משואה לפרייה ורבייה

הרשמה לקבלת הטור 'רביבים' מדי שבוע למייל

משואה לפרייה ורבייה

זיכרון השואה צריך לעורר אותנו לעמוד מול כל אויבינו, ומתוך עלבונם של הנרצחים להמשיך ולשקוד על בניינה של מדינת ישראל • מבחינה דמוגרפית, עם ישראל טרם התאושש ממכת המוות שהנחית עליו הצורר הנאצי בשואה • לכן ראוי לחזק את ערכי המשפחה ומצוות "פרו ורבו" באמצעות הסברה במישור הציבורי וחינוך הילדים לכך

ביום זה, שבו אנו זוכרים את ששת המיליונים הקדושים, זקנים וזקנות, אבות ובנים, ילדים וילדות, אנו מקיימים מצווה גדולה של "ואהבת לרעך כמוך", שהיסוד הראשון בה הוא להזדהות עם כל אחד מאחינו בני ישראל. על אחת כמה וכמה כאשר כל אחד מהנרצחים בשואה נרצח מפני היותו יהודי, ואילו אנו היינו שם היינו נרצחים איתו, וממילא חובה קדושה מוטלת עלינו לזכור את קדושי השואה ולהעניק ביטוי מפואר ככל האפשר לזיכרונם ולמורשתם.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו מתרבים. ביחס לארצות המערב הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית בדור האחרון מספר הילדים מתמעט ומספר הנפשות פוחת. רק אנחנו, בזכות הקשר העמוק למורשת ישראל וערכי המשפחה שבמסורת היהודית, זוכים לגידול דמוגרפי

מורשתם בבניין העם והארץ

מתוך זכירת קדושי השואה נתעורר לתרום את חלקנו לחיזוקה של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, שקמה מאפר משרפות השואה. כפי שמצוות זכירת עמלק נועדה לעורר את ישראל לעמוד על המשמר כנגד אויביו, כך ויותר, זיכרון השואה צריך לעורר אותנו לעמוד מול כל אויבינו ושונאינו על משמר עמנו וארצנו. מתוך עלבונם נמשיך לשקוד על בניינה של מדינת ישראל, שתפרח ותשגשג לשם ולתפארת, שידעו כל ישראל וכל באי עולם כי כל הנבואות הנפלאות שדיבר ה' על עמו יקומו.

העצמות היבשות

בראש ובראשונה – בחיזוקה של מדינת ישראל, להפריח את השממות, לקבץ גלויות ולהגדיל את כבוד ישראל לעיני עמי העולם.

בשנות השואה, כשהנאצים הגרמנים עם עוזריהם ותומכיהם מעמי אירופה ועמי ערב רצחו שישה מיליונים מבני עמנו, רשעי העולם, שהם תמיד גם השונאים הגדולים שלנו, שמחו על שברנו. אוהבינו הספידו אותנו, ויחד עימנו הספידו את האמונה באמת ובטוב. התנועות הגדולות שהבטיחו תיקון וגאולה נשרפו עימנו בכבשנים. העולם כולו היה נדמה לבקעה נוראה מלאה עצמות.

ופתאום נשמע קול נבואתו הקדומה של יחזקאל: "הייתה עליי יד ה' ויוציאנו ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב, והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד… ויאמר אליי: בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו… ויאמר אליי: הינבא אל הרוח, הינבא בן אדם, ואמרת אל הרוח: כה אמר ה' אלוקים: מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. והינבאתי כאשר ציווני, ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד… לכן הינבא ואמרת אליהם: כה אמר ה' אלוקים, הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל ארץ ישראל" (יחזקאל לז).

רוח הנבואה הזו נשבה בלבבות החלוצים, שעוד לפני השואה החלו לבנות את הארץ. לעיתים נראו החלוצים כילדים הפחות מוצלחים, אולם במסירות נפשם, דבר ה' התגלה על ידם. כדבר ה' ליואל (פרק ג): "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם… ונתתי מופתים בשמיים ובארץ, דם ואש ותימרות עשן. השמש ייהפך לחושך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". הם הבינו שהקריאה בשם ה' היא לחזור לארץ שהבטיח ה' לאבותינו. שנאמר (שם ג, ה): "והיה כל אשר יקרא בשם ה' יימלט, כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא".

יום השואה כיום עידוד להרחבת העם היהודי

בהשראת ימי ניסן, שבהם נגאלנו ממצרים, ראוי למנף את יום השואה לכיוון של שיקום ותנופה, בדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, שמתוך כך נעלה על נס את מצוות "פרו ורבו". בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! ואומר לך: בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו).

מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים – שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

וכך אנחנו שומעים מהניצולים שחיים עימנו, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי כשמונה־עשר מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון, וכיום, כשמונים שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא כחמישה־עשר מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם עלה פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו. בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה, מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו מתרבים. ביחס לארצות המערב הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית בדור האחרון מספר הילדים מתמעט ומספר הנפשות פוחת. רק אנחנו, בזכות הקשר העמוק למורשת ישראל וערכי המשפחה שבמסורת היהודית, זוכים לגידול דמוגרפי. אבל עדיין אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה.

כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות "פרו ורבו".

ההתנגשות בין התרבות החילונית לערכי המשפחה

לפי התפיסה הרווחת בתרבות החילונית, החופש, שנועד לתת לאדם היחיד לבטא את אישיותו הייחודית, הוא הערך החשוב ביותר. משפחה, לעומת זאת, היא מסגרת מחייבת, מגבילה וחונקת. אומנם ישנה שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל בפועל היא עומדת בהתנגשות עם תפיסת התרבות החילונית. ערכי החופש האישי גם מתנגשים עם ערכים לאומיים, שכן ההזדהות עם העם, על מורשתו ואתגריו, כובלת ומעיקה בעבור מי שהחופש האישי עומד במרכז עולמו.

בעקבות זאת מערכת החינוך, שמושפעת מערכי החופש החילוניים שהאקדמיה מקדמת, עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות ובדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה והעם. כך יוצא שכמעט ואין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה למרכז חייו של האדם. לעומת התפיסה החילונית, שפחות מאמינה באהבת אמת שכרוכה במחויבות אין קץ, צריך לחנך ולהסביר שהאדם השלם הוא אדם שפורץ את גבולותיו הפרטיים, אוהב ומעניק, מחויב למשפחתו ולעמו ומתוך כך לתיקון העולם כולו. החופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם חשובים מפני שהם מעניקים לאדם אפשרות לבחור את הנתיב המיוחד והמתאים לו, אבל הבחירה צריכה להיות בערכים הטובים, שבאים לידי ביטוי בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, ובהוספת חיים וברכה לעולם.

מוסדות החינוך

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך אין עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את האתגר שבהקמת משפחה ברוכת ילדים, ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך.

הסביבה התרבותית החילונית יוצרת אווירה שבה לרבים לא נעים לדבר על זה, ולכן המחנכות והמחנכים אינם מחנכים מספיק את תלמידיהם לקראת האתגר העצום של הקמת משפחה.

נוסף על עצם הערך המקודש שבהקמת משפחה, גם המציאות מוכיחה שבדרך כלל מצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, הם פחות סובלים מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימודים בתיכונים, באולפנות ובישיבות התיכוניות. צריך לספר לצעירים שכמעט כל המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות, מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

בהשראת יום הזיכרון לשואה ראוי להזמין למוסדות החינוך סבתות וסבים שזכו להקים משפחות גדולות לעילוי נשמת הקדושים שנרצחו בשואה, שיספרו על הקשיים ועל הסיפוק העצום שבכך.

הגדרת מצוות "פרו ורבו"

קבעו חכמים שהמצווה להתחתן היא עד גיל עשרים ולכל המאוחר עד גיל עשרים וארבע, וכיום כך מורים לכתחילה (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, ז-יב).

שלוש מדרגות בקיום המצווה:

א. חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיימה, ובכלל זה להיעזר באמצעים הרפואיים המקובלים דוגמת הפריה חוץ־גופית.

ב. מצוות חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת ארבעה ילדים.

ג. הידור מצווה להוסיף ללדת עוד ילדים כפי כוח ההורים. כלומר, הורים שיודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, עדיף שלא יהדרו במצווה, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע ירבו לכעוס ולהתרגז ולחטוא, והדבר כמובן ישפיע לרעה על חינוך ילדיהם. לא זו בלבד, אלא גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, ד-ו).

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן