חשבון נפש
מתוך כוונות חיוביות, פעמים קורה שבני הציבור הדתי לאומי שוגים ביחסם למנהיגים ולרשויות. מתוך רצון לראות את הטוב ולהבליטו, ולתת כבוד למוסדות המדינה היהודית המתחדשת, הננו נוטים לסלוח למנהיגים ולא לבקר כראוי את הרשויות. יש בנו אידיאליזים רב. הננו מוכנים לרוץ ולרקד "שאו שערים" לפני כל מיני מנהיגים, שמבחינה ערכית ומוסרית אינם מגיעים לקרסוליהם של המרקדים בפניהם.
אולי זה נשמע מוזר שצריך לחזור בתשובה על יתר הערכה לבעלי תפקידים ושררה, אבל צריך לדעת כי חנופה היא איסור חמור, המשחית כל חלקה טובה, כנאמר "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). היא נותנת לגיטימציה למעשים רעים. והתורה ציוותה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך", והמתחנף לא רק שאינו מוחה כנגד הרע אלא אף מחזקו. וגם כאשר החנופה נובעת מתמימות וכוונות טובות, נזקה אינו פחות מחנופה לשם טובות הנאה. במיוחד צריך להזהר מלתת כבוד מופרז לאישי ציבור, שעל ידי כך הם ממשיכים בדרכם הרעה, ואף אחרים נמשכים לטעות אחריהם (כמבואר בשערי תשובה ג, קפט-קצג).
עם כל הכבוד והנימוס שאנו מחוייבים כלפי שרים, אישי ציבור ומפקדי צבא, מצד תפקידם היצוגי, יש צורך בעמדה ביקורתית, שרק ממנה תצמח אלטרנטיבה, שתוכל לרפא את תחלואי המערכות הציבוריות.
היועץ המשפטי
דוגמא לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי. מבחינה אישית כמדומה שמר אליקים רובינשטיין הוא אדם יקר, בעל מידות טובות. אבל עמדותיו מוטעות מיסודם, ובולטת בהן ההתבטלות כלפי הדעה השלטת בקרב בעלי הכח במערכת המשפט השלטון.
אין אחד שקרא את דברי הרב אבינר וחשב שכאילו יש בדבריו קריאה לפגוע בחייהם של עריקי גיוס. עיתונאים סילפו את דבריו כדי לעורר מהומה. כצפוי אישי השמאל קפצו על המציאה, הנה הם זכו להיות "מאוימים", וניתנה בידם הרשות לתקוף שוב ולהשמיץ. לבסס את העלילה, כאילו הרבנים מסיתים.
ומה עשה מר רובינשטיין, במקום לגעור במעלילים, בחר להטיף מוסר לכבוד הרב אבינר שליט"א. כאשר מעקמים ומסלפים דבריו של אדם, ומפרסמים אותם בשמו, אין לו עליהם שום אחריות. האחריות כולה מוטלת על המסלפים והמפרסמים. בהם היה צריך מר רובינשטיין לנזוף. את אישי השמאל שקפצו ו"נעלבו" היה צריך לקרוא לסדר. לפני ש"נעלבים" מוטב לבדוק אם יש לכך סיבה.
אבל הוא, יחד עם עוד אחרים שכמותו, העדיף ללכת עם החזקים, עם השולטים בתקשורת ובמערכות המשפט, נגד החלש. כאשר ילד חנפן תומך במלך הכיתה שפוגע ומעליב את הילדים השונים והחלשים, אנו מגנים את החנפן על כך. על אחת כמה וכמה שכאשר היועץ המשפטי, שבמקום למלא את תפקידו ולהציל עשוק מיד תוקפיו, בוחר להצטרף אל העושקים, שהוא ראוי לגנאי. מר רובינשטיין היקר והאהוב – חזור בך וקדש שם שמיים.
חנופה בראיונות לתקשורת
גם אישי ציבור המתראיינים בתקשורת צריכים להזהר מחנופה למראיין או לדעות השולטות בתקשורת ובמערכת המשפט. מדוע לא לומר בפה מלא: כל הארץ הזו שלנו, שכם שלנו, רמאלה שלנו, חברון שלנו. אין כאן שום אדמה ערבית. כל ערבי שטוען שהארץ שלו הוא גזלן ואויב. כל רגב ורגב מאדמת הקודש הוא נחלה מאת ה' לאבותינו ולנו.
מדוע שאישי הציבור שלנו לא יאמרו באופן המפורש, שהפתרון היחיד הוא לכבוש באופן מלא את כל שטחי יש"ע, להשליט עליה את ריבונותינו, להרחיב את ההתנחלויות, ולגרש לחוץ לארץ את כל הלוחמים נגדנו. וכשהמראיין ישאל בתמהון, מה? זוהי עמדתך? בלא שום גמגמום או התנצלות ישיב: כן.
חנופה ביחס לטרנספר
מה ההתחסדות הזו, כאילו טרנספר אינו מוסרי? מדוע מאה שנות מלחמה וטרור יותר מוסריות? מדוע לא לבצע כאן את מה שהצליח במקומות רבים בעולם? על אחת כמה וכמה שנצטוונו שלא להניח לגויים רעים כאלו לגור בארץ ישראל, כנאמר: "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך".
וגם אם יש מישהו הסובר שהטרנספר אינו מעשי, או אפילו אינו מוסרי. מדוע הוא צריך להתנער ממנו בנחרצות, להתגאות בכך שהוא נגד טרנספר. האם אין זו עמדה לגיטימית לכל הפחות כמו העמדה הדורשת לגרש מתנחלים מיש"ע? האם לא מובן שצודק להעניש את אויבינו העושים הכל כדי להרוס את חיינו. ההתנערות הנחרצת של חלק מאישי הציבור שלנו מטרנספר היא חנופה לדעה השלטת בתקשורת ולבעלי הכוח במערכת המשפט.
חנופה במאבק בטרור
גם הדיבורים על הצורך להזהר מהריגת חפים מפשע הנמצאים בסביבת המחבלים – הם חנופה לתקשורת ולכת השלטת במערכת המשפט. אין שום דרך להלחם בהצלחה באויב בלא לפגוע בסביבתו התומכת. כך עמדתה של תורתנו, שנאמר (דברים כ, כ): "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה". ולמדו חז"ל בספרי: (שם קכ): "וצרת עליה – אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' א-להיך בידיך – אם עשיתה את כל האמור בעניין, סוף שה' א-להיך נותנה בידך".
אגב, כך עושות כל האומות, כולל אלה הנחשבות נאורות. (מדוע התשקורת ומערכת המשפט שלנו אינם מבינים זאת, זה עניין אחר).
חנופה לדתיות חיצונית
לעיתים גם ישנה חנופה ביחס לדתיות חיצונית. נראה כאילו הקיצונים המחמירים ביותר הם הדתיים הגדולים. ככל שהם יותר בעלי קטטות, ומתנגדים ללימודי חול, ולעבודה, ולגיוס לצבא ולישוב הארץ, כך הם יותר צדיקים. הם כל כך "צדיקים" עד שמרוב צדקותם הם מבטלים מצוות דאורייתא, ומבזים את גדולי הרבנים. מתחילים במרן הרב קוק זצ"ל וממשיכים לרב שטיינמן שליט"א. ישנם שמפחדים מקטטותיהם, אלימותם וחרמותיהם. על זה נאמר: "לא תגורו מפני איש". ויש הנכנעים כלפיהם בלא דעת, בתמימות שיש בה יותר משמץ של טפשות וחנופה.
סליחות
אחר שנתאזר בגבורה, ובלא שמץ חנופה נזקוף את קומתנו, נבואה לבית הכנסת, ונשתחווה ונכרעה לפני ה' אלוקינו. "אשר לו הים והוא עשהו, ויבשת ידיו יצרו. אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". רק אליו נכרע, ורק לפניו נשתחווה.
כאברהם אבינו עליו השלום, שבגבורתו עמד כנגד כל בית אביו ושיבר את הפסילים, ורק לפני ה' כרע והשתחווה.
כדוד מלכנו, שניצח את כל אויביו, ובנה את מלכות ישראל, ואמר: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהלים ה, ח).
אנא ה', פנה נא אל התלאות ואל לחטאות. ראה נא את בניך-גיבוריך בנוסעם בדרכי יש"ע בלילות, ושמע את בכייתם אליך.
הט אזנך ממרום יושב תהילה. ושמע אל הרינה ואל התפילה.
צבי פישמן – "ימות המשיח"
לפני מספר שנים זכיתי ללמד בישיבת בית אל חבורה של בעלי תשובה מצויינים, ובתוכם ידידי היקר צבי פישמן. לפני שחזר בתשובה, עבד צבי כתסריטאי ומרצה באונברסיטה באמריקה. על לימודי עם צבי אפשר נאמר: "ומתלמידי יותר מכולם". אחר כמה שנים החל צבי לכתוב ספרים ותסריטים ברוח יהודית. יחד עם הרב סמסון כתב ספרים באנגלית על משנתו של הרב קוק זצ"ל.
אח"כ כתב את הספר "טוביה בארץ המובטחת", ועתה פירסם קובץ סיפורים חדש – "ימות המשיח". בסיפורים משתלבת המציאות הריאלית עם דמיון פורה, ובקצב מהיר כסגנונו של תסריטאי, העלילות מתפתחות ומסתיימות תוך השארת טעם טוב של עוד.
רוב הסיפורים עוסקים בהוויה הישראלית ומיעוטם ביהודי הגולה. בנוסף לעלילות הססגוניות ישנם רבדים עמוקים. בסיפור "תינוק שנשבה", צבי פישמן יוצר גירסה מודרנית של סיפורו של רבי נחמן "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנחלפו". בסיפור "וארשתיך לי לעולם" ישנו תיאור חד לתחושתיו של יהודי הקרוע בין כלתו שבגולה לאהבתו לארץ ישראל. בסיפור "ימות המשיח" שעל שמו נקרא הספר, ובו הוא מסתיים, ישנו סוף טוב ומתוק לכל הבעיות האישיות והציבוריות, טרנספר מרצון וגילויה של האהבה. ירבו מספרים וספרים כאלה בישראל.
