האם ההתנגדות לשביתת המורים גורמת לעושק שלא כדין?● אילו הובאה השאלה לפני בית דין, יתכן בהחלט שהיה מורה למורים לשבות ● המורים הדתיים לא צריכים ללכת כפתאים אחרי מנהיגות חילונית.
תגובה בקשר למאמר על שביתת המורים
לאחר בקשת המחילה מכבוד הרב – אני חש שהלכות השביתה שכתב הרב מעוותות דין וגורמות לעושקים שלא כדין להמשיך לעשוק (זאת המציאות).
איני מבין כיצד אפשר לכתוב בהרחבה על נושא כזה (אדם הקורא את דברי הרב חש שהרב מתנגד לשביתה!), ולאחר מכן לכתוב – אני מצטט – "בלא הכרות מעמיקה לא ניתן לקבוע עמדה". האם כך נקבעת הלכה בישראל?
תשובה
כפי שכתבתי, לדעת הרבה פוסקים, אסור לפועלים לשבות ללא הסכמת בית דין או רב חשוב. ויש מקילים, מפני שהרבנים אינם שותפים כיום בהנהגה הציבורית-כלכלית. וכאשר מדובר בשביתת מורים הכרוכה בביטול תורה – לכל הדעות אסור למורים לשבות בלא הסכמת הרבנים. ובהחלט יתכן שאם העניין היה מובא לפני הרבנים – המסקנה היתה שעל המורים לשבות. אלא שהואיל והעניין לא נידון כראוי, ממילא אסור לבטל את התלמידים מלימודם. וזה מה שכתבתי בסוף, שללא היכרות מעמיקה של כל פרטי העניין לא ניתן לקבוע עמדה אחראית.
מלכתחילה היו המורים הדתיים צריכים לא ללכת כפתאים אחר מנהיגות חילונית, אלא לדרוש שבית דין חשוב, שייעזר במומחים לכלכלה וארגון, יבדוק את מצב המורים וההוראה ויקבע עמדה בסוגיה. וגם בדיעבד, לאחר שהשביתה כבר החלה, אפשר להעלות את הסוגיה בפני בית דין חשוב. וכל זמן שלא עשו זאת, אסור להשתתף בשביתה. אמנם בשעת הדחק, מי שישאל רב חשוב ויקבל היתר להשתתף בשביתה, יש לו על מה לסמוך.
תורה של דיעבד
יש שמנהלים את חייהם לפי הכוחות השולטים בשוק – מעסיקים, פועלים, תקשורת, דעת קהל עכשווית, אינטרסים פוליטיים וכו'. אלא שהואיל והם דתיים, הם נתקלים בהתנגשויות בין המקובל בחברה החילונית למצוות התורה, ועליהם למצוא מיני "פתרונות" או "היתרים", איך להכשיר את החיים החילוניים. פעם יסמכו על דעת יחיד, פעם יאמרו שזו שעת הדחק, ופעם ישנו פרט מסוים ועל ידי כך לא יהיה בדבר ממש איסור. וכך התורה נשארת מונחת בקרן זווית. לא שוכחים אותה לגמרי, אבל היא גם לא מדריכה את חיינו, ובוודאי שלא מביאה חיים וגאולה לעולם.
דרכים לחמוק מקיום התורה
אכן במצוות רבות ניתן לחמוק מהדרכות התורה. ניתן ללבוש תמיד בגדים שפטורים מציצית. ניתן להקנות במתנה את כלי האכילה לגוי ולהיפטר ממצוות טבילתם, להלוות תמיד ב'היתר עסקא' ולהיפטר ממצוות ההלוואה, למצוא סיבה לגור רחוק מההורים ולהיפטר ממצוות כיבודם, להמציא סיבה כלכלית לגור בחו"ל ולהיפטר ממצוות יישוב הארץ וממצוות התלויות בארץ.
ולפעמים ישנם מצבי דיעבד הקרובים לאונס, עד שכמעט ולא ניתן לקיים את המצווה, ואזי אין מנוס מלמצוא דרך להיפטר מחובת קיומה. במקרים אלה חכמים הדריכו אותנו למצוא פתרונות כדי לחמוק מחיוב המצווה. כמו למשל, מכירת הוושט של בהמות מבכירות לגוי כדי להיפטר ממצוות בכור בהמה. וכן לגבי פרוזבול ו'היתר המכירה' בשמיטה.
תורה של לכתחילה
אבל לכתחילה אנו חפצים שכל חיינו יהיו ספוגים בהדרכות התורה. וכך גם לגבי מאבק המורים על שכרם – אפשר לחפש היתרים לפיהם מותר למורים לציית לראשי הארגון. אבל מדוע שמורים יראי שמיים לא ישתדלו מלכתחילה להדריך את חייהם לפי התורה? מדוע יימנעו מלשאול חכמים מתחילה כיצד הדרך להיטיב את מצב המורים וההוראה – ובמיוחד שכך דעת רוב הפוסקים, כפי שכתבתי במאמרי הקודם.
בעזרת ה' בפעמים הבאות אצביע על מספר נושאים בסיסיים שארגון המורים מתעלם מהם.
לז' כסלו, יום פטירת הרב חרל"פ זצ"ל
בשנה שעברה לקראת ז' כסלו, יום הסתלקותו של הגאון הצדיק הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב', הקדשתי שני מאמרים לתיאור דמותו. אולם עדיין לא הספקתי לספר על חזיונו המופלא ליד הכותל המערבי, שהתרחש בי' מרחשון תרע"ו.
הרב חרל"פ (תרמ"ב-תשי"ב), פאר גידוליו של היישוב הישן, היה מגדולי התורה שבדור בהלכה ובפלפול, באגדה ובקבלה, והיה מופלג בצדיקות וחסידות, ומעל כל זה היה תלמידו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל (הרב קוק היה מבוגר מהרב חרל"פ ב-17 שנה). ואמנם הרב חרל"פ ברוב ענוותנותו אמר שאינו ראוי להיקרא תלמידו של מרן הרב, אבל ללא ספק הרב חרל"פ נחשב לאחד מיוחד בין גדולי תלמידיו, והרב קוק אהבו מאוד.
בזכות צדקותו וחסידותו המיוחדת, זכה הרב חרל"פ להערכה והערצה מכל גדולי התורה שבדור. אפילו קנאי ירושלים הכירו בגדולתו, ומספרים שבעת שנבחר הרב קוק לרבה של ירושלים בשנת תרע"ט, היו מביניהם שחפצו למנות את הרב חרל"פ לרבה של 'העדה החרדית', וזאת בתנאי שינתק את קשריו עם הרב קוק. אך הרב חרל"פ כמובן שלא הסכים לכך ('בשדה הראי"ה' 310-309).
סיפר הרב נריה שראה כתב יד מהרב חרל"פ שהסביר מדוע קרא לספרו 'לחם אבירים', וכך לשונו: "ראיתי שיהיה שם של רבינו הגרא"י הכהן קוק זצוק"ל נקרא על חיבור זה, יחד עם שמי אבדל לחיים" (אבירים – אברהם יצחק יעקב משה). ופעם אחרת, בהיות הרב חרל"פ רב צעיר, כתב: "רוב מחשבותי מתורתו", "חיי תלויים בחייו ונפשי קשורה בנפשו".
דברי הרב הרצוג על הגרי"ם חרל"פ
כששמע הגאון הרב הרצוג (הרב הראשי לאחר הרב קוק) על חסידים שרוצים לנסוע לחו"ל לביקור אצל אדמורי"ם, תמה ואמר: "איני יודע מה הם מחפשים בחו"ל, הלא יש להם כאן רבי גדול, ילכו אצל רבי יעקב משה חרל"פ ואצלו ימצאו הכול".
החזיון השמימי בכותל
בעת מלחמת העולם הראשונה, בהיות הרב קוק בסביבות גיל חמישים, נקלע הרב קוק לאירופה ולא יכול לשוב ארצה. והרב חרל"פ היה כותב אל רבו מכתבים בהם הביע געגועים נוראים לרבו הקדוש. ובאחד ממכתביו מיום כ"א שבט תרע"ז, סיפר כיצד התפלל ליד הכותל המערבי, ומן הסתם גם התפלל על חזרתו של רבו לארץ, ובתוך כך זכה לקבל גילוי שמימי, וכך לשונו: "… לו ידעתי בבירור שמכתבי זה יגיע בוודאי לידי מרן הקדוש שליט"א, אז הייתי צריך להאריך בכמה דברים נעלמים וסתומים, אך מפני הספק אכתוב ברמז, כי עוד בחודש חשוון דאשתקד נצטוויתי לכתוב לו ולהודיעו "כי נשגב ונפלא הוא למאוד התדבקות מחשבתו בכותל המערבי, תשוקתו הגדולה להתדבק בשכינה שלא זזה משם, עושה רשמים נוראים, רק דיחד עם זה דרוש שלא יסיח דעת ממני תלמידו, ומכיוון שהעולם לקוי לסיבת אי התחברותנו במקום אחד דרוש שעל כל פנים בדעת ובמחשבה לא יהיה פירוד והיסח הדעת בינינו, והחובה מוטלת על מרן שלא להפסיק את תשוקתו על הכותל הקדוש, בצירוף הכוונה להעלות גם את תלמידו על ידי ריבוי תפילות והתאמצות בכוח גדול".
ועוד כתב אח"כ באופן מפורט יותר, שכך נצטווה בגילוי המזהיר: "וצריכים לכתוב להרב שהוא עתה בחו"ל, אשר הנך מקושר בו נפש בנפש, שירבה להתפלל בעדך, להעלותך למדרגת רוח הקודש, כמו שהוא בעצמו מתעסק להתעלות, ואילו הייתם שניכם ביחד באלו הימים אז כבר הייתם מתעלים, כי התגברות החיצונים עליכם הרבה, ובפרט עליך (על הרב חרל"פ), עד שאי אפשר לשער כלל התגברותם, ואילו הייתם ביחד היה עולה לכם לגרשם כליל, והייתם עולים למדרגה נישאה, והייתם מעלים עמכם את כל ההויה, והייתם מאושרים כל ימי חייכם וכו' וכו' וכו', ואתה ורבך צריכים לתקן את כל העולם כולו, והלוואי שיימצאו לכל הפחות שני אנשים כאלה בעולם, וכו'.
והנה נפש רבך משתוקקת מאוד להיות אצל כותל המערבי, ולפעמים על ידי רוב השתוקקותו ושהוא מכוון בנפשו כאילו הוא אצל הכותל המערבי, הנה נפשו היא באה באמת שמה, ושואבת משם כל רעיונותיה ומחשבותיה, והוא מתעלה מאד באותה שעה לאיש יותר גבוה ורם ביראת ד' וביטול עצמיותו לפניו יתברך שמו, ולכן גם אתה בכל פעם בואך אל הכותל המערבי להתפלל שם, מוטל עליך לכוון להעלות גם את רבך".
וממשיך הרב חרל"פ: "אלה הם קטעים אחדים מהחזיון הנפלא ההוא, שמידי דברי בו וזכור אזכרנו, לבי הומה ובוער… ולא עלה בידי לקיים כל אשר נצטוויתי אז, ולא הגעתי למה שהבטיחני להתעלות…" ומסיים הרב חרל"פ בבקשה ממרן הרב:
"ולכן גם בתוך המון פעולותיו יזכור גם אותי, עבדו המוכן לשרתו, לפקדני פעם בפעם במכתביו האהובים והקדושים, לרומם את רוחי ולהחיות את נפשי הנדכאה, כי הרי לפי המדובר גם הפרט שלנו כלל גדול הוא… עבדו הנרעש והנפחד מפחד זכרון שמו הקדוש, המשתחווה מול הדרת פני קדשו" (המכתב מובא גם בשדה הראיה ע' 330-331).
דברי הרצי"ה
בעת שאבי מורי היה תלמיד בישיבת 'מרכז הרב', העניק לו מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל את החוברת 'הד הרים', בה מובאים לקט מכתבים חשובים שכתב הרב חרל"פ לרב קוק ואל בנו הרצי"ה. ובתוכם המכתבים שבהם מספר על החזיון שהיה לו ליד הכותל המערבי.
לאחר מכן שאל אבי מורי את הרצי"ה, מה היתה תגובתו של מרן הרב לאותו חזון. באותו זמן עוד לא יצא לאור כרך ג' של אגרות הראי"ה, וסיפר לו הרצי"ה, שהרב כתב לו: "אקווה שמזמן לזמן ייפקד חביבי הדרת כת"ר בקול מקודש" (אגרות ח"ג תתקט). והוסיף הרצי"ה, שאם כך קיווה עבור הרב חרל"פ, אז מסתמא שאצל מרן הרב זה היה שכיח.
