המחלוקת על השרצים הזעירים

ההגדרה הרווחת שלפיה מותר לאכול חרק שלא רואים בעין, אינה מספיקה כדי לקבוע הלכה – מכיוון שיכולת הראייה תלויה בגורמים רבים • הפוסקים לאורך הדורות לא דרשו לבדוק פירות וירקות מסוימים שיש בהם חשש לשרצים זעירים באופנים ובתנאים מיוחדים כפי שדורשים המחמירים בימינו • הדיונים בין פוסקי הדורות הקודמים עסקו בשרצים גדולים יותר • מבחינת שמירת המסורת נכון יותר שלא לדרוש בדיקות קפדניות יותר ממה שבדקו בעבר, אולם דווקא מצד ראיית המציאות המתחדשת יש מקום לומר שהטכנולוגיה מכניסה למודעות את היצורים הזעירים

השאלה אודות שרצים זעירים

בטור הקודם סיכמתי את ההלכה הנוגעת לחובת בדיקת הקמח וניפויו בעבר וכיום. כדי להבין את כלל דין איסור שרצים ועד כמה צריך להתאמץ בבדיקת המאכלים משרצים, צריך לבאר את המחלוקת היסודית ביחס לשרצים זעירים.

הלומדים הרגילים סבורים שדין השרצים הזעירים פשוט: מה שאדם רואה בעינו – אסור, ומה שאינו רואה בעינו אלא רק בעזרת זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ – מותר. כך אכן כתבו כמה אחרונים (בינת אדם לד, מט; ערוך השולחן פד, לו; אגרות משה יורה דעה ב, קמו; יביע אומר ד יורה דעה, כא). לפי זה לכאורה צריך לברר עד איזה קוטן אדם מסוגל לראות, ולפי זה לקבוע את ההלכה. אולם הגדרה זו אינה מספקת, מפני שיכולת הראייה משתנה מאדם לאדם, והיא גם תלויה בצבעו של השרץ וברקע שעליו הוא נמצא. אדם בעל ראייה טובה מסוגל לראות על רקע לבן חיידקים גדולים שחורים שגודלם חמש מאיות מילימטר, אולם כאשר צבע השרץ דומה לרקע שעליו הוא נמצא, גם אם יהיה גדול פי עשרה – לא יצליח לראותו, ורק מומחים לכך יצליחו אולי לראותו. גם שרץ בגודל של שני מילימטר, בעלי ראייה טובה לא תמיד מצליחים למצוא, ואומנם כשיצביעו עליו – יראו אותו. כלומר, ראיית השרץ תלויה בכמה גורמים:
א) בגודלו,
ב) באיכות הראייה,
ג) בצבע השרץ וברקע שלו,
ד) בהכרת השרצים,
ה) במצבו של השרץ, שאם הוא זוחל קל יותר לראותו.

דעת המחמירים

יש סוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע שמצויים בו שרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שאפשר לראות בתנאים המיטביים. כאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. ובמקרה שאי אפשר לבצע בו בדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול קלח תירס, כרובית, ברוקולי ותות שדה, שאי אפשר לבודקם משרצים זעירים. הם אף חיברו על כך סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו וחובת בדיקתו (סדרת ספרי הרב ויא 'בדיקת המזון כהלכה', וסדרת ספריו של הרב רווח 'תולעת שני').

כמקור לדברי המחמירים אפשר להזכיר את דעת הרבנים לניאדו מארם צובא, שאסרו לאכול עלי גפנים, מחמת התולעים הזעירות שבהם. וכן פוסקים נוספים הזהירו מפני שרצים קטנים (מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול ה, לגבי תולעים שבחומץ; פרי חדש פד, לד, שהורה לבדוק עלים נגועים נגד השמש; חיד"א מחז"ב יורה דעה פד, כד; של"ה שער האותיות, קדושת האכילה יח, שהבודקים צריכים להיות בעלי ראייה טובה; בן איש חי צו, כז, שהזהיר שלא לאכול את עלי החסה משום שיש בהם שרצים רבים).

ערעור על מקורות המחמירים

אף שברור שיש מהאחרונים שהחמירו בשרצים קטנים, נראה שלא החמירו כדברי המחמירים בימינו, שכן מסתבר שהתכוונו באזהרותיהם לשרצים גדולים יותר, ולירקות שהיו מצויים בהם הרבה יותר שרצים.

דוגמה לכך אפשר ללמוד מדרך לימודם בדברי החתם סופר ומשנה ברורה (תעג, מב), שכתבו: "מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם ניכרים לחלושי עין, על כן מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי, טוב יותר ליקח תמכא (חריין)". המחמירים למדו מכך איסור גמור. אולם החתם סופר והמשנה ברורה דייקו בדבריהם, ודרשו שבעלי יראה שאינם חלושי עין יבדקו את החסה, אבל לא החליטו שבלא זאת יש איסור גמור.

בנוסף לכך, מסתבר שגם בעלי היראה והראייה לא מצאו את כל השרצים שהמחמירים מוצאים כיום. כפי שמוכח מהיחס לקמח, שהמחמירים כיום דורשים את ניפויו בנפת משי (70 מש), ואילו עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים, וכל הגברים והנשים יראי השמיים היו מנפים את הקמח בנפות רגילות (כ-30 מש), כך שבפועל לא יכלו לנפות מהקמח שרצים זעירים אלו. לא זו בלבד, אלא שעד הדורות האחרונים השתמשו בקמח מלא, שכידוע חלקיקיו גדולים יותר ואינם עוברים בנפת משי 70 מש.

דעת המתירים

לדעת המתירים, ההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראייה רגילה. זאת מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני האדם, ובני אדם אינם מבחינים בשרצים הזעירים, וכפי שמצינו בכל התורה, שהולכים בכל דבר אחר מה שהאנשים קולטים בפועל. וכך נהגו רוב ישראל וגדולי ישראל, שלא דקדקו בבדיקות המזון כפי הדרכות המחמירים.

אף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב"ם והשולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או דרבנן. הם גם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שמבוגרים מעל גיל חמישים לא יבדקו הואיל ואינם יכולים לראות את השרצים הזעירים, ושיקפידו לבדוק את השרצים על רקע בצבע מנוגד. וכן היו צריכים כל הפוסקים לכתוב בספריהם שהבדיקה תהיה בשמש, ולא בתוך הבתים שהיו אז אפלוליים, שכן החלונות היו קטנים. הם גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, בין איש בין אישה, בין צעיר בין מבוגר. רק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג, וחילזון לרש"י) במאכל שבדק איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא).

ראיות עקיפות

הפוסקים לא הוצרכו לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת. לכן רק מכלל דבריהם אפשר להביא ראיות, כמו מכך שעיקר הדיונים ההלכתיים הם על שרצים גדולים לעומת השרצים הזעירים שהמחמירים מדקדקים בהם. וכן מוכח מדברי המחמירים שהתלוננו על העם שאינו בודק כראוי ועל הרבנים שאינם מורים לבדוק כראוי.

בין הנוטים להקל: הרב פיינשטיין באגרות משה יורה דעה ד, ב; הרב שלמה זלמן אויערבאך במנחת שלמה ב, סא; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יורה דעה טז; הרב נחום רבינוביץ' בשיח נחום מה; הרב עמאר בשמע שלמה חלק ז, יורה דעה ד.

ההיגיון שבדברי המחמירים

כמדומה שאם המחמירים יטענו שהם שומרי המסורת, ומתוך נאמנות מוחלטת לדברי הפוסקים קבעו את דבריהם, הרי שיש לדחות את דעתם. להפך, דווקא משום כך אין נכון להחמיר, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.

אולם יש טענה חזקה אחרת בדבריהם, שבעקבות המודרנה גם התודעה שלנו השתנתה. כלומר, פיתוח שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים העצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים, ויצרו שינוי בדין, שכיום אנו צריכים לחוש גם לשרצים זעירים ממה שחששו בעבר. בנוסף לכך, פיתוחי המדע והטכנולוגיה העניקו בידינו כלים נוספים לניקוי המזון משרצים זעירים, ולגידול ירקות נקיים משרצים זעירים, וכאשר אפשר חובה להשתמש בהם.

הכרעת ההלכה כדברי המקילים

לאחר שלמדנו שלמעשה יש שתי שיטות בפוסקים, יש צורך להכריע כמי צריך לנהוג. לפי כללי ההלכה, יש להכריע כדעת המקילים, שאין צורך לבדוק אחר שרצים זעירים שבני אדם אינם רואים בראייה רגילה. חמישה יסודות עיקריים לכך, שעל סמך כל אחד מהם ניתן להכריע כדעת המקילים, קל וחומר כשהם מצטרפים יחד. כל יסוד הוא סוגיה בפני עצמה, שכאן נוכל להזכיר רק את הכותרת שלה:

• א) הדיון הוא באיסור מדברי חכמים, שכן מהתורה כל זמן שאין מרגישים בטעמם של השרצים הם בטלים במאכל שבו הם נמצאים. רק חכמים החמירו וקבעו שברייה אינה בטלה באלף, וממילא כאשר ישנה מחלוקת אם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים, יש לפסוק כדעה המקילה.
• ב) גם אם נלך לפי שיטת המחמירים, שצריך לבדוק אחר שרצים זעירים, לדעת כמה מגדולי הראשונים (רשב"א, ר"ש ואו"ז) הם בטלים באלף, שכן מה שהחמירו חכמים הוא שברייה לא תתבטל בשישים, אבל בקרוב לאלף היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים שבשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. קל וחומר כאשר מדובר בשרצים זעירים ומאוסים שאין להם חשיבות.
• ג) מכיוון שיש מחלוקת על מעמדם של השרצים הזעירים, בכל הקשור להגדרת "מיעוט המצוי" יש להורות כדעות המקילות, וממילא בדרך כלל אין שרצים בשיעור של מיעוט המצוי, ואין צריך לבדוק אחריהם, שהולכים אחר הרוב.
• ד) מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של רוב השרצים הזעירים כתריפס ואקריות. אומנם נראה שאדם שרואה אותם ובכל זאת אוכלם, עובר באיסור חכמים. אבל כל זמן שלא ראה אותם, אין בידו איסור.
• ה) אף אם מדובר בשרץ גדול במעט, שאם האוכלו לבדו יתרכז – יוכל להרגיש בטעמו ובבליעתו וממילא יעבור באיסור תורה, כאשר הוא אוכל מאכל אחר, ובלא ידיעתו ייתכן שאולי נמצא בו שרץ שאין לו אפשרות לחוש בטעמו – לדעת רבים אין לו בכך איסור. שכן בכל נגיסה שהוא אוכל הוא אינו יודע אם אכל גם שרץ, והרי זה כדבר שאינו מתכוון.

למרות שמכל היסודות הללו עולה שלמעשה יש להכריע כדעת המקילים, דעת המחמירים לא בטלה. לפיכך, יש בסוגיה זו שלוש דרכים: מקילים, מחמירים ודרך האמצע, כפי שבעזרת ה' אבאר בשבוע הבא.