המעבר לזמן החדש

במקביל למעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים בתולדות ישראל, אנו עדים למעבר מימי הביניים לזמן החדש בתולדות אירופה.^[1] אירופה המערבית שלאחר שוך המגיפה השחורה, סיום מסעי הצלב והשלמת כיבוש ספרד מידי הערבים המוסלמים, מוצאת את עצמה עומדת בפני אתגרים חדשים – תוצאה של שינויים גאופוליטיים, תרבותיים וכלכליים.

אחת מהשאלות המסובכות ביותר העומדות בפני ההיסטוריונים, היא זיהוי הגורם העיקרי לשינויים המופלגים שחלו באירופה והביאו בכנפיהם עידן חדש הקרוי בפינו – "הזמן החדש". ייתכן, שהתפתחות פנימית של התרבות הנוצרית האירופית הפוסט-רומית שנמשכה כאלף שנה, הגיעה למיצוי ולמפנה; ייתכן, לעומת זאת, שהמפגש המחודש עם מוקדי תרבות קדומים, שרידי האימפריה הרומית (קונסטנטינופול הביזנטית, המזרח התיכון ודרום ספרד), שהתחולל תוך כדי מסעי הצלב, זעזע את אירופה הברברית והשפיע עליה להפנות מבט אל שורשיה המוזנחים הטרום-נוצריים; ייתכן שהשפע הכלכלי שזרם לאירופה מן המושבות החדשות באפריקה, אמריקה והמזרח הרחוק, בעקבות התגליות הגאוגרפיות הגדולות, יצר תנאים שאפשרו את ההתחדשות.

אין ספק שכל הגורמים האלה פעלו במקביל והעצימו זה את השפעתו של זה, אך עדיין לא ניתן להכריע על סמך עובדות ומסמכים איזה מהם היה העיקרי והראשון במעלה.

הנצרות: תאולוגיה ומוסדות

מושגי-יסוד תאולוגיים של הנצרות, קרי: חסד ואהבה, החטא הקדמון ושאיפת הישועה ממנו, מעמד היחיד העל-לאומי והכנסייה כאיגוד היחידים הללו, הצורך בתיווך בין המאמין לאלוהיו, והכנסייה כמוסד מתווך – כל אלה עברו תהליך מורכב של התפתחות ושינוי עד למיצוי תכניהם במשך כאלף שנות קיום הנצרות. עיקרו של התהליך הזה התבטא במעבר מן הערכים שנגעו בנפשותיהם של המאמינים לקיבוע דוגמטי מנוסח, לגיבוש הפולחן והטקס, ולהעצמת סמכותם של המוסדות שנוצרו כדי לבצע את הטקסים ולשמור על עיקרי האמונה וערכיה.

ערכי החסד והאהבה היוו את יסוד התפשטותה של הנצרות, הן בקרב המעמדות הנמוכים של עבדים ובני דלת-העם שנזקקו נואשות לחמלה ושאבו ממנה נחמה, והן בקרב אצילי רומי ושועי ארץ שראו בהם ניגוד לעוצמתה האכזרית של המדינה הרומית. עם הפיכתה של הנצרות לדת המדינה ברומי, ועוד יותר מכך עם התגברות מעמדה במדינות האירופיות שלאחר התפרקות האימפריה הרומית, התנסחו ערכים אלה מבחינה תאולוגית כמידות נפשיות רצויות, אך סויגו ביישומן המעשי בתוך גבולות הארגון הכנסייתי והממלכה השלטת באזור. אם כן, בפועל מותר ורצוי היה לחמול רק על בני דת נוצרית מסוג מובחר (רק קתולים במערב אירופה או רק אורתודוקסים-פרבוסלאבים בביזנטיון וברוסיה), אבל בשום אופן לא על בני סוג אחר של נצרות וקל וחומר שלא על בני דת אחרת. מותר ורצוי היה להתייחס באהבה ולהושיט כל סיוע אפשרי לנתיני הממלכה שאליה השתייך המאמין, אך באותה מידה רצוי היה לשנוא תכלית שנאה ולעשות הכל כדי לקטול את חייהם ולפגוע ברכושם וכבודם של נתיני ממלכה אחרת שנמצאו עם ממלכתם בקשרי מלחמה, גם כאשר דתם הייתה מאותו הסוג. מותר ורצוי היה לחמול על הנזירים אוכלי-החינם, אבל בשום אופן לא על עבד הבורח מפני אדוניו או על איכר-צמית המבקש לעזוב את האחוזה הפיאודלית שבה נשחקו גוו וחייו. מצווה מן המובחר והכרח מוסרי היה לתרום מעשר אפילו מן המעט מזער של האיכר הדל והמסכן כדי לפאר בזהב ובאבנים טובות כנסיות אדירות מימדים ואת מגוריהם של נסיכי הכנסייה, אך אסור בתכלית האיסור "בשם האל וכל הקדושים" שהכנסיות יתפרקו מחלק מנכסיהן כדי לסייע לאיכרים העניים ולשאר המסכנים.

בתוך הכנסייה נבנו מוסדות של שיפוט דתי ופיקוח הדוק על חיי המאמינים, אמונותיהם ורכושם. מוסדות אלו הפכו על פיה את רוח ההתלהבות התמימה וההזיה האידיאליסטית של הקהילה הנוצרית הקדומה ויצרו מכשירי שליטה חברתיים-דתיים אכזריים ביותר, שהתיימרו לא רק לנתב את החיים בפועל כי אם לחדור אל נבכי הנפש ורגשי הלב בשכנוע, שדווקא באופן זה מתממשים ערכי האהבה, החסד והחמלה… לשיא האבסורד והציניות הגיעו הדברים, כאשר מרתפי העינויים של בית המשפט הכנסייתי, האינקוויזיציה, תוארו בפי הסדיסטים לבושי הגלימות כמקום הישועה והטהרה מ'מזימות השטן הרע'. בסופו של דבר, אם לא התמזל מזלו של הנחקר למות תוך כדי העינויים, הוא הועלה על מוקד ונשרף בעודו חי, כדי שלא יישפך חלילה דמו, מתוך האהבה הרבה והחמלה שחשה כלפיו הכנסייה הרחומה… בני העם היהודי חשו על בשרם היטב את טיבם של "החסד, האהבה והחמלה" מבית מדרשה של הכנסייה הנוצרית. אף שהוכרו כעם נבחר שמקרבו יצא "המושיע", נרדפו עד צוואר, הושפלו, נשדדו ונרצחו בשם "המושיע", חסדו, חמלתו ואהבתו…

הפנמת תודעת מושגי 'החטא' ו'הישועה' הייתה אחת המהפכות המעמיקות ביותר בתחום המוסר שבתרבות המערבית. במקום התודעה הרווחת בעולם האלילי היווני-רומי, שאדם הוא יצור הרמוני ושלם ועיקר המאמץ המוסרי הוא לא לפגוע בהרמוניה הבסיסית הזאת, הנוצרים הראשונים בִּשרו תפיסה חדשה שלפיה אדם הוא חלש ונתון לסתירות נפשיות מהותיות מעצם בריאתו – יצר טוב ויצר רע. פגם יסודי זה התממש כאשר האדם נתן דרור לתאוות הבשרים שבו וחטא נגד יוצרו באכילה מעץ הדעת. בכך הרחיק אדם עצמו ממצבו הראשוני הטוב בגן העדן, ונפל לתוך עמק הבכא של רשע, אימת-מוות ושלטון השקר. מכאן שהתיקון המוסרי אינו מצוי רק בהתנהגות נבונה ושקולה, כפי שחשבו לפני כן, כי אם בבקשת הישועה מן המקור העליון, שהרי שום תבונה לא תוכל לסייע לאדם שחולשתו ועוורונו הנפשי מצויים בתוכו ומסביבו באופן מוחלט. ניתוק המוסר מן התבונה, ובמידה מסוימת אפילו הנגדה בין המוסר לתבונה, הביאו להתפתחות ופריחה של שיטות ואמצעים נפשיים ומעשיים לתיקון האדם, עידונו והפניית מאמציו העיקריים אל תוך תהומות נפשו ואל מרומי השגב האלוהי. בפועל, הכנסייה הדריכה את המאמינים להרבות בתפילות ובווידויים, בסיגופי גוף ובעינויי נפש עד כדי נתינת הכשר לכל סוג של חריגה נפשית חולנית, כמו התנזרות גמורה מיחסי משפחה וחברה, הרעבה עצמית, התפלשות ברפש, התלהבות אקסטטית קיצונית עד כדי הזיות קשות והלקאה עצמית עד זוב דם. ההתנכרות האכזרית של האדם כלפי עצמו, נפשו וגופו, כלפי האנשים הקרובים והיקרים לו ביותר, לפעמים עד כדי בגידה והלשנה, נחשבה למידה נעלה במאבק העולמי להכנעת השטן ולטיהור העולם לקראת השראת מלכות השמים וזריחת הישועה. המוני האנשים שנדדו ברחבי אירופה תוך כדי השתוללות המגפה השחורה, עטויי כבלי ברזל, מורעבים, זבי דם ומוגלה, תוך כדי צריחת מזמורי תפילה ובקשות מחילה מן השמים, הם אחת הדוגמאות הקיצוניות לאותה הנטייה הבסיסית של ניתוק המוסר מן התבונה, שהתפתחה במשך כאלף שנה של שלטון הנצרות. מאמינים אלה, שנחשבו לקדושים ולצדיקים, הפיצו בפועל את המחלה הנוראה, ולא רק שלא הצילו את עצמם ממנה אלא שגרמו לסבל נורא לכל הקרובים אליהם והנוהים אחריהם ברחבי היבשת.

בעולמה של האימפריה הרומית – עולם של מלחמות כיבוש, התפשטות על שטחים גאוגרפיים עצומים והתפתחות כלכלית מואצת – התרופפו הקשרים השבטיים-לאומיים. רבבות אנשים צעירים שנשבו במלחמות או נמכרו כעבדים מסיבות כלכליות נדדו למרחקים והוכרחו להסתגל לארצות חדשות, לשפות שלא הכירו ולמעמד חברתי שלא הורגלו בו. במשך מאות שנות השלטון הרומי, נותקו מיליוני אנשים מסביבתם הטבעית והועברו לסביבה אחרת. בשורת הישועה הנוצרית, המכוונת לסבלו ומאווייו של כל אדם ואדם והמבטיחה גמול במלכות השמים על פי מידת הסבל ומידת החסד של אותו יחיד, התקבלה בקרב ציבורים אלה ברצון ובתודה. הכנסייה, כארגון דתי וחברתי, נבנתה מתוך הווייתם של אנשים רבים אלה והפנימה אל תוכה צביון אוניברסלי על-לאומי ולעתים אפילו אנטי-לאומי. ברבות הזמנים, הבשורה הנוצרית הגיעה אל מעבר לגבולות האימפריה הרומית, לשבטים ולעמים שהיו בתהליך של התגבשות לאומית. גם אותם יחידים-שליחים שהיוו גרעין ראשוני של הכנסייה, התערו במקומם החדש ובסופו של דבר הפכו לחלק בלתי נפרד מן האוכלוסייה המקומית והתאפיינו גם הם בסממנים לאומיים מובהקים – שפה משותפת, עיסוקים כלכליים מקצועיים המתאימים לגאוגרפיה ולאקלים האזור, רגשי אהבה פטריוטית ופיתוח פולקלור משותף. בתנאים אלה, הזיקה לבשורתה האוניברסלית של הכנסייה הלכה ונחלשה ולעומת זאת גברה הדרישה לביטוי לאומי אף בתחום הפולחן והדת. התייצבות הגבולות המדיניים לאחר 'נדידת העמים' ושליטתן של שושלות מלכים ונסיכים במשך דורות, העצימו את הארגון החברתי המדיני והלאומי ובכך החלישו את משקלה של הכנסייה כארגון חברתי. מגמות חדשות אלה דחקו ואף סתרו במידה רבה את חשיבותה של הכנסייה בחברה. נדרש עדכון מרחיק לכת במערך היחסים שבין המדינה הלאומית המתגבשת ובין הכנסייה הנוצרית העל-לאומית. מתח זה, שמוזכר בכתביהם של אבות הכנסייה עוד מימי רומי וביזנטיון, בהקשר לשלטונם של הקיסרים ולמעמדו של שלטון זה מבחינת הכנסייה הנוצרית, חזר וניעור ביתר שאת בשלהי ימי הביניים וגרם להתנגשויות בין השליטים המדיניים ובין שליטי הכנסייה. אם בתחילת המאבק ידה של הכנסייה הייתה על העליונה,^[2] הרי ככל שהשלטון המדיני זוהה עם הרגשות הלאומיים העזים, נטתה הכף לכיוון תבוסת הכנסייה ולנסיגתה. אמנם המאבק הגלוי היה בין השליטים, אבל שורשיו היו בנפשותיהם של כל הנוצרים היחידים שזיהו את עצמם יותר ויותר כבני לאומים ושאבו מלאומיותם את שלמות זהותם.

בשלבים הראשונים של התהוות הנצרות נשאו המאמינים החדשים את עיניהם אל רועיהם הרוחניים. הצורך ללמוד את עקרונות הדת החדשה גרם לצמיחת שכבת מנהיגים רוחניים – הם הכמרים הראשונים. בקרב שכבה זאת עוצבו מנהגי ההסמכה הדתית, מנגנוני הבחירה, מינוי המנהיגים והורשת התפקידים. נקבעה הבחנה מהותית בין הכמרים המנהלים את הטקס^[3] ובין האנשים הרגילים הבאים להשתתף בטקסים.^[4] מטרת הטקס "המקודש". הייתה השפעת רוח הטהרה והישועה על המאמין, באמצעות פעולתו של הכומר. מטרה זו הושגה בשלושה אופנים עיקריים:

1. המיסה, Missa – התפילה המשותפת בהנחיית הכומר.
2. האוכרסטיה, εὐχαριστία – חלוקת לחם ויין, המסמלים את בשרו ודמו של "בן האלוהים", למאמינים, המבטאים את הזדהותם המוחלטת עם המושיע והישועה.
3. הוידוי – שמיעת הוידוי של המאמין על ידי הכומר ומחילת העוונות בשם הכנסייה ו"היושב במרומים".

ברור מאליו, שטקסים אלו שמשו גם כאמצעי לחץ פסיכולוגי, אישי וחברתי על המאמינים ונועדו להשיג הישגים כלכליים ופוליטיים למען הכנסייה וכמריה. אי ציות למוסדות הכנסייה ולהחלטותיה על ידי המאמינים נתקל באיומי הרחקה מאותם הטקסים, שמשמעותם מניעת הישועה והמחילה, כלומר ייסורי נצח בגיהנום. איומים אלה היוו כלי יעיל בשלטונה של הכנסייה על ציבור מאמיניה במשך מאות שנים.

הכנסייה כמוסד חברתי ושלטוני נזקקה למומחים לחוק הרומי שהפך להיות לחוק הכנסייה, לשפה הלטינית, שהיא שפת הכנסייה הקתולית, ולפילוסופיה, שהיא התשתית התאולוגית של הדֹוֹגמה הדתית. לצורך זה, ליד מנזרים מרכזיים ועשירים הוקמו כיתות לימוד לתלמידים מוכשרים שברבות הימים התפתחו לבתי ספר יותר ויותר עצמאיים ובסופו של דבר לקראת סוף ימי הביניים נפרדו מן המוסדות הכנסייתיים והפכו למוסדות לימוד והכשרה במקצועות שונים, הקרואים 'אוניברסיטאות'. במוסדות אלה התפתחה שכבה חדשה של מלומדים שרק חלק מהם הצטרפו אל הכמורה. האחרים לעומת זאת שימשו יועצים, משפטנים ומורים במוסדות לימוד אלה ואף השתלבו במוסדות הממשל של מלכים, דוכסים ורוזנים והעצימו את סדרי השלטון הסֵקוּלָרִי. ^[5]

ככל שהתייצבה רמת החיים במדינות הנוצריות ויותר אנשים יכלו להרשות לעצמם לרכוש השכלה, כך גדל המשקל של אנשים מלומדים שכתבי הקודש כבר לא היוו חידה בעיניהם, והם בהחלט לא נזקקו לתיווכם של כמרים כדי להבין את מסמכי היסוד של הנצרות ואת עקרונותיה התאולוגיים. יתר על כן, לא רק הבנה והתמצאות נקנו בדרך זאת, אלא נוצר כלי יעיל לביקורת הממסד הכנסייתי והכמורה השלטת בו. ביקורת זאת הסתמכה לא רק על תחושות אינטואיטיביות של אנשים מדלת העם המביטים בקנאה בעושרה מנקר העיניים של הכנסייה ובראוותנותם של כמריה, אלא היא נבעה מתוך ידיעה מעמיקה והשוואה של המציאות הכנסייתית בפועל עם סולם הערכים שהיא מטיפה לו. חשיפה זו של המקורות הראשונים של הנצרות הראתה בעליל שאין שום צורך בתיווך שבין המאמין לבין קונו על ידי כמורה, אדרבה, מעמד המתווכים רק מקלקל את השורה ומשחית את הכמרים ואת המאמינים גם יחד. הדרישה לשינוי עמדה בפתח.

מפגש עם מוקדי תרבות קדומים

האימפריה הרומית קרסה תחת גלי הכיבוש והחורבן שהמיטו עליה שבטי הברברים האירופיים. במשך כחמש מאות שנה הירושה העיקרית שאימצו הברברים מן האימפריה הייתה הדת הנוצרית. הישגי התרבות האדירים בתחום המשטר והמשפט, המדע והטכנולוגיה, האמנות הפלסטית והספרות – כל אלה כאילו נמחקו וירדו לתהום. אמנם, העמים הברברים בנו את מדינותיהם ואת חייהם הכלכליים והחברתיים באותם השטחים שבהם שלטו לפני כן הרומאים, אך מורשת התרבות הקדומה הייתה לגביהם לא יותר מאשר גלי אבנים ושרידי אלילות מאוסה.

תוך כדי העימות הממושך עם העולם המוסלמי בספרד ובארץ ישראל, ועם הנצרות המזרחית בביזנטיון, התוודעו האירופאים מחדש לעוצמתה וליופייה של מורשת התרבות הקדומה. הפאר והעושר של הערים הגדולות, הסדר והניקיון שבהן, השפע המגוון של מוצרים ומותרות – הפליאו את הכובשים האירופאים וגרמו לחשיבה מחדש על התרבות הקדומה שחרבה בארצותיהם, אבל לכאורה נשארה בקיומה ועוצמתה בארצות אחרות. אמנם, בשלב הראשון של העימות עיקר תשומת הלב ניתנה לַּׁלָל הדשן שיכול היה להעשיר את בוזזיו, אך ברבות הזמן כאשר השלל הגיע למרחקי ארצות אירופה ועורר גם שם התפעלות ותהייה, נשאלה השאלה: 'האם אין אנחנו מוכשרים ומסוגלים לייצר רמת חיים דומה?' וכן: 'מהם מקורות המידע והמיומנות שמאפשרים ליצור תרבות ברמה כזאת'?

תוך כדי המגע הממושך עם מוקדי התרבות הקדומים, במשך מאות שנות המלחמה במסעי הצלב, למדו האירופאים מפי השבויים המלומדים את מקורות המידע ואת שיטות הפעולה הנהוגות בארצות המזרח התיכון.

ראוי לציין את תפקידם המרכזי של היהודים במפעל אדירים זה של חזרת אירופה אל מקורותיה שלה. קשריהם הקהילתיים הענפים של היהודים בתחום לימוד התורה, המסחר והמשפחה הכשירו אותם, מבחינת ידיעת השפות והכרת אורחות החיים, לתפקידי דיפלומטים, מתרגמים, רופאים, סוחרים ובעלי מלאכה. מציאות זאת הפכה אותם למתווכים זמינים חוצי גבולות מדיניים, לשוניים, לאומיים ודתיים.

אט אט השתנה היחס התודעתי של בני אירופה לאותם חורבות ושרידים שהיו מצויים ממש תחת רגליהם. עם הבנה טובה יותר בחוקי הנדסת הבניין הם למדו לחשב את גודל הארמונות ומבני הציבור הקדומים, את דיוקם של מפעלי הובלת המים ותעלות ניקוז הביוב שהערים הגדולות בימי קדם היו מרושתות בהם.

ככל שהתפתח החוש האסתטי כך גברה ההערכה לשברי פסלים ועיטורים שנמצאו בהריסות. המלומדים הנוצריים באוניברסיטאות גילו את חיבוריהם של הפילוסופים, אנשי המדע והספרות על ידי תרגומים ופירושים מאת יהודים, מוסלמים ונוצרים-יוונים. מכאן ועד למאמצים ונסיונות לחזור על הישגי קדם ולשחזר אותם כדי להעשיר את החיים בפועל – הדרך הייתה קצרה.

השפעת הגילויים הגאוגרפיים

אחד המרכיבים במלחמה המתמשכת בתקופת מסעי הצלב בין בני אירופה הנוצרים לבין המוסלמים, היה המאבק הכלכלי. עד אותו הזמן הסוחרים הערבים שלטו באופן מוחלט בדרכי המסחר המרכזיות בין המזרח הרחוק לאירופה ובין יבשת אפריקה לאירופה. מוצרים כמו: משי, חרסינה ומיני תבלינים, נמכרו באירופה במחירים גבוהים ביותר כאשר הרווח העיקרי שקע בכיסיהם של הסוחרים המוסלמים. עם הזמן, הנוצרים, שהתגוררו בערי נמל לאורך חופו הצפוני של הים התיכון – באיטליה, צרפת, ספרד ופורטוגל – התקנאו במוסלמים וחמדו את רווחיהם. נעשה מאמץ לשפר ככל האפשר את כלי השיט ואת מיומנותם של יורדי ים נוצריים, כדי לכבוש את נתיבי המסחר בים התיכון.

תרומה נכבדה למאמץ זה באה מכיוון מפתיע. הוויקינגים, שוכני הצפון, היו ספנים מעולים והגיעו במסעות כיבושיהם עד לים התיכון, והפכו במשך הזמן לאחד הכוחות החזקים באירופה. הם יצאו מחצי האי הסקנדינבי, מולדתם, ותקעו יתד בכיבושיהם לאורך חופה המערבי של אירופה. מושבותיהם התפרסו מאנגליה וצרפת ועד לסיציליה שבדרום איטליה. גם בני הארצות שסבלו מכיבושיהם למדו מהם לא מעט, הן באמנות בניית האוניות והן במקצוע הספנות וההתמצאות בים.

כאשר יורדי הים הנוצריים הרגישו מספיק בטוחים במקצועם הלא-פשוט, הם יכלו לעמוד לרשות הצלבנים כדי לצלוח את הים התיכון ולתקוף את המוסלמים בארץ ישראל, במצרים ובצפון אפריקה. מטרתם הכלכלית של השליטים הנוצריים הייתה להשתלט על נתיבי המסחר ולהעשיר את קופתם. מכיוון שברור היה שמלחמה יבשתית כדי להגיע לארצות האגדיות, הודו וסין, ולכבוש את נתיב המסחר העיקרי – 'דרך המשי', תארך מאות שנים וספק רב אם תצליח, חיפשו בני אירופה דרכים עוקפות, בעיקר נתיבים ימיים, כדי להגיע לאותה המטרה. המלומדים שבאוניברסיטאות ובחצרות המלכים עמלו קשה כדי לאסוף שמועות וסיפורים, לאמוד מרחקים ולצייר מפות שיהיו לעזר לאותם הרפתקנים נועזים שיקחו על עצמם את המשימה לצאת אל מעבר לאופק ולגלות דרכים חדשות אל העושר ואל התהילה.

המאבק העיקרי עם המוסלמים היה בתחומי הים התיכון, והצטיינו בו בעיקר הספנים בני ונציה וגנואה שבאיטליה. לאחר מכן הועבר ניסיונם הרב אל הארצות השוכנות בקצה הים התיכון – ספרד ופורטוגל. משם יצאו המסעות הגדולים להקיף את יבשת אפריקה ומשם, באוקיינוס ההודי, להגיע אל המזרח הרחוק.

ניסיון נועז עוד יותר, להגיע להודו ממערב, שנסמך על חישוביהם של משרטטי המפות, ביניהם יהודים רבים, נעשה על ידי ספן מגנואה שהגיע לספרד, הוא כריסטופר קולומבוס.^[6] נסיון זה שהסתיים בגילוי יבשת חדשה, פתח אפשרויות כמעט בלתי-מוגבלות לניצול כלכלי, כיבוש מדיני ולהתפשטות דתית. למעשה, שתי הדרכים – זו המזרחית שאכן הביאה לקשר ישיר עם הודו וסין, וזו המערבית שהביאה להשתלטות על יבשת אדירת מימדים – העשירו את ארצות אירופה וגרמו לפריחה כלכלית חסרת תקדים. זרם עצום של סחורות, חפצי נוי ושכיות חמדה, מתכות יקרות, תבלינים ומיני מאכל חדשים, עבדים ומידע רב-ערך הזניקו את הכלכלה והמדע האירופי, ובאמצעותם את החברה כולה, לדרגת התפתחות שזעזעה את היסודות הכלכליים-חברתיים הקודמים ושינתה את מערכות היחסים ואת הערכים והנורמות שנהגו בהם כאלף שנה. 'העושר והתהלה' שלפני כן הושגו בעיקר על ידי בעלות על אחוזות או השתלבות בממסד השליט הסקולרי או הכנסייתי, הושגו בתנאים החדשים על ידי תכונות אחרות – מיומנות מדעית, יוזמה וזריזות עסקית, הרפתקנות עתירת דמיון וכושר ארגון. בגלל הסיכון הרב שבמסעות הימיים הארוכים והמפרכים נטלו בהם חלק אנשים צעירים עניים ושאפתנים – כאלה שלא ראו לנגד עיניהם את הסיכון אלא את הסיכוי לשנות את מצבם החברתי מן היסוד.

הצלחתם של אותם גיבורים חדשים ועלייתם המהירה בסולם החברתי הוסיפו ערכים חדשים, כמו: אומץ לב, תעוזה ומחשבה מקורית, למערך התרבותי והמדיני הקיים. הצלחה זו העצימה את השאיפה להתחדשות ופתחה שדות חדשים לעבודת הרוח של הכישרוניים והאמיצים מבין בני כל המעמדות, ומנגד העצימה את תחושת המיצוי של התרבות הנוצרית הישנה. השפע הכלכלי שהיה הסימן הבולט ביותר להצלחתם של יחידים אלה, אִפשר את המשך העזתם גם בתחומי החברה והתרבות האחרים, כמו הדת, הנהגת המדינה ושינוי ערכים מוסריים ואסתטיים. שילובם של כל התהליכים האלה הביא לחידושים המהותיים בפניה המדיניים של אירופה ובתרבותה: תנועת הרפורמה הדתית, תנופה אדירה של אמנות, אדריכלות והגות חדשה, מלחמות ממושכות ושינויי הגבולות המתחייבים מהן ותמורה משמעותית במעמדו של היחיד ובמבנה המשטר.