כניעת הרבנות לתכתיב בג"ץ בנושא היתר המכירה ● מעמד הרבנות מתדרדר ● דין בית המשפט כערכאות של עכו"ם שאסור לדון בפניהם ● בית המשפט מסכן את חיי היהודים ואת החיים היהודיים.
פולמוס השמיטה
לפני כחודש הורה בג"ץ לרבנות הראשית להעניק הכשרים על פי 'היתר המכירה' בשמיטה. לפני כן היו רבני ערים שלא הסכימו לתת תעודת כשרות למפעלים ולמסעדות שרצו לסמוך על 'היתר המכירה', והרבנות הראשית נתנה להם גיבוי. לאחר פסיקת בג"ץ נכנעה הרבנות הראשית ושינתה את עמדתה, ונתנה למספר רבנים סמכות להעניק הכשרים לנוהגים על פי 'היתר מכירה'.
איסור ערכאות
ואוי לנו וצר על מעמדה של הרבנות שהולך ומתדרדר. אם סברה שאסור להעניק הכשר להיתר המכירה, מדוע כופפה עצמה בפני בג"ץ? וכי אפשר שהרבנות הראשית תהיה כפופה לבית משפט שכל יסודו הוא חילול ה'? שהרי נצטווינו בתורה (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", כלומר דווקא על פי משפטי התורה הללו תשפטו, ולא לפי חוקים אחרים. ואף אם יהיו השופטים יהודים, ובמקרה מסקנתם תהיה תואמת את משפט התורה, כל זמן שספר החוקים שלהם אינו מושתת על התורה, אסור לדון לפניהם. ועליהם חלים דברי הרמב"ם (הל' סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו". וכך פסקו גדולי ישראל בעת הקמת המדינה, וביניהם הרב הרצוג זצ"ל (הרב הראשי), והרב צבי פסח פרנק זצ"ל (רבה של ירושלים). וכך כתבו רבים וביניהם: ציץ אליעזר (יב, פב), ויחוה דעת (ד, סה).
כמה צדקו דברי תורתנו
היו שרצו ללמד זכות על בית המשפט, הואיל ורוב השופטים בו יהודים, והוא פועל בחסותה של המדינה היהודית, שמא אין דינו כדין "ערכאות של גויים". אבל מלבד מה שדווקא על ידי כך חילול ה' גדול יותר – כל המביט על השפעת בית המשפט על מדינת ישראל רואה כי זהו הממסד המסוכן ביותר הן לאופיה היהודי של המדינה והן לביטחונם של ישראל.
נזקי בית המשפט העליון
הוא שקבע שרשות השידור תעבוד בשבת. הוא שפגע בקדושת המשפחה בהעניקו מעמד למיני זיווגים אסורים. הוא אחד הגורמים המרכזיים למניעת הניצחון במלחמה נגד הפלשתינים. הוא שאסר הפעלת 'נוהל שכן' שנועד להצלת חיילינו. הוא שפגע ביכולתנו להפציץ בתי מחבלים, ושוב גרם בכך לסיכון חיילינו. הוא שאסר להחזיק בשבויי אויב כדי לשחרר את השבויים שלנו. הוא שמנע העדפת התיישבות יהודית בארץ ישראל. הוא שמנע תמרוץ גיוס לצה"ל על ידי קצבאות ילדים.
הוא שתמך בעתירות ערבים כדי לקרב את תוואי הגדר לקו הירוק.
אלה הן רק מקצת מן הדוגמאות לפגיעתו הקשה של בית משפט באופיה היהודי של המדינה ובביטחונה. והחמור והמסוכן ביותר הוא, שכל זה נעשה באיצטלה צדקנית של מוסר וצדק. הדיקטטורה באיצטלה של דמוקרטיה, הפגיעה בקדשי ישראל באיצטלה של קידמה ותרבות, ההגנה על רוצחים באיצטלה של מוסר.
ואף אם אולי אפשר להבין כי מי שניתנה בידו ההזדמנות להתמנות לשופט בבית המשפט החילוני, נכון שיפעל להנחלת ערכי היהדות במסגרת זו – מכל מקום הפנייה לבג"ץ בנושאי הלכה ורבנות היא דבר מסוכן וחילול ה' נורא. וגם אם בפעם אחת יזכו העותרים לניצחון בעמדה שנדמית להם כצודקת, הנזק שגרמו בכך מרובה מהתועלת.
ביזוי דעת מרן הרב זצ"ל
בעניין פולמוס השמיטה המתרגש עלינו, ישנה אופנה בציבור החרדי להתחצף באופן נורא כנגד מאור ישראל מרן הראי"ה קוק זצ"ל. נתפרסמו לאחרונה מאמרים וספרים כנגד 'היתר המכירה'. אך מרוב חוצפתם, כשהם דנים ב'היתר', לא נאה להם להזכיר את השם 'הגאון הרב קוק זצ"ל'. מי שמתייחס כך לגדול הדורות האחרונים, סימן שגם לימוד תורתו פגום בתכלית. גם אלה שלא קיבלו את דברי מרן הרב קוק זצ"ל, אם היו יראי שמיים באמת, ידעו את גודל מעלתו בתורה, צידקות וקדושה.
ויש שטוענים כי גם אלה שתמכו בעבר ב'היתר המכירה' – בעקבות הנסיבות שהשתנו היו היום מחמירים. הם כבר חייבים להזכיר את דברי מרן הרב זצ"ל, אבל גם הם מתחמקים מהזכרת שמו, ומציינים רק את ספריו (את שאר הרבנים מזכירים בשמם כמובן).
ואף הם חוטאים, שאף כי מותר לטעון שגדולי הדור הקודם היו בשינויי הנסיבות משנים את עמדתם, מכל מקום הלא יש עמנו גדולים וטובים מאותם בעלי טענות, אשר מורים שמותר לסמוך על 'היתר המכירה' גם כיום. הלא כך סבר מו"ר הגאון הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל. וכך סוברים, יבדלו לחיים ארוכים, הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א (יעוין בילקוט יוסף שביעית, תשובה שלימה וארוכה), והראשל"צ הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א, כמובא בהרחבה בספרו החדש 'מאמר מרדכי'.
ואם היו טוענים כי ישנם תלמידי חכמים חשובים שסוברים שאין לסמוך על ההיתר, היו דבריהם צודקים. אבל החצופים הללו טוענים שאין מי שיתיר אותו היום, וגדול עוונם, שפרצו גדר בביזוי תלמידי חכמים והרבו מחלוקת שלא לשם שמים. וזה שרבים חוטאים בזה עד שדשו בחטא זה רבים, אולי עושה את כותבים המאמרים למעין שוגגים, מה שיכול להפחית מעונשם, אבל אינו מפחית מעצם גודל החטא והנזק הגדול שגורמים לסילוק שכינה מישראל.
פניו המכוערות של הממסד הרפואי
לפני חודש סיפרתי על פסיקתה של הרבנות להתיר השתלות לאחר וידוא מוחלט של מות גזע המוח, ועל הממסד הרפואי שהכשיל את ביצועו של ההיתר, בסרבו לשתף רב בקביעת רגע המוות. לפתע התברר שכבודו של הממסד הרפואי חשוב יותר מהכול: מצדם שימותו כל הצריכים השתלות, ובלבד שהרבנות לא תהיה שותפה בקביעת רגע המוות.
כאילו כדי לחזק את הדברים, פרסם ד"ר ערן סגל, מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבי"ח שיבא ויו"ר האיגוד הישראלי לטיפול נמרץ, מאמר בעיתון 'הארץ', בו הוכיח כי אכן הממסד הרפואי עדיין חוטא בבורות ובהתנשאות. הוא לא מבין מה עניינם של רבנים בשאלה זו, הוא לא שמע שהתורה עוסקת בשאלות מוסר וחיים, לדעתו רק הרופאים רשאים להחליט בזה. הוא מתנשא לאלף את קוראיו בינה, כאילו מושג המוות הוא ברור ומוסכם.
כפי הנראה ד"ר סגל לא אוהב כל כך את ח"כ פרופ' אריה אלדד. בהזכירו אותו במאמרו בחר להשמיט את תואר הפרופסור שלו. בסך הכול הואיל לכתוב "רופא בהכשרתו", בעוד שפרופ' אלדד היה קצין רפואה ראשי של צה"ל, ראש מחלקה בבי"ח הדסה, ומומחה בעל שם עולמי בתחומו. כך כנראה יחסו של הממסד הרפואי למי שמוכן להתחשב בעמדת היהדות. אולי גם עמדותיו הימניות מפריעות לד"ר סגל.
נותר רק לקוות שלפחות בחוליו ד"ר ערן סגל משתדל לטפל כהלכה.
שאלה כאובה בכיבוד הורים
שאלה כאובה אצל ילדים יתומים, או ילדים של הורים גרושים: כיצד עליהם להתייחס לאשת אביהם או לבעל אמם? פעמים רבות הם חשים כלפיהם טינה, שכן הם תפשו את מקומו של ההורה 'האמיתי', ומתוך תחושת נאמנות לאביהם שנפטר או לאמם שנפטרה, הם אינם מוכנים לקבל את בעל אמם או אשת אביהם.
ופעמים שהתרגלו לכך שאמם עמדה לרשותם במשך כל שעות היממה, והנה נכנסה דמות חדשה למשפחה, וזה כביכול על חשבונם. לפתע כשהם קוראים לאמם שתבוא, היא צריכה להכין ארוחה לבעלה החדש.
כיבוד אשת אביו ובעל אמו
עמדת ההלכה ברורה: חייב אדם לכבד את אשת אביו למרות שאינה אימו, וכן חייב אדם לכבד את בעל אמו, שנאמר (שמות כ, יב): "כבד את אביך ואת אמך". ולכאורה היה לא היתה צריכה התורה לומר פעמיים 'את', אלא שהמילה 'את' באה ללמדנו שלא רק את ההורים צריך לכבד, אלא אף את בן זוגם. שאם ההורים התגרשו או התאלמנו, והאב התחתן עם אשה אחרת, חייב בנו לכבדה, שנאמר: "את אביך" – אף את אשת אביך. וכן אם אימו התחתנה עם בעל אחר, חייב הבן לכבד אותו, שנאמר: "ואת אמך" – אף את בעל אמך (כתובות קג, א).
ואמנם יש עדיין הפרש בין ההורה האמיתי לבין בן זוגו, שכלפי ההורה האמיתי יש גם מצוות 'מורא', שנאמר (דברים ו, יג): "איש אמו ואביו תיראו", ואילו כלפי בן הזוג יש רק מצוות 'כיבוד'.
ומהו הכיבוד שחייבים כלפי בן הזוג של האב או האם? שאם יצטרך עזרה – יעזרו לו בכל מה שהוא נצטרך. אם יבקש, למשל, שיביאו לו כוס לשתות – יביאו, ואם יצטרך עזרה לילך עמו – ילווהו, ממש כמו שצריכים לעזור להורים. וכן יתייחסו אליו בכבוד.
אבל במצוות המורא אין חייבים, כלומר כאשר הוא נכנס לחדר, אין צריך לעמוד מלוא קומתו לכבודו כשם שמעיקר הדין צריך לקום לקראת ההורה האמיתי, אלא מספיק לקום קמעה, כדרך שקמים לפני אנשים מכובדים. וכן אין איסור להזכיר את שמו.
מעשה באלמנה שלא הצליחה להינשא בגלל ילדיה
ודין זה חשוב מאוד. שמעתי על מקרה של אלמנה מוכשרת ויפה, בת שלושים וחמש, שבחסדי ה' מצאה בן זוג מוצלח והתחתנה עמו. אולם ילדיה הגדולים (סביבות גיל בר מצווה) התנהגו אליו כל כך רע, עד שהוא נאלץ לברוח מהבית והם התגרשו. כך נהגו בניה גם כלפי ההצעות שהגיעו אח"כ. בינתיים עברו שנים רבות, הילדים גדלו, התחתנו ועזבו את הבית. הם כבר לא הפריעו לה להינשא, אבל היא היתה מבוגרת, עברה את הגיל שבו יכלה ללדת, וכבר לא הגיעו אליה כמעט הצעות. היא נותרה בודדה עוד עשרות שנים.
וזהו שצוותה התורה לכבד "את אמך" – "את" לרבות גם את בן הזוג של האם, מפני שאם לא יכבדו אותו, באם שלהם הם פוגעים.
