ישראל מקור הברכה

אין לקחת צדקה מגויים משום חילול השם • צדקה מגויים גורמת אף להמשך הגלות ועיכוב הגאולה • יש לבחון בכובד ראש שמא תקציבי הסיוע שמדינת ישראל מקבלת מארצות הברית הם בכלל איסור קבלת צדקה מנוכרים

אסור ליהודי לקבל צדקה מנוכרים. האיסור לקבל צדקה הוא משום חילול השם, שלא יאמרו הגויים: כמה בזויים היהודים וכמה בזויה דתם, שאינם מפרנסים את ענייהם ובני עמים אחרים נצרכים לפרנסם (שו"ע יו"ד רנד, א; ש"ך, ט"ז ולבוש א). אמנם תרומות לבית הכנסת וצורכי ציבור מותר לקבל, מפני שאין בקבלתם ביטוי להזדקקות משפילה. אבל בקבלת צדקה יש חילול השם, כי ייעודם להיות אור לגויים ולהשפיע טובה וברכה לכל העמים. וכשהם נזקקים לעזרת הנוכרים הם משפילים את עצמם ומועלים בתפקידם. וכן אמרו חכמים: משרבו מקבלי צדקה מן עובדי הכוכבים – נעשו ישראל למטה והנוכרים למעלה, ישראל מאחור והנוכרים לפנים (סוטה מז, ב; בגמרא מובאים הדברים בלשון סגי נהור).

קבלת צדקה מגויים מעכבת את הגאולה

עוד אמרו חכמים (בבא בתרא י, ב) שכאשר ישראל מקבלים צדקה הגויים מתגאים על ישראל ובזים להם, ומתחזקים להמשיך בדרכם לשעבד את ישראל. לכן יהודים שמקבלים מהם צדקה גורמים להמשך הגלות ומעכבים את הגאולה, שנאמר: "ביבוש קצירה תישברנה, נשים באות מאירות אותה, כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו" (ישעיהו כז, יא). כלומר, כאשר יתייבשו ויכלו זכויותיהם של הגויים שמשעבדים את ישראל, יהיו כקש יבש שנשבר בקלות ונשרף, וישראל ישתחררו מהם. אבל כאשר ישראל נוהגים שלא בתבונה ומקבלים מהם צדקה מתרבות זכויות הגויים, והם ממשיכים לשעבד את ישראל, וה' אינו מרחם על ישראל לגואלם.

עוד אמרו חכמים (סנהדרין כו, ב) שהעובר ומקבל צדקה מנוכרי בפרהסיה – פסול לעדות, שהואיל וחטא בחילול השם מחמת תאוות ממון, יש לחשוש שישקר בעדותו בעבור שוחד (רש"י). בנוסף, כיוון שהסכים לבזות את כבודו בקבלת צדקה בפרהסיה מנוכרי, יש חשש שיסכים לבזות את כבודו בעדות שקר (רמב"ם עדות יא, ה).

בלית ברירה מותר לקבל צדקה מנוכרים

האיסור לקבל צדקה מנוכרים הוא בתנאי שהעני יכול להתקיים בדוחק בלא זאת, אבל אם אינו יכול להתקיים מותר לו לקבל מנוכרים צדקה בצנעה. וכשאין נותנים לו בצנעה, ואין יהודים שיכולים לפרנסו, רשאי לקבל את הצדקה בפרהסיה, ואינו נפסל בכך לעדות הואיל ועשה זאת מחמת האונס (רמב"ם שם, ובמתנות עניים ח, ט; שו"ע רנד, א, ראשון לציון, ערוה"ש).

דעות מקילות וההלכה

יש מקילים לעני פרטי לקבל צדקה בצנעה, כי לדעתם האיסור הוא דווקא לגבאי צדקה (דרישה). ויש שהתירו זאת כאשר הנוכרי אינו תורם דווקא ליהודים אלא תורם ליהודים כנוכרים, שאז אין לו בכך מצווה גדולה (ט"ז), או שהאיסור לקבל צדקה בצנעה הוא רק משׂר ולא מאדם פרטי (רבי חיים פלאג'י).

אולם למעשה, כל עוד עניי ישראל יכולים להתקיים בדוחק, גם בצנעה אין לקבל צדקה מנוכרים. מפני שבכל קבלת צדקה מנוכרים יש חילול השם ובושה, שישראל אחיהם אינם מפרנסים אותם ונוכרים מקיימים אותם, ובכך אנחנו ממשיכים להיות תלויים בנוכרים ועול הגלות נמשך על צווארנו (ראשון לציון לשו"ע יו"ד רנד, ב; בית הלל א; ערוה"ש א).

קבלת צדקה מנוכרים צדיקים

מותר לקבל צדקה מנוכרי כשר שמקיים שבע מצוות בני נח. בהזדמנות אחרת נברר מיהו נוכרי כשר, ונבאר שגם זה בדיעבד.

איסור קבלת צדקה משרים ומדינות

אסור ליהודים לקבל צדקה משרים ומדינות, שאם כאשר מקבלים מיחידים משפילים את כבוד ישראל ומאריכים את הגלות, על אחת כמה וכמה כאשר מקבלים משרים ומדינות. ורק כאשר הסירוב לקבל את התרומה עלול לסכן את ישראל, משום "שלום מלכות" מותר לקבלה. וכפי שמסופר בתלמוד (בבא בתרא י, ב) על איפרא הורמיז, אמו של מלך פרס, ששלחה ארבע מאות דינרים לרבי אמי כדי שיחלקם לעניים. ואף שאיפרא הורמיז נודעה באופן אישי כצדקת, מכיוון שהייתה אֵם המלך ששעבד את ישראל, סירב רבי אמי לקבל את תרומתה.

שלחה איפרא הורמיז את ארבע מאות הדינרים לרבא, והוא קיבלם. סיפרו זאת לרבי אמי והקפיד על רבא, וטען נגדו היאך הקל לפרנס עניי ישראל בצדקה של נוכרים ולא חשש שבכך הוא מאריך את הגלות, שנאמר: "ביבוש קצירה תישברנה, נשים באות מאירות אותה" (ישעיהו כז, יא).

אולם סיפרה הגמרא שרבא קיבל את התרומה משום שלום מלכות, שאם היה מסרב לקבל היו עלולים לנטור על כך לישראל. לאחר מכן, בלא שאיפרא הורמיז ידעה מכך, חילק את הצדקה לעניי נוכרים. ולא הייתה בכך גנבת דעת כלפי איפרא הורמיז, שכן ידוע שישראל מפרנסים עניי נוכרים יחד עם עניי ישראל (גיטין סא, א; רש"י בבא בתרא יא, א, "דלא"). וזה האיש שסיפר לרבי אמי על רבא שקיבל את כסף הצדקה מאיפרא הורמיז לא סיים את הסיפור בכך שרבא הקפיד לפרנס בכך עניי נוכרים, ועבר בכך על איסור לשון הרע. ואולי חטא בשוגג, שהואיל ורבא נתן את הצדקה בסתר לעניי גויים, כדי שלא ייוודע הדבר למלכות, חשב המספר שפרנס בכך עניי ישראל.

אומנם במקרה אחר שלחה איפרא הורמיז לרב יוסף סכום גדול לצדקה וביקשה במפורש שיעשה בו "מצווה רבה". וכיוון שכך, אם היה רב יוסף מסב את הצדקה לצורכי עניים נוכרים שאינם "מצווה רבה", היה עובר על איסור גנבת דעת (חולין צד, א), לפיכך השתמש רב יוסף בכספה לפדיון שבויים יהודים, שזו הצדקה המעולה (בבא בתרא ח, א; תוספות "יתיב").

הבעיה בקבלת כספי הסיוע מארצות הברית

בימינו יש מקום לחשוש שתקציבי הסיוע שמדינת ישראל מקבלת מארצות הברית הם בכלל איסור קבלת צדקה מנוכרים, שכן יש חילול השם בכך שמדינת ישראל נצרכת לעזרה ואינה מתמודדת בכוחות עצמה עם האתגרים שבפניה. ואם בקבלת צדקה של יהודי יחיד יש חילול השם, על אחת כמה וכמה כאשר מדינת ישראל מקבלת סיוע. בנוסף לכך, בעקבות קבלת הסיוע מדינת ישראל נאלצת לקבל מארצות הברית וממדינות נוספות תכתיבים שפוגעים בקיום מצוות יישוב הארץ וביכולתה להכריע את אויביה, ובכך עול הגלות נמשך במידה מסוימת על צווארנו.

אומנם יש טוענים שהואיל ובארצות הברית חיים יהודים רבים, הסיוע שמגיע מארצות הברית אינו נחשב סיוע מנוכרים אלא מקופה משותפת. אולם בפועל מכיוון שמדובר במדינה גדולה בעלת אינטרסים מובהקים, ורק שני אחוזים מאזרחי ארצות הברית הם יהודים, לא ניתן להגדיר את הסיוע כמגיע מקופה של שותפים נוכרים ויהודים.

צדקה לעומת שותפות

ואין לטעון שהואיל והסיוע אינו מיועד לעניי ישראל הוא נחשב מתנה ולא צדקה. משום שמתנה היא לאדם שמסתדר בכוחות עצמו ואינו נזקק לעזרה, והענקת המתנה נועדה להביע את הקשר אליו ולשמחו. לעומת זאת צדקה היא למי שמתקשה להסתדר בכוחות עצמו ונזקק לסיוע, ואין זה משנה אם יקנה בסיוע אוכל או רהיטים או אמצעי ביטחון.

ויש טוענים שכספי הסיוע הם בעצם כספים שארצות הברית משקיעה בישראל כדי שתשמור בעבורה על האינטרסים שלה במזרח התיכון ותסייע לה בפיתוח אמצעי לחימה חדישים. אכן אם הסיוע יוגדר כשיתוף פעולה מכובד, ששני הצדדים מעוניינים בו בשווה, לא ייחשב הדבר כצדקה. אבל לשם כך צריך לבטל את כספי הסיוע השנתיים, ועל כל שיתוף פעולה לסכם באופן פרטי כמה כל צד משקיע, כפי שנוהגים שותפים.

השאלה הגדולה

אומנם יש טוענים שבלא הסיוע מדינת ישראל תתקשה לעמוד במלחמתה נגד אויביה, ואזי מפני הדוחק מותר לקבל את הסיוע. טענה זו אכן צריכה להישקל על ידי מנהיגי ישראל בכובד ראש, תוך שהם זוכרים בכל עת שיש להתאמץ מאוד להשתחרר מהצורך לקבל צדקה מנוכרים. שכן העובדה שמדינת ישראל מקבלת סיוע היא מצב של חילול השם, שגורם למדינת ישראל להיות משועבדת לאינטרסים של מדינות זרות ומונע ממנה להגשים את שאיפותיה בעצמאות.

מצבנו לפני חמישים שנה וכיום

בשעה שמדינת ישראל הייתה ענייה ונזקקה לעזרה (בשלהי מלחמת ההתשה בתשל"א) כתב הרב מרדכי פרום זצ"ל, ר"מ בישיבת מרכז הרב, שמותר לקבל סיוע ממדינות זרות, כי מדינת ישראל היא מדינה עצמאית ועם ישראל כבר אינו בגלות, וממילא אין חשש שבקבלת צדקה מאריכים את הגלות. בנוסף לכך יש להתיר זאת מפני שאנחנו מוקפים אויבים רבים, ומדובר בפיקוח נפש לכלל (קובץ 'זכור זאת ליעקב').

בשנת תש"ן (תחומין יא), התלבט הרב בן ציון קריגר אם עדיין יש בזה הכרח שלא יגונה או לא.

אולם בינתיים מצבנו השתנה מאוד. בשנת תש"ן (1990) התמ"ג השנתי של ישראל היה כ־61 מיליארד דולר, והסיוע האמריקאי שעמד על סך של שלושה מיליארד דולר היה כחמישה אחוזים ממנו. בשנת תשפ"ג (2023) התוצר של ישראל עמד על 488 מיליארד דולר בשנה, והסיוע השנתי על 3.8 מיליארד דולר, כך שהוא מהווה רק 0.8 אחוז.

יתר על כן, לדעת כלכלנים שונים ישראל מפסידה כסף בעקבות קבלת הסיוע, שכן קבלתו מותנית בהגבלות קשות על תעשיית הנשק ועל עסקאות גדולות עם מדינות שונות בעולם בתחום הביטחון.

על כן ראוי שמקבלי ההחלטות ישקלו בכובד ראש את האפשרות לוותר על כספי הסיוע, כדי לחזק את עצמאותנו ולהעצים את הישגינו בתחום הכלכלה, הביטחון והחברה, ולמלא את ייעודנו להיות מקור ברכה לכל אומות העולם.