האנוסים וגורלם
לפי המסורת, בתשעה באב שנת ה'רנ"ב (1492) גורשו אחרוני יהודי ספרד ונפוצו בקהילות שונות ברחבי העולם היהודי. אבל לא כל היהודים יצאו מספרד. מאחור נותרו כמאה אלף יהודים שמשיקולים שונים ומסיבות שונות העדיפו לקבל על עצמם את גזרת המרת הדת ולהתנצר. רובם התנצרו למראית עין בלבד, וכינויים מאז ועד היום – 'האנוסים'. [1] אך היו כנראה כאלה שהשלימו עם המציאות החדשה וקיבלו את הנצרות בלב שלם.
הם קיוו שהמרת הדת, ההטבלה בכנסייה וקבלת השם החדש יקנו להם הגנה מפני הרעות שבאנטישמיות, אך גילו עד מהרה שהנכרים שנאו אותם כיהודים, בין אם הם נאמנים לדת אבותיהם ובין אם הם מקיימים אורח חיים נוצרי ממש.
יהודים רבים העדיפו לברוח לשכנתה הקרובה של ספרד, פורטוגל, אך גזרת גירוש או המרת דת ניחתה על יהודי פורטוגל שנים אחדות לאחר מכן, בשנת ה'רנ"ז (1496). גם נוכח גזרה זו התגובה בקרב היהודים הייתה דומה – רבים עזבו, אך לא מעטים נשארו והתנצרו.
הכינוי 'אנוסים' דבק בהם, ומשמעותו, בפיהם ובפי יהודי הקהילות האחרות בעולם היהודי, שלא בגידה מתועבת לפנינו, אלא אונס של כוחות אכזריים ואלימים מול חולשתם האובייקטיבית של היהודים. הם לא בחרו מרצונם החופשי להיות נוצרים, אלא כשלו בפני הגזרה. הם חסו על חייהם ורכושם, פחדו מהפלגה בים ומן הלא-נודע בארצות רחוקות. ברבות מן המשפחות היו, ודאי, אנשים זקנים וחולים וכן ילדים רכים, שטלטולם בימים סוערים, בלא רכוש ובלא מעמד, בדרכם לארץ לא נודעת – היווה סכנה ממשית. טרגדיות אנושיות איומות ליוו גם את אלה שבחרו לצאת וגם את אלה שבחרו להישאר.
כושר העמידה של היהודים מול גזרת ההמרה נבחן לא פעם בימי הביניים. הדוגמאות הקרובות ביותר מבחינת הזמן והמקום היו גזירות מסעי הצלב באשכנז. עד כמה שידוע לנו, רובם המכריע של יהודי אשכנז בחרו למות – הם, בניהם ויקיריהם – על קידוש השם במיתות משונות ואיומות, ולא להתנצר. הם קיימו בנפשם ובגופם את צו ההלכה 'ייהרג ואל יעבור'. גם אם היו תופעות של התנצרות מאונס, הן היו מעטות. יחידים אלה, או שמצאו דרך מיידית לברוח ולחזור ליהדותם, או שהענישו את עצמם והתאבדו כדי לא לעבוד עבודה זרה בפועל. כך היה גם בספרד בגזירות ה'קנ"א (1391), אבל במאה השנים לאחר מכן רבים בספרד לא נהגו כך. הסיבות לכך נעוצות בתולדות הקהילה היהודית בספרד. כבר באותם הימים ציינו רבנים גדולים שהעיסוק בפילוסופיה ובאומנות ריכך את הלבבות וערער את הנאמנות ליהדות.[2] בפועל, אמנם, לא הגיע הדבר עד כדי המרת דת מרצון, אך בתנאים של לחץ כבד רבים העדיפו להיאנס ולא לוותר על חיים, רכוש ומעמד.
מכיוון שבדרך כלל האנוסים נשארו לגור בבתיהם הישנים, בשכונות שהיו יהודיות לפני כן, והמשיכו לעסוק באותן המלאכות שעסקו בהן קודם, לא היה כל קושי לזהותם. אמנם הם קיבלו שם נוצרי חדש והקפידו ללכת לכנסייה פעם בשבוע, ולהיראות, לפחות למראית עין, כנוצרים נאמנים – אך כישרונם, רכושם והצלחתם ניקרו את עיני שכניהם הנכרים. בהיותם "נוצרים חדשים", כך הם נקראו בהתחלה על ידי סביבתם, הם הצליחו עוד יותר ממה שהצליחו בתור יהודים לפני כן. על היהודים הוטלו מגבלות ומסים מיוחדים, דרכם נחסמה למשרות בשירות חצר המלך. המעמד החדש, כנוצרים, הסיר מהם כל אפליה פורמלית ודרכי ההצלחה בכלכלה ובחברה נפתחו לפניהם. הם אכן הצליחו ביתר שאת, מה שעורר קנאה עזה ועוינות פעילה.
זהו הפרדוקס של הקיום היהודי בגולה: כיהודי הוא נרדף, מופלה לרעה על ידי סביבתו ומהווה סמל לכישלון, וכשהוא משנה את מעמדו ומנסה להשתלב בסביבתו – הוא מצליח כל כך, עד שהוא גורם לעצמו רעה שמביאה לכדי סכנה קיומית ממשית.
הקנאה שהלכה והתגברה הביאה איתה התעניינות חשדנית מרובה. השכנים הנכרים בלשו בשימת לב אחר מה שנעשה בחייהם של הנוצרים החדשים: הם מתחתנים בדרך כלל בינם לבין עצמם (שו"ת יכין ובועז ב, לא), הם באים אמנם ביום ראשון לכנסייה, אבל בשבת הם לא ממש עובדים קשה, וברבים מן הבתים שלהם מתבצעות לפתע עבודות שיפוצים, הרחבה ובניית מרתפים. כמובן, לכל דבר יכולה להיות סיבה שגרתית פרוזאית: הילדים הכירו זה את זה מילדות, גדלו ביחד והנה התאהבו ומתחתנים; המשפחה גדלה אז חייבים להרחיב את הבית, או שרוצים להוסיף מחסן בגלל העסקים וכדומה.
גם בתחום החיים החברתיים, למרות המפגשים בכנסייה, הנוצרים החדשים לא הרבו להתחבר עם הנוצרים הישנים, להזמינם להתארח בביתם ולקשור אתם קשרי משפחה וידידות. גם כאן אפשר לתרץ שתהליך ההתערות החברתית הינו איטי ומחייב היכרות מעמיקה וקשרים אמיצים שנמשכים דורות. אף על פי כן תחושתם של הנכרים הייתה שבקרב שכניהם, היהודים לשעבר, מתרחשת פעילות "מתחת לפני השטח".
אכן, לתחושה זו היה יסוד, מפני שהאנוסים אמנם קיבלו על עצמם את אורח החיים הנוצרי, אך לא פגה מהם הרגשת העלבון והצער שגרמו להם השלטון והכנסייה. רבים מן האנוסים קיוו שגזרה זו תחלוף ביום מן הימים והכינו את עצמם לקיים את מנהגי היהדות בסתר כדי להנחילם לדורות הבאים. לשם ביצוע משימה זו הסתפקו בדרך כלל האנוסים במינימום המחייב של קיום המנהגים הנוצריים, בעיקר בפרהסיא, אך הקפידו להקים משפחות רק עם המכרים היהודיים, לשמור שבת וחגים ולהתכנס לתפילות משותפות ולימוד תורה במרתפים הנסתרים מעיניים זרות. אלה מבין האנוסים שמעמדם הכלכלי או הדיפלומטי הרם אפשר להם, הכינו לעצמם בסיס בארצות אחרות וקיימו מגעים חשאיים עם קהילות יהודיות של יוצאי ספרד במדינות מעבר לים, כדי לנצל הזדמנות מתאימה ולעבור לשם ולחזור בגלוי ליהדותם המלאה.
החשדות, הבילוש והמלשינות, תוצאה של קנאה ושנאה קדומה, גרמו לכך שמלכי ספרד המאוחדת מיסדו ונתנו תוקף רב למוסד "מפואר ועתיר הישגים" של הכנסייה הקתולית – האינקוויזיציה.
האינקוויזיציה הייתה בית דין שהקימה הכנסייה הקתולית, והפך במאה השלוש עשרה למוסד קבוע, שנועד לחקור תופעות של סטייה דתית ולהילחם בכופרים ובעוברים על המצוות והאמונות המקובלות בכנסייה. הרקע להקמתה היה, התסיסה המרובה שהתפשטה ברחבי אירופה נגד הכנסייה. טענות קשות ומוצדקות על שחיתות, על עושר מופלג, על ניצול מחפיר של מאמינים תמימים, על השתוללות יצרים אפלים בחוגי האצולה הכנסייתית ובתוככי המנזרים הביאו לכך שהתגבשו דעות שליליות בקרב מעמד המשכילים (ההומניסטים) והשליטים נגד מוסדות הכנסייה, ולעתים אף נגד עיקרי הנצרות הקתולית. התנגדות זאת התפרצה מפעם לפעם במקומות שונים באירופה על ידי מטיפים עממיים או מלומדים הבקיאים בספרות הדתית, שמצאו אי-התאמה מובהקת בין הערכים הרשמיים לבין ההתנהגות בפועל של אנשי הכנסייה. שליטי הכנסייה דאגו מאוד ממצב זה והחליטו להשליט סדר ולבער את זרעי הפורענות. לשם כך הוקם בית משפט כנסייתי – האינקוויזיציה. בית משפט זה, שלא כבתי המשפט הרגילים מטעם המלך שדנו בעניינים פליליים, כמו גניבות ורציחות, בגידה במולדת, סכסוכי שכנים ותשלומי מיסים, הוקם כדי לשמור על הנאמנות לכנסייה ולמוסדותיה. בספרד נוסדה האינקוויזיציה בשנת 1480, ופעולתה התגברה במיוחד לאחר גירוש ספרד בשנת 1492. הגירוש יצר ציבור גדול של 'נוצרים חדשים' – אנשים משכילים בעלי מעמד, שהרקע שלהם היה חשוד ביותר – הם היו יהודים לפני כן! עוד לפני שהתנצרו הם למדו קרוא וכתוב וקראו את כתבי הקודש במקורם, שהרי לא היו צריכים לתרגום לטיני או יווני. השכלה יתרה תמיד נחשבה ל'אויב גדול' של הכנסייה. המאמין צריך היה להאמין ולציית – לא לדעת. בשביל לדעת יש אפיפיור. והנה פה יש ציבור שונה, השמועות אומרות שאכן זהו ציבור בעייתי מאוד. אמנם הם באים לכנסייה, עומדים בשקט, לא מעוררים שום מהומות, מצטלבים כשצריך, אבל אולי כל זאת רק לעת עתה? רק ציות פורמלי שמאחוריו מסתתרת כפירה? צריך לחקור אותם היטב ולעומק!
מלכתחילה קיוו שליטי הכנסייה, כאשר לחצו על המלכים לגזור על היהודים המרת דת, שהנוצרים החדשים ישתלבו ב"עדר המאמינים", צאן מרעיתם. הם קיוו שהיהודים, בהינטל מהם אמונתם ורבניהם, יהיו דומים לשאר הנוצרים: יאבדו את השכלתם, יהפכו להיות טיפשים, נבערים מדעת, שתיינים שנהנים הנאה מרובה מקרבות שוורים. אבל לא כך קרה – הנצרות לא הספיקה להשפיע עליהם "כל כך יפה", ועל כן הם נשארו חשודים מאוד. לשם השגת המטרה הנכספת היה צריך סוף סוף לעשות משהו – לחשוף את הכופרים מצד אחד, ומצד שני להפחיד את המהססים עד כדי כך שישתפו פעולה ויעשו כל מאמץ להיטמע בחברה הנוצרית הרגילה.
כדי להצליח בביצוע המזימה היה צריך להכיר היטב את סדר החיים היהודי, שהרי בתי כנסת לא פעלו יותר כי הוסבו לכנסיות, רבנים עזבו את הארץ ולא היו מקורות גלויים שיכלו להביא מידע עדכני לחוקרי האינקוויזיציה. הסיוע הגיע מכיוון היהודים המשומדים שהתאמצו בכל כוחם להראות את נאמנותם לנצרות ולסמכות הכנסייתית. תופעה זו חוזרת על עצמה במשך דורות – האויבים המכאיבים ביותר הם יהודים בוגדים. הם הכירו היטב את התאריכים החשודים – פסח, ראש השנה ויום כיפור; את המנהגים הבולטים – מצות, שופר, נרות שבת, תפילין, טליתות; הם ידעו לזהות סידור, מחזור וחומש ואף תלמוד ומדרש. בהנחייתם נערכו פשיטות בתאריכים חשודים ונאספו ראיות מפלילות. הפשיטות כוונו לבתים שקודם לכן נבנה בהם מרתף או מחסן גדול. למרבה הצער, פעמים רבות אכן מצאו את הנוצרים החדשים יושבים ומסדרים סדר פסח או עומדים ומתפללים במניין ביום כיפור.
על פי החוק של הכנסייה הקתולית, איסור חמור היה לנוצרי לעזוב את הנצרות ולעבור לכל דת אחרת, אפילו אם היה זה איש שנאנס לפני זמן לא רב לקבל על עצמו את הנצרות. עונשה של עבירה זו היה מוות. תפקידה של האינקוויזיציה היה לזהות, לחקור ולקבוע האם פלוני אכן אשם בעבירה זו. תהליך החקירה היה מלווה בעינויי גוף ונפש קשים מאוד וההודאה באשמה שנגבתה בדרך זו נחשבה לתקפה. יתרה מכך, המודים באשמה נדרשו להסגיר אנשים אחרים ודבריהם נתקבלו כעדות נאמנה ושימשו יסוד להרשעה ולהטלת אחריות על הזולת. לאחר שנקבעה אשמתו של אדם הוא הועבר מידי הכנסייה (האינקוויזיציה) לידי השלטון כדי להוציא את "האשם" להורג. סיבת ההליך המוזר הזה הייתה נעוצה בכך שהכנסייה עצמה נמנעה מלשפוך דם, מצד אחד, והכירה בסמכותו של השלטון, מצד שני. בדרך כלל, עונש המוות שנבחר היה אוטו-דה-פה[3] – שריפת האדם על מוקד שהועמד בכיכר העיר ופורסם ברבים כדי להאדיר ולרומם את האמונה הנוצרית ואת הכנסייה הקתולית, ו"אולי גם" כדי להפחיד ולהרתיע את הכופרים הפוטנציאליים.
האנוסים נתפסו בבית וברחוב. כמובן, היו ביניהם "לא אשמים", כלומר, מומרים שבאמת ובתמים החליטו להיות נוצרים וניתקו כל קשר עם היהדות. אבל הם היו עשירים וגם זה נחשב "עוון בל יכופר", מפני שהן הכנסייה והן המלך חמדו את הרכוש לעצמם. אף המלשין קיבל את המעשר שלו מן השלל, כך שהיה כדאי להלשין ולהעיד, בין אם הייתה זו עדות אמת ובין אם הייתה זו עדות שקר.
בריחת האנוסים והצטרפות חלקם לקהילות ישראל
ההשתוללות הזאת של עינויים ושריפות נגד האנוסים בספרד ובפורטוגל, הביאה לכך שחלק מן האנשים ברחו אל ההרים הגבוהים ואל האזורים הכפריים. הם נטשו את הבית, עזבו את הסביבה הרגילה וניסו להיטמע בקהילות נוצריות במקומות אחרים. בשביל חלק מן הנמלטים זאת הייתה רק תחנת ביניים על מנת להתארגן ולברוח מן המדינה העוינת.
בין האנוסים היו אנשים עשירים בעלי השפעה וקשרים בין-לאומיים מסחריים או דיפלומטיים מטעם השירות למלך. הם ניצלו את כל הקשרים האלה כדי לבנות בסיס להמשך החיים בארצות אחרות, לפתח שם יחסים אישיים, מסחריים ומדיניים. מעמדם הגבוה אפשר להם, במסווה של צרכים מסחריים ומשפחתיים, להעביר כסף רב למקומות החדשים, לשכור אוניות ולמלא אותן ברכוש רב. כמובן, בית לא יכלו לקחת עמם, אבל הם השתדלו למכור את נכסיהם הקרקעיים ולהמיר אותם בזהב, באבני חן ואף בסחורות יקרות ונדירות של אותו זמן: משי, תבלינים, כלי חרסינה סיניים וכדומה, שלפעמים היו עדיפות על זהב. לדוגמה, פלפל שחור נמכר במחיר הגבוה פי שלושה מכמות דומה של זהב – עדיף היה להטעין שק אחד של פלפל שחור ולחסוך מקום באוניה.
בפני האנוסים עמדו אפשרויות שונות לבחירת יעד ההגירה. בין השיקולים להכרעה היו אלה: אופייה של הקהילה היהודית – קרבתה ברוחה, בלשונה ובמנהגיה לאנוסים, כמו קהילה של מגורשים שהגיעו רק לפני דור או שניים; הדת השלטת באותה ארץ, שהרי אם זו מדינה קתולית (כגון צרפת או איטליה) ייתכנו קשיים רבים בחזרת האנוסים ליהדותם; רמת ההתפתחות המסחרית וסיכויי ההצלחה לשמור על המעמד הרם והעושר שנצבר. מכלול השיקולים הביא לייסוד קהילות האנוסים בתורכיה, שבתור מדינה מוסלמית צעירה שמחה לקבל אנשים שעוינים את הנצרות אך מביאים אתם את כל ההישגים והקשרים שרכשו בארצות נוצריות חזקות. מלבד זאת, מיקומה של תורכיה לחופי הים התיכון והים השחור וקשריה הטבעיים עם הארצות המוסלמיות שבמזרח עד גבול הודו, יצרו הזדמנויות מסחריות נרחבות שעוד לא מוצו במלואן. היו ארצות בעלות אוכלוסייה נוצרית, כמו יוון, בולגריה וסרביה, שהיו כפופות לשלטון התורכי, וגם בהן התיישבו יהודים יוצאי ספרד. גם ארץ ישראל נכללה בתחומה המדיני של תורכיה והיוותה מקור משיכה נוסף ליהודים, שממילא עזבו את ביתם וחיפשו מקום חדש להתיישב בו.
מדינה אחרת שקלטה לתוכה את זרם האנוסים הייתה הולנד, שזה עתה השתחררה מן העול הספרדי במלחמת דת של הרוב הפרוטסטנטי שבאוכלוסייתה נגד הקתולים, והתקיימה כרפובליקה בורגנית, שחוקיה באשר למיעוטים דתיים היו הליברליים ביותר באירופה של אותו הזמן. הולנד נבנתה כמדינה עצמאית, ובהיותה שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי הייתה למעצמה ימית בעיקר בתחום המסחר עם הודו מצד אחד, ועם ארצות אמריקה מצד שני. הנמל הנוח והגדול ביותר באמריקה הצפונית, ניו יורק של היום, נקרא לפני כן ניו אמסטרדם על שם בירת הולנד, כי המקום יושב בתחילה על ידי סוחרים הולנדים.
לא מעט אנוסים הצטרפו לקהילות הספרדיות שהתקיימו בערי איטליה ובצרפת, למרות היות המדינות האלה קתוליות. המבנה המדיני של איטליה, שהייתה מחולקת למדינות שונות וביניהן מלכויות, דוכסויות ורפובליקות, יצר תחרות בין המסגרות המדיניות השונות, ולא פעם האינטרסים הכלכליים והמדיניים הועדפו על פני הנאמנות הדתית. שליחי האפיפיור נתקלו לעתים בהתנגדות נמרצת לפעולתם במדינות איטלקיות שונות, בין השאר מפני שראו בהם מרגלים של מדינת האפיפיור ברומא, ולא רק נושאי בשורה דתית. דווקא באיטליה, האפיפיור, שהיה גם שליט מדיני בעל אינטרסים צבאיים וכלכליים וניהל מלחמות ומאבקים ככל מלך מן השורה, "זכה" ליחס ספקני ואף עוין בקרב המושלים של המדינות האיטלקיות האחרות.
קליטת האנוסים בצרפת התאפשרה, ואף זכתה לעידוד, בגלל מעמדה של צרפת בין מדינות אירופה. בצרפת היה שלטון מרכזי חזק של המלך, והיא הייתה מעצמה אירופית עשירה שהתחרתה עם ספרד, פורטוגל, תורכיה, אנגליה ומדינות איטלקיות. התחרות העיקרית הייתה על שליטה כלכלית וצבאית בדרכי מסחר. השלטון המלוכני בצרפת תמיד היה חזק בהרבה מן השלטון הדתי-קתולי, וגם שם גברו האינטרסים של המלך על פני הנאמנות הדתית. האנוסים, במיוחד העשירים שבהם, נחשבו "רכש" נכבד בתחרות הכלכלית והצבאית עם ספרד ופורטוגל, ולכן הוגבלה פעילות האינקוויזיציה כלפיהם בתחומי צרפת.
גם בארצות מזרח אירופה הסמוכות לגבול הרוסי: פולין, ליטא, לטביה, רומניה ועוד מדינות, אנו מוצאים עקבות של יהודי ספרד. אמנם שם הם לא ייסדו קהילות משלהם אלא השתלבו בקהילות היהודיות האשכנזיות הקיימות. חותמם של יהודי ספרד ניכר בשמותיהם של יהודי הארצות האלה. שמות שנחשבים היום לאשכנזיים מובהקים כמו 'מנדל' מלשון 'מנדס' ('שקד' בספרדית, כשמה של דונה גרציה מנדס, דון יוסף הנשיא מנדס וצאצאיהם), ממנו נגזרו אחר כך 'מנדלוביץ", 'מנדלסון' ועוד; 'שניאור זלמן' מקורו בצירוף: סניור סלומון, כלומר: אדון שלמה, זהו שם ספרדי מובהק ונגזרים ממנו 'זלמנוביץ", 'זלמנסון', 'שניאורסון 'ודומיהם. ישנם גם שמות ספרדיים מובהקים שנשארו במתכונתם הראשונה, כמו שושלת הרבנים 'דון יחיא' בלטביה או 'אלפסי' בפולין ועוד.
האנוסים שהצליחו להימלט, חזרו ליהדות בפומבי. לראשונה בתולדות ישראל נוצר טקס גלוי וציבורי של חזרה בתשובה, שכלל הודאה וחרטה וקבלת עונש סמלי של מלקות בחצר בית הכנסת. ייתכן שהמנהג הנהוג בקהילות מסוימות, להלקות איש את רעהו לפני יום הכיפורים שלושים ותשע מלקות לזכר עונש המלקות הקדום כדי לכפר על החטאים, הפך מקובל בעקבות טקסי קבלת האנוסים לקהל. טקס זה היה מפתח הכניסה ליהדות והיתר לחזור ולהשתמש בשם היהודי הקודם לשמד. הפומביות הייתה קודם כל צורך נפשי של האנוסים, שניסו לנקות ולטהר את עצמם בכל דרך מן החרפה ומריח הבגידה בעמם ובאמונתם (עיין בדעת חכמי צפת בקונטרס הסמיכה שבסוף שו"ת הרלב"ח). ראשי הקהילות שינו מן הנוהג המקובל של חזרה בתשובה שנעשית בצנעה וללא שיתוף הציבור, כדי להדגיש את חומרת מעשה ההמרה, שאין דרגתו כדרגת עבירה רגילה, ולצורך הבלטת ניצחון היהדות על צורריה.
התהליכים שחוללו האנוסים בקהילות
חזרת אלפי משפחות אנוסים ליהדות וייסוד קהילותיהם החדשות או ההשתלבות בקהילות הוותיקות, יצרה מציאות חדשה וייחודית שלא הייתה כמוה בדברי ימי ישראל. אמנם, גם בדורות עבר היו יהודים שנאלצו להמיר את דתם, אך רבים מהם ברחו או חזרו ליהדותם בשוך הפרעות תוך חודשים מעטים או שנים ספורות. חזרתם ליהדות הייתה אישית ופרטית. לעומת זאת, כאן אנו עדים לתופעה המקיפה אלפי משפחות ומשתרעת על פני תקופה ממושכת של עשרות שנים. חיי מחתרת וסתר תוך העמדת פנים והשתלבות מוצלחת בחברה נכרית הטביעו את חותמם הייחודי על אופיים, אורחות חייהם, דרכי מחשבתם והתייחסותם של יהודים אלה. השילוב המוזר בין אינטליגנציה מפותחת והצלחה חברתית וכלכלית מצד אחד, וייסורי נפש וחרטה מתמדת מצד שני, יצר טיפוס מיוחד של יהודי ואווירה מיוחדת שאפפה אותו גם לאחר החזרה אל היהדות ואל הקהילה היהודית.
נראה, שאפשר לייחס לאותו המטען הרוחני המורכב ורב הסתירות שהביאו אתם האנוסים, משקל רב בהתפתחויות תנועות וזרמים ביהדות בעת החדשה.
טקס החזרה ליהדות ביטא את כל הבושה והחרטה, את כל המתח והעוצמה של מודעות למעשה הנורא שבהתנצרות ואף את ההתלהבות המרובה שבהצטרפות מחדש. יהודים אלה היו מוכנים לכל דבר שבקדושה: בלימוד תורה, בנתינת צדקה, בקבלת אחריות ציבורית של ניהול ענייני הקהילה, כלפי פנים וכלפי חוץ. הם התאמצו להשתלב לגמרי באורח החיים היהודי כאילו לא קרה דבר, אבל מתחת לפני השטח היה מונח בכל זאת הניסיון המר והטעון של חייהם כנוצרים-אנוסים. אפשר לציין שני קווים בולטים באופי המיוחד שהתגבש במהלך ההתנסות הקשה והמוזרה הזאת.
הכמיהה לגאולה ולחיים לאומיים
קו אחד, שהוטבע בנפשות במשך שנות דור של השתלבות בחיים הנוצריים הפעילים בכנסייה, זהו האתגר שבהתייחסות אל הדמות הדתית המרכזית של הנצרות – 'המשיח'. אי-אפשר היה שלא להתייחס לכך, אפילו אם התאמצו להתחמק. הנצרות כולה – בטקסיה, בספריה, באומנותה המרשימה – מרוכזת מסביב לדמות של המושיע הכל-יכול.
בתפיסה הנוצרית המושג 'משיח' אינו מלך בשר ודם. עצם המילה Mesya היא תעתיק משובש מעברית ואין לה משמעות בשפות האירופיות. מכיוון שהמילה סתומה לאוזן שאינה שומעת עברית היא אפופת הילת מיסתורין ואפשר להעמיס על מילה זאת משמעויות שונות ורבות: זה בן אלוהים, זה האלוהים בעצמו, קרוב משפחה שלו, מושיע, גואל, עושה פלאות – מה שרוצים. אבל אין ספק שזו דמות מרשימה, מרגשת ומזעזעת.
יהודים שהתרחקו מהנצרות ומהיכלי כנסיותיה אמנם הכירו את המילה הזו, פחות או יותר, מפני שחיו בסביבה הזאת, אבל התרחקו ממנה ככל האפשר. האנוסים, לעומת זאת, לא יכלו להתרחק – הייתה בכך סכנת חיים. הם היו מוכרחים לקחת חלק, ולפעמים אפילו חלק פעיל, בטקסים הכנסייתיים, לקרוא היטב את כל הכתבים. על כורחם, ככל שרבו שנות נוצריותם הכפויה, מושג ה'משיח' חרג מן הפרופורציה היהודית המסורתית – כאחד משלושה-עשר העיקרים למשל – והוטבע בנפשותיהם על פי הדגם הנוצרי. באופן פרדוקסלי, הזדהו האנוסים עם בקשת הישועה מן החטא, שהדהדה בכנסיות. בעת שהנוצרים התחננו בתפילותיהם להיוושע מחטאו של אדם הראשון, האנוסים התפללו בליבם לישועה מחטא הבגידה שבהתנצרות, חטא שצרב בנפשם ובבשרם ללא הפסק וללא רחם. כמה כספו הם לאיש פלא, נצר לדוד המלך, שיבוא ויגאלם מחרפת האונס והשִעבוד. בסתר ליבם טופחה התקווה: 'כשיבא המשיח שלנו אנו נראה לנוצרים מי המשיח האמיתי, הם עוד יראו איפה האמת. הם ייכנעו לה ויקבלוה לעולמים'.
ביטוי ללבטים תיאולוגיים, מוסריים ולאומיים שהיו נחלת המגורשים, וביתר שאת, של האנוסים, אנו יכולים למצוא בכתביו של אחד מחכמי הדור המקוריים – הרב דון יצחק אברבנאל. [4] כשרונו, השכלתו התורנית הרחבה, השכלתו הפילוסופית, ידיעת השפות וכן ניסיונו העשיר כמדינאי הביאו אותו להגות בשאלות המרכזיות שהעסיקו את בני דורו, היהודים ואף המשכילים שלא מבני ברית. בעיוניו אלה מתגלה אברבנאל כפרשן היהדות שמגן בלהט ובעומק על מסורת אבות, הדעות והערכים של היהדות מול הפרשנות הנוצרית. הוא משתמש בידענותו הפילולוגית כדי להראות שגם פשט הכתובים שבתנ"ך סותר את ההבנה הנוצרית, בין אם היא מוטעית בתום לב, ובין אם היא סילוף מכוון. דרכו של אברבאנל מבשרת את עידן הביקורת הפילולוגית של ההומניסטים על הפרשנות הדוגמטית הכנסייתית, שבסופו של דבר, הייתה הבסיס לפילוג בכנסייה ויצירת הזרם הפרוטסטנטי.
עמדה נוספת שמראה את רוח הרנסנס[5] וההתחדשות בהגותו של אברבנאל, היא תמיכתו בערכי החירות והשוויון והעמדתם כתשתית של סדר ומשטר חברתי. את הפן החברתי של הגאולה העתידה מתאר אברבנאל כשחרור מעול השליטה של מלך או נסיך וקיום החברה כרפובליקה, שבה האזרחים הם מקור הסמכות והשלטון. מובן, שהמחויבות הערכית של האזרחים היא לאמת של דבר ה' בתורתו וביד נביאיו, ולא גחמות ויצרים פראיים של אדם אחד או של ציבור אנשים.[6]
בחזרתם אל כור מחצבתם הביאו איתם יהודים אלה את הדמות הזאת, שהופכת לאתגר רוחני מעורר תשוקה גדולה במסגרת היהודית עצמה. הם התלבטו בבעיה: 'אמנם ברור שלא הצלוב הוא המשיח. אבל איפה המשיח האמיתי? מתי הוא יבוא? איך הוא יבוא? איך הוא יופיע? האם זה יהיה דומה למה שסיפרו הנוצרים או שונה'?. העיסוק המחודש האינטנסיבי במשיח מתוך המקורות היהודיים של היהודים "החדשים" האלה הוא הכרחי. אי-אפשר להתחמק מן האתגר הזה, כשם שאי-אפשר היה להתחמק מן הכפייה להשתתף באופן פעיל בחיים הנוצריים. עם כל ההתנגדות הפנימית, לא נמחק הרושם העצום שנחתם בלבבות, מעין הנאת המעיים ולפעמים גם הנאת החיך של מי שנאנס לבלוע דבר אסור. על כן לא ייפלא שבאמצע המאה השבע-עשרה, מתוך קהילת יוצאי ספרד דוברי הלאדינו שבתורכיה, קם משיח שקר שהצליח לזעזע את כל העולם היהודי – שבתי צבי. הקהילות היו מוכנות לכך, הייתה ציפייה אדירה – 'איפה המשיח שלנו?'.
לא רק השבתאות נוצרה אז. כל הנושא של משיחיות, כלומר, של לאומיות נורמלית, עולה בפעם הראשונה, לאחר דורות רבים, על סדר היום היהודי. יהודים אלה, בהיותם נוצרים, טעמו את טעם הנורמליות. אמנם, לא באופן מלא, אבל הזדמן להם להיות אנשי מדינה ואנשי צבא ללא הגבלות ומיסים מיוחדים. הם יכלו לראות מקרוב ומבפנים את חיי הממלכות, והם אכן ראו והתרשמו עד מאוד. ושוב, הם רצו את זה לעצמם כיהודים ודחקה בהם השאלה: 'מתי זה יהיה אצלנו?'. אפשר לראות בכך את מה שמכנה הגל 'ערמת התבונה בהיסטוריה', ובלשון חז"ל "שלשלאות של ברזל" (שבת פט, ב) – גזרות ושמדות שעל ידם הובלטה מחדש הציפייה לגאולה והוכשרו הלבבות לפעול להסרת שעבוד המלכויות וקיבוץ הגלויות בארץ הקודש – ארץ החיים.
המודעות לחסרון העצמאות המדינית כפתרון למעמדו הירוד של עם ישראל בגלות מתבטא בדבריו של אחד האנוסים ששב אל עמו ואלוהיו, הפילוסוף יצחק אורוביו די קאסטרו (ה'שע"ז-ה'תמ"ח ;1687-1617) על בני עמו: "והיות שאין להם נסיך, חסרים הם אותה חסות מנחילה כבוד, המאמצת את רוח הנתינים ומרסנת את עזות פניהם של הזרים…" (מובא ב'מנצרות ליהדות: חייו ופעלו של האנוס יצחק אורביו די קאסטרו' מאת יוסף קפלן, ירושלים תשמ"ג, עמ' 317-318).
שלמה מולכו
דוגמא ומופת לנטייה זאת בקרב האנוסים, מהווה אישיותו של שלמה מולכו (ה'ר"ס-ה'רצ"ב, 1532-1500) הוא נולד בפורטוגל למשפחת אנוסים ושמו הנוצרי היה דייגו פירס. על כישרונותיו המבריקים והשכלתו המעולה תעיד העובדה כי כבר בגיל עשרים לערך נתמנה למזכיר מועצת המלך בפורטוגל. עתיד מזהיר היה לפניו. אופיו, השכלתו, עושרו וכישרונותיו היוצאים מן הכלל הבטיחו לו מעמד נעלה בחצר המלך. היכרותו עם דוד הראובני[7] שביקר בפורטוגל, גרמה מהפכה בחייו. בגיל עשרים וחמש, הוא חוזר לדת אבותיו בגאון, מל את עצמו ומשנה את שמו לשלמה מולכו. נוכח התגובה הנזעמת בפמלייתו של המלך נאלץ מולכו לברוח לתורכיה. שם הוא נודד מקהילה לקהילה ופוגש את גדולי הרבנים. כמו רבי יוסף טיטצ'ק ורבי יוסף קארו, לומד מהם תורה ומתעמק בחכמת הקבלה. הדאגה לגורל עמו ורצונו העז לשנות את מצב האומה היהודית מביאים אותו לפעילות בלתי-רגילה בתעוזתה. הוא יוצא לאיטליה, מעוז הנצרות הקתולית, כדי לפגוש את האפיפיור ולשכנעו באמיתת היהדות. מאמציו נושאים פרי והאפיפיור קלמנס השביעי מתרשם עמוקות מאישיותו ומעניק לו כתב חירות והגנה. פעילותו שופעת הן בתוך הקהל היהודי והן כלפי הגויים. הצירוף המופלא של השכלה, ידיעת השפות, והבנה עד כדי דקויות שבאורחות המלכים והשרים עם רוחניות צרופה, עומק הרעיונות ותודעת אשמה אישית כלפי היהדות בגלל שנות חייו כנוצרי – כל אלה יוצרים אישיות מרשימה ויוצאת מגדר הרגיל שמעוררת השתאות וכבוד בקרב הנוצרים, וחלחלה וחרדה מהולות בהערצה בקרב היהודים. בעקבות הלשנות רבות נתפס שלמה מולכו בידי האינקוויזיציה ועל אף היכרותו עם האפיפיור ועם הקיסר קרל החמישי הוא נידון למוות בשריפה, ובגיל שלושים ושתיים הועלה על המוקד בעיר מנטובה באיטליה. גם את מותו קיבל מתוך צידוק הדין ורצון לקדש את השם.
המתח הזה היה מנת חלקה של הקהילה היהודית החדשה ושל האנוסים שחזרו ליהדותם – דרישה פנימית לגאולה וישועה משיחית, יחד עם דרישה לחיים נורמאליים של עוצמה לאומית ואישית. היה קשה לאנוסים שלִבם היה מלא כמיהה לשוב ליהדותם, לחזור למעמד של מיעוט נרדף ומושפל. [8]
הביקורתיות והאינדיבידואליזם
מאמץ ההישרדות כיהודים בתוך מסגרת החיים הנוצרית, שכללה: חובת ביקור שבועי בכנסייה, שמיעת דרשות הכומר והשתתפות בטקסים הנוצריים – פיתח והעצים גם את תכונת הביקורתיות בנפש. זהו הקו השני שמאפיין את הוויית האנוסים, הן כנוצרים, והן כיהודים לאחר חזרתם בתשובה. לאנשים שקיבלו על עצמם את הדת הנוצרית באונס, לא נותר אלא לפתח יחס של ביקורת וזלזול נפשי פנימי. לא היה להם נשק אחר. איך הם יכלו להתגדר ולהתבדל מבלי שהדבר יהיה ניכר כלפי חוץ?! רק על ידי כך שכאשר כל השאר בכנסייה מביטים בכומר ומקשיבים לדרשתו, הם עומדים, מקשיבים ואומרים בליבם: 'טיפש', 'בור', 'עובד עבודה זרה'. וכך שבוע אחרי שבוע מתחזקת הביקורת הזאת: כל הקהל מתמוגג, אבל הם מוצאים סתירות! בדעתם של האנשים המשכילים האלה, שיודעים לקרוא ולנתח טקסט מתגבשת והולכת הגישה הביקורתית.
העמדה המתמדת הזאת של ביקורת, כאמצעי יחיד לשרוד מבלי להסגיר זאת במעשים, האופוזיציה הנפשית המתמדת – זהו מטען נפץ. אי-אפשר להיפטר ממנו לא על ידי ההלקאה בחצר בית הכנסת ולא על ידי ההתלהבות שבחזרה בתשובה. באיזשהו מקום הדבר קיים גם אחר כך, כשבאים לבית הכנסת והרב דורש, יש נטייה ראשונית להגיד: 'אהה, מה הוא מבין? הוא אומר פסוק, הבה נבדוק מה הטקסט המקורי, האם הכל מסתדר או לא?'. לעובדה הזאת של קריעה מגופה של היהדות, מגופה של המסורת, לפרק זמן ארוך, היו השלכות מרחיקות לכת מבחינה נפשית, מבחינת היחס כלפי המציאות, כלפי הדת בכלל והיהדות בפרט.[9]
הביקורתיות הופנתה לא רק כלפי התכנים הרוחניים והדתיים אלא גם כלפי סדר היום החברתי בקרב הקהילה היהודית המסורתית. המציאות היהודית נראתה יותר עלובה ממה שנראתה קודם, לפני ההמרה, מפני שהביטו עליה עכשיו אנשים שטעמו את טעם המציאות האחרת, המלאה, שכללה פאר דתי, עוצמה לאומית ויכולת מלאה של ביטוי אישי בהשפעה ציבורית וחברתית. לכן היה דחף לשנות את המצב היהודי, לא להשלים עם מעמד של מיעוט מופלה לרעה, לא להסתפק אך ורק בציפייה לגאולה, אלא לפעול. כך גם ביחס ליהדות כדת. ככל שמצד אחד באמת היה רצון לחזור ולדבוק בה מחדש, הגישה כבר הייתה שונה – התמימות של האדם הדתי נהרסה. בעולם של ימי הביניים הזהות הדתית הייתה מוחלטת – נולדת יהודי תהיה יהודי, נולדת נוצרי תהיה נוצרי, מוסלמי תהיה מוסלמי. אמנם היו לא מעט המרות מאונס, אך גם הן היו בלתי-הפיכות. אנשים השלימו עם גורלם והתאמצו להשתלב בחיים החדשים ככל האפשר. האנוסים, לעומת זאת, היו דוגמא ראשונה של ציבור גדול ואיכותי שלא השלים עם הגורל וגיבש לעצמו תבנית קיום שונה ומיוחדת.
מצב חדש וייחודי זה הטיל הרבה יותר אחריות מוסרית, רוחנית, לאומית וכלכלית על כתפי האדם הבודד. המסגרת הקהילתית המקובלת נהרסה: האנוסים לא יכלו להתאגד לקהילה כיהודים ולא רצו להשתלב בקהילה הנוצרית. האדם היחיד הפך להיות המחליט. החלטות גורליות אלה חייבו תכנון ארוך-טווח, כושר ניתוח חריף, אומץ לב ואישיות חזקה. ככל שהאיש היה יותר חריף ויותר מעמיק בניתוחו וככל שהיה נחוש ובעל תעוזה, כך הצליח להוציא את מחשבותיו לפועל: אפילו לרמות את המלך, את המכס ואת כל מי שצריך כדי לצאת ברכוש גדול, בעל מעמד, בעל קשרים ולהתחבר עם בני עמו מחדש. הישגים אלה, אף שחזרו על עצמם אלפי פעמים, תמיד היו הישגים אישיים. הוויה אנושית חדשה נזרעה כאן – אינדיבידואליזם. כמו תמיד, גם עתה, היהודים הם אלה שבישרו את תכונותיו האופייניות ביותר של 'הזמן החדש': היוזמה החופשית, המעמד המשפטי של היחיד, הביקורתיות הרוחנית והחברתית.
אם שבתי צבי מייצג את הקו הראשון, המשיחי, שבנפש האנוסים,[10] הרי ברוך שפינוזה מייצג את הקו השני.[11] הוא נולד וגדל בקהילה היהודית הפורטוגזית באמסטרדם והחליט, כמסקנה מלימודיו ומחשבותיו, לבקר את הדת. כאשר איימו עליו בחרם – אמצעי שהטיל אימה בדרך כלל על כל יהודי, מפני ששלל ממנו את ההשתייכות החברתית הבסיסית כמו משפחה, פרנסה, מסגרת דתית ותרבותית – הוא לא נכנע, עזב את הקהילה ואת המשפחה וחי לבד בזכות עצמו, בכספי עצמו, בחכמת עצמו – זהו האדם החדש, המבשר את העידן המודרני.
בחיי האנוסים אנו מבחינים ברצף של משברים נפשיים וחברתיים עמוקים המעצבים הוויה חדשה. המשבר הראשון כרוך בהחלטה להישאר בארץ המוצא ולקבל את הנצרות; המשבר השני הבשיל מתוך אי-ויתור על הזהות היהודית אפילו מול סכנת האינקוויזיציה; והמשבר השלישי – זו החזרה ליהדות. בפריזמה של פליטי תור הזהב, המגורשים והאנוסים, אפשר לראות את תולדות הזמן החדש בהיסטוריה היהודית – את התנועה המשיחית הלאומית ואת תנועות ההשכלה, הרפורמה והביקורת הפנימית. דורות רבים עברו בין המשבר האישי של אותם עשרות אלפי יהודים ובין המשבר הלאומי התרבותי שהגיע אחר כך, אבל יש קווי דמיון ויש קווי המשך ורציפות בין המשברים האלה. התנאים החיצוניים היו צריכים להשתנות כדי שיסודות חבויים בנפשות יצאו אל הפועל, הזרעים שנזרעו יצמחו ויתנו פרי, אף אם לפעמים יהא זה פרי באושים.
מעמד האנוסים בקהילות
בקהילות הוותיקות ברחבי העולם היהודי קיבלו את האנוסים, בדרך כלל, בסבר פנים יפות הסיבות לכך: א. בהוראה ההלכתית שלא לדחות יהודי החוזר בתשובה, אלא לעודדו ולקרבו (עי' רמב"ם הל' תשובה ז, ח; הל' גזלה ואבדה א, ה). ב. ברגש האחווה הטבעי שחשו כלפי אחים מעונים וסובלים. עם זאת, אולי לא חשו מספיק את כל המבוכה ואת כל המורכבות שבנפש האנוסים, את כל המרחק הרוחני והמעשי הרב שהם כבר עברו. הרי אי אפשר למחוק ניסיון כזה רק על ידי מעשה פורמלי של חזרה בתשובה, מה גם שלא היה ברור לגמרי האם משמעותה של החזרה בתשובה כוללת החלטה ודאית שלא להמיר את הדת, בניסיון דומה, חלילה. האנוסים אמנם התחרטו בכנות גמורה והצטערו באמת על היותם נוצרים, על העבירות הרבות שנאלצו לעבור, אך עם זאת, החשיבו, כפי הנראה, את המרתם לאונס גמור שאי אפשר היה להימלט ממנו בשום פנים ואופן.
לעומת זאת, המופת היהודי, שתבעה ההלכה וקידשה המסורת, היה של אלה שהיו מוכנים לוותר על הכל, על רכוש ומעמד, ולמסור את הנפש בפועל ולעתים אף לגרום למותם של היקרים ביותר – בני זוג, ילדים, הורים וחברים – ובלבד שלא לעבור לדת אחרת. משקל הנאמנות ליהדות ככלל, בטרם הפירוט לסוגי עבירות כאלה ואחרות הכרוכות בהמרה, גבר על כל סוג של תועלת, חשבון, רגש או ערך. חנה ושבעת בניה, עשרת הרוגי מלכות, קדושי מסעי הצלב – אלה היו המופת היהודי במשך הדורות. יהודים שלא עמדו במבחן הזה התבוללו ואבדו לעם היהודי, למעט יחידים. תופעת האנוסים משנה את הגישה הזאת, מערערת אותה, תולה את הנאמנות בתנאים מסוימים והופכת אותה למותנית.
מושגים חדשים לגמרי נכנסים לתוך חלל האוויר של החיים היהודיים והכל נושמים את האוויר הזה. מדובר באנשים חזקים, מבריקים ומשכילים, שכל אחד מהם ידע לספר את סיפור חייו ליהודי רגיל, שבעיניו הייתה זו עלילה מרתקת ורבת-קסם. יהודי רגיל לא התנסה בלהיות נוצרי, בלברוח ובלהיקלט במקום חדש. החרדה הרבה שבחיי מחתרת, בהפלגה ימית ובמעבר ממקום למקום עד למציאת נמל מבטחים – השרו הילה של גבורה והרפתקאות. היה בה באווירה הזאת, בהילה הזאת, כדי להשפיע על נפשות של רבים ולפתוח צוהר לעולמות בלתי-מוכרים. בנוהג שבעולם, יהודי לא העז לדרוך על מפתן הכנסייה, הן מפני הפחד והן מפני האיסור ההלכתי. לעומת זאת, האנשים האלה ידעו את הכל מבפנים, את הכל – איך זה נראה מבפנים, את תוכן התפילות והטקסים, את תחושות ההנאה מן השירה ומן הפאר וההדר, את רגשות הרטט והיראה אל מול העוצמה האפלולית רבת הצבעים, הריחות והצורות. הם היו בתוך לוע הארי וידעו לספר על הכל, לא משמועה כי אם מניסיון אישי. אמנם, למראית עין הם היו שפלים ונחותים לעומת היהודים הרגילים, אולם, הם היו עשירים וגדולים מבחינת הניסיון, הידע והרגישות שצברו באישיותם.
המפגש המרתק עם האנוסים השבים אל עמם ואל אמונתם חשף פן חדש במושג "אונס". אם עד עתה מושג זה נבחן רק בכלים הלכתיים בהקשר לאדם יחיד, הרי מעתה, כאשר הפך לתופעה חברתית ותרבותית, יש לעמוד עליו גם במשמעות הרוחנית-ההיסטורית שבו. האנוסים הביאו עמם עולם חדש, מגע חדש שבין היהודים לאומות העולם, שבין היהדות לתרבויות אחרות.
אוריאל דה קוסטה וברוך שפינוזה
דוגמא לחידוש זה מבחינה נפשית ומבחינה רעיונית אנו מוצאים בדמויותיהם של אוריאל דה קוסטה וברוך (בנדיקט) שפינוזה.
אוריאל דה קוסטה (ה'שמ"א-ה'ת', 1640-1581) היה בן לאם ממשפחת אנוסים מפורטוגל ולאב קתולי. בעל שכל עירני ונפש סוערת הנתונה לחיפוש-אמת תמידי, אשר נטה אל לימודי הדת. מתוך עיוניו בנצרות והתמסרותו אליה הגיע למעמד כְּּמוּרָה, אך גם בזאת לא הונח לו. מודעותו להיותו יהודי מצד משפחת אמו הביאה אותו להתבונן ביתר עומק ביסודות היהודיים של הנצרות. מסקנתו הייתה חד משמעית – היהדות אמתית ועדיפה על הנצרות! למסקנה זו הוא הגיע מבלי שהכיר יהודי ממשי אחד, ומבלי שנחשף אל עולם ההלכה היהודי ואל התורה שבעל פה. כל השגתו הרעיונית אודות היהדות נבנתה בעיקר על ההיכרות עם התנ"ך, ואף זו לא על פי הפרשנות היהודית הקלאסית. מתוך נאמנות לעולמו הפנימי החליט להצטרף אל היהדות במעין טקס גיור שכלל ברית מילה וטבילה. הוא נמלט מפורטוגל והצטרף אל הקהילה באמסטרדם. שם פגש לראשונה חיים יהודיים ממש, הוא השקיע את עצמו בלימוד היהדות וגילה שהמציאות החברתית והרוחנית היהודית שונה במידה מרובה ממה שהוא תיאר לעצמו לפני כן. תוצאת התנסות זו הייתה אכזבה מרה מצורת החיים היהודיים. הוא מביע את רעיונותיו בעל-פה בפני חברי הקהילה ומעלה אותם על הכתב. דעותיו זכו למענה ענייני אך הוא לא חזר בו ולכן הוחרם על ידי הקהילה וספרו נידון לשרפה. תשע שנים הוא עמד במריו וחי בבדידות. מתוך מועקה, הוא שב וניסה להצטרף לקהילתו, אך לא התמיד ואף כפר בכל התורה כולה והפסיק לקיים מצוות ואורח חיים יהודי, ולכן הוחרם שוב. שבע שנות בדידות נוספות עברו עליו, בהן הוא פיתח רעיונות השוללים כל מסגרת דתית-מעשית ועיקרם אמונה פילוסופית והתלהבות נפשית. בשנת ה'ת' (1640) שוב ביקש לחזור אל חיק הקהילה מתוך הבעת חרטה. הנהלת הקהילה לא דחתה את בקשתו אך החמירה בטקס החזרה בתשובה. נוסף לקבלת מלקות, כנהוג במעמד זה, נדרש אוריאל דה קוסטה לשכב על מפתן בית הכנסת, שם עברו אנשי הקהילה בדורכם על גופו. מעשה זה שדה קוסטה ידע עליו מראש והסכים לו מתוך עומק רגשֵי שייכותו ליהודים וליהדות, זעזע אותו עד עמקי הנפש. הוא – איש מוכשר בעל כח השפעה מרשים – חש מושפל, רמוס ובלתי נחשב. הוא נשרף בכנות לבטיו: להיות כזה או להיות אחר? איפה האמת? הוא נשרף מתוכו, לא שרפו את גופו באינקוויזיציה, אך הוא לא יכול היה לחיות עם עצמו, נפשו הסוערת לא עמדה במתח זה וזמן קצר לאחר מכן התאבד.
ברוך ׂשׂפינוזה (ה'שצ"ב-ה'תל"ז, 1677-1632), בן למשפחת אנוסים שברחה מפורטוגל לאמסטרדם, קיבל חינוך יהודי במוסדות הקהילה ואף השתלם בפילוסופיה וכן ביוונית ובלטינית. בהגותו, שעסקה במהות הטבע האנושי, העולמי והאלוהי, חרג מעיקרי האמונה היהודית. בהיותו בן עשרים וארבע הוחרם על ידי הקהילה בשל הכפירה והוראתה ברבים. נעשו מאמצים ניכרים להשיבו בתשובה, כפי שהיה עם ידידו הרופא חואן דה פראדו,[12] אך מאמצים אלו עלו בתוהו. אפילו להתייצב פעם אחת בשנה בבית הכנסת ביום הכיפורים שפינוזה לא הסכים. עשרים ואחת שנה חי שפינוזה במנותק מן הקהילה, עסק בליטוש עדשות והתכתב עם גדולי המלומדים הנוכרים בדורו. לדעת רבים מחוקרי תולדות הפילוסופיה, שפינוזה וחיבוריו בישרו את ערכי הדעת והמוסר של העידן החדש. שפינוזה לא התנצר, לא הקים משפחה, פרסם מעט מחיבוריו בעילום שם ומת בבדידות משחפת.
אלו דמויות בולטות בקיצוניותן. לעומתם, רוב האנשים הינם בינוניים ותנועות נפשם בינוניות ואינן באות לידי ביטוי חריף, אבל לעתים מה שבולט אצל יחידים גנוז בקרב הרבים, במשך דורות, והוא מתגלה, בסופו של דבר, גם בזירה הציבורית.
הייעוד, הסובלנות והסדקים שחוללו האנוסים בקהילות
מגע זה עם התרבויות הנכריות, שהשפעתו ניכרה באופן מיוחד בחיי היחידים הקיצוניים, אך גם בקרב הרבים באופן מתון וסמוי יותר, שוב העלה את שאלת הייעוד המשיחי האוניברסלי של היהדות באמצעות היהודים. שני הניסיונות הקודמים – הנצרות והאיסלאם – אמנם הפיצו רעיונות יהודיים מקוטעים ומעוותים, והועילו לא מעט להרמת קרנה של התרבות העולמית, אך מפני שנעשו על ידי לא-יהודים ולא מתוך אמונה וידיעה שלימה של היהדות המקורית, לא רק שלא צלחו, אלא אף הביאו לאיבה ושנאה כלפי האמת הנבואית ונושאיה.
המוזר והמצער הוא, ששאלת הייעוד המשיחי הועלתה דווקא באמצעות האונס והמשבר החריף שפקד את יהודי ספרד. ההתבוננות והבחינה מחדש של משבר זה העלו שאלות נוקבות: שמא אין טוב בלא שיקדם לו הרע בהכרח? שמא זאת גזרת ההשגחה העליונה "להוציא יקר מזולל" ו"אורות מאופל"?
מושג נוסף שעלה מתוך הניסיון ההיסטורי היהודי בגלות והתחדד ביתר שאת בהתנסותם הקשה של האנוסים, הוא ה'סובלנות'. בדרך כלל, היהודים שהיו מיעוט קטן וחסר הגנה, הזדקקו למידה מרובה של סובלנות דתית, לאומית וחברתית כלפיהם מצד סביבת הרוב הנוכרי. האנוסים היו תוצר מובהק של אי-סובלנות קיצונית. יתר על כן, גם לאחר שהשלימו עם הגזרה והמירו את דתם לא הונח להם בהיותם נוצרים והמשטמה כלפיהם כמיעוט מצליח ומשגשג, שמוצאו מייחד אותו, הביאה לתופעה האיומה של אינקוויזיציה והשמדה פיזית. היה כאן אונס שהנוצרים קיוו שסופו יהיה ברצון, אך באמת סופו היה שוב באונס – אנוסים היו להתנצר ואנוסים היו לברוח כדי לשוב לעמם ולדתם. אכן כמה מוזר ומצער! תהליך מפותל וּמְעֶַּנה זה שנמשך דורות אחדים הגביר את הכמיהה לסובלנות. נדמה היה שכאשר יתגשם החזון המשיחי והשלטון העולמי יהיה בידי בני ישראל על פי אמונתם, אז אחד הערכים החשובים ביותר שיאיר בעולם המתוקן יהיה ערך הסובלנות, כלומר, הנכונות לקבל ולהעריך כל איש, על דעותיו ואמונותיו. כביכול אמרו: מה כל כך חשוב בשוני הדתי? וכי צריך לשרוף אנשים בשל היותם שונים?
ההשפעה של ערך זה על הקהילה היהודית, שכל קיומה היה מבוסס על נאמנות עד כלות על קידוש השם, היה מכריע. היהודי הרי נתבע שלא להיות סובלן אפילו כלפי עצמו, אפילו כלפי הרצון לחיות, קל וחומר כלפי חיבת הרכוש, המעמד והכבוד. וכן אינו סובלן כלפי מגוון הדעות המוטעות של אחרים. בבחינת "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְׁשְׁךָ וּבְכָל מְאֹֹדֶךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך".[13] כל זה עורר שאלות נוקבות שחלחלו לתוך התודעה היהודית ופוררו את חומת הקהילה היהודית המסורתית מבפנים. האנוסים הפכו לדוגמא ולדגם – התברר שאפשר לחיות כך, אפשר להחליט להיות יהודי או נוצרי או אף לשנות את ההחלטה. זה היה גילוי מרעיש ביותר, מזעזע.
במבט לעתיד הרחוק, אפשר לומר, שתופעת האנוסים החוזרים ליהדות והופעתן של קהילות אנוסים, היוו סדק ראשון בחומת הקהילה שהתקיימה למעלה מאלף שנה. סדק שרק הלך והתרחב עם הזמן ונבעו מתוכו שאיפות, תנועות נפש ובשורות חדשות בעוצמות שלא היו לפני כן.
[1]. תופעת האנוסים התחילה בספרד עוד לפני גזרת הגירוש בשנת ה'רנ"ב (1492). מגבלות קשות, גזירות ופרעות, לחץ כלכלי ואמצעים אלימים הביאו לידי כך שהיו יהודים שלא הצליחו לעמוד בניסיון ולהקריב את חייהם או רכושם ולא להתנצר. להרחבה ראו 'בינה לעיתים' כרך ב,' שיעור כא – גירוש ספרד.
[2]. ראו 'בינה לעתים' כרך ב', שיעור כא – גירוש ספרד, הערה 8.
[3]. Auto-da-fe – מעשה האמונה.
[4]. דון יצחק אברבנאל (ה'קצ"ז-ה'רס"ז, 1507-1437) – נולד בליסבון בירת פורטוגל למשפחה המיוחסת לבית דוד. שימש כשר האוצר בחצרו של אלפונסו החמישי מלך פורטוגל. בנו של אלפונסו חשד שידו של האברבנאל היתה עם הקושרים שרצחו את אביו, על כן ברח אברבנאל לספרד, שם שימש שר אוצר המלך פרדיננד. אף על פי שהמלך הבטיח לשמרו מכל רע, הצטרף לאחיו היהודים בעת הגירוש ופנה לנפולי. בסוף ימיו גר אצל בנו, יוסף, בונציה. למד תורה מפי ר' יוסף בן אברהם אבן-חיון ועסק במיוחד בכתבי הפילוסופים והפרשנים. כתב מספר חיבורים, ביניהם חיבור לתנ"ך. היה בקיא בכתבי אבות הכנסייה הנוצרית וגדולי התיאולוגים הנוצרים.
[5]. הרנסאנס מבואר בהרחבה להלן שיעור ד'.
[6]. בדברים אלה ישנה תגובה לביקורת העתידה של הובס בספרו 'לויתן' על כל שלטון דמוקרטי. לדעת הובס מוטב להפקיד את הסמכות בידי השליט היחיד מחשש לשלטון הבורות והפראות של ההמון.
[7]. ראה עליו להלן עמוד 35.
[8]. דוגמא נוספת לאופי המיוחד של פעילות ואורח חיים בקרב יהודים אלה, אפשר למצוא בתולדותיה של משפחת מנדס: דונה גרציה, דון יוסף הנשיא וקרוביהם, ראה להלן פרק ב.
[9]. אמנם, ביקורת הדת הסתמכה על הפילוסופיה, שלימודה היה נפוץ בקרב יהודי ספרד במאות השנים שלפני כן, אבל הפילוסופים היהודיים, הנוצריים והמוסלמיים, ברובם הגדול, נזהרו מאוד שלא להיכנס לעימות עם הדת. להיפך, אפילו בזמן החדש, גדולי הפילוסופים כמו דקרט, ברקלי ולייבניץ, יצאו מגדרם כדי להוכיח את מציאות הא-ל ואת השגחתו. ייתכן שזהירות זאת נבעה גם מפני גודל החכמה של הפילוסופים שבאמת ידעו שאי אפשר להיות כופר כפשוטו. לעומת זאת, ביקורת הדת שבאה מתוך הדת, הייתה מטבעה חריפה. הנטייה הטבעית היא להיות עם כולם – להתרגש ולהיסחף – ואם בכל זאת אתה עומד מנגד, זאת הביקורת החזקה ביותר שיכולה להיות. היא מאוד ממוקדת, מפני שהיא ביקורת על הדתיות שבדת – הטקס, הטקסט, המסר והערכים.
[10]. ראו בהרחבה להלן פרק ט.
[11]. ראו עליו גם בהמשך הפרק, ובהרחבה להלן פרק ז.
[12]. חואן דה פראדו (ה'שע"ב?-ה'תל"ג?, 1612?-1672?) – רופא יהודי אנוס. היגר מספרד להמבורג. בשנת ה'תי"ד (1654) לערך הגיע לאמסטרדם והצטרף לקהילה היהודית הספרדית במקום. כשנתיים אחר כך, זמן קצר לאחר החרמת שפינוזה, הוחרם גם הוא, בשל הבעת דעות שסתרו את מסורת חכמים וההלכה. למרות ששב כלפי חוץ בתשובה, הואשם שוב בהבעת דעות כפרניות ועתירתו בשנת ה'תי"ח (1658) כנגד נידויו נדחתה. בשל כך עזב את אמסטרדם, בשנת ה'ת"כ (1660), ועבר לאנטוורפן.
[13]. משנה ברכות ט, ה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְׁשְׁךָ וּבְכָל מְאֹֹדֶךָ: בְּכָל לְבָבְךָ – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע, וּבְכָל נַפְׁשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך, וּבְכָל מְאֹֹדֶךָ – בכל ממונך"