דברים שיש להם שיעור

הטעם לתקנת חכמים לברך ברכה אחרונה ● מהו שיעור כזית המחייב ברכה ● האם צריך למדוד במשקל את המאכל כדי לוודא את שיעורו ● כיצד מעריכים שיעור של פופקורן וקרמבו ● האם מותרת המתת חסד בבעלי חיים חולים.

שיעור כזית

הברכה שלפני האוכל וברכת המזון

כשם שתקנו חכמים שיברך אדם לפני שיאכל, כך תקנו שיברך אחר שיאכל. אלא שיש שוני בין הברכה הראשונה לברכה האחרונה. הברכה הראשונה נועדה להודות לה' על ההנאה שיש לאדם מהאוכל, ואמרו חכמים (ברכות לה, א), שהואיל וסברה ברורה היא שאסור לאדם ליהנות מדבר בעולמו של הקב"ה בלא ברכה, לא היה צורך שהתורה תצווה אותנו על זה. 
אבל אחר האכילה, מצד הסברה לא היינו יודעים שצריך לברך, מפני שאחר שהודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך לחזור ולברך אחר האכילה. ולכן היתה התורה צריכה לצוות על כך במפורש, שאחר שנאכל ונשבע, נברך לה' ברכה כללית, לא רק על המזון שאכלנו אלא על כלל הטובה שנתן ה' לישראל, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". 

והעניין הוא, שאחר שאדם אכל ושבע, הוא עלול להתגאות ולהיסחף אחר החומריות, אחר התאווה החיצונית שבאוכל. ומנגד, מתוך הטעם והחיוניות שהוא שואב מהאוכל הוא יכול להתעלות למבט רחב ולאמירת ברכה לה'. ועל כן בברכת המזון לא נצטווינו רק להודות לה' על המזון, אלא מתוך כך להרחיב בברכה והודאה על הארץ הטובה, ועל כל מה שקשור אליה – הברית, התורה, ירושלים, מלכות דוד ובית המקדש.

תקנת ברכה אחרונה

כהמשך למצווה מהתורה, תקנו חכמים שגם מי שלא שבע, אם אכל כשיעור נפח של זית, יברך ברכה אחרונה. אם אכל כזית פת מברך ברכת המזון, אכל כזית משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל – מברך 'מעין שלוש', אכל משאר מאכלים – מברך 'בורא נפשות'. שהואיל ויש בכמות שאכל חשיבות מסוימת, יש לו מזה תחושת נחת, שמתוכה אפשר להתרומם להתבוננות בטובה שהשפיע ה' לעולמו ולומר ברכה. ועל ידי כך גם האוכל שאכל מתעלה ומתרומם להוסיף בו חיוניות לטובה. ומי שאינו מברך מאבד את האפשרות להתרומם וממילא האוכל שאכל מושך אותו כלפי מטה.
  
השאלה הגדולה מהו שיעור כזית

ולמה נקבע שיעור כזית לברכה אחרונה? מפני שאמרו חכמים: "אין אכילה פחותה מכזית". כלומר, האוכל פחות מכזית, אכילתו מועטה כל כך עד שלא נותר ממנה רושם, וממילא אין צורך לברך אחריה ברכה אחרונה. 

אלא שבעקבות פיזור הגלויות נתעורר ספק גדול מהו שיעור נפח הזית שדיברו בו חכמים.

יש אומרים שהוא כמחצית הביצה. כך כתבו בעלי התוספות על פי מה שדייקו בסוגיות הש"ס. וכך כתבו עוד ראשונים מאשכנז, ואחריהם נמשכו הרבה אחרונים מאשכנז וספרד. ואף שהזית המצוי אצלנו קטן בהרבה מחצי ביצה, כנראה הזיתים של פעם היו גדולים יותר. 

ויש אומרים שמדברי הרמב"ם אפשר לדייק ש'זית' הוא מעט פחות משליש ביצה. וכך כתבו עוד פוסקים.

ויש אומרים שהוא כגודל הזית המצוי בארץ ישראל. וכך משמע מכמה גאונים וראשונים, שעל כן לא ניסו להגדיר מהו שיעור זית, כי הוא עצמו השיעור. ומה שראשוני אשכנז כתבו שהוא כחצי ביצה, הוא מפני שלא היו במקומם זיתים, ועל כן ניסו להבין את שיעור הזית מדיוק הסוגיות. אבל כל הגאונים והראשונים שחיו באזורים שגידלו בהם זיתים, הכירו את הזית ולא נצרכו לשערו ביחס לביצה, כי הזית הבינוני המוכר והידוע היה השיעור (יעויין במאמר 'שיעור כזית' בסוף ספרו של הרב בניש, "מדות ושיעורי תורה").

הלכה למעשה – כחצי ביצה

ואף שנראה מהרבה ראשונים שהזית שדיברו בו חכמים הוא הזית המצוי אצלנו, וכן מעידים בשם רבי חיים מוולוז'ין ובעל ה'אבני נזר', שנהגו לברך אחר אכילת שיעור הדומה לזית שלנו. והנוהגים כמותם יש להם על מה לסמוך. מכל מקום למעשה, כיוון שכלל נקוט בידינו: "ספק ברכות להקל", הורו רוב ככל הפוסקים, שאין לברך ברכה אחרונה על פחות משיעור נפח של מחצית ביצה בינונית של ימינו (שו"ע תפו, א, מ"ב א). 

ואפשר להסביר שהואיל וכך נהגו ישראל, האוכל פחות משיעור מחצית ביצה אין אכילתו ראויה להיקרא אכילה לפי תפישתנו, ולכן אינו יכול לברך ברכה אחרונה.

אלא שלכתחילה, כדי שלא להיכנס לספק, נכון שלא לאכול יותר משיעור נפח של זית רגיל ופחות ממחצית ביצה, שכל האוכל שיעור זה לדעת רבים חייב לברך ברכה אחרונה, אבל למעשה, מחמת הספק, לא יברך.

אין לחשוש בהערכת שיעור חצי ביצה

אולם אין לחשוש בהערכת שיעור נפח של מחצית ביצה, שכן שיעורים אלה מסרום חכמים לכל אדם ואדם, וברור שכאשר נותנים לאנשים לשער דבר, יהיו שיטעו כלפי מעלה ויהיו שיטעו כלפי מטה. לפיכך, כל שנראה לאדם שאכל כשיעור נפח חצי ביצה – מצווה עליו לברך. בנוסף לכך, כפי שלמדנו, לדעת רוב הראשונים, שיעור זית קטן בהרבה משיעור מחצית ביצה, ולכן כל שנראה לעין האוכל שאכל כשיעור מחצית הביצה – יברך ברכה אחרונה.

נפח ולא משקל

אלא שעדיין היו שפקפקו שמא אין להחשיב בכלל הנפח את החרירים הקטנים שבאוכל, וכיוון שקשה מאוד לחשב מהו שיעור החרירים, נהגו לחשב את שיעור המאכלים לפי משקל. ויצא להם ששיעור חצי ביצה הוא כ- 27 גרם. וכך הורו חלק מהפוסקים הספרדים (מחזיק ברכה, בן איש חי מסעי ב', שדי חמד). וכיוון שאנשים אינם הולכים עם משקל, הפך הדין להיות מסובך, ופעמים רבות מחמת הספק, אנשים נמנעים מלברך ברכה אחרונה למרות שאכלו כמות גדולה.

אולם למעשה, יש לשער כל מאכל ומאכל כפי שהוא נראה בלא לנסות להפחית את החרירים הקטנים, וכך המנהג בישראל מימים ימימה, לשער לפי מה שנראה בעין, וכפי שכתב רב שרירא גאון: "המידה נתונה ביד כל אחד לשער לפי דעתו – באומד העין". ואם לא נאמר כך, נמצא שחכמים נתנו את דבריהם לשיעורים והעמידום בספק תמידי, ואנו יודעים שחכמים רצו לקבוע שיעור כדי שכל אחד יוכל לשער בקלות, ולכן קבעו את השיעור ב'כזית' שהכל הכירוהו. ודי לנו במה שהחמרנו לברך על חצי ביצה, ואין להוסיף להחמיר ולהחשיב זאת במשקל. וכך הורו למעשה רבים מגדולי הספרדים (אור לציון ח"ב יד, יז, והרב משאש ילקוט שמ"ש קלז). 

אמנם אם יש באוכל חללים גדולים שאינם חלק ממרקם המאכל, אין לצרפם לשיעור (וכך מבואר במשנה עוקצין ב, ח).

כיצד לשער לחם, עוגה, פופקורן 

לפיכך, בלחם, אם נוצר בו חלל גדול, אין מצרפים את החלל לשיעור, אבל החרירים הקטנים שמלווים את כולו – מצטרפים לשיעור חצי ביצה. וכן הדין בפריכיות אורז, פופקורן, קצפת שבקרמבו וכיוצא בהם, שהואיל ואין בתוכם חללים גדולים, הולכים לפי הנפח שלפנינו. 

וכל אדם צריך ללמוד להעריך את המאכלים ביחס לחצי ביצה. וכדי להתרגל בכך, טוב להעמיד ביצה או חצי ביצה כנגד מאכלים שונים. וכבר למדנו שאין צריך לחשוש בזה יותר מדי, שכן חכמים נתנו לכל אדם את הסמכות להעריך את השיעור בעצמו, למרות שיתכן מאוד שיטעה מעט כלפי מעלה או מטה.

עוד על גידול כלבים

שאלה: בשבוע שעבר נכתב ב'רביבים' שמי שיש לו כלב מפחיד חייב לקשור אותו, וכלב נחמד אין צריך לקשור. מי קובע מיהו כלב נחמד ומיהו כלב מפחיד, הרי בעל הכלב תמיד חושב שכלבו נחמד?

תשובה: כאשר מתעוררת בזה שאלה, אזי בעל הכלב צריך לתת לאדם אחר, חכם ואובייקטיבי, שיקבע אם כלבו נחמד או מפחיד. 

שאלה: אני מתגוררת בשכונה שבה השכנים מתנגדים לכך שנגדל כלב, לדעתם "אסור להחזיק חיה טמאה בבית". שמחתי לקרוא את דברי הרב, שאין בזה איסור, כי אנחנו מאוד רוצים לגדל כלב. השאלה כיצד עלי לנהוג ביחס לשכנים שהכלב עלול להפריע להם?

תשובה: אינני מכיר את מקום מגורייך, אבל כמדומה לי שיותר חשוב להתחשב בשכנים מאשר לגדל כלב. יש לציין כי בסביבה עירונית כלב עלול להפריע יותר, בנביחות, בהטלת צרכיו, ובהיטפלות לאנשים. ואף שכוונת הכלב להתחבב על הסובבים אותו, הם אינם מבינים זאת, ופעמים שאף נבהלים ממנו. ולכן כדאי להתייעץ עם הרב המקומי או עם איש חכם שמכיר את הציבור, כדי שתוכלו לקבל עצה טובה. ואם גידול הכלב חשוב לכם יותר מהרגשתם של השכנים, סימן שלא רק ביחס לגידול הכלב אתם שונים משכניכם, אלא כפי הנראה בעוד תחומים דעותיכם שונות, ואולי כדאי לכם לשקול לעבור למקום שיתאים יותר עבורכם. 

המתת בעלי חיים חולים

שאלה: החתול שלנו חולה מאוד, מתקשה ללכת וכמעט לא אוכל. הווטרינר הציע לתת לו זריקת רעל כדי להמיתו ולחסוך ממנו ייסורים. כואב לנו לראותו סובל וגם קשה לנו לתת לווטרינר להמיתו. מה עמדת ההלכה, האם מותר להרוג בעל חיים? 
תשובה: היחס לחיי בעלי החיים שונה בתכלית מהיחס לחיי אדם. שכן היחס לגבי חיי אדם הוא יחס של קדושה, שהאדם נברא בצלם אלוקים, והקב"ה נפח בו נשמת חיים, והטיל עליו את האחריות לתיקון העולם. ולכן כל רגע שהנשמה האלוקית שורה באדם, הוא רגע יקר מפז, ובשום פנים אין לקצר חייו של אדם. ואפילו אם הוא מתייסר במחלה קשה.

אולם חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, והעיקר הוא שלא לגרום להם צער. לכן אדם שיש לו חתול או כלב שמתייסרים ממחלה קשה, או שנפגעו על ידי מכונית – עדיף להמיתם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער וסבל.