יחד עם המתאוננים נענשו גם צדיקים מישראל שלא השכילו לעמוד בפרץ מול גילוי כפיות הטובה ולרומם את רוח העם • השתיקה של זקני ישראל הרחיבה את הסדק באמון של העם במשה ובאהרן, והביאה על ישראל את חטא המרגלים והעונש המר בעקבותיו • עוד לפני חטא המתאוננים, הסדק הראשון נוצר כשיתרו ביקש לחזור לארצו
בפרשת השבוע, בהעלותך, החל המסע המחודש לארץ ישראל. המסע הראשון נקטע על ידי חטא העגל. כדי להמשיך במסע עם ישראל היה צריך להיערך מחדש ולהכין את עצמו לקראת המלחמה עם האויבים מבחוץ, ועם האויב מבפנים – היצר הרע.
לשם כך ציווה ה' את משה להעמיד את המשכן במרכז המחנה, לקדש את שבט לוי ולקבוע את מקומם סביב המשכן כדי שישמרו את משמרת הקודש, לפקוד את כל הגברים יוצאי הצבא איש על מחנהו לקראת כיבוש הארץ ויישובה, ולסדר את שנים־עשר השבטים סביב המשכן, כדי שהמחנה כולו יבטא את החזון הגדול. והנה עלה ענן ה' מעל המחנה, והמסע התחיל. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".
רצה הקב"ה לזרז את כניסתם לארץ והוליכם שלושה ימים במהירות. אולם כבר בחניה הראשונה החלו הרשעים שבקצה המחנה להתאונן על טורח הדרך, ולא קמו צדיקים למחות בהם. וכשאין דין למטה – נעשה דין מלמעלה. "וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א).
מי האנשים שנשרפו בקצה המחנה
בפשטות, הרשעים ביותר התאוננו ונשרפו. אולם גם בקצה השני, מקרב הצדיקים ביותר, היו אנשים שנענשו. היו אלו זקני העם, שבעבר שמרו במסירות על גחלת האמונה במצרים, אולם כאשר ציווה ה' שיצטרפו אל משה בדרישה מפרעה לשלח את ישראל – פחדו ונשמטו לבתיהם. נפרע ה' מהם במעמד הר סיני, וציווה שרק משה יעלה להר ואילו הם יישארו עם העם למרגלותיו (שמות ה, א ורש"י). במקום להבין את חטאם ולקבל את תיקונם בענווה, לא נהגו כבוד, ובעת מתן תורה, מתוך אכילה ושתייה הציצו וראו בשכינה והתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב"ה לפגוע בשמחת מתן תורה, והמתין להם עד אירוע המתאוננים. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לתקן את חטאם. אילו היו דואגים לכבוד שמיים ומוחים במתאוננים, היו מתקנים את חטאם וניצולים, אולם משהתרשלו, נענשו וגם בהם אכלה אש ה' (שמות כד, י-יא ורש"י).
המשך ההידרדרות
משלא הייתה מחאה מצד זקני העם, גם האספסוף, הם הערב רב וקלי הדעת, החלו להתאוות לבשר ולהתאונן. ושוב לא קמו גדולי ישראל למחות בהם, ורבים מבני ישראל הצטרפו לתלונות ובכו. לכאורה הם רק ביקשו קישואים ואבטיחים, אולם חטאם היה גדול. במקום לראות את כל הטוב שעשה להם ה' – בכו. "וייחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (במדבר יא, י).
הניסיון לתקן הפרצה על ידי שבעים הזקנים
עדיין היה אפשר לתקן. לשם כך ציווה ה' למנות שבעים זקנים, מאותם שוטרים שנתנו גוום למלקות במצרים עבור ישראל. כאשר גזר פרעה להעביד את ישראל בפרך, מינה שוטרים שיכו בישראל כדי להאיץ בהם להשלים את מכסת העבודה שהוטלה עליהם. אך אותם שוטרים ריחמו על אחיהם ולא נגשו בהם, והיו המצרים מכים בהם, שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל". כיוון שנשאו בצערם של ישראל ולקו במקומם, ציווה ה' למשה למנותם לסנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה עליהם (שמות ה, יד; במדבר יא, טז ורש"י).
"ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (במדבר יא, כה). עם כל מעלתם, הם לא השכילו לתקן את החטא ולמחות במתאוננים ולעורר אותם להתרומם אל מעבר לצורכי השעה כדי שילכו אחר משה במסירות ובהתלהבות לארץ ישראל. זו הערבות הנדרשת מהצדיקים כדי להיכנס לארץ. אך הם לא הצליחו להתעלות למדרגה כלל־ישראלית, ולכן לא זכו לעוד נבואות.
אין מי שיעמוד בפרץ זולת משה
העם המשיך להתלונן ולהטיח דברים כלפי שמיא, כאילו אין ביד ה' יכולת להאכילם ולהשביעם. וה' הביא להם את השליו, אך גם הראה להם שכמו תמיד, הרדיפה אחר התאווה מוציאה את האדם מן העולם: הבשר הפך להם לרועץ כשכל המתאווים שהתנפלו על השליו בתאוותנות – נענשו ומתו בחרון אף.
אך החטא היסודי לא תוקן, הצדיקים לא חשו אחריות למחות בחוטאים ולרומם אותם. והסדקים המשיכו לחדור פנימה אל הקודש עד שאפילו אהרן ומרים דיברו במשה כאילו הוא נוהג בפרישות יתרה. בלא ספק כוונתם הייתה לטובה, אולם כיוון שההתאוננות נעשתה רווחת בישראל, אף הם לא חסו על כבודו של משה רבנו איש האלוקים. ולא היה מי שימחה בהם זולת ה'.
ואף שהרשעים נענשו בקצה המחנה, וגם האספסוף ובני ישראל המתאווים נענשו, ואהרן ומרים ננזפו – הצדיקים עדיין לא התעוררו לקבל על עצמם שמעתה ואילך יעמדו בפרץ כנגד החוטאים. העם התרגל שבעת משבר מפנים את התלונות כלפי ה' וכלפי משה רבנו, במקום לערוך חשבון נפש שמכוון לתיקון עצמי.
הנפילה הנוראה
כך נסדק האמון של בני ישראל בה' ובמשה, וביקשו לשלוח מרגלים לפני כניסתם לארץ. כאשר חזרו המרגלים והביעו את דעתם כי לא יהיה בכוחו של עם ישראל לכבוש את הארץ, עמד הדור ההוא בפני ניסיון חייו. יהושע וכלב עוד ניסו להצילם ולמחות במרגלים, אולם זה היה מאוחר. דבריהם נפלו על אוזניים ערלות. הצדיקים התרגלו שה' יצילם ומשה רבנו יעמוד לבדו מול הרשעים. וכשהתגובה האלוקית לדברי המרגלים בוששה לבוא, נתמלאו פחד גם הם מפני אתגר הכניסה לארץ, ויחד עם כל העם בכו בלילה ההוא.
בבכייה זו מאסו בארץ חמדה והפנו עורף לאתגר העיקרי שלשמו יצאו ממצרים – לגלות את דבר ה' בארץ, שנאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח; שם ג, יז).
אז נגזרה כליה על כל אותו הדור, והכניסה לארץ התאחרה בארבעים שנה, עד שפגרי כולם ייפלו במדבר, ובניהם יוכלו להיכנס לארץ. וכיוון שהיה זה דור דעה שחווה את שעבוד מצרים ואת נס הגאולה ומתן תורה, אותו לילה שבו חטאו, ליל תשעה באב, נעשה ליל בכייה לדורות.
יתרו וזרעו
אם נתבונן נמצא שאולי הסדק הראשון, עוד לפני המתאוננים, התחיל בקושי של יתרו, גדול הגרים, להשתלב בישראל. כאשר החלו ישראל ללכת לארץ ישראל הזמין משה רבנו את יתרו להצטרף לישראל. אולם יתרו השיב: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במדבר י, ל). ביארו חכמים כי יתרו חשש שמא בין משה ואהרן וכל חכמי ישראל, לא יהיה לו מקום וירגיש מיותר, לכן העדיף לחזור למדיין, ואולי אף חשב לנסות להפיץ שם את דבר ה' (ספרי זוטא).
ויש אומרים שיתרו הבין שארץ ישראל תחולק לבני ישראל שהיו משועבדים במצרים, ואזי לו ולזרעו לא תהיה נחלה, ויצטרכו לחיות בין ישראל בחרפה (רש"י).
אולם משה רבנו הפציר בו להישאר עם ישראל כדי להמשיך לתרום להם מחוכמתו ומהדרכותיו, שנאמר: "ויאמר אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים" (במדבר י, לא). כנגד החשש שמא לא יהיה ליתרו ולזרעו מקום בארץ, אמר שישראל ייטיבו עימו מטובה של ארץ ישראל, שנאמר: "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עימנו והיטבנו לך" (שם, לב). אומנם משה לא היה יכול להבטיח ליתרו נחלה קבועה בארץ, כי הארץ הובטחה לבני ישראל המשועבדים במצרים, אך הוא התחייב שבני ישראל ידאגו להיטיב לבני יתרו מטובה של הארץ.
כאשר כבשו ישראל את הארץ, ואת יריחו שהייתה נווה מדבר דשן, הקדישו את יריחו כמקום שממנו יספקו מזון לבית המקדש. וקבעו שעד שייבנה המקדש, יחיו ביריחו בני יתרו באוהלים, ונמשכה ישיבתם שם ארבע מאות וארבעים שנה (רש"י ורד"ק שופטים א, טז).
כפי הנראה, במשך כל אותן השנים רבים מבני יתרו התערו בשבטי ישראל, ולאחר שנבנה בית המקדש חלק מהנותרים ביריחו הצטרפו אליהם. אולם נותר גרעין של בני יתרו שנקראו "קינים" על שם אחד מכינוייו של יתרו, או "בני רכב" על שם אבי משפחתם, והם המשיכו לחיות באוהלים בספר המדבר, בפאתי נחלת יהודה ובנימין, בשטחים שלא חולקו למשפחות ישראל, והיו מסתפקים במועט ודבקים בה'. כאשר על פי מצוות הנביא אלישע יהוא מרד בשושלת אחאב ועמד להשמיד את עבודת הבעל מישראל, ביקש יהוא את עזרת יהונדב בן רכב וצירף אותו למרכבתו (מלכים ב י, טו-טז).
מאתיים שנה לאחר מכן, כאשר ירמיהו הנביא (פרק לה) התנבא על החורבן והוכיח את ישראל שלא דבקו בדרכי ה', ציין לדוגמה את בני רכב ששמרו את מצוות אביהם והתנזרו מיין, ולא גרו בבתים אלא רק באוהלים כדי שיזכרו תמיד את ה' ויחיו ימים רבים על האדמה. מתוך כך זכו שעברו את החורבן בפחות ייסורים ואבדות, וזכו שתמיד יעמדו מהם תלמידי חכמים (ספרי זוטא שם; מכילתא דרשב"י שמות יח, רש"י).
המשבר והתיקון
ייתכן כי המשבר שהוביל לחטא המרגלים התחיל בכך שיתרו הרגיש לא רצוי מספיק בישראל, עד שחשב לחזור למדיין. מצוקה זו אצל גדול הגרים יצרה סדק שהלך והתרחב אצל המתאוננים עד לחטא המרגלים. גם לאחר שמשה רבנו ריצה את יתרו, וישראל נתנו לצאצאיו את יריחו עד הקמת המקדש – כיוון שזרעו לא זכה לנחלה מסודרת וקבועה, ובכירי צאצאיו התגוררו באוהלים, גם אחיזתם של ישראל לא הייתה קבועה כראוי בארץ, עד שרבו החטאים והארץ נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם. אולם מורשת צאצאיו של יתרו, שבגודל צדיקותם, למרות היותם גרים בלא נחלה, התגוררו באוהלים ודבקו בארץ הקדושה ועבדו את ה', נותרה לדורות בישראל. מכוחה יכלו ישראל, גם בהיותם גרים בארץ לא להם, לשמור על דבקותם בה'.
