הלכות מצה עשירה ותרופות בפסח

מצה עשירה, דהיינו שעירבו קמח עם מי פירות, אסורה למאכל בפסח למנהג האשכנזים, וגם לספרדים יש להימנע מלאוכלה אם לא שרבו של אדם מורה לו להיתר • גם מי שבמשפחת הוריו נמנעו מלאכול מצה שרויה רשאי כיום לאכול שרויה, ואם הוא ידע שזו חומרה ונהג בה כמה שנים טוב שיעשה התרה בפני שלושה • תרופות ללא טעם אינן צריכות הכשר לפסח, וגם תרופות שיש בהן טעם אם אינו יכול לברר מותרות לשימוש בפסח

שאלה: האם מותר לאכול בפסח עוגיות שעשויות על בסיס של מי פירות, שנקראות "מצה עשירה"?

תשובה: חמץ שאסרה התורה נוצר מקמח ומים, אבל אם לשו את הקמח במי פירות, אפילו שהו יום שלם עד שהעיסה תפחה, אין היא נחשבת חמץ, מפני שתפיחה זו שונה מהתפיחה של חמץ שאסרה התורה. המשקים הנחשבים מי פירות הם יין, דבש, חלב, שמן ומי ביצים, וכן כל המיצים הנסחטים מהפירות כמו מיץ תפוחים ותותים. מכיוון שמי פירות אינם יכולים להחמיץ, מעיקר הדין מותר בפסח ללוש בצק במי פירות ולאפותו ולאוכלו. ולדעת רש"י אף שאין עיסה זו יכולה להחמיץ חימוץ גמור, היא נחשבת "חמץ נוקשה", היינו חמץ מדברי חכמים, ולכן אסור לאוכלה.

וכל זה כאשר לשו את הקמח עם מי פירות בלבד, אבל אם עירבו גם מים, הם יכולים להחמיץ את העיסה. ולדעת פוסקים רבים מים עם מי פירות גורמים להחמצה מהירה יותר, וכדי שלא להיכנס לחשש חימוץ אסרו חכמים ללוש בפסח עיסה במי פירות עם מים (שולחן ערוך תסב, א-ג).

מנהג יוצאי אשכנז

למנהג אשכנז אסור לאכול בפסח דבר שנילוש בקמח ומי פירות, מפני שחוששים שמא נתערבו מים בתוך מי הפירות, ואזי הבצק מחמיץ מהר ואולי לא ישגיחו על כך כהלכה. ועוד, שחוששים לדעת רש"י שגם מי פירות לבד יכולים לגרום לחימוץ מדרבנן. ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל כדעת רובם המכריע של הפוסקים, מנהג אשכנז להחמיר ואין לשנות.

מנהג יוצאי ספרד

למנהג ספרד מותר להכין בפסח עוגיות מקמח עם מי פירות, אבל אסור לערב בזה מים, הואיל והם עלולים להחמיץ מהר יותר, ובדיעבד אם עירב בהם מים, יאפה מיד (שולחן ערוך תסב, ב).

בפועל, בדרך כלל העוגיות שמקבלות כשרות לפסח לפי מנהג הספרדים נעשות על בסיס של מי פירות כאשר מקפידים שלא תהא בהם תערובת של מים, אך מוסיפים בהם חומרים שונים. המתירים אותן סוברים שחומרים אלו אינם נחשבים כמים. וכן פסק הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. לעומת זאת הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל החמיר בזה מאוד, מחמת החשש שדין החומרים הנוספים כמים, וגם ייתכן שדין חומרי ההתפחה אף יותר גרועים ממים, כך שגם אם ייעשו בהשגחה מיוחדת ייחשב הדבר לחמץ אפילו בדיעבד (כדין חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר, פסחים כח, ב). לכן למעשה, גם למנהגי הספרדים, נכון להשוות את מנהגי אשכנז וספרד ולהימנע מלאוכלם. אומנם מי שרבו פוסק להיתר, רשאי לנהוג כמותו (פניני הלכה פסח ח, א).

מצה שרויה

שאלה: האם יש מקום להחמיר שלא לאכול "שרויה", היינו מצה או פירורי מצה שהושרו במים?

תשובה: אחר שנשלמה האפייה של המצה נתבטל כוח החימוץ שבקמח, ואפילו אם ישרו את המצה במים זמן רב לא תחמיץ. סימן להשלמת האפייה של המצה, שקרמו פניה ואם יפרסוה לא יימשכו ממנה חוטי בצק. מכיוון שמצה שנשלמה אפייתה אינה יכולה להחמיץ, מותר להשרותה במרק. וזקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה יבשה בליל הסדר, רשאי להשרות את המצה במים ולאכול אותה רכה (שולחן ערוך תסא, ד). וכן אם חזרו וטחנו את המצה, מותר ללוש את קמח המצה במים, ואין חוששים שיחמיץ, שאחר שנאפה היטב שוב אינו יכול להחמיץ (שולחן ערוך תסג, ג). וכך ניתן לאפות בפסח עוגות מחמשת מיני דגן או לבשל סוגי קציצות שמעורב בהם קמח מצה (קניידלאך וגפילטע פיש).

חומרת החסידים

אולם יש שנהגו להחמיר שלא להשרות את המצות במים, שמא מעט מן הקמח שבבצק לא נילוש כראוי ונשאר בתוך המצה בלא שנאפה, וכשישרו את המצה במים אותו קמח יחמיץ. וכן חששו שמא נדבק מעט קמח על המצה אחר האפייה, וכשישרו את המצה במים יחמיץ. לגבי קמח מצה ישנו טעם נוסף לחומרה, שמא יהיו עמי הארץ שיחליפו בין קמח מצה לקמח רגיל ויבואו לידי איסור חמץ בפסח. וכן נהגו החסידים תלמידי הבעל שם טוב, להחמיר על עצמם שלא לאכול מצה שרויה.

הלכה למעשה

אומנם להלכה, דעת רוב רובם של הפוסקים שאין צריך להחמיר בזה, מפני שמן הסתם הלישה נעשתה היטב ולא נותר קמח שלא נילוש ונאפה היטב. וכן נוהגים יוצאי ספרד ויוצאי אשכנז שאינם חסידים. וחסידים יוצאי אשכנז נוהגים להחמיר.

דין משפחות חסידיות

גם מיוצאי משפחות חסידיות יש שמקילים כיום, מפני שמנהג האיסור נוסד בעת שהיו רגילים לאפות מצות עבות יותר בלישת יד על ידי המוני ישראל, והיה מקום לחשוש שמא נותר בהן חלקיק שלא נילוש היטב ולא נאפה כראוי. אבל כיום שהלישה נעשית על ידי מכונה או ביד תוך דקדוק מרבי, והמצות דקות יותר, ומקפידים מאוד על הפרדה בין מקום הקמח למקום שבו מוציאים את המצות מהתנור, כל החששות בטלו.

לכן, גם מי שבמשפחת הוריו נמנעו מלאכול מצה שרויה, רשאי כיום לאכול שרויה, ובתנאי שלא תהיה בזה פגיעה בכבוד אביו. ואם הוא ידע שזו חומרה ונהג בה כמה שנים, טוב שיעשה התרה בפני שלושה על שלא אמר על חומרתו "בלי נדר". ואם חשב שזה חיוב ועתה נודע לו שאין בזה חיוב, רשאי להפסיק בלי התרה (פניני הלכה פסח ח, ב, 2).

תרופות בפסח

שאלת התרופות בפסח נפוצה ביותר. כאשר מדובר בתרופה שאין לה טעם, היא אינה צריכה הכשר, מפני שגם אם עירבו בה חמץ שבעבר היה ראוי לאכילה, מכיוון שכעת הוא אינו ראוי אפילו לאכילת כלב אין בו יותר איסור חמץ. ואומנם יש מחמירים בזה משום חשש איסור דרבנן. אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים שמתירים לבלוע תרופה שאינה ראויה לאכילה בלא בדיקה (פניני הלכה פסח ח, ז).

לפיכך, החוברות העבות שמפרסמים לקראת פסח מיותרות, ודי היה להתמקד בתרופות הטעימות. התקיים בהן הכלל "תפסת מרובה לא תפסת". מרוב עיסוק בתרופות שאין להן טעם, אין משקיעים מאמץ בבירור הרכבן של התרופות הטעימות, שרק לגביהן הבירור חשוב, ובהן פעמים רבות מתרשלים.

האם אפשר ליטול תרופה טעימה בלא הכשר

אולם כאשר התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, בפשטות צריך שיהיה לה הכשר לפסח, שאם לא כן יש לחשוש שמא מעורב בה חמץ. ורק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף טוב, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

אומנם כתבתי (בפניני הלכה ח, סוף הערה 9) שבשעת הדחק, כאשר לא ניתן לברר אם התרופה הטעימה כשרה, גם שלא לצורך פיקוח נפש, מותר ליטול אותה בפסח, שהואיל וברוב רובן של התרופות אין חמץ, אפשר להקל על פי הרוב, כמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה קי, ג).

אולם עתה שלח לי ידידי הדגול הרב שאול דוד בוצ'קו שליט"א תשובה שכתב, ובה בירר שגם בתרופות הטעימות אין חשש חמץ. ראשית, מפני שרק באחוז זעיר מהן מעורב עמילן או אלכוהול שהופק מחמשת מיני דגן. וגם באלה שיש בהן עמילן שהופק מדגן אין חשש חמץ, מפני שעמילן זה הופרד משאר מרכיבי החיטה, והוא לבדו אינו יכול להחמיץ, וכפי שבירר הרב שאר ישוב כהן זצ"ל בתשובתו לגבי חומצת לימון (ראו פניני הלכה פסח ח, ח). וגם אם עירבו בתרופה אלכוהול שהופק מחמשת מיני דגן, הוא שונה מאלכוהול לשתייה, הואיל והוא נועד לצורך רפואי שנועד להמסה. ריכוז האלכוהול שבו בין 95 ל־99 אחוזים, ונוזל כזה אינו ראוי לשתייה, ולכן גם אם הופק מחמשת מיני דגן נפסל מאכילת כלב לפני פסח, ולכן אין בו איסור חמץ.

עד מתי אומרים קדיש בשנת האבל

שאלה: כיצד נכון לבנים לנהוג באמירת הקדיש במשך שנת האבל על הוריהם? האם עליהם לומר קדיש במשך כל השנה ובשנה מעוברת י"ג חודשים, או י"ב חודש, או רק י"א חודשים, והאם יש בזה הבדלים בין מנהגי יוצאי אשכנז וספרד?

תשובה: מצווה למי שאבל על אחד מהוריו לומר קדיש בשנה הראשונה לעילוי נשמתו. ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, שעל ידי בנו שאומר קדיש ומקדש את השם מתרבות זכויותיו, ואם נידון לגיהינום, יוקל עונשו בגיהינום, שדינו נמשך במצב רגיל י"ב חודשים.

אולם אם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, ייראו כמחשיבים אותו לרשע שנידון לגיהינום. ולכן רק כאשר ידוע שהנפטר היה רשע אומרים עליו קדיש כל י"ב חודש, אבל כשלא נודע כרשע, כדי שלא ייראה שמחשיבים אותו כרשע, אין אומרים עליו קדיש כל י"ב החודשים.

ושני מנהגים ישנם. האחד, מנהג רוב בני עדות המזרח, כדי להראות שאין מחשיבים את ההורה כרשע אין אומרים עליו קדיש בשבוע הראשון בתחילת החודש השנים עשר, ואחר כך ממשיכים לומר קדיש עד סוף י"ב חודש (רב פעלים ח"ג יורה דעה לב). וכך נהגו בבבל, בטורקיה, בפרס, בסוריה ובמצרים.

המנהג השני הוא שאומרים קדיש במשך אחד עשר החודשים שאחר הפטירה, ובחודש השנים עשר אין אומרים. וכך נוהגים כל יוצאי אשכנז (רמ"א יורה דעה שעו, ד), רוב יוצאי צפון אפריקה (אוצר המכתבים ג, א'תשפט; שמ"ש ומגן ג, ס) ורוב עולי תימן.