בהיותו בן עשרים־ושמונה, נישא בחשאי עם ביתה של בעלת הבית שבו שכר חדר. למרות שלומונוסוב היה נוצרי פרבוסלבי, טקס הנישואין היה פרוטסטנטי על פי דתה של אשתו החדשה, והדת הרווחת בגרמניה. עובדה זו הסתיר לומונוסוב כל ימי חייו כאשר חזר לרוסיה. הבת שנולדה מנישואין אלו אף היא הוטבלה על פי הנוהג הפרוטסטנטי.

בשנת 1741 חזר לסנט פטרבורג ומונה להיות תלמיד ועוזר של פרופסור לבוטניקה ותולדות מדעי הטבע, כדי להרכיב קטלוג של סוגי המינרלים והמאובנים לצורך תצוגה במוזיאון הטבע של פטרבורג. אשתו נותרה במרבורג וילדה את בנו. בשנת 1742 מונה להיות עוזר רשמי בחוג לפיזיקה של האקדמיה למדעים ואומנויות בפטרבורג. בשנת 1745 מונה להיות פרופסור' לכימיה וחבר באותה האקדמיה. מינוי זה הוא ציון דרך לא רק בחייו הפרטיים אלא בתולדות המדע ברוסיה, מכיוון שהיה לומונוסוב הרוסי הראשון ששימש כפרופ' וכחבר באקדמיה, כל השאר היו מלומדים שיובאו ממערב אירופה. משנת 1746 הוא אף החל ללמד שם בשפה הרוסית, ולא בגרמנית. לומונוסוב עצמו ידע מספר שפות: יוונית עתיקה, לטינית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית. בשפה הרוסית הוא השתלם בספרות הסלאבית הקדומה ובחיבורים של הרוסית הכנסייתית, וכמובן, גם בשפה המדוברת והספרותית של ימיו. בשנת 1748 הוא הקים את המעבדה הראשונה לחקר הכימיה ברוסיה, ובה לימד קורסים מעשיים לתלמידיו.

בשנת 1755 נמנה בין מייסדי האוניברסיטה הממלכתית במוסקבה והכין את תכנית הלימודים של האוניברסיטה. למעשה, זה היה המוסד הראשון להשכלה גבוהה שנפתח ברחבי האימפריה הרוסית. חידוש מעניין היה באוניברסיטה הזאת לעומת האוניברסיטאות במערב אירופה – לא הייתה בה פקולטה לתיאולוגיה. הנימוק לכך היה שבכל ענייני הדת תעסוק מועצת הכנסייה הרוסית, ולא שום מוסד שלא כפוף לה. שלוש פקולטות היו באוניברסיטה: פילוסופיה, רפואה ומשפטים. רוב המרצים בשנים הראשונות היו מלומדים מחו"ל, אבל היו כבר גם מלומדים רוסים. שפת הלימודים באוניברסיטה הייתה לטינית. ליד האוניברסיטה נוסדה גם גימנסיה לנערים בגילאים צעירים יותר. בצו מלכותי מיוחד ניתן תקציב לנערים שלא ממשפחות האצולה ומיעוטי היכולת אבל בעלי כשרון שעמדו במבחנים, כדי שיוכלו ללמוד על חשבון המדינה ולקדם את המדע, הספרות והתעשייה לתפארת הקיסרות הרוסית.

במחקריו הרב־גוניים ופורצי הדרך תרם לומונוסוב תרומה חשובה בתחומי הפיסיקה, הכימיה, האסטרונומיה, המינרלוגיה, הספרות, השירה וההיסטוריה הרוסית. חלק ממחקריו לא זכו לתשומת לב ראויה באירופה מפני שנכתבו ברוסית והתפרסמו אך ורק בתחומי רוסיה. יחד עם זאת, עוד בימי חייו זכה להוקרה והתקבל כחבר כבוד באקדמיה המלכותית השבדית למדעים ובאקדמיה למדעים בבולוניה שבאיטליה. גם בחצר המלכות של הקיסרית יליזבטה, ביתו של פטר הגדול, וגם של הקיסרית יקטרינה הגדולה, זכה לומונוסוב להוקרה, למשרות יועץ מלכותי רם־דרג, ולשכר נאה שהפך אותו לאדם עשיר והבטיח עתיד למשפחתו. יחד עם זאת, הביע לומונוסוב עמדה נחרצת בעד חופש המחקר המדעי והפילוסופי, ונקלע בשל כך לחיכוכים עם המועצה העליונה של הכנסייה הפרבוסלבית. באומץ לב דרש מהכמורה למעט ככל האפשר בזלזול באנשי מדע ובהישגיהם.

בשנת 1765 מת מדלקת ריאות בביתו הפרטי, מוקף בבני משפחתו.

מבחינות רבות היה לומונוסוב מעין התגשמות של חלום הנאורות: בן המעמד הנחות, שבזכות כשרונו, עקשנותו ואומץ ליבו הגיע למעמד גבוה מבחינה חברתית וכלכלית. הדרך להגיע למעמד זה לא עברה בשדות קרב ולא בעורמה מסחרית, אלא בהישגים מדעיים, רכישת ההשכלה והפצתה, ויצירתיות רוחנית-תרבותית. אף שהיה מעין יחיד בדורו הצליח להשפיע לטובת שינוי הגישה והיחס כלפי המעמדות הנמוכים, ויזם והגשים תכניות ארוכות טווח של שילוב בני המעמדות הנמוכים בקידום המדע וניהול המדינה. בכך היה לומונוסוב איש מופת, פורץ דרך ומגדלור לדורות של משכילים, אומנים ומדענים מכל שכבות הציבור הרוסי. עניין נוסף הראוי לציון הוא חיבור אידיאולוגיית הנאורות יחד עם הזרמים שעיצבו את העידן הבא אחריה. לצד השכלתו, היה גם פטריוט רוסי שחקר את שפתו, את תולדות עמו והניח יסודות לעיצוב התפיסה הלאומית מצד אחד, אך חופשית מנאמנות דתית מוחלטת מצד שני. בכך שהרשה לעצמו להתחתן בטקס פרוטסטנטי ואף להעמיד את חופש המדע מעל לנאמנות לכנסייה הרוסית, עיצב דמות חדשה של פטריוט לאומי משכיל וחופשי.

במקביל ללומונוסוב פעלו אנשי נאורות נוספים שגם תרומתם הייתה חשובה. רובם היו בני המעמדות הגבוהים מקרב האצולה, כמו איוואן שובלוב (1797-1727; ברוסית: Ива́н Шува́лов), מקורבה של הקיסרית יליזבטה, שבהשפעתו עליה קמה האוניברסיטה במוסקבה והוא התמנה לנשיאה. בימיה של הקיסרית יקטרינה פעל איוואן בֶּצְקֹוֹי (1795-1704; ברוסית: Ива́н Бецко́й), שהיה מזכירה האישי ומנהל האקדמיה לאומנויות בפרטבורג. יוזמה ייחודית הראויה לציון היא ייסוד המכון להשכלה גבוהה בפטרבורג לבנות ממשפחות האצולה על חשבון המדינה.

דמות ייחודית שהשפיע רבות על התפתחות מוסדות ההשכלה הגבוהה ומוסדות התרבות ברוסיה היא הנסיכה יקטרינה דשקובה (1810-1743; ברוסית: Екатери́на Да́шкова) בת למשפחת אצולה גבוהה, קיבלה השכלה ביתית מעולה וביודעה מספר שפות קראה את הספרות הגרמנית והצרפתית של זמנה בתחומי ההגות, מדעי המדינה וספרות יפה. מגיל צעיר התלוותה למי שעתידה להיות הקיסרית יקטרינה הגדולה והייתה שותפה לעלייתה לכס המלכות. בשנת 1783 מינתה הקיסרית את דשקובה למשרת מנהלת האקדמיה למדעים של פטרבורג. בתפקידה זה היא יזמה הרצאות פומביות לציבור הרחב במשך ארבעת חודשי הקיץ למען הפצת ההשכלה והדעת בקרב הציבור. בניהולה הכלכלי הנבון הצטברו סכומי כסף שהיא ייעדה להגדלת מספר המלגות לבני העניים המוכשרים מ-17 ל-50. אחת מיוזמותיה למען פיתוח השפה הרוסית הספרותית הייתה המשרד לתרגומים, שמטרתו הייתה לתרגם את יצירות הספרות המדעית והספרות היפה מן השפות האירופאיות לשפה הרוסית. דשקובה ייסדה מספר כתבי עת בתחומי ההשכלה והספרות, חיברה מחזות ותרגמה בעצמה מאמרים וספרים. זכרונותיה, שהתפרסמו לאחר מותה במספר שפות, הן מסמך היסטורי חשוב השופך אור על שנות הקיסרות של יקטרינה הגדולה וממשיכיה.

שינוי במעמד האשה

אחד מסימני השינוי החברתי שגרמה הנאורות מתבטא בשינוי מעמד האשה בחברה הגבוהה. אמנם הנשים עדיין לא השתלבו בשירות הציבורי וגם לא בתחומי הממשל, התעשייה והמסחר המפותח, אבל יותר ויותר נשים בנות המעמד הבורגני הגבוה קיבלו השכלה מצוינת, ותופעת ה'סלון' שידרגה אותן לעמדת מעצבות דעת קהל. עצם התופעה של הסלון הספרותי, מראה את אופן המעבר מן המעמד של האשה כעקרת בית למעמד מנהיגותי-חברתי. מחד גיסא, הסלון הוא חלק מבית פרטי שבו בעלת הבית היא המארחת העיקרית ובעצם ממלאה את התפקיד המסורתי שהתגבש במשך דורות. אך מאידך גיסא ,ההוויה החדשה שנוצרה בתוך אותם הבתים הפרטיים – דיונים וגיבוש דעות חדשות בתחומי הספרות, הדת, המוסר והמשפט – הפקיעה את התפקיד המסורתי של בית ואירוח והפכה אותו למעין "בית מדרש", שבו האשה המשכילה המארחת ממלאת תפקיד מרכזי.

השפעה זו, אנו יכולים למצוא בצמיחת נשים סופרות שיותר ויותר משפיעות על סוגי הספרות היפה והחדשה, על נושאיה ועל עיצוב הגיבורים והגיבורות של הספרות האירופית. מבין הסופרות הבולטות שערך יצירותיהן נותר גם לאחר דורות, הן גֵ'יין אוסטן וג'ורג' אליוט מבריטניה, ז'ורז' סאנד מצרפת ולואיזה מיי אלקוט מארה"ב.

התבוננות בתולדות חייהן תאפשר לנו לראות במוחש את המעבר למעמד חברתי מוערך יותר, לא רק בתודעתן של הנשים, אלא גם בתודעת בני משפחותיהן והחברה הסובבת בכללותה.

ג'יין אוסטן (באנגלית: Jane Austen; 1817-1775), בת למשפחת האצולה הזעירה. אביה שימש כומר אנגליקני בקהילתו, והתפרנס מהוראה פרטית לתלמידים. היא קיבלה חינוך מצוין בבית והשלימה את השכלתה במשך זמן קצר בבתי ספר לבנות. אביה עודדה לעסוק בספרות, ואף שלא נישאה מעולם, הרומנים שלה עוסקים בגורל נשים צעירות במסגרת המשפחה האנגלית המקובלת. עלילות הרומנים לקוחות מן הסביבה המוכרת לסופרת – חיי האצולה הזעירה והבינונית וכן חיי הבורגנות מן המעמד הכלכלי הגבוה. בדרכה המאופקת מתארת את לבטי הנפש של נשים צעירות ומשכילות המתמודדות עם מוסד הנישואין שנתפס בחברה כמוסד חברתי-כלכלי ולא כהגשמת משאלות לב ושאיפות נפש לאהבה, אושר והתפתחות רוחנית. ממילא המסר של שחרור האשה ושיפור מעמדה מובע ביצירות אלה, גם אם בדרך סמויה ועדינה הרומנים המוכרים ביותר שלה הם: 'תבונה ורגישות' (באנגלית: Sense and Sensibility; 1811); 'גאווה ודעה קדומה' (באנגלית: Pride and Prejudice; 1813) ו'מנספילד פארק '(באנגלית: Mansfield Park; 1814). יצירותיה שיצאו לאור בימי חייה זכו לפופולריות והקנו לה עצמאות כלכלית, אך יחד עם זאת, שמה המלא לא צוין על דף הכריכה, אלא נכתב שם בסתמיות: "חובר על ידי אשה". רק כשנות דור לאחר מותה הופיע שמה המלא על יצירותיה. אף שבימי חייה התחוללו מאורעות כבירים, כגון המהפכה הצרפתית, מלחמת העצמאות האמריקאית ושינויים מהירים בחברה האנגלית עקב המהפכה התעשייתית, הם לא משתקפים במישרין בעלילות ספריה. יחד עם זאת, היכולת לתאר את הרגשות, הלבטים וההתמודדות עם אתגרים של גיבורותיה, השילוב בין פשטות הסגנון, אירוניה דקה והזדהות אנושית עמוקה עם הגורל ותנועות הנפש, הפכו את ספריה לחומר קריאה שלא הפסיק לרתק את הקוראים והקוראות במשך כמאתיים שנה.

ג'ורג' אליוט (באנגלית: George Eliot), שם העט של הסופרת הבריטית מרי אן אוונס (Mary Anne Evans; 1880-1819), בת למשפחה מן המעמד הבינוני במחוזות הכפריים של אנגליה. את השכלתה רכשה בעיקר מקריאת ספרים בשפות שונות, שלמדה בכוחות עצמה. התפתחותה הרוחנית אופיינית לדור המעבר שגדל הרחק ממרכזי ההשכלה ונחשף לנאורות בערים הגדולות. בנעוריה הושפעה מדעות אוונגליסטיות מובהקות, אך לאחר מכן עברה להתגורר בערים מרכזיות והפנימה ערכים ליברליים חדשים. בחייה הפרטיים העדיפה את האהבה על המוסכמות החברתיות וחייתה בזוגיות עם גבר שהיה נשוי על פי חוק, אולם נפרד מאשתו הראשונה שהסכימה ל"נישואין פתוחים". בן זוגה ג'ורג' הנרי לואס (באנגלית: George Henry Lewes; 1878-1817), שהיה סופר, עורך, הוגה דעות ומבקר תיאטרון וספרות, עודד אותה להתפתח ולאחוז בעט סופרים. כך הפכה למתרגמת, לעורכת, למבקרת ספרות ואף לסופרת מוכשרת בעצמה. את רוב יצירותיה – מאמרים ורומנים – פרסמה בשם גברי בדוי: ג'ורג' אליוט. כתיבתה עוררה הערכה ותהיה לגבי זהות הכותב. נושאי ספריה חושפים בפני הקורא את חיי בריטניה הכפרית ואנשי המעמד הבינוני בפרובינציה. רגישותה החברתית ודעותיה הליברליות עיצבו דמויות מורכבות של גיבורים חריגים בחברה, המתמודדים עם דעות קדומות מבחוץ ועם סתירות, אשליות ואכזבות שבתכונות אופיים. סגנונה השנון, הישיר והחריף אִתגר את בני דורה והציב מראה לא מחמיאה לחברה הבריטית.

בין יתר הדמויות החריגות וקבוצות השוליים שהופיעו בספריה, בולט גיבור יהודי כבן נאמן לעמו ומורשתו המוצגת באופן מכובד ומעורר הערכה ברומן 'דניאל דירונדה' (1876, בצרפתית: Daniel Deronda).

ז'ורז' סאנד (בצרפתית: George Sand), שם העט של הסופרת הצרפתייה אמאנטין אוֹרֹוֹר לוסיל דוּפּן, הברונית דוּדֶבַאן (בצרפתית: Amantine Aurore Lucile Dupin, baronne Dudevant ; 1876-1804), בת לאב ממעמד האצילים ובעלי אחוזות ולאם מן המעמד הפשוט. רוב ילדותה ונעוריה בילתה עם סבתה באחוזה המשפחתית ואת השכלתה הרחבה קיבלה ממורים פרטיים וקריאת ספרים. בגלל נסיבות משפחתיות, נמסרה בידי סבתה למנזר אוגוסטיני ושם גילתה את הדתיות הנוצרית המיסטית. התלהבותה הייתה רבה והיא אף שקלה להיעשות נזירה, אולם הכומר המוודה של המנזר הניא אותה, וסבתה שנחרדה מכוונה זו הוציאה אותה מן המנזר. במשך כל חייה האמינה שבדת הנוצרית נמצאים היסודות העמוקים לשוויון חברתי על כל צדדיו: שוויון כלכלי, שוויון בין המינים ושוויון בין העמים.

בגיל צעיר נישאה לאציל אך חייהם המשותפים עלו על שרטון והיא נפרדה ממנו ללא גירושין, והסדירה את גירושיה רק לאחר שנים רבות. בהיותה בעלת נכסים ותואר אצולה השתייכה לחברה הגבוהה אך התנהגותה החריגה העמידה אותה מחוץ לחוג החברתי המתאים לה. היא נהגה להתלבש בבגדי גברים, לעשן מקטרת ולרכוב על סוסים ולהתהלך ברחובות הערים בפשטות. פעילותה הספרותית הענפה הייתה תחת שם עט גברי: ז'ורז 'סאנד. ספריה זכו לפופולריות ועניין רב. ניהלה מערכות יחסים עם סופרים ועם אומנים וביניהם הפסנתרנים המבריקים פרנץ ליסט ההונגרי ופרדריק שופן הפולני. נטלה חלק במהפכת 1848 והייתה מהדמויות הציבוריות המשפיעות ביותר ברפובליקה הצרפתית החדשה. ז'ורז' סאנד הפכה לסמל המאבק הנשי לשוויון ולחירות.

לואיזה מיי אלקוט (באנגלית: Louisa May Alcott; 1888-1832) נולדה במדינת פנסילבניה בארה"ב, אביה עמוס ברונסון (באנגלית: Amos Bronson) היה מורה, מחנך ואידאולוג. הוא ספג את רעיונות הנאורות וניסה לממשם בעבודתו החינוכית. הקים עם חבריו קהילה הנאמנה לרעיונות ההגשמה העצמית, הבחירה החופשית והטבעונות מתוך עיקרון מוסרי של אי-פגיעה בעולם החי ובהרמוניה העולמית. לואיזה תיארה את ימי ילדותה ונעוריה בקרב משפחתה כתקופה המאושרת ביותר בחייה. כשעברו להתגורר בעיר בוסטון האב הקים וניהל בית ספר, שהיווה מקור פרנסה למשפחה. בית הספר נסגר כשהמנהל קיבל למוסד תלמיד שחור, והורי הילדים הלבנים הפסיקו לשלוח את ילדיהם לביה"ס כמחאה נגד המעשה המקומם. באחת עמדה המשפחה מול אתגר כלכלי קשה ולואיזה נטלה על שכמה את עול הפרנסה כגננת, כמורה וכתופרת. כשהחלה מלחמת האזרחים עבדה כאחות בבי"ח שדה. מגיל 22 החלה לפרסם סיפורים בכתבי עת ואת תהילתה כסופרת קנתה בפרסום ספרה 'נשים קטנות' (1868; באנגלית: Little Women) שתוך זמן קצר היה להיט ברחבי העולם דובר האנגלית. התמלוגים הרבים ממכירת הספר אפשרו לסופרת לפרוע את חובות משפחתה, לרכוש בית מרווח, לנהל אורח חיים ללא דאגות פרנסה ואף לסייע לבני משפחתה בקבלת חינוך מעולה ולהבטיח את עתידם. לאחר פרסומה הרב נטלה חלק פעיל במאבק על זכויות נשים ואף מימשה את זכותה החוקתית להירשם לבחירות בעיר מגוריה.

כלכלה

האידאלים של הנאורות שראו את רווחת האדם, עצמאותו והשכלתו כמטרה המרכזית של המאמץ החברתי הביאו לכך שכל ההישגים המדעיים ינוצלו למען פיתוח התעשייה, המסחר, החינוך והרווחה, ויהיו זמינים ככל האפשר למען כל אזרח ואזרח בחברה. מכיוון שמטרות אלה השתלבו בדרך כלל עם האינטרסים המובהקים של השלטון המרכזי להגברת ההון והרחבת השליטה, ניתנה האפשרות לבני המעמדות השונים ובעיקר מן המעמד הבינוני לממש את שאיפותיהם והישגיהם בתחום המדע, התעשייה והמסחר.

המושג העיקרי שמאפיין את המהפכה הכלכלית בהשפעת הנאורות הוא 'המכונה'. המאמץ המכוון של המדענים והממציאים היה למצוא את מקור הכח להפעלת המכונה. לעומת הסדנה של בעלי מלאכה שמקור הכח היה בשרירי האדם עצמו, המכונות נצרכו לכח בעוצמה רבה יותר ולזמן רב יותר. לאורך ההיסטוריה שלושה כוחות טבעיים שימשו למטרה זו: בעלי החיים, המים והרוח. אולם, החסרונות שבמקורות האלה לא אפשרו לפתח תעשייה ענפה ופשוטה לשימוש. לכן המצאת מנוע הקיטור ושכלולו שחררו לראשונה את התעשייה מן התנאים המגבילים של הצמדות לכמות של בעלי חיים ,האכלתם ואחזקתם, למקור המים ולכיוון הרוח או עוצמתה.

המצאת מנוע הקיטור היא פרי מאמץ משותף של חוקרים, ממציאים ומהנדסים במקצועות מדעיים שונים. העיקריים שביניהם: דני פפן[10], תומאס ניוקומן[11] וג'יימס ואט.

ואט מסמל את האדם והיזם החדש שבכח רצונו וכשרונו בלבד רכש לעצמו השכלה מדעית-טכנית ושפות מודרניות אירופאיות ואף הצליח מבחינה עסקית, למרות המכשולים הרבים שהציבה בפניו החברה המסורתית הרשמית, תהפוכות השוק ודעת הקהל.

ג'יימס ואט (באנגלית: James Watt; 1819-1736) נולד בעיירת הנמל גרינוק שבסקוטלנד לאביו שהיה בעל בית מלאכה לבניית ספינות ואביזריהן. בהיותו ילד חולני נשאר הרבה בבית ולא יכול היה להשתלב במערכות חינוך מסודרות, יחד עם זאת, כשרונו ונטייתו הטבעית למלאכה ובניית דגמים של מכשירי ספנות הביאו ללמידה ספונטנית והתפתחות לכיוון ההנדסה. כשהתערער מצבו הכלכלי של האב לא היה סיפק בידו להעניק לנער הבוגר חינוך גבוה, מה גם שממילא הוא יועד להיות יורש בית המלאכה וסוחר. כדי להרחיב את ידיעותיו נדד ג'יימס הצעיר בגיל שמונה עשרה והיה לשולייה באחד מבתי המלאכה למכשירי מדידה מדויקים שנדרשו בכל בתי החרושת והמעבדות המדעיות שבאוניברסיטאות. לאחר שנה של התמחות עבר לגלזגו שבסקוטלנד וניסה לפתוח בית מלאכה משלו לייצור מכשירי מדידה ,אולם נחסם על ידי איגוד בעלי המלאכה של גלזגו שטענו להיותו של ואט זר בחברתם מחמת שרכש את מיומנותו בלונדון ולא באגודתם. יש בכך דוגמא כיצד חוק מימי הביניים המגן על בעלי מלאכה חוסם את חופש העיסוק והיוזמה שהם מן הסימנים המובהקים של העידן החדש. בגלל פרוטקציה של דודו שהיה פרופ' באוניברסיטת גלזגו קיבל ואט משרה של בונה מכשירים למען האוניברסיטה ומטעמה. החלטה זאת התקבלה במועצת האוניברסיטה, שבין חבריה היה הכלכלן והוגה הדעות המרכזי של הכלכלה החדשה – אדם סמית. מלבד התועלת הברורה לאוניברסיטה שבתפקוד בית מלאכה עצמאי ומקצועי, מצא סמית הזדמנות לנגח את הכלכלה הישנה, שבהגנתה על מיעוט קטן של בעלי מלאכה, מעכבת את ההתפתחות המדעית והתעשייתית לתועלת הרוב. בשנת 1759 סטודנט צעיר העלה בפני ואט רעיון שמנוע הקיטור יכול להניע כרכרה. רעיון זה סיקרן וגירה את כושר ההמצאה והשכלול של ואט ובמקביל למילוי חובותיו בבית המלאכה האוניברסיטאי הוא ערך ניסויים וחישובים במאמץ להוציא את הרעיון הזה אל הפועל. לאחר כארבע שנים נרכש על ידי האוניברסיטה מנוע הקיטור של ניוקומן, והיה לראשונה לעיני ואט. מנוע זה שימש בסיס יעיל יותר לניסיונותיו של ואט להגיע אל יעדו, ואכן כשנתיים לאחר מכן שכלל ואט את המנוע של ניוקומן עד כדי כך שהעלה את הניצולת ב-75% וצמצם את ממדי המנוע לגודל שאפשר לשנע אותו ביתר קלות ממקום למקום. על שיכלול זה רשם ואט פטנט בשנת 1769. כשלושים שנה של שכלולים ופיתוחים טכניים נוספים מחד גיסא, ומאמצי מכירה ושותפויות עסקיות ועיסוק בהמצאות נוספות בתחום התעשייה הצבאית והאזרחית מאידך גיסא, עברו עד שמאות רבות של מנועי קיטור יוצרו ונמכרו, ומפעלים בכל רחבי אירופה קמו. כעשרים שנות חייו האחרונות היו שנים של הצלחה ונחת רוח מהמצאותיו וממשפחתו.

המצאת המכונות החדשות שפעלו בתחילה בכח המים והיוו שלב ראשון במהפכה התעשייתית, ולאחר מכן מנועי הקיטור, יצרו שינוי דרמטי באורחות החיים של כלל החברה האירופית. על בסיס ההישגים האלה הוקמו בתי חרושת, התרחבו הערים על חשבון הכפר והחקלאות, רבו הסחורות מכל סוג, ומחיריהן הוזלו באופן ניכר. הלך והצטמצם מעמד בעלי המלאכה ובמקומו צמח מעמד הפועלים, שמעתה ואילך יהיה לאחד הכוחות המהפכניים לאורך דורות. גם תמורה בדרכי שינוע הסחורות ובהפצתן על ידי רכבות ואניות קיטור הביאה להשפעה הולכת וגוברת של המדינות התעשייתיות באירופה על שאר המדינות ביבשת ואף הרבה מעבר לכך – מדינות אסיה, אפריקה ואמריקה.

ניצני הלאומיות המודרנית

אחת התמורות שגרמה הנאורות זאת התודעה הלאומית המודרנית. הנאורות צמחה מתוך עיון מחדש בערך האדם. התבונה, הלשון, הדת, התרבות, האומנות, ההיסטוריה והארגון החברתי – כל אלה הם ביטויים מרכזיים של הקיום האנושי. לעומת הזרמים בנאורות שהדגישו את הערך האינדיבידואלי של האדם, היו זרמים אחרים שראו את האדם כיצור חברתי בעיקר. על פי התפיסה של זרמים אלה, הזהות האישית נקבעת במידה רבה על ידי המרכיבים הכלליים של התרבות – הלשון, הפולקלור, המוצא האתני המשותף וכדומה.

אחד ממבשרי הלאומיות היה יוהאן גוטפריד פון הרדר. נוסף על היותו בלשן, פילוסוף וחוקר השפות הסלביות, היה גם כומר פרוטסטנטי ותיאולוג. אמונתו הדתית ובקיאותו בתנ"ך גרמו לגיבוש מחשבתו הלאומית על פי הדגם המקראי של עם ישראל כסמל הלאומיות הראויה להיות מופת לכל העמים: "מייחל אני שבדרגת התרבות שלנו היינו מסוגלים ל[שלטון] כזה… שרק משה לבדו, וכבר בתקופה מוקדמת כל כך, היה אמיץ מספיק להגשים – שהחוק ימשול ולא שום מחוקק, שאומה חופשית תקבלֹוֹ מבחירה ותקיימֹוֹ מרצון, שכוח בלתי־נראה תבוני ורוחש טוב יחברנוּ, ולא שלשלאות וכבלים" (Vom Geiste d. Ebräischen Poesie, 1783-1782, מובא ב'מהתנ"ך ועד מדינת היהודים' מאת ד"ר אסף מלאך, עמ' 43).

באותה תקופה בצפון אמריקה נערך מאבק על עצמאות המושבות מול הכתר האנגלי. אחד הממדים של המאבק הזה היה הממד הפילוסופי-פוליטי, שעורר דיון בדבר מהותה של המדינה העצמאית העתידה לקום, ומאילו דוגמאות בעבר יש ללמוד כדי לכונן מדינת מופת. כך כתב נשיא אוניברסיטת הרווארד, סמואל לנגדון: "הממשל היהודי, שהוקם בהתאם לחוקה המקורית, שנקבעה על ידי אלוהים, היה מדינה מושלמת מנקודת ראות אזרחית… ללא ספק, מהווה הממשל המדיני של ישראל העתיק מודל כללי מצוין… ניתן להעתיק ממנו לפחות כמה חוקים ומצוות עיקריים וליישמם למרבה התועלת במוסדות מודרניים יותר" (מובא ב'מהתנ"ך ועד מדינת היהודים' מאת ד"ר אסף מלאך, עמ' 83).

אנו רואים שאינטלקטואלים מרכזיים למדו מהתנ"ך, הן את הפן הלאומי-תרבותי, והן את הפן המשטרי-מדיני. שניים אלו מהווים את יסודות הרעיון הלאומי המודרני.

משטר – שינויים ותמורות

כספי המיסים מן התעשייה החדשה זרמו אל אוצר המדינה והביאו לחיזוק מעמד המוסדות השולטים. אולם בו בזמן ביטאו תלות הולכת וגוברת של מוסדות השלטון במעמד הסוחרים, התעשיינים והמלומדים שתבעו יותר ויותר ליטול חלק בהכרעות השלטוניות. תביעה ותלות אלו, באו לידי ביטוי בניסוח מחדש של זכויות וחובות משפטיות של כל אחד ואחד מבני המדינה ולהצעת רפורמות מרחיקות-לכת במבנה המשטר והשלטון. כתוצאה מכך, הוגדרו מחדש מושגי שליטה והנהגה מדינית ברוח הנאורות:

'אבסולוטיזם נאור' מנסה לשמר את כוחו המוחלט של המלך, אולם מציב תנאי יסוד ערכי שהמלך יהיה נאור, שדואג לזכויותיהם ולרווחתם של כל בני המדינה ולא רק לאנשי המעמד השליט. דוגמא לכך הוא שלטונם של פרידריך מלך פרוסיה; יוסף השני קיסר אוסטריה ויקטרינה הגדולה קיסרית רוסיה. כל אלה הצהירו שהם רואים עצמם משרתי העם ולא רק שליטיו. כולם ערכו רפורמות מעמיקות בתחום האדמיניסטרציה, המשפט והחינוך – כל אחד בהתאם לתנאי מדינתו. לשם כך שיתפו את בני המעמדות הנחותים בסדר השלטוני, הרחיבו את הפקידות המפקחת על כל מוסדות השלטון ונטו חסד למלומדים, לסוחרים ולאומנים. שינויים אלו נערכו ברוח ערכי הנאורות: שוויון של בני העמים והדתות בפני החוק על פי מידת התועלת לממלכה ולעוצמתה הצבאית, הכלכלית והמדינית.

'מונרכיה קונסטיטוציונית' – שימור מעמד המלך, אך התנייתו בקבלת מגילת זכויות נרחבת ובעלת תוקף משפטי מחייב של כלל האזרחים ושיתופם הפעיל במוסדות השלטון. שיתוף זה מתבצע על ידי בחירות תכופות וקיום מתמיד של בית נבחרים וממשלה שמתמנה מתוכו. דוגמא לכך הוא בית הנבחרים הבריטי כבית תחתון ליד בית הלורדים המייצג את האצולה.

'רפובליקה' – שלילה מוחלטת של המלוכה והאצולה והחלפתן במוסדות נבחרים ומשטר על בסיס חוקה, המבטיחה שוויון לכל האזרחים ומגדירה זכויות וחובות של האזרח כלפי מדינתו. דוגמא לכך היא הקמת ארצות הברית של אמריקה בשנת 1776 וכן המהפכה הגדולה בצרפת בשנת 1789.

אומנות

כחלק מן המאמץ להפצת ההשכלה וערכי הנאורות החדשים בקרב הציבור הרחב ייסדו השליטים הנאורים אקדמיות למדעים ובנו בניינים רבי פאר לתיאטרון, אופרה ויצירה מוסיקלית. רבים מן הארמונות הנהדרים הוסבו למוזיאונים, רוכזו בהם יצירות האומנות הפלסטית, הציור והפיסול מן הדורות הקודמים והם נפתחו לתועלת הציבור הרחב והמשכילים. מחד גיסא, ההישגים האומנותיים של העבר נתפסו כסמל לניצחון הרוח האנושית והדרה, ומאידך גיסא, נעשה מאמץ לעודד את האומנים ליצירה שיתבלטו בה הדמויות והערכים המסמלים את הנאורות, החירות ורוח האדם. בהתאם לכך, עלה ערכם של האומנים והיוצרים בכל התחומים. אם לפני כן הם נתפסו כמשרתים שנועדו להאדיר את המושלים, רבי הכנסייה ורבי הממון, הרי מעתה הם היו גם המבטאים וגם המעודדים בעת ובעונה אחת של ערכים נעלים וחינוך ציבורי גבוה. ברבות מערי אירופה, לצד בתי האופרה והמוזיאונים, נוסדו בתי ספר שבדרך כלל זכו לתמיכת אוצר המדינה, למען אמנים צעירים מקרב כל שכבות הציבור כדי לעודד את התפתחות האומנות והפצתה.

התכונות המאפיינות את זרמי האומנות החדשים הן: בתחום הספרות – כנות, ריאליזם בתיאור נפש האדם, דמויות מכל שכבות החברה, שבכל אחת מהן גם תכונות חיוביות וגם תכונות שליליות, שאיפות נאצלות לתיקון החברה ולעתים גם אכזבות טרגיות. בגרמניה האופי הזה של הספרות בולט במיוחד בתנועת 'הסער והפרץ', שעומדת בגבול שתי תקופות – הנאורות והרומנטיזם, וקוראת תיגר על מוסכמות ערכיות, מורשת הכנסייה והשלטון הפיאודלי.

בתחום אדריכלות הבניין, הנוף וגני־הנוי, הציור והפיסול הביאה הנאורות את הסגנון הניאו-קלאסי כהמשך לאמנות הרנסנס. סגנון זה הושפע מן הדיוק המתמטי של הפרספקטיבה, סימטריה מדויקת בקומפוזיציה, פרופורציה ריאלית של הגוף האנושי והעצמים השונים, יחסי צבע, אור וצל הקרובים ככל האפשר לראיית העין האנושית האובייקטיבית. יחד עם זאת, במקביל לשכלתנות של הניאו קלסיציזם התפתחו גם מגמות אומנותיות שהבליטו את ערך הביקורתיות והאירוניה שבנאורות, וכן את ערך ההתפעלות וההתרגשות מן הטבע הבלתי־מעובד.

בין הציירים הבולטים של התקופה יש לציין את ויליאם הוגארת (באנגלית: William Hogarth; 1764-1697); תומאס גיינסברו (באנגלית: Thomas Gainsborough ; 1788-1727); הציירת אדלייד לביל-גוויארד (בצרפתית: Adélaïde LabilleGuiard ; 1803-1749) וז'אק-לואי דויד (בצרפתית: JacquesLouis David; 1825-1748). מבין האדריכלים הבולטים של התקופה יש לציין את ריצ'ארד בויל, הרוזן מבלינגטון (באנגלית ;1694-1753 ;Richard Boyle, Earl of Burlington) ויליאם קנט (באנגלית: William Kent; 1684-1748) באנגליה; בנג'מין לתרוב (באנגלית: Benjamin Henry Boneval Latrobe; 1764-1820) בארה"ב; קארל פרידריך שינקל (בגרמנית: Karl Friedrich Schinkel; 1841-1781) בגרמניה.

כמו בענפי אמנות אחרים גם היצירה המוזיקלית משקפת את רוח הנאורות. תקופה זאת נקראת בתולדות המוזיקה התקופה הקלאסית. והיא נתחמת בערך בין השנים 1830-1750, כלומר בין תקופת הבארוק לבין התקופה הרומנטית. המונח והתיחום הללו הופיעו כבר במילון אוקספורד בשנת 1836. בתקופה זו פועלים מלחינים דגולים, ביניהם: יוהן סבסטיאן באך ובניו, הנדל, גלוּק, היידן, מוצרט, בטהובן ופליקס מנדלסון. השפעת הנאורות ניכרת ביצירה המוסיקלית על ידי שאיפה לתבנית מוזיקלית ברורה ומתוכננת מראש, בניגוד לאִלתור שאפיין לא מעט יצירות וביצועים שקדמו לקלאסיקה. גם הנושא של היצירה המוזיקלית בדרך כלל ברור וידוע, ולכן יש גם נטייה למורכבות המשלבת גם משחק, מקהלה וסולנים על פי סיפור עלילה מובנה – ה'לִיבְּרֶטֹּוֹ' (באיטלקית: libretto).

בגלל האופי המורכב של היצירה המוזיקלית בתקופה הזאת מוקמים מוסדות לימוד מסודרים ללימודי מוזיקה למקצועותיהם: ביצוע בכלים שונים, הלחנה, ניצוח על תזמורת ,לימודי זמרה וכדומה. רוח הנאורות באה לידי ביטוי גם בתהליך של מיסוד ולימוד מסודר ומושכל של מקצוע אמנות מובהק.

המוזיקה הקלאסית שואפת לבטא בכלים מוזיקליים את ההרמוניה של העולם האידאלי הרצוי, לעומת המוזיקה הרומנטית שבעיקר מתארת את סערת נפש האדם המצוי בלבב ימים.

תהליכי חילון

תנועת הנאורות האירופית היא מן הגורמים המרכזיים בשינוי פני החברה ובמעבר מדפוסי חשיבה נוצריים-דתיים לדפוסי חשיבה חילוניים. אמנם רוב אנשי תנועת הנאורות לא ראו עצמם חילוניים לגמרי, ולכן לא הטיפו לחילוניות באופן ישיר. עם זאת, הם מתחו ביקורת נוקבת על הממסד הדתי הנוצרי, על הדֹוֹגמות ועל הערכים המאובנים וראו בהם מכשול להתפתחות ולהשכלה.

ביקורת זאת גרמה להתרחקות מן הדתיות ככלל, ובייחוד בדור הצעיר, שהתחנך על ערכי הנאורות. בקרבם נוצרה הדעה שהגות, מוסר וחברה לא נצרכים לכל סוג של פולחן דתי ואף לא למושג הא-ל. במקום אלה, עיקר המאמץ המחשבתי והמעשי צריך להיות מופנה להתפתחות המדע והאמנות ולשינוי פני החברה. ביטוי להלך רוח זה מוצאים באמרה רווחת בימים ההם שיוחסה, כפי הנראה בטעות, למדען לפלס,[12] כאשר נשאל מדוע לא מופיע אלוהים בספריו המדעיים, השיב: "איני זקוק להיפותזה זו".

הגישה התבונית לחיים נחלה ניצחונות מרשימים ביותר בתחומי המדע והתעשייה וכן בתחומים המדיניים והחברתיים. יותר ויותר נחלשה הזיקה בין השלטון האזרחי לבין השלטון הכנסייתי. ממילא גם מערכות המשפט ואכיפת החוק, החלו עומדות ברשות עצמן, אף שמבחינה פורמאלית עדיין הייתה להם זיקה לכנסייה ולהוראותיה.

האמונה ההולכת וגוברת בערך האדם, ובכוחו וביכולתו לפתור את בעיותיו בעצמו, התגבשה בנאורות למעין 'דת', שנועדה להחליף את הדתות ההיסטוריות. לא ייפלא אפוא, שאחת מתופעות המהפכה הצרפתית הגדולה הייתה הקמת 'מקדשי התבונה' או 'כנסיות השכל'. אף הוצע מעין פולחן של הערצת התבונה וכפיית האמונה הזו במערכות החינוך ובכל המרחב הציבורי והאזרחי. לכאורה, בהישגים הרבים שהביאה תפיסת עולם זו לאדם, היה אישור לאמונה זו. אולם, כמו בכל תפיסה דתית, הפכו המושגים המדעיים לדֹוֹגמות מוחלטות שאסור לבחון אותן מחדש ולמתוח עליהן ביקורת.

תפיסת העולם החדשה הזאת קיבלה שם הכולל את כל הגוונים והזרמים שבתוכה – 'הרציונליזם'. אפשר לומר שה"אני מאמין" של הרציונליזם מנוסח באופן תמציתי בדברי הפילוסוף הגל: "מה שהוא תבוני, הוא ממשי; ומה שהוא ממשי הוא תבוני". [13] שני זרמים פילוסופיים צמחו בתוך התפיסה הרציונליסטית – 'האידאליזם' ו'המטריאליזם'.

האידאליזם רואה בתרבות האנושית לתחומיה את הופעת הרוח, 'האידאה', האצורה באדם. האידאה מוּלדת באדם ומכוננת את כל קיומו. הופעתה ומימושה הם תהליך של תודעה עצמית הולכת וגוברת, שמתבטא בשכלול קיום האדם והעולם.

המטריאליזם רואה את האדם ואת החברה האנושית כתופעות מטריאליות – חומריות. היצור האנושי הוא תוצאה של תהליכים חומריים. ועל כן, כל קיומו מוכתב על ידי חוקי הטבע הכלליים ועל ידי האילוצים החברתיים והכלכליים.

למרות המלחמה הנטושה בין הזרמים האלה, העיקרון של האוטונומיה האנושית וניסיון להסביר את כל המושגים, המיתוסים והשאיפות האנושיות רק על ידי התבונה – מאחד ביניהם. התמורה העמוקה, שמאפיינת את התפיסה החדשה, מתבטאת בניסוח פילוסופי תמציתי: אנתרופוצנטריות במקום תיאוצנטריות. כלומר, בעידן החדש האדם (אנטרופוס ביוונית) עומד במרכז העיון, לעומת העידן הקודם, שבו עמד מושג הא-ל (תיאוס ביוונית) במרכז. כלומר, האם האדם נוצר על ידי הא-ל ותלוי בו, או שהא-ל הוא מושג אנושי ותלוי בהתפתחות רוח האדם.

האידאליזם מנסה להסביר את הדת, על הניסים והמסתורין שבה, כתופעה של רוח האדם להבין את המעמקים של עצמו, ולא כגילוי מן השמיים. אם כן, הפילוסופיה, שהיא מודעות עצמית מפותחת יותר, לעולם תהא עדיפה על כל סוג של אמונה דתית. לעומת זאת, המטריאליזם מסביר את הדת כניסיון בוסרי של האדם להבין ולהתמודד עם הטבע ועם צרכיו. על כן, עם התקדמות המדע – מתייתרת הדת, והאדם שממשיך לדבוק בה – מזיק לעצמו ולחברה, בכך שמונע את המשך ההתפתחות והקידמה.

החילון בעידן המודרני, בין אם הוא נובע מן הזרם האידאליסטי ובין אם מהמטריאליסטי, הקיף את העילית האינטלקטואלית באירופה ונקבע כאמת, שרק על בסיסה אפשרי הקיום הטוב והראוי של החברה. הדת, על מוסדותיה ועל אישיה, מצאה את עצמה במגננה עמוקה ומקלטה היה הרגש הדתי. בכך ויתרה הדת על התבונה ועל האובייקטיביות המאפיינת אותה, ונסוגה אל הסובייקטיביות הרגשית.

מושגי היסוד שאפיינו את התרבות האנושית כגון: 'הקודש', 'ההתגלות', 'הנס, "האמונה' ו'המסתורין', הפכו ללא יותר מאשר רגשות רומנטיים או דימויים אומנותיים.

המתקפה הבוטה ביותר של הרציונליזם נגד יסודות הדת, הייתה בהופעת ביקורת המקרא, שניתן לה מעמד של מחקר מדעי. הביקורת הפילולוגית וההיסטורית של הטקסט והתכנים המקראיים, על בסיס המידע שעמד לרשות החוקרים, טענה שגילתה סתירות ואנכרוניזמים (כשלי תיארוך) מובהקים בתוך הספרים המקודשים. על כן, אין לראות בספרים אלו מסמך העומד בקנה מידה של האמת האובייקטיבית, אלא קבצים סיפוריים שערכם העיקרי באיכותם הספרותית-אומנותית.

במאבק שבין החילוניות לבין הדת, כפי שהיא נתפסה בתרבות האירופית על פי המשנה הנוצרית, נחלה החילוניות ניצחונות רבים. פעמים רבות היה צדק היסטורי בניצחונות אלה, כך, למשל, בביקורתה הנוקבת על הנצרות ועל אורח החיים הנוצרי, וכן בהבנה שונה של הדת כתופעה רוחנית, היסטורית וחברתית.

עם זאת, המאמץ הרציונליסטי להכפיף למושגי התבונה את הקדושה והמוסר, נחל כישלון של ממש. יותר ויותר התברר, שערך החיים ומשמעותם מצויים דווקא מעבר להסברים מדעיים של התופעות הטבעיות, למרות שתופעות אלה הן חשובות וצריכות להילקח בחשבון. הביקורת הזאת על הרציונליזם התנסחה בלשון פילוסופית בהצביעה על המקור האוטונומי של הדת והמוסר בנפש האדם וממילא לכל מערך המושגים הדתי והמוסרי.

באופן עקרוני ניתן לומר, שככל שנדע יותר על מבנה החיים החומריים והרוחניים, כך נחפש יותר את משמעותם ומגמתם. את זאת נוכל לדעת רק ממה שהוא מעל ומעבר להשגה השכלתנית של האדם. במובן זה, לא רק שאין סתירה בין המאמץ השכלי ובין הכמיהה אל הקודש ואל הצדק, אלא אדרבה, ככל שההשגה השכלית גבוהה ורחבה יותר, כך ראוי שהכמיהה תהיה עמוקה ועוצמתית יותר.

יש לציין, שלא רק האוטונומיה של המוסר והדת לא התקבלו על ידי התפיסה הרציונליסטית אלא גם הערך והתוקף של זהויות לאומיות. הרציונליזם הדגיש את ערך האדם כיצור תבוני, וכל הגבולות שבין בני האדם, שלא על בסיס התבונה, הם מלאכותיים, מיותרים ומזיקים. על כן, התופעה ההיסטורית של צמיחת העמים שנבעה, לכאורה, ממרחקים גיאוגרפיים שבין הקבוצות האנושיות השונות, צריכה להתבטל בהתאחדות האדם לחברה אנושית אחת. השוויון בין בני האדם בהיותם תבוניים צריך להביא גם לאחווה חברתית ביניהם ולביטול המחיצות הלאומיות, הדתיות, הלשוניות והפוליטיות.

עמדה זו, לא זו בלבד שלא התגשמה במציאות, אלא שהמגמה בקרב החברה האירופאית הייתה הפוכה. מלחמות שחרור לאומיות פקדו את אירופה תוך חתירה להגדרה עצמית לאומית. עצמאות זו, התבטאה לא רק בתחום הפוליטי, אלא אף בהעמקת התודעה הלאומית והתגברות המחקר ההיסטורי והבלשני לשם חקר הייחודיות של התרבויות הלאומיות.

החינוך לנאורות

השינויים החברתיים העמוקים שעברו על מדינות אירופה הביאו לכך שהלכו והתרבו מוסדות החינוך היסודיים, התיכוניים והגבוהים. המעבר המסיבי של האוכלוסייה מן הכפר אל העיר והישגי המדע הביאו להתפתחות מואצת של התעשייה הממוכנת והצורך הגובר והולך באנשי מקצוע ומהנדסים שיודעים לטפל בתעשייה זו ולפתח אותה הלאה. מצב זה גרם לכך שעלה הערך השימושי בחומר כתוב בתור ספרי לימוד והדרכה, וממילא גבר הצורך בהכנסת יותר ויותר ילדים למעגלים של יודעי קרוא וכתוב. ריבוי האוכלוסייה וענפי התעשייה והמסחר הביאו למורכבות רבה בתחום גביית המיסים והסדרת זכויות וחובות בענייני מקרקעין ונכסי דניידי מכל הסוגים ובכל המדינות. לשם כך נדרשו יותר ויותר פקידים ומשפטנים שיודעים לנסח חוקים ותקנות ואף להגשים אותם ולפקח על ביצועם. המדינות האירופיות החדשות הופכות ליותר בירוקרטיות ככל שהן יותר מפותחות ועשירות. על גבי הצרכים האלה התבלט הערך שהפילוסופיה של הנאורות הטיפה לו – ערך האדם הנאור והמשכיל הנחשב ל'איש העתיד'. במגמה זו תמכה גם התפתחות האומנויות לסוגיהן, שהדגישו את הערך הרגשי והרומנטי כמאזן וכמשלים לערך התועלתני של איש התעשייה, המסחר והמנגנון הממשלתי. תוך דורות אחדים הוכפלו ושולשו מספר האנשים יודעי קרוא וכתוב בתוך כלל האוכלוסייה אף שעדיין הם היוו מיעוט, הם היו הכוח המוביל את השינויים החברתיים וממנו צמחה המנהיגות החברתית.


[1]. אפרים צ'יימברס (אנגלית: Ephraim Chambers, 1680-1740), מלומד בריטי שכתב והוציא לאור את החיבור הנרחב 'ציקלופדיה, או, מילון לאמנויות ומדעים', ועל כך זכה ונבחר להיות חבר ב'חברה המלכותית של לונדון לשיפור הידע במדעי הטבע' (באנגלית: The Royal Society of London for the Improvement of Natural Knowledge, או בקיצור בשם 'החברה המלכותית'). כמו כן תרגם חיבורים מדעיים מצרפתית והוציא אותם לאור.

[2]. כריסטיאן וולף (בגרמנית: Christian Wolff; 1754-1679). מתמטיקאי ומלומד גרמני. נולד במשפחה ענייה ואעפ"כ הגיע להישגים רבים, לימד באוניברסיטאות שונות ברחבי גרמניה.

[3]. גוטפריד וילהלם פון לייבניץ (בגרמנית: Gottfried Wilhelm von Leibniz; 1716-1646) איש אשכולות. בן למשפחה משכילה. דעותיו התפרסמו בחייו בדרך כלל במאמרים קצרים ובמכתבים רבים מאד שנשלחו למאות מלומדים, פילוסופים ואנשי מדינה.

[4]. יוהאן וולפגנג פון גֶיתה( 1832-1749; בגרמנית: Johann Wolfgang von Goethe).

[5]. "ה'לא אני' הוא 'מקרה' לגבי ה'עצם' – 'אני'… ה'לא אני' אין לו קיום בפני עצמו, אלא הוא רק דרגה נמוכה של פעילות ה'אני'"('תולדות הפילוסופיה החדשה', 'פיכטה', ד"ר שמואל הוגו ברגמן, עמ' 51-50).

[6]. (בגרמנית:Beantwortung der Frage: Was ist Aufklärung?. פורסם בשנת 1784, בכתב העת 'הירחון הברלינאי', בגרמנית: Berlinische Monatsschrift , מובא בתרגום יפתח הלרמן-כרמל, רסלינג).

[7]. בהמשך המאמר הנ"ל כותב קאנט:"…עצלוּת ופחדנות הן הסיבות לכך שחלק כה גדול מהאנשים, אחרי שהטבע שחרר אותם זה מכבר מהנחיה חיצונית עדיין שמחים להישאר בלתי־בוגרים לאורך כל חייהם, והן גם הסיבה לכך שכה קל לאחרים למנות עצמם אפוטרופוסים שלהם. זה נוח כל כך להיות בלתי־בוגר".

[8]. ('הרצאות אחדות בנוגע לייעודו של המלומד', 'הרצאה ראשונה – על ייעודו של האדם כשלעצמו', שנת 1794, בתרגום ידי אורן, 'דחק' כרך ו', עמ' 334; 337)

[9]. אליזבט מונטגיוּ (באנגלית: Elizabeth Montagu; 1718-1800) בת אצולה בריטית בעלת ממון רב ,בעיקר בזכות בעלה. ייסדה סלון ספרותי שהיה במשך זמן רב מרכז תרבות ואמנות בלונדון. צידדה ברפורמות חברתיות, פרשה את חסותה על ענפי אמנות שונים ושלחה ידה בכתיבה ספרותית. פיזרה ממון רב לצדקה ועזרה לעניים, ואף תמכה במנזר קתולי.

[10]. דֶּנִי פָּּפּן (בצרפתית: Denis Papin; 1712-1647) נולד בצרפת למשפחה של הוגנוטים (פרוטסטנטים). למד בבית ספר ישועי, והמשיך ללימודים גבוהים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת אנז'ה. בגלל גזירות השלטון המלוכני הקתולי ברח לגרמניה והתמנה לפרופ' למתמטיקה באוניברסיטת מרבורג, שם פגש במדען ובמהנדס הולנדי הויגנס ובעצתו החל להתעניין בכח הקיטור כאמצעי אפשרי להנעת מכונות. על פי עצתו של הפילוסוף לייבניץ בנה את מנוע הקיטור הראשון. בערוב ימיו חזר ללונדון ומת בה.

[11]. תומאס ניוקומן (באנגלית: Thomas Newcomen; 1729-1664). נולד בדרטמות', אנגליה, למשפחת סוחרים זעירים שהיו חברים בקהילה הבפטיסטית, שהייתה אחת מקהילות המיעוט האופוזיציוניות לכנסייה האנגליקנית השלטת. מעורבותו בחיי הדת הייתה עמוקה והוא אף שימש מנהיג רוחני בקהילתו. לפרנסתו התמחה בעבודות ברזל ומכניקה. בשנת 1712 בנה עם שותפו לעסקים מנוע קיטור אטמוספרי לצורך שאיבת מים ממכרות פחם ובדיל בסביבת עיר מגוריו. המנוע של ניוקומן הוכיח את עצמו כיעיל דיו ומאות יחידות נמכרו למפעלי מכרות נוספים באנגליה וברחבי אירופה.

[12]. המרקיז פייר סימון לפלס (בצרפתית: Marquis Pierre Simon Laplace; 1827-1749). מתמטיקאי, פיזיקאי ואסטרונום צרפתי. נולד למשפחה כפרית במחוז נורמנדי. למד בבית ספר שליד מנזר בנדיקטיני, גילה כישרונות יוצאים מגדר הרגיל ונשלח ללימודים בעיר קאן. בהגיעו לפריז התקשר עם ד'אלמבר שהתרשם עמוקות מכישרונו ורוחב ידיעותיו של האיש הצעיר, והמליץ עליו כמורה בבית הספר הצבאי הגבוה של צרפת. בשנות העשרים לחייו הפך לפרופסור וחבר האקדמיה הצרפתית למדעים. בין נבחניו היה הצוער נפוליאון בונפרטה בן השש-עשרה שאף הוא הצטיין בלימודיו, ומאז ואילך נקשרו קשרי ידידות חמים בין לפלס לנפוליאון, ובהיותו שליט צרפת הוא העתיר על לפלס תארים ותפקידים נכבדים ביותר. לפלס התפרסם בעולם המדע בעיקר הודות לחיבורו בן חמשת הכרכים 'מכניקה שמיימית' (בצרפתית: Mécanique Céleste; 1825-1799) ועוד ספרים ומאמרים מדעיים חשובים. נודע בציבור כאתאיסט על אף שלא כתב במפורש על עצמו כך. צידד בדטרמיניזם מוחלט כתפיסה מדעית. ייתכן שהאמירה המיוחסת לו נאמרה לא באשר לעצם קיום הא-ל, אלא באשר לצורך התערבות הא-ל בתהליכים טבעיים.

[13]. בגרמנית:" Was vernünftig ist, das ist wirklich, und was wirklich ist, das ist vernünftig" (מתוך 'קווי היסוד של פילוסופיית המשפט', 1821-1820, פתח דבר, בתרגום פרופ' צבי טאובר. נוסח מורחב יותר של עיקרון זה מצוי בספר נוסף של הגל, 'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים'; מהדורה שלישית 1830, מבוא, סע' 6).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיפוש בבינה לעיתים

דילוג לתוכן