כיסוי ראש ויראת שמיים

מדוע נשים רווקות אינן חייבות בכיסוי ראש, ומה דין כיסוי ראש לנשים בזמן התפילה • פולמוס הפאות שיובאו מהודו, והספקות בשאלה אם מדובר באיסור הנאה מעבודה זרה • מה יעשה אדם שמגיע לבית הכנסת ומגלה שאדם אחר יושב על מקומו הקבוע • תפילה ליד תינוק שעשה צרכיו

מה לעשות כשאורח יושב על הכיסא הקבוע בבית הכנסת

שאלה: מקום התפילה הקבוע שלי סמוך לפתח בית הכנסת, וכך יוצא שפעמים רבות אורחים מתיישבים על מקומי. האם נכון לבקש מהם לקום, או שמא כדי שלא לביישם עליי לוותר באותן תפילות על מקומי הקבוע?

תשובה: מצווה לאדם לקבוע מקום לתפילתו (שולחן ערוך אורח חיים צ, יט), מפני שהקובע מקום לתפילתו מבטא בכך את הקשר הקבוע שלו לה', וכיוון שהקשר שלו אל מקור החיים יציב, חייו מתעצמים, וכפי שאמרו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", ו"אויביו נופלים תחתיו" (ברכות ו, ב; ז, ב).

אולם מצווה גדולה יותר להימנע מלצער אדם אחר, והיא ענף ממצוות "ואהבת לרעך כמוך" שאמר עליה רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה. ולכן אם אין מקום מכובד שאליו אפשר להפנות את האורח, יש להימנע מלבקש ממנו לקום מהכיסא. כאשר התפילה כבר בעיצומה, כגון לקראת 'ברכו', נראה שגם אם שמך רשום על הכיסא וניתן להפנות את האורח למקום מכובד, אין לבקש ממנו לעבור מקום.

כמובן ישנם מצבים שונים, כגון שאחד מהם קשיש או צעיר מאוד, ובכל המצבים צריך לנהוג ברגישות לפי העניין.

כדי למנוע את הבעיה מעיקרה, עדיף שתקדים לבוא לבית הכנסת, ואם תוכל אף תזכה להיות מעשרה ראשונים, וכך אורחים לא ישבו על כיסאך.

נוסף על כך, ראוי לכל קהילה למנות גבאי בעל מאור פנים, שיקבל יפה את האורחים וימנע אי נעימויות על ידי הפנייתם לכיסאות המתאימים.

תפילה ליד תינוק מלוכלך

שאלה: התפללתי ליד תינוק שהתברר שעשה צרכיו בחיתול. האם לאחר שניקיתי אותו עליי לחזור על תפילתי?

תשובה: אם התינוק גדול וכבר יכול לאכול כזית דגן בשיעור אכילת פרס (שבע דקות), בערך בגיל שנה, ונדף מצואתו ריח רע, אסור מהתורה להתפלל לידו, ואם התפללת – התפילה פסולה, ועליך לחזור ולהתפלל. ואם לא נדף ממנו ריח רע, התפילה כשרה.

לגבי ברכות שנאמרו ליד תינוק שנודף מצואתו ריח רע, נחלקו הפוסקים אם גם הן נפסלו כמו תפילת עמידה וקריאת שמע, ומחמת הספק אין לחזור (פניני הלכה תפילה ג, ט-י).

האם אכן עדיף למות ולא להלבין חבר ברבים

שאלה: אמרו חכמים: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (סוטה י, ב). האם אכן דברי חכמים כפשוטם, ועדיף לאדם למות מאשר להלבין פני חברו ברבים?

תשובה: דברי חכמים אלו נאמרו בדרך הפרזה, כדי להזהיר מהחומרה הנוראה של איסור הלבנת פנים, אך אין זה חיוב הלכתי למסור את הנפש על כך (מאירי ברכות מג, ב; החינוך רמ; עיון יעקב, וכך כתב הרב משה כלפון הכהן, ברית אבות על אבות ג, טו. וכן משמע מרמב"ם דעות ו, ח; תשובה ג, יד).

אומנם מדברי כמה פוסקים משמע שצריך למסור את הנפש כפשוטו כדי שלא להלבין את חברו ברבים (תוס' סוטה י, ב, 'נוח'; שערי תשובה ג, קלז; בניין ציון קעב). אולם נראה בפשטות שכוונתם למקרה של עלבון חמור מאוד, שישנה את מעמדו של האדם עד שאולי יתאבד או יחלה וימות מצער.

מדוע נשים אינן חייבות בכיפה

שאלה: מדוע נשים רווקות לא נהגו לכסות את ראשן בכיפה כמו גברים?

תשובה: חבישת הכיפה לגברים נועדה לעורר ליראת שמיים. מסופר בתלמוד (שבת קנו, ב) שלאחר שנודע לאימו של רב נחמן בר יצחק שעל פי מזלו הוא עלול להיות גנב, הקפידה עליו מאוד שיכסה תמיד את ראשו, וכך גדל בתורה ובמצוות. פעם, כשנפל ממנו כיסוי הראש, תקפו יצרו והתאווה מאוד לגנוב תמרים מראש הדקל. אז הבין רב נחמן את הקפדת אימו. במשך הזמן נתקבל בכל ישראל מנהג החסידות לכסות את הראש בכל היום עד שהפך למנהג מחייב (שולחן ערוך אורח חיים ב, ו). נראה שמנהג חבישת הכיפה החליף במידה מסוימת את התפילין. מעיקר הדין היה נכון להניח תפילין במשך כל היום, ומאז שהחלו להקפיד יותר על כבוד התפילין שלא להניחן שלא בנקיות גמורה של הגוף והמחשבה, נהגו להניחן רק בתפילה, ובמקום זאת החלו להקפיד לחבוש כיפה במשך כל היום.

אולם לנשים כיסוי הראש הוא מצד הצניעות ולא כדי לעורר ליראת שמיים. לכן נשים נשואות מכסות את ראשן, ואילו רווקות, שאינן צריכות להקפיד כמו נשואות, אינן צריכות לכסות את ראשן.

אפשר לפרש ששמירת הנשים על גדרי הלכות צניעות בבגדיהן מבטאת יותר יראת שמיים, ולכן אין צורך גם בכיפה כדי לבטא את יראת השמיים.

רווקות אינן חייבות בכיפה, בתפילה וברכות

יש אומרים שבעת הזכרת שם שמיים ואמירת ברכות, גם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן, שכן בעניין זה אין הבדל בין גברים לנשים, אלא הוא חיוב נפרד לכסות את הראש בעת הזכרת שם ה' (איש מצליח, ישכיל עבדי). ויש אומרים שלכל הפחות בתפילת עמידה נשים צריכות לכסות את ראשן (יביע אומר ו, טו).

אולם למעשה רווקות אינן מקפידות על כך, ואפילו בתפילה אינן נוהגות לכסות את ראשן. רק לגברים ישנו מנהג חסידות מחייב לכסות את הראש במשך כל היום, כדי לעוררם ליראת שמיים, וממילא חובה גמורה עליהם לכסות את הראש בעת הזכרת ה'. אבל רווקות שאינן נוהגות במנהג חסידות זה, אין הוא מבטא אצלן יראת שמיים, וממילא אינן חייבות בו בעת התפילה ובברכות (ראו פניני הלכה תפילת נשים י, ו).

האם נשים נשואות חייבות לכסות את הראש בתפילה ובברכות

נשים נשואות צריכות לכסות את ראשן בתפילה, כיוון שבלא כיסוי ראש הן לבושות בניגוד להלכה. גם מי שאינה רגילה להקפיד על כיסוי ראש, לפחות תקפיד על כך בעת התפילה גם כשהיא לבדה בביתה, שאין ראוי להתפלל בלבוש שאינו מכובד לפי ההלכה.

ובעת אמירת ברכות ופסוקים שיש בהם שם שמיים, יש אומרים שגם כאשר אישה נמצאת לבדה, אם היא נשואה עליה להקפיד לכסות את ראשה (יביע אומר ו, טו). ויש אומרים שכיוון שרווקות אינן חייבות בכך, גם נשים נשואות אינן חייבות, כי חיוב נשים נשואות בכיסוי ראש הוא מצד צניעות בלבד, וכיוון שבעת אמירת ברכות אין חובה להתלבש באופן מכובד, ממילא דינן כדין רווקות, ומותר להן לברך ברכות ולומר קריאת שמע שעל המיטה בלא כיסוי ראש. וכך הוא המנהג הרווח וכך ההלכה (פניני הלכה תפילת נשים י, ו).

פאות ששערן מהודו

לפני כעשרים שנה, בשנת תשס"ד, התעוררה מחלוקת בדבר הפאות הנוכריות ששערן מובא מהודו. התברר שחלק מהשיער מובא מאזור העיר טירופטי שבדרום הודו, שם יש מקום פולחן שפוקדים אותו עשרות מיליוני אנשים בשנה, ורבים מהם מגלחים את שיער ראשם לקראת בואם לפני האליל. את השיער השייך למקום הפולחן מוכרים אחר כך לתעשיית הפאות. האוסרים טענו שגילוח השיער הוא פעולת פולחן, וממילא נחשב כעין שחיטה, ובכך השיער נאסר בהנאה.

מנגד, המתירים ביררו אצל אנשים שמכירים את דתם, והתברר שגילוח השיער אינו פעולת פולחן אלא רק הכנה לקראת ביאתם לפני האליל בהכנעה, וממילא אינו נאסר בהנאה.

הלכה להתיר

גם אם נקבל את טענת המחמירים שיש חשש שמא גזיזת השיער נחשבת פולחן, יש להתיר את הפאות המיוצרות משיער שהובא מהודו, הואיל ומדובר ב'ספק ספיקא', והלכה היא שגם בדין איסור הנאה של עבודה זרה – בספק ספיקא הלכה כמקילים, שכן מבואר במשנה: "המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים" (עבודה זרה מא, א). ביארו רש"י, רמב"ם ועוד, על פי הגמרא (שם מא, ב), כי הוא ספק ספיקא, ספק אם עבדו את הצלמים הללו, ואם עבדום – ספק אולי ביטלום גויים. וכן נפסק להלכה (ש"ך קמא, ז).

לפיכך, גם כאשר בטוח ששיער הפאה הובא מטירופטי, הפאה מותרת בהנאה, ולכן מותר לקנות אותה ולחבוש אותה. קל וחומר כאשר לא ידוע אם הגיעה משם, שאז ישנם שלושה ספקות.

שלושת הספקות בקצרה

הספק הראשון: האם גילוח השיער הוא פעולת פולחן שעלולה לאסור את השיער בהנאה, או שאינו פעולת פולחן אלא רק הכנה לקראת בואם לאליל. מבירורי הדברים נראה שהמקילים צודקים, שכן כוהני הדת עצמה אמרו שהגילוח אינו פולחן ושהשיער נחשב בעבורם כטמא ואינו ראוי לקרבן. אומנם המחמירים טענו שההדיוטות חושבים שזה פולחן, ולכן זה נחשב דרך עבודת אותו אליל, ובכך השיער נאסר.

הספק השני: גם אם נקבל את דעת המחמירים שגזירת השיער היא פולחן, נחלקו הראשונים אם פולחן שדומה רק במקצת לעבודת המקדש, כדוגמת גזיזת שיער הדומה במקצת לשחיטת קרבן, אוסר את התקרובת בהנאה. לרמב"ן, רשב"א וריטב"א אינו אוסר, ולתוס', טור ושולחן ערוך קלט, ג, אוסר.

הספק השלישי נוגע לדיני תערובות, היינו שגם אם נאמר שגילוח השיער הוא פולחן, וגם אם נאמר שפולחן זה אוסר את השיער, לדעת המקילים השיער מטירופטי בטל בשאר השיער שמובא מהודו לתעשיית הפאות, והשיער היוצא מהודו בטל בשיער שבשאר העולם. ולדעת המחמירים אינו בטל (מכיוון שנימוקי הצדדים מורכבים, לא נזכירם).