ארבע כוסות של חירות ושמחת הגאולה

חכמים תיקנו לשתות ארבע כוסות על סדר ההגדה, כדי שהשמחה והחגיגיות ילוו את כל שלביו של ליל הסדר • גם בימים שעם ישראל היה שרוי בגלות, המשיכו יהודים לשתות ארבע כוסות, כדי לבטא את האמונה בגאולה • שיעור כל אחת מארבע הכוסות הוא לכל הפחות רביעית הלוג • מי שאפילו מעט יין קשה לו, יכול לקיים בדיעבד את המצווה במיץ ענבים

תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר כדי להרבות בשמחת הגאולה וכביטוי לחירות. ואומנם בכל יום טוב יש מצווה לשמוח על ידי שתיית יין, אולם בפסח הוסיפו חכמים ותיקנו לשתות ארבע כוסות על סדר ההגדה, כדי שהשמחה והחגיגיות ילוו את כל שלביו של ליל הסדר.

גם בימים שעם ישראל היה שרוי בחשכת ייסורי הגלות, המשיכו יהודים לשתות ארבע כוסות, כדי לבטא את האמונה בגאולה. הרי אמרו חכמים (ירושלמי פסחים י, א) שארבע כוסות הן גם כנגד ארבע לשונות של גאולה, וגם כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את רשעי אומות העולם, וגם כנגד ארבע מלכויות ששעבדו את ישראל ושבזכות האמונה ה' הצילנו מידיהן, וגם כנגד ארבע כוסות של נחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל.

האמונה, שמתבטאת בארבע כוסות, 'היא שעמדה לנו' לצלוח את המשברים והאסונות והניסיונות, ולהמשיך לשמור על חיוניות, עד שבדורות האחרונים זכינו שדברי התורה והנבואה על קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ החלו להתגשם על ידינו. לפיכך בימים אלו, שבהם אתגרים גדולים ניצבים לפנינו, עלינו להתחזק יותר באמונה בייעוד המיוחד שהועיד ה' לישראל. יהי רצון שמתוך כך נזכה לעמוד באתגרים הגדולים, ונזכה להכריע את אויבינו, נסיר את האיום מגבולות ארצנו, נשחרר את חטופינו, ומתוך כך נמשיך לבנות את עמנו וארצנו, ונמשיך להתקדם בדרך העולה לתיקון העולם וגאולתו בבניין בית המקדש במהרה בימינו.

שיעור היין

מתוך כך נעסוק בהלכות שתיית ארבע כוסות: שיעור כל אחת מארבע הכוסות, כמו שאר כוסות של מצווה, הוא לכל הפחות 'רביעית הלוג', שהוא שיעור נפח של ביצה ומחצה (פסחים קח, ב), כלומר כ־75 מיליליטר (פניני הלכה ברכות י, 11). לכתחילה צריך לשתות את כל הכוס, והרוצה יכול לצאת בשתיית רוב היין שבכוס, ובתנאי שיהיה ביין שישתה כשיעור 'מלא לוגמיו' (פה ולחי אחת מלאים), כל אדם לפי גודל פיו.

זה אכן השיעור המוסכם על פי הרמב"ם ועוד פוסקים. ממחקרים שונים עולה ששיעור זה נדיב לעומת שיעורן הממוצע של הביצים שהיו בימי חז"ל. ואולם יש מאחרוני פוסקי אשכנז (נודע ביהודה, חזון איש) שבעקבות טלטולי הגלויות ושכחת המסורות החמירו וסברו שגודל הביצים שבתקופת האחרונים הוא כמחצית מגודלן של הביצים בתקופת חז"ל. לפיכך לדעתם צריך למזוג לכוס לכל הפחות כ־150 מיליליטר, ולשתות לפחות את רוב הכוס.

למעשה העיקר כדעה המקילה (ראו משנה ברורה רעא, סח; תפו, א). ואולם כיוון שממילא יש הידור לא להסתפק בשיעור המזערי שאפשר לצאת בו ידי חובה, המהדרים מבני כל העדות מוזגים יין משובח לכוס נאה שגודלה כמאה וחמישים מיליליטר.

האם צריך שיהיה אלכוהול ביין?

אמרו חכמים (פסחים קח, ב) שכדי לקיים את המצווה כראוי, יש למזוג (למהול) את היין של ארבע הכוסות במים, שאם לא כן יהיה היין כבד ויגרום לשכרות, והמצווה לשתות כדרך חירות, באופן שהיין ישמח ולא ישכר. כמו כן, כיוון שהיין בעבר נעשה בייצור ביתי, הוא היה קשה לשתייה, ועל ידי מזיגתו במים הוא היה קל לשתייה וטעמו נעים. אומנם בדיעבד, גם אם לא מזגו את היין במים, יצאו בו ידי חובה.

ראוי לדעת שכאשר תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות, לא העלו בדעתם שישתו מיץ ענבים, כי לא הייתה בימיהם אפשרות לשמר מיץ ענבים מעת הבציר בסתיו עד לחג הפסח בלא שיחמיץ. הפסטור, שעל ידו מיץ הענבים אינו תוסס ונהפך ליין, הומצא רק לפני מאה וחמישים שנה. בלא הפסטור, מיץ ענבים מתחיל לתסוס אחרי שלושה ימים, וכעבור ארבעים יום הוא כבר נעשה יין עם אלכוהול. כיוון שהבציר בסתיו, לא היה מיץ ענבים בפסח. לפיכך תקנת חכמים הייתה שישתו כל ישראל, גברים ונשים, ארבע כוסות של יין ממש.

לכן גם למי שהיין גרם לו כאבי ראש, לא הייתה עצה לשתות מיץ ענבים. מסופר על רבי יהודה בר אלעאי, שהיין גרם לו כאבי ראש שבעטיים כרך סוּדר על ראשו מפסח עד חג השבועות, אך כיוון שלא נעשה ממש חולה, היה חייב במצווה (נדרים מט, ב; שולחן ערוך תעב, י; מ"ב לה). כיום, שיש לנו מיץ ענבים, מי שהיין גורם לו כאבי ראש ישתה מיץ ענבים, אבל מי שהיין אינו גורם לו כאבי ראש, צריך לשתות יין עם אלכוהול כפי כוונת חכמים בתקנתם.

כמות האלכוהול ששתו

אלא שכאמור כדי לקיים את המצווה בהידור, יש למזוג את היין כדי לשתות אותו כדרך חירות. מנהגם במזיגה היה שרבע מהכמות תהיה יין ושלושת רבעי ממנה מים. וכיוון שמסתבר שלא השתמשו בכוסות בגודל המזערי של 'רביעית', הכוסות היו בשיעור של בין מאה מיליליטר למאה ושישים מיליליטר. נמצא שבכל כוס שתו כ־30 עד 40 מיליליטר יין, ובארבע הכוסות יחד שתו בין 120 ל־160 מיליליטר יין. ומי שאהב יותר יין, שתה בכוסות גדולות יותר, וממילא שתה יותר יין.

אומנם כמה מראשוני אשכנז (רשב"ם תוס') כתבו שהיינות שלהם חזקים פחות, וטעמם טוב גם בלא מזיגה, ולכן אין מצווה למוזגם. על פי זה כתבו כמה אחרונים שהרוצה למזוג צריך להקפיד שיהיה היין רוב לעומת המים, ואם אינו רוב אינו נחשב יין. לפי מחקרו של פרופ' זהר עמר, התברר שאכן בצרפת ובשאר הארצות הצפוניות שיעור האלכוהול המופק מהיין הוא כמחצית משיעורו ביין המופק בארץ. זאת משום שבארץ ישראל, הודות לעוצמת קרינת השמש, הענבים מכילים הרבה יותר סוכר שבתהליך התסיסה הופך לאלכוהול. אם כן היין הטבעי בארץ מכיל כ־15 אחוז אלכוהול, ואילו בצפון צרפת כמחצית מכך. נמצא שכיום, כאשר בדרך כלל יש ביין כ־13 אחוז אלכוהול, אם מקפידים שהיין יהיה רוב, שותים יותר אלכוהול (אומנם האנשים כיום גבוהים וכבדים יותר מבעבר, וממילא כדי לקבל את ההשפעה של השיעור המזערי, צריכים לשתות יותר אלכוהול).

הלכה למעשה

צריך לשתות ארבע כוסות של יין באופן שהיין יעורר תחושת שמחה, שחרור וחירות, אבל לא יעייף או ישכר. דין זה, כמו כל מצוות ליל הסדר, לגברים ולנשים כאחד (שולחן ערוך תעב, יד).

לשם כך צריך למהול את היין במים או במיץ ענבים כפי השיעור המתאים לו. מי שהיין קשה לו מעט, יניח בכל כוס כעשרים מיליליטר יין אמיתי, והשאר מיץ ענבים ומים, וכך יקיים את המצווה באופן הראוי, וכפי שתיקנו חכמים. ומי שאוהב יותר יין, יניח בכוס יותר, כפי המתאים לעורר אצלו תחושת שמחה, שחרור וחירות, אבל לא יעייף או ישכר. מי שאפילו מעט יין קשה לו, יכול לקיים בדיעבד את המצווה במיץ ענבים.

משמעות הקידוש על היין

יסוד חשוב בא לידי ביטוי בתקנת חכמים לקדש על היין, ובתקנה לשתות ארבע כוסות בליל הסדר. אנשים נוטים לחשוב כי הקדושה מתגלה בעולם הרוח בלבד, בתפילה ובלימוד התורה, וככל שאדם יסגף את גופו יותר, כך יזכה ליותר קדושה. אולם חכמים בתקנתם לקדש על היין, לימדו אותנו שהקדושה מתפשטת ומתגלה גם על ידי האוכל הגשמי, ולא רק על המאכלים הבסיסיים שהכרחיים לקיומו של האדם הקדושה מתפשטת, אלא אף על היין שנועד לשמח.

מדוע נאסר על הכוהנים ומורי הוראה לשתות יין

לכאורה, אחר שלמדנו על ערך השמחה שבשתיית היין בקידוש ובליל הסדר, יש לשאול: מדוע נאסר על הכוהנים לשתות יין בבואם לעבודת המקדש, ומדוע נאסר על רבנים להורות הוראה לאחר ששתו רביעית יין? לא זו בלבד, חכמים אף אמרו שבני אהרון, נדב ואביהו, נענשו על שנכנסו שתויי יין, הרי שמדובר בחטא חמור, ועל כן, אף שהיו צדיקים ומיוחסים, כיוון שחטאו בו נענשו ומתו.

אלא שהיין צריך להצטרף אל החיים הטובים והשמחים, אולם אסור שהם יהיו מבוססים עליו, מפני שאם כדי לשמוח בעבודת הקודש צריכים יין, הרי שהדבקות בה' אינה אמיתית, ואינה במסירות נפש, וממילא גם לא תחזיק מעמד. במצב כזה יצטרכו תמיד להוסיף עוד יין ועוד יין כדי לקיים את השמחה, עד שלבסוף יהיו אלכוהוליסטים. אולם כאשר שמחת החיים מבוססת על האמת והטוב שבהם, ניתן אחר כך לבטא אותה בכל הרבדים והגוונים של החיים, ובכלל זה בסעודות מצווה ושתיית יין כתקנת חכמים.

לימוד תורה לשמה

כיוצא בזה לימוד התורה צריך להיות מבוסס על האמת האלוקית שבו, ועל כן הוא צריך להתקיים באימה וביראה, ברתת ובזיע, ומתוך כך אפשר לעמוד על גודל החיים שבו ולשמוח בכך. רק לאחר מכן, כאשר התורה משפיעה על החיים, ומוסיפה להם הדרכה וברכה, ניתן לצרף את היין וכל הדומים לו לשמחה.

אמרו חכמים שזה היה חטאם של נדב ואביהו (ויקרא רבה כ, ט), שבנוסף לכניסתם לעבודת המקדש שתויי יין, גם בעת גילוי השכינה במתן תורה אכלו ושתו, אולם לא רצה ה' להענישם כדי שלא לקלקל את שמחת ישראל בתורה. שנאמר: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא).

מן הסתם נדב ואביהו, שהיו בעלי שאיפות גדולות וטובות, סברו שזה החידוש שלהם בעבודת ה', שצריך לעבוד את ה' בשמחה, ולשם כך צריך לשלב בעבודה שתיית יין, שלא כמו משה ואהרון שנהגו תמיד בכובד ראש מחמיר (ראו ויקרא רבה שם). אולם הדבקות בתורה ובמקדש צריכה להיות מתוך נאמנות מוחלטת לקודש, בלא שום אמצעי עזר חיצוני כשתיית יין. רק מתוך כך תוכל להתפשט שמחה וברכה לכל מערכות החיים.