מיעקב ואילך התרבות מהירה של עם ישראל ● מצווה מדרבנן להוסיף ולהוליד מעבר לבן ובת ● הדרכה כללית: להוליד שני בנים ושתי בנות ● כל לידה נוספת היא מצווה, שראוי לקיימה בהתאם לכוחם של ההורים
משפחת יעקב גדלה
עיכובים רבים עברו על בית אברהם ויצחק; שנים ארוכות של צער עקרות עברו עד שנפקדו שרה ורבקה. העולם עוד לא היה מוכן לקבל את זרעו של אברהם. הרבה תפילות ותיקונים נצטרכו עד שנפתחו השערים ונולד יצחק ואחיו יעקב. גם יעקב השתהה זמן רב עד שהלך לבנות את ביתו. מי יודע, אולי גם זאת היתה אחת הסיבות לכך שיצחק אהב את עשו, איש הציד המצליח, ורצה לברכו. עשו כבר הספיק להקים משפחה גדולה, בעוד יעקב נראה כתמים ובטלן היושב באוהליו, בלא לחשוב שהגיע זמנו להתחתן.
על פי חז"ל, רק כשהגיע יעקב לגיל ששים ושלוש שלחו אותו הוריו למצוא אישה בחרן. והוא עוד הוסיף והתעכב ארבע עשרה שנה בבית מדרשם של שם ועבר, ורק בגיל שבעים ושבע הגיע לחרן. לאחר מכן היה צריך להמתין עוד שבע שנים עד שנשא את רחל ולאה.
אבל אחר כל ההכנות והעיכובים נשלם התיקון, וכל בניו של יעקב ממשיכים בדרכו. שלא כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל, ושלא כמו יצחק שיצא ממנו עשו. מאמץ שלושת הדורות של האבות והאמהות נשא פרי, ו"מיטתו של יעקב שלמה", ואין פגם בזרעו.
אכן, משהגיע הזמן, משנשלמו ההכנות והוסרו המחיצות – משפחת יעקב הולכת וגדלה במהירות. שנים עשר בנים ובת בדור הראשון. ועד סוף גלות מצרים, כעבור כמאתיים ושלושים שנה, משפחת בית ישראל נעשית עם גדול, ובו שש מאות אלף גברים יוצאי צבא, וכל העם כשלושה מליון. ההכנות הממושכות הוכחו כמשתלמות.
מצוות פרו ורבו
מצווה מהתורה שכל אדם יוליד לכל הפחות בן ובת (יבמות סא, ב). כהמשך לכך, הוסיפו חכמים מצווה מדבריהם להוליד עוד ילדים, וסמכו דבריהם על הפסוק "לא תוהו בראה לשבת יצרה". כלומר מגמתה של הבריאה היא להוסיף חיים בעולם, וכל יהודי צריך להצטרף למגמה זו.
עוד אמרו (יבמות סב, ב): היו לו בנים בילדותו (וכבר קיים מצוות פריה ורביה), יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר: בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים".
בן ובת – חובה גמורה
לגבי המצווה מהתורה להוליד בן ובת אין לערוך שום חשבונות, וכל אדם חייב לעשות כל שביכולתו כדי להולידם. ומסופר על חזקיהו המלך שהיה צדיק, אלא שראה ברוח הקודש שעתיד להיוולד לו בן רשע, ועל כן לא נשא אישה. והיה הדבר חמור מאוד בעיני ה', עד שאמר לו ישעיהו הנביא כי בעוון זה ימות בעולם הזה ולא יחיה לעולם הבא. שכל אדם מצווה להוליד בן ובת, ואל לו לערוך חשבונות שמימיים האם יהיו בניו צדיקים או רשעים. לבסוף חזר חזקיהו בתשובה, נשא את בתו של ישעיה הנביאו, ואכן נולד לו בן רשע – מנשה. אבל ממנו נמשכה שלשלת בית דוד.
חשיבות המצווה מעבר לבן ובת
לכאורה יכול אדם לחשוב, כי המצווה להוסיף ולהוליד עוד ילדים, מעבר לבן ובת, היא מצווה קלה, שהרי חיובה מדברי חכמים בלבד.
אולם האמת אינה כן. אין לשער את גודל המצווה שבהולדת ילדים נוספים. ואם אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", המולידו ומגדלו על אחת כמה וכמה. וכן אפשר ללמוד קל וחומר ממצוות הצדקה והחסד, עד כמה גדולה המצווה להוליד ולגדל ילד נוסף. וכן ברור שהמוליד ילד נוסף מקיים מצוות "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט), ומה הוא יתברך בורא עולם ומוסיף בו חיים, אף אנחנו שותפים לכך.
המצווה מדברי חכמים
בפשטות אין למצווה מדברי חכמים שיעור, אלא בכל הולדה של ילד נוסף יש מצווה. וכדברי הרמב"ם (הל' אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פרייה ורבייה (בבן ובת), הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".
אמנם יש אומרים שגם למצווה מדברי חכמים יש הגדרה מחייבת, והיא להוליד עוד בן ובת, שכן מצוות חכמים מקבילה למצווה מהתורה. כלומר, כוונת חכמים היתה להורות שאין להסתפק בחובה מהתורה, אלא צריך כל אדם שיהיו לו שני בנים ושתי בנות. ומעבר לכך יש מצווה גדולה, אבל אינה חובה (ט"ז אה"ע א, ז; פרי יצחק מ"א).
כמה ילדים ראוי שיהיו לאדם
הדעה הסוברת שעל פי חכמים צריך אדם להוליד שני בנים ושתי בנות, יכולה לסייע למשפחה שאינה מעונינת להדר במצווה – להחליט עד כמה עליה להתאמץ בהרחבת המשפחה. אפשר אולי לומר, שהורים ממוצעים, שאינם סובלים מבעיית בריאות מיוחדת, ושיכולתם בהורות ובחינוך ילדיהם אינה לקוייה במיוחד, שהם צריכים תחילה לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם שני בנים ושתי בנות. וברוב המקרים כדי להגיע לשני בנים ושתי בנות יש צורך להוליד חמישה-שישה ילדים.
אחרי שיהיו להם שני בנים ושתי בנות, אז שייך להתלבט האם ברצונם להדר במצווה ולהוליד עוד ילדים, או שברצונם להשקיע את כוחותיהם ומרצם לאפיקים חשובים אחרים. ואף שיש ערך עצום להמשיך ולהוליד עוד ילדים, מכל מקום המצוות הקשורות בהוספת חיים לעולם הן כלליות, ואין מהן חיוב אישי להוליד עוד ילדים. אלא יכול אדם להחליט לקדש את ה' בדרכים נוספות, וכן יכול לבחור להוסיף חיים וחסד וצדקה על ידי עזרה לאנשים נזקקים. כמובן שאמצעי מניעת הריון צריכים להיות על פי ההלכה.
מדרגות בקיום המצווה
לפי דברינו יוצא שיש שלוש מדרגות בקיום מצוות פרו ורבו: א) חובה להוליד בן ובת, ויש לעשות הכל כדי לקיימה. ב) מדברי חכמים, גודלה של משפחה שאיננה מעונינת להדר במצווה צריך להיות בין ארבעה לששה ילדים. ג) הידור מצווה להוסיף ולהוליד עוד ועוד ילדים, כפי כוחם של ההורים.
כיצד מודדים את הכוח
כוחם של ההורים תלוי בעיקר ביכולתם לגדל ולחנך את ילדיהם. למשל, הורים היודעים שגם אם יוסיפו עוד וילדו עוד ילדים, יוכלו לגדלם ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, ראוי שיהדרו במצווה ככל יכולתם. אבל מי שיודעים שאם ילדו, למשל, יותר משמונה ילדים, העומס עליהם יכבד, עד שכל ימיהם יהיו מלאים עצבנות וכעס, יש מקום לשקול שלא ללדת יותר. ואף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, הרי מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יגיעו לידי כעס ועבירה, והדבר ישפיע לרעה על חינוך ילדיהם.
שיקולים קצרים לעומת ארוכים
בסקר מקיף שנערך בקרב גברים ונשים חילוניים בישראל, דווח כי בממוצע ההורים הצעירים מעוניים להוליד כשלושה ילדים. אולם בפועל רובם אינם מגשימים את שאיפתם, ויש להם כשני ילדים בממוצע. השאיפות הארוכות מתנגשות בצרכים העכשוויים. אמנם רוצים עוד ילד, אבל השנה זה לא מתאים. זה יפגע בעבודה. זה לא נוח, צריך לקום בלילה, להאכיל, להחליף, לנקות, לטייל, לשחק, וכו'. וכך עוברות השנים, והנה תם הזמן, ויש פחות ילדים ממה שרצו. בסקר אחר דווח שרוב הנשים המבוגרות מצטערות על שלא הולידו עוד ילד או שניים.
לא מעט פעמים קורה שגם נשים דתיות, שבאופן טבעי יש להן יותר ילדים, מצטערות למפרע על כך שלא הולידו עוד ילדים בזמן שיכלו. צריך אדם להתגבר על חולשותיו, כדי שיוכל להגשים את שאיפותיו ולהוציא אל הפועל את כוחותיו הטובים.
"המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחול, זרענו וכספנו ירבה כחול, וככוכבים בלילה".
