חילופי שבויים

כאשר משלמים על השבויים מחיר מופקע, מסכנים את הציבור כולו • זה מה שקרה לנו בעקבות העסקה המופקרת של גלעד שליט • אם בני משפחות החטופים ותומכיהם היו נמנעים מהפגנות ומכל ביטוי תקשורתי, צה"ל כבר היה מצליח לשבור יותר את רוח האויב • למרות הרגישות הרבה למשפחות החטופים, בעת מלחמה צריכים להתאזר בגבורה עד הניצחון

כמה צדקו חכמינו שאסרו לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם, ואף שמצווה גדולה לפדות שבויים, והיא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, מצמא ומחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה (בבא בתרא ח, ב). אולם כאשר משלמים עליהם מחיר מופקע, מסכנים את הציבור כולו, כמבואר במשנה: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם" (גיטין מה, א). כי אחר שיראו השודדים שאנחנו מוכנים לשלם בעבורם כמעט כל מחיר, יתאמצו יותר לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו (שולחן ערוך יורה דעה רנב, ד). ואם כך בנוגע לשודדים רגילים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באויב מר שמנהל מלחמת חורמה עם ישראל.

וזה מה שקרה לנו בעקבות העסקה המופקרת של שחרור גלעד שליט תמורת 1,027 מחבלים. המחבלים ששוחררו אז יזמו את ההתקפה הרצחנית בשמחת תורה, ובעטיה נרצחו יותר מאלף יהודים ונחטפו יותר מ־300.

למרבה הצער ראש הממשלה בנימין נתניהו לא הביע חרטה על העסקה ההיא, ויש חשש שהוא עומד לעשות עסקה נוספת, חמורה כמותה ואולי יותר. לפני כ־16 שנה (2008) הוקמה ועדת שמגר, שקבעה כללים וקווים אדומים לעסקאות מופקרות, אולם ברשלנות פושעת ממשלות ישראל לא פרסמו או אימצו את מסקנותיה.

זהירות מתמיכה באויב

הניצחון בקרב תלוי בגבורת חיילינו כמו גם ברוח הגבורה של הציבור כולו. בחסדי ה' חיילינו בחירוף נפש מנצחים את אויבינו. אפילו בשמחת תורה, כאשר האויב תקף אזרחים בהפתעה והפיקוד הבכיר של צה"ל היה בחידלון נורא, בזכות גבורתם של אלפי חיילים במילואים, שבלא סדר ותכנון השליכו את עצמם לקרב – גברנו על האויב. בתום יום הקרב היו לנו 1,145 הרוגים וכ־253 חטופים, רובם אזרחים, וחיילינו הרגו כ־1,500 מחבלים בשטח ישראל, ושבו כ־200 מהם.

אולם כדי לנצח צריך גם רוח גבורה, וכל עוד האויב מאמין שהוא מצליח לשבור את רוחנו, כפי שהוא שומע מההפגנות ומכלי התקשורת, הוא ימשיך להילחם ולפגוע בנו. מסתבר שאם בני משפחות החטופים ותומכיהם היו נמנעים מהפגנות ומכל ביטוי תקשורתי, צה"ל כבר היה מצליח לשבור את רוח האויב. רבים יותר היו נכנעים, וחטופים רבים יותר היו משוחררים. כך יצא שבלא כוונה, המפגינים ואנשי התקשורת שמהדהדים את התביעה לשחרר את כל החטופים בכל מחיר מעניקים תמיכה לאויב, מסכנים את חיי חיילינו, וגורמים לכך שבעתיד אזרחים וחיילים רבים ייהרגו וייחטפו.

בכי במסתרים

על משפחות החטופים והמפגינים למענם לתת את דעתם על משפחות הגיבורים שנפלו בקרב על הגנת העם והארץ. משפחות אלו הקריבו את היקר להן מכול, והלחץ הפומבי שלהם פוגע במלחמה שלמענה הקריבו את נפשם.

קשה לבטא את גודל הצער שגורמים שדרנים רבים בכלי התקשורת למשפחות רבות של חיילים שנהרגו על קידוש השם במלחמתם בחמאס, ולמשפחות של חיילים שעומדים היום לקראת המשך הלחימה. כשהם לוחצים על מנהיגי המדינה לקבל את דרישות חמאס, גם כאשר המניע חיובי, תמורת שחרור החטופים, הם מתעלמים מהקרבתם הנוראה של מאות החיילים שנפלו במלחמה, ושל עשרות אלפי החיילים שנלחמים על הגנת העם והארץ ובני משפחותיהם.

כמובן שצערן של משפחות החטופים נורא ומייסר. יחד עם זאת, הבכי צריך להיות במסתרים, כדברי קינתו של דוד המלך אחר נפילת שאול ויהונתן בקרב נגד פלישתים: "אל תגידו בגת, אלת תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים" (שמואל ב' א, כ). למרות הרגישות הרבה שצריך להפגין כלפי משפחות החטופים, צריך גם לומר להם שכלפי חוץ בעת מלחמה צריכים להתאזר בגבורה עד הניצחון.

החיילים בני הציונות הדתית

בימים אלו, שרבים מבני הציונות הדתית מחרפים נפשם על הגנת העם והארץ, עולה לעיתים המשאלה שהציבור כולו יכיר במלוא תרומתם ויכבד את עמדותיהם הדתיות־לאומיות. אכן הציבור המסורתי והלאומי מכיר בכך. אולם אם התקווה היא שהציבור החילוני והשמאלי, שעדיין שולט בכלי התקשורת ובמוקדי כוח רבים, יפסיק להתייחס אל הציבור הדתי־לאומי ולעמדותיו בעוינות, כנראה מדובר בתקוות שווא.

בלא קשר למלחמה, ובלא קשר לקורבנות הגבורה, צריך לחתור ליותר הבנה הדדית, שתרפא במעט את פצעי המחלוקת ותועיל לחברה הישראלית להתקדם יחד. אולם את ההכרה בערך גבורת קדושת חיילינו ומסירות נפשם צריך לשאוב מעצמנו, מהאמונה העמוקה שכל חייל שמחרף נפשו על הגנת העם והארץ מתעלה למדרגה הגבוהה ביותר של קדושת כלל ישראל וקיום התורה המצוות. אין הכרה גדולה מזו, וכל ניסיון לבקש הכרה נוספת רק פוגע בקדושת החיילים וגבורתם.

באופן טבעי, ככל שהגבורה וההקרבה ייעשו מתוך אמונה פנימית, כך יזכו הגיבורים ובני משפחותיהם וחבריהם מוקירי זכרם להתעצם בגילוי הכישרון האישי של כל אחד אחד, ויוכלו לפעול יותר למען כלל ישראל, בדרך העולה לגאולת העם והארץ ולתיקון העולם. שכן אין כמו מסירות הנפש לשם שמיים כדי לרומם את האדם ואת כל בני משפחתו וחבריו.

בן חור

בדומה לזה למדנו על מסירות נפשו של חור, שהשפיעה על נכדו בצלאל. רבים עסקו במלאכת המשכן, וכולם נתמלאו בזכות זה ברוח אלוקים, וכפי שאמרו חכמים: "כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת… ולא נתפרסם מכולם אלא בצלאל, זהו שנאמר קרא ה' בשם בצלאל" (שמות רבה מח, ג). ושם לפני כן ביארו חכמים בזכות מה התעלה למעלה הנשגבה של הבנת דבר ה' בחוכמה ובאומנות, עד שהגיע למעלת מי שמסוגל להקים משכן לשכינה. והדברים מרגשים ומאלפים.

אמרו חכמים: "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור. מה ראה להזכיר כאן חור? אלא בשעה שביקשו ישראל לעבוד עבודת כוכבים (בחטא העגל) נתן נפשו על הקב"ה ולא הניחן (לעשות את העגל). עמדו והרגוהו, אמר לו הקב"ה: חייך שאני פורע לך (גומל לך שכר גדול על כך). משל למלך שמרדו עליו לגיונותיו, עמד שר הצבא שלו ונלחם עמהם. אמר להם: על המלך אתם מורדים! עמדו והרגו אותו. אמר המלך אילו ממון נתן לי, לא הייתי צריך לפרוע לו? על אחת כמה וכמה שנפשו נתן עליי! מה אני עושה לו? אלא כל בנים שיצאו ממנו אני מעמידם דוכסים ואפרכים (מושלים). כך בשעה שעשו ישראל העגל עמד חור ונתן נפשו על הקב"ה. אמר לו (הקב"ה לחור): חייך (ורמז יש כאן: לא מת אתה אלא חי), כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם, שנאמר 'ראו קרא ה' בשם בצלאל וימלא אותו רוח אלוקים'" (שמות רבה מח, ג).

האם ראוי שהחזן יעמוד על בימה גבוהה?

שאלה: אחר שאמרו חכמים שאסור להתפלל על מקום גבוה, האם מותר לחזן לעמוד על בימה מוגבהת באמצע בית הכנסת?

תשובה: הורו חכמים: "לא יעמוד אדם, לא על גבי כיסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'" (ברכות י, ב). אך כאשר המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול יותר מארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטרים על שני מטרים), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הוא נחשב מקום לעצמו. גם כאשר מקום הבימה קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הרי הוא מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו (לדעת הבן איש חי צריך מחיצה בשלושה צדדים, ולערוך השולחן די במחיצה משני צדדים).

אומנם סיפרו על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, שכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק ונמוך, והתפלל שם עד שנענה וירדו גשמים (תענית כג, ב). מטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה". אולם כאשר בית הכנסת גדול, מותר לכתחילה לבנות במה מרכזית שעליה יעמוד החזן, כדי שקולו יישמע לכל המתפללים. ואף שאין מהדרים שם בכך שהחזן ירד לפני התיבה, מהדרים בכבוד התפילה שקולו של החזן יישמע היטב (ראו פניני הלכה תפילה ג, ד).

המתפללים בסביבות פתח בית הכנסת או במבואה

שאלה: יש מתפללים שנוהגים להתפלל בסביבות פתח בית הכנסת או במבואה אליו. האם הדבר נכון לפי ההלכה?

תשובה: אין להתפלל סמוך לפתח, מפני שהכניסה לבית הכנסת מבטאת את רצון המתפלל לעמוד לפני ה' ולהתקרב אליו, והנשאר סמוך לפתח מראה בעצמו כאילו התפילה עליו כמשא. זהו שאמרו חכמים: לעולם ייכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל (ברכות ח, א, רש"י). אבל אם מקומו הקבוע סמוך לפתח, מותר להתפלל בו, כי הכול יודעים שהוא עומד שם כי שם מקומו (תר"י, שולחן ערוך אורח חיים צ, כ).

לפי זה ברור שלכתחילה אין להתפלל במבואה שלפני פתח בית הכנסת, שאם בתוך בית הכנסת סמוך לפתח אמרו שלא להתפלל, קל וחומר שאין להתפלל במבואה שלפניו.