התפילות הארוכות
מי שלא מבין את הערך של התפילה, ולא התרגל להוסיף ולהתפלל בלשונו על הכלל ועל הפרט – חושב שתפילות הימים הנוראים ארוכות. אבל מי שזכה להתפלל באמת לפני רבונו של עולם, ולהוסיף בלשונו תפילות אישיות היוצאות מהלב, יודע שהתפילות קצרות מאוד. כל כך הרבה יש לנו לבקש מלפניו, נשמתנו נכספת להשיח לפניו את כל מצוקותיה ומאווייה, עד שנוסח התפילה שתקנו לנו חכמים הוא קצר בעיניו. על זה אמרו חכמים: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א).
ואמנם הנוסח הכללי שתיקנו לנו חכמים הוא עיקר העיקרים, ובו כלולים כל העניינים החשובים, אלא שבנוסף לו חשוב להרבות בתפילות אישיות בלשונו המיוחדת של המתפלל. על ידי כך מתלכדת תפילת היחיד עם תפילת הציבור, ועולה לפני אבינו שבשמים. על תפילות כאלה אמרו חכמים שמובטח שהן פועלות טוב בעולם.
תפילות אישיות
מי שליבו טוב ומלא רחמים, נזכר ביום הזכרון (ראש השנה) בכל קרוביו וחבריו. בפלוני שצריך רפואה, ובאלמוני שזקוק לפרנסה. באלו שמתקשים בגידול ילדיהם, שה' יסייע להם לחנך את כל ילדיהם לתורה ולמצוות, ויזכו לרוות מהם נחת. הוא מתפלל על כל מכריו הרווקים והרווקות שמתייסרים בחיפוש זיווגם, ובהוריהם שמייחלים לראות את בניהם לנכנסים לחופה, ותוחלתם נכזבת וליבם כואב. הוא נזכר באלמנות וביתומים, ובדמעות מבקש עבורם, שה' ינחמם מעצבונם, ויחבוש את מכתם, ויזכו לראות את משפחתם גדלה ומשגשגת. וכמובן אינו שוכח להתפלל שנזכה כולנו לשקוד בלימוד התורה, ולהבין את עניינה, ולפלס את דרכינו לאורה. וכו' וכו' וכו'.
הוא נזכר במתיישבי יש"ע הנמצאים בצרה ובמצוקה, ומתפלל עבור כל הנוסעים יום יום לעבודתם בכבישים המסוכנים, ובנפשם ממש מביאים את לחמם. ומתפלל עבור הישובים שיגדלו ויתפתחו, בכמות ובאיכות.
היום קצר והמלאכה רבה
והנה בחזרתו מבית הכנסת לביתו נזכר המתפלל ששכח לבקש על הדודה החולה שלו, ותוך כדי הליכה הוא נושא את ליבו למרום ומתפלל על הדודה. ובתוך האוכל נזכר ששכח להתפלל על שכנו, ומוסיף תפילה חרישית. וכשהולך לנוח, חושש שמא לא התפלל מספיק על מצבנו הבטחוני, ושופך שיחו לפני קונו. ופתאום היום הקדוש מסתיים, בלא שהספיק להתפלל על כל מה שרצה. וזוהי אבדה שאינה ניתנת להשבה. ואף שאפשר להשלים את מה שהחסיר בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, בכל זאת מיוחדות הן תפילות ראש השנה שבכוחן להרבות שפע ברכה לשנה החדשה.
טעם אכילת ה"סימנים" בראש השנה.
כידוע בכל ערב ראש השנה הננו אוכלים "סימנים" ומבקשים מהש"י שיברך אותנו בשנה טובה כפי הרמוז בסימנים. כשאוכלים תפוח בדבש מבקשים שתהיה השנה – טובה ומתוקה, וכשאוכלים כרתי מבקשים שיכרתו שונאינו, וכשאוכלים רימון מבקשים שירבו זכויותינו. וצריך להבין מה המשמעות והתועלת שבמנהג זה.
מקורו של המנהג בתלמוד (כריתות ה, ב), בדברי אביי שאמר: "סימנא מילתא הוא". כלומר: לסימנים הנעשים בתחילת השנה ישנה משמעות רבה לגבי העתיד לבוא עלינו בכל השנה. שכן שפע החיים של כל השנה מושפע מן היום הראשון של השנה אל כל שאר ימות השנה, וממילא מה שמסתמן ביום הראשון משפיע על כל השנה, לכן נקרא היום הראשון של השנה: "ראש השנה", שהוא הראש שמוביל ומנהיג את כל השנה.
לכן מן הראוי שכל ראש השנה יהיה ספוג בתפילה להש"י שיברך אותנו בשנה טובה. ולא רק בתפילות אנו מבקשים על השנה החדשה, אלא גם האוכל עצמו מבטא את בקשתנו לשנה טובה, ולכן אנו אוכלים את הסימנים, כדי שאף האכילה הגשמית תהיה ספוגה בתפילה לשנה טובה.
הניצוץ הקדוש שבמאכלים
כל דבר שנברא בעולם מתחייה על ידי הקב"ה, ולכל מאכל ומאכל ישנו ניצוץ אלוקי מיוחד שמחייה אותו. ואותו ניצוץ מיוחד שבכל מאכל רמוז בשמו של המאכל או בטעמו. ובראש השנה, ביום בו נבראים החיים לשנה החדשה, אנו מתבוננים אל השורש הרוחני של כל מאכל ומאכל, וחושפים את הניצוץ האלוקי המיוחד המחייה אותו, ומבקשים את הבקשה המיוחדת המתאימה לכל מאכל ומאכל, ומסמנים בזה את השנה החדשה, שתהיה שנה בה יתמלאו משאלותינו לטובה.
הימים הנוראים של מתיישבי יש"ע
בראש השנה כולנו ניצבים לפני בורא העולם, הקוצב חיים לכל חי, וליבנו מתמלא חרדה: מה יהיה עלינו בשנה הבאה? באיזה ספר נכתב ונחתם? ומתוך כך הננו מתעוררים לשוב בתשובה, וממתיקים את הדינים וזוכים בדין.
מתיישבי יש"ע נמצאים כבר שנתיים במידה מסוימת בימים נוראים. אין אדם יודע אם יזכה לחזור מעבודתו, אם גם מחר יפגוש את שכנו. סיפר לי חבר, שבימים כתיקונם חור קטן בגרב לא הפריע לו, הרי הגרביים בנעליים, ואין הבריות יכולות לרואות את חוריו. אבל כיום, הוא מקפיד לזרוק את הגרביים עם החורים. הוא חושב לעצמו, מה יקרה אם יהרג וימצאו כי בגרביו חורים…
לא רק המתיישבים דואגים, לעיתים הוריהם ואחיהם המתגוררים בערים הגדולות חרדים לגורלם אף יותר מהם. גם שאר בני המשפחה והחברים דואגים. לרובם המוחלט של מאות אלפי קוראי עיתון זה יש קרובים או חברים הגרים ביש"ע.
לאן נוליך את דאגתנו?
הפחד יכול להתיש ויכול לחזק. אפשר מרוב פחד לברוח, או לקפוא בעמידה על המקום. ואפשר מתוך הדאגה להביט אל החיים במבט חד יותר, לדעת היטב מה העיקר ומה הטפל. בקיצור, החרדה יכולה לעורר לתשובה. ואם בעז"ה נזכה לשוב באמת, נצא מהמלחמה הזו בנצחון גדול.
רבים סיפרו לי, שלפני הפיגועים חשבו לעצמם, שדי להם במשפחה בת חמישה ילדים. היום הם רוצים שבעה. פעם לא היה להם כח להרבה ילדים, עיקר דעתם היתה נתונה לקריירה ולתחביבים האישיים. היום הם יודעים שזה לא העיקר. מה שהאדם משאיר אחריו זה את ילדיו המחונכים ואת מעשיו הטובים שהספיק לעשות בימי חייו.
אשה מסורתית המתגוררת בגוש דן, שהיו לה שני ילדים, סיפרה לי שבעקבות הפיגועים החליטה עם בעלה להוליד עוד ילד, כדי שאם חס וחלילה יפגעו ילדיה בפיגועים או במלחמה, יגדלו הסיכויים שישארו לה ילדים.
רבים מקפידים יותר על קביעות עיתים לתורה ותפילות במניין. בעת הנסיעות שומעים יותר קלטות של שיעורי תורה או ערוץ שבע.
על זה אמר רבי אליעזר: "שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלוהו תלמידיו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם: כל שכן שישוב בכל יום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר" (שבת קנג, א).
אי אפשר לדעת כמה משפחות החליטו בשנתיים האחרונות להגדיל את משפחתם בעוד ילד או שניים, אבל בודאי מדובר על אלפים ומסתבר שאף עשרות אלפים. אם בעקבות שמונה מאות הקדושים שנרצחו במלחמת אוסלו אכן יוולדו לעם ישראל עוד עשרות אלפי ילדים, תהיה בזה נחמה מסוימת. זו תהיה ההנצחה המכובדת ביותר לזכרם הקדוש.
יש מתנחלים שבימים אלו קוראים את שם בנם או ביתם על שמו של אחד הקדושים שנהרג על ישוב הארץ, ויש שבסתר ליבם מכוונים לכך.
אנא ה', ברחמיך הרבים, זכנו להתעלות בתורה וביראה בלי יסורים. זכנו להגדיל את המשפחות, לחזק את הישובים, להעצים את החינוך, בלא שנצטרך להקריב עוד קורבנות קדושים. אנא ה', האר עיני כל ישראל בתורתך, חזק ידי מגיני ארץ קודשך, תקן את מנהיגנו בעצה טובה מלפניך, שיובילו את מדינת ישראל למלחמת נצחון. שנצליח לרסק את הרשעות הפלשתינאית לפני שיבואו עלינו פיגועים גדולים וקשים. אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, אנא ה' עננו ביום קוראינו.
