האם צריך לנפות קמח?

השאלה אם צריך לנפות קמח, שספק אם יש בו תולעים, נתונה במחלוקת – ולמעשה הורו הפוסקים לנפות את הקמח • אם אפו מקמח לא מנופה, בדיעבד המאכל מותר באכילה • גם לפי השיטה המחמירה, אם אחת לעשר פעמים לא מוצאים תולעים בקמח – אין חובה לבדוק • קמח לבן שמיוצר ומשווק על ידי חברה אחראית ומסודרת – בחזקת נקי • במקומות שבהם קונים קמח בסיטונאות, או שתנאי האחסון אינם נאותים, יש צורך לבדוק • בקמח מלא החשש לתולעים גבוה יותר, אך בחלק מהחברות גם הוא בחזקת נקי

שאלה: במשך שנים רבות, מעת לעת, אני מנפה קמח בנפה של משי ולא מוצאת תולעים. כשדיברתי על כך עם חברה מהמגזר החרדי, שמעתי שהיא מוצאת תולעים בקמח. איך זה ייתכן? האם בגלל שהיא מוצאת תולעים, גם אני צריכה להמשיך לבדוק למרות שאני לא מוצאת?

תשובה: סוגיית התולעים, שנקראות בתורה "שרצים", מורכבת מסוגיות רבות. אשתדל לפרק את הסוגיה ההלכתית לחלקיה, לתאר את המציאות ולסכם את ההלכה.

שרצים האסורים והמותרים בפירות

התורה אסרה שרצים ששרצו על הארץ, שנאמר: "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא ייאכל" (ויקרא יא, מא). אבל שרצים שהתפתחו בתוך פירות תלושים, כל זמן שהם זוחלים בתוכם ולא יצאו החוצה – אין בהם איסור (חולין סז, ב; שולחן ערוך יורה דעה פד, ב). ואם השרצים התפתחו בפירות בעודם מחוברים לעץ, לדעת רוב הפוסקים הם אסורים מהתורה (שולחן ערוך שם ו).

תולעים מותרות ואסורות בקמח

כשם שאין איסור בתולעים שהתפתחו בפרי תלוש ולא פרשו, כך אין איסור בתולעים שהתפתחו בקמח ולא פרשו. לכן, יש אומרים שגם אם רואים שיש בקמח תולעים, כל זמן שלא ראינו שפרשו ממנו וחזרו, אין איסור לאכול את הקמח (רוקח תסא, שערי דורא נד, אגודה). ולדעת רוב הפוסקים, כאשר יש חשש שהשרצים פרשו וחזרו – הם אסורים (רא"ש, מהר"ח או"ז, שו"ע פד, ה, ש"ך, ט"ז, פלתי, ערוך השולחן).

אומנם לדעת כמה אחרונים (פרי תואר וחכמת אדם), גם אם התולעים רחשו בקמח – אסורות, שכל חלקיק הוא פרי בפני עצמו, ובזחילתן מחלקיק לחלקיק הן פורשות ממקום גידולן. אולם דבריהם נדחו על ידי כל הראשונים ורובם המכריע של האחרונים. לפיכך, כל זמן שהתולעים לא פרשו מהקמח, עדיין אין בהן איסור (ערוך השולחן פד, מה-מו).

המחלוקת אם לבדוק קמח

נחלקו הפוסקים האם צריך לנפות סתם קמח שספק אם יש בו תולעים. לדעת רבים אין צריך מחמת ספק ספיקא: ספק אחד – אולי אין בו תולעים, וספק שני – אולי יש בו תולעים אבל הן לא פרשו וממילא אין בהן איסור (ט"ז פד, יב; כנה"ג הגב"י מז; שולחן גבוה ב; שמחת כהן יו"ד א, קמט).

ויש אומרים שצריך לבדוק את הקמח, מפני שבכמה דינים מצינו שכאשר החשש מצוי ואפשר לבדוק, אין מקילים שלא לבדוק על סמך טענת ספק ספיקא (פלתי פד, ז; מנחת יעקב פ, ד, יד).

למעשה, הורו הרבנים בדורות האחרונים לנפות את הקמח, הואיל ופעמים רבות נמצאו בו תולעים. אבל מוסכם על הכול שאם אפו או בישלו קמח לא מנופה, המאפה או התבשיל כשר.

מתי חייבים לבדוק מזון מתולעים

דין זה מתחלק לשלושה מצבים:
א) מאכלים שבדרך כלל אין בהם שרצים – מותר לאכול בלא בדיקה.
ב) מאכל שברוב הפעמים אין בו שרצים, אבל במיעוט מצוי שלו יש שרצים – מהתורה אינו צריך בדיקה, שכן הכלל הוא שהולכים אחר הרוב. אבל מדברי חכמים לכתחילה צריך לבדוק אותו, ובדיעבד, כשאין אפשרות לעשות זאת, מותר ללכת על פי הרוב ולאוכלו.
ג) מאכלים שברובם יש שרצים – חייבים בבדיקה, וכל זמן שלא בדקו אותם או ניקו מהם את השרצים – אסור לאוכלם.

שיעור מיעוט המצוי

יש אומרים ששיעור "מיעוט המצוי", המחייב בבדיקה מדברי חכמים, הוא מעל 25 אחוזים (ריב"ש), ויש אומרים מעל עשרה אחוזים (משכנות יעקב). השאלה מה גודל היחידה שלפיה קובעים את האחוזים. למעשה יש ארבע אפשרויות, וכל אחת נכונה מזווית אחרת.

א) ארוחה: מהזווית של מי שמכין את הארוחה, אין זה משנה כל כך אם ינפה קמח לשני סועדים או לעשרה, שכן בכל פעם הוא מנפה את הקמח, הקמח שניפה נתפס בתודעתו כיחידה אחת.
ב) מנה: מהזווית של מי שאוכל, המנה היא היחידה שנמצאת בתודעתו.
ג) פרי: אם נמקד את תודעתנו במאכל, הרי שהיחידה היא כפי שהפרי או הירק מופיע לפנינו, בין גדול ובין קטן. ומאכלים ארוזים כקמח וקטניות – הרי הם כפי שהאריזה לפנינו, קילו או חצי קילו.
ד) נגיסה אחת: אם נמקד את תודעתנו בזווית ההלכתית, נתייחס לכל נגיסה כיחידה בפני עצמה, כי היא פעולת האכילה, וממילא על פיה יש לקבוע את היחידות.

בכל אופן, גם אם נחמיר שמיעוט המצוי הוא כבר משיעור עשרה אחוזים, ושיחידת המדידה היא הכמות שמכינים בפעם אחת, אזי אם אין מוצאים תולעת לפחות פעם אחת מתוך עשר פעמים שמנפים קמח – הרי שאין בקמח תולעים בשיעור מיעוט המצוי, והוא בחזקת נקי ואין צריך לבדוק אותו.

מצב הקמח בעבר וכיום

בעבר הקמח היה מתליע משתי סיבות. האחת היא שהטחינה לא הייתה מלאה, ולכן נותרו בקמח ביצים שמהן בקעו תולעים. השנייה היא ששרצים מעופפים וזוחלים הגיעו לקמח והטילו בו ביצים, שמהן בקעו תולעים. אולם כיום, בעקבות השיפורים הטכנולוגיים ודרישת הציבור לסחורה משובחת ונקייה משרצים, מצב הקמח המשווק לצריכה ביתית במדינות המפותחות השתפר מאוד. לשם כך החברות האמינות דואגות שהקמח ייטחן היטב כך שרוב הביצים יושמדו בטחינה, וכדי להרוס את הנותרות משתמשים בגז חנקן או מחממים את הקמח. מיד לאחר מכן אורזים את הקמח בשקיות סגורות כדי להגן עליו. אומנם כאשר משאירים את חבילות הקמח במקומות מלוכלכים או על הארץ, או זמן רב על המדף או במחסן, יש סיכוי סביר ששרצים ינקבו את עטיפתן ויטילו בקמח ביצים.

הלכה למעשה

לפיכך, הקמח הלבן שמשווק באריזות סגורות על ידי חברות אמינות דרך רשתות וחנויות אחראיות, ואוחסן בבית במקום נקי למשך לא יותר משבועות אחדים – בחזקת נקי משרצים ואין צריך לנפותו, הואיל והמקרים הנדירים שמוצאים בו תולעים אינם מגיעים לשיעור של מיעוט המצוי. אומנם בעת ששופכים את הקמח רצוי להתבונן בו במבט רגיל, כדי לראות שהוא אכן נקי כמקובל.

אבל קמח לבן שנקנה בסיטונאות או בשוק צריך לנפות. וכן צריך לנפות קמח של חברות אמינות שנקנה בחנויות שהסחורה נשארת בהן זמן רב על המדף או במחסן, או שאוחסן במקום מלוכלך, מפני שבמקומות כאלה מצויים שרצים שחודרים לשקיות ומטילים בהן ביצים. כפי הנראה, מכיוון שלעיתים משווקים בחנויות מסוימות בריכוזים החרדיים סחורה ישנה בזול, בני החברה החרדית מוצאים בקמח ובקטניות יותר תולעים.

בכל אופן למעשה, מי שקונה קמח ממקור שיש לגביו ספק – יבדוק אותו, ואם יראה שאינו מוצא שם שרץ אחת לעשר פעמים שהוא מנפה, הרי שהוא בחזקת נקי ואין צריך לבדוק אותו. וכל אימת שהקמח ימשיך להיראות טוב כבעבר, לא יצטרך לבדוק אותו.

חברה או חנות שהקמח שלה היה נחשב נקי ונמצאו בו כמה פעמים שרצים, עד שנראה שבמיעוט המצוי שלו יש שרצים – איבדה את חזקתה, ומכאן ואילך יש להקפיד לנפות את הקמח שקונים ממנה. ואם הדבר קרה מפני שבאופן חריג אחסנו את הקמח במקום מועד לפורענות או למשך זמן רב מדי, לא איבדה את חזקתה.

מקרים נוספים שמצריכים בדיקה

גם בבתי עסק יש לנפות את הקמח, הואיל ופעמים רבות הם קונים אותו בסיטונאות ובזול, ובדרך כלל גם אין להם תנאים טובים לאחסנו.

גם קמח שידוע כנקי או שעבר ניפוי, אם הונח באוויר הפתוח או באריזה פתוחה למשך יממה, וביום חם אפילו כמה שעות – עלול להתליע, ולכן צריך לנפותו. מי שרוצה להבטיח שהקמח לא יתליע לאחר פתיחת האריזה או הניפוי – יאחסן אותו במקרר.

קמח מלא

בקמח מלא, מכיוון שטחינתו גסה, לעיתים נשארות ביצים, ולכן צריך לנפות אותו. יש חברות שמשווקות קמח מלא שהשמידו את הביצים שבו על ידי חנקן וארזו אותו באריזת ואקום, והקמח שלהן בחזקת נקי ואינו צריך בדיקה. כמו כן יש חברות שמשווקות קמח שמעת טחינתו נשמר בקירור, וכל זמן שמקפידים שלא תעבור עליו יממה ללא קירור – אין חובה לבדוק אותו, מפני שהביצים אינן בוקעות בתנאי קור. ואם אין ידוע לקונה טיבו של הקמח המלא מהחברה שממנה הוא קונה יבדוק אותו, ואם יראה שאינו מוצא בו שרץ אחת לעשר בדיקות, הרי שהוא בחזקת נקי ואינו צריך בדיקה.

דעות המחמירים

כל זה לפי כללי ההלכה. אומנם יש מחמירים, ולטענתם העובדה שלא מוצאים אחר הניפוי שרצים היא מפני שצבעם וגודלם כצבעו וכגודלו של גרגיר קמח, ובלא תנאים מיוחדים אין אפשרות להבחין ביניהם ובין גרגיר קמח. המדובר בשרץ זעיר ממשפחת האקריות שנקרא קרדית הקמח, שבצבעו ובגודלו דומה לגרגיר קמח שמידתו בין 0.3 ל-0.6 מילימטר, כך שאדם רגיל אינו מסוגל לראותו. לדעת המחמירים הם אסורים, וכדי להוציאם צריך לנפות את הקמח בנפת משי של 70 מש (שבעים חורים לאינץ') ובדיעבד של כ-60 מש. ולאחר הניפוי צריך לנקות היטב את הנפה, מפני שאולי חלק מהאבק ששם הוא שרצים זעירים שעלולים להתרבות. הסיבה שנפת משי של 70 מש מועילה לנפותם, למרות שגודלם כגודל גרגיר קמח, היא כנראה מפני שרגליהם הזעירות מגדילות מעט את נפחם.

אולם חומרתם מנוגדת למסורת ולהלכה. למסורת, שכן עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים. להלכה, שכן אין לחוש לשרצים זעירים כאלה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם, ולכן די לנפות קמח שאינו בחזקת נקי בנפה של 30 מש. ועל כך אולי בפעם הבאה.