נקיטת הצעד של חרם כלפי ציבור שלם בעם ישראל מצריך זהירות רבה, ובחינה מחודשת כל העת • לא ניתן לקבוע כי הקהילה הרפורמית גורמת נזק במידה כזאת שמצדיקה חרם, גם אם בעבר הייתה הצדקה לכך • התפיסה שלפיה צדקותך נמדדת במידת החרמתך את האחרים, שחדרה לצערנו לציבור הדתי־לאומי, היא פסולה ויש להתרחק ממנה
בטור הקודם הסברתי שמצווה לשמור על קשר חם עם אחינו בני ישראל מכל התנועות והזרמים, כולל הרפורמים והקונסרבטיבים, ויחד עם מצוות המחאה 'הוכח תוכיח' כנגד הפרת התורה, חובה עלינו לבטא כלפיהם גם את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ולהתנגד לעמדה המחרימה את נציגיהם. שכן איסור השנאה, ההוכחה והאהבה כרוכים זה בזה, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". כנגד זה הועלו שלוש טענות שלפיהן צריך להחרים את נציגי התנועות הללו:
א) הם מעודדים התבוללות, וההתבוללות היא הסכנה החמורה ביותר לעם ישראל, וכל מפגש עימם מעניק להם לגיטימציה ומגביר את ההתבוללות.
ב) הם פוגעים במסורת התורה וקיום המצוות ופוגעים במעמד הרבנות הראשית.
ג) כל 'גדולי הדורות' הקודמים הסכימו שצריך להחרימם, ולכן אסור לרב להיפגש עימם בפומבי בניגוד לעמדת הרבנים.
הקדמה לדיון
מובן שיש לנו חילוקי דעות חריפים עם אחינו הרפורמים והקונסרבטיבים ביחס למסורת התורה וההלכה, ולכן לצערנו איננו יכולים להכיר בסמכות ההלכתית שלהם לעניין גיורים וחתונות וכדומה, ומפאת חובת המחאה גם איננו יכולים להשתתף בתפילות ובחתונות שהם מארגנים. בנוסף, במשך שנים רבות הם התנכרו לארץ ישראל ולגאולת ישראל, וגם היום רבים מהם מאמינים לעלילות ששונאינו מפיצים נגד מדינת ישראל ונגד המתיישבים ביהודה ושומרון. השאלה היא אם חילוקי דעות אלו צריכים לגרום לשנאה ולהחרמה, או שצריך למצוא דרכים להרבות בשלום ובאהבה ובלימוד הדדי כמידת האפשר.
הנחת היסוד
לפני שמתחילים בדיון צריך להעמיד את היסוד. אחדות ישראל היא אחד הערכים העליונים בתורה, וקיומו הוא ממש פיקוח נפש לאומי. וכפי שאמרו חכמים במסכת יומא (ט, ב), שבית המקדש הראשון חרב בעוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. "אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". המחלוקת בבית המקדש השני הייתה בין הפרושים לצדוקים. וזהו שכתב הנצי"ב (משיב דבר א, מד) בהתייחסו לשאלה האם נכון שהיראים ייפרדו מהרפורמים ויקימו לעצמם קהילה נפרדת: "עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה", שכן אף בשעה שהיינו בארץ הקודש, עם שלטון מסוים, "חרב הבית וגלה ישראל בסיבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים".
וכן אמרו חכמים (ספרי נשא מב): "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם, שנאמר (הושע ד יז): 'חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ'. אבל משנחלקו מה נאמר בהם – 'חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ' (שם י ב)". ובמסכת כלה רבתי (פרק ה): "בזמן שהם מתחברים, ואפילו לעצביהם, הנח להם". לכן חורבן המקדש השני חמור מחורבן הראשון.
לפיכך, קביעת חרם כנגד נציגי תנועה יהודית היא אמצעי חמור ונורא שמסכן את האומה, ורק בלית ברירה, במצב של פיקוח נפש לאומי קרוב ומוחשי, אפשר להשתמש בו. משל למצב שמוכרחים לבצע כריתת איבר מסוכנת כדי להציל את החולה מסכנת נפשות גדולה יותר. לפיכך, כל עוד יש ספק שמא אין מדובר בפיקוח נפש לאומי ודאי, או שאפשר להציל את האומה בדרכים אחרות, אסור לנקוט חרם שסכנתו לקיום ישראל מרובה. וגם אם במשך זמן מסוים היה צורך לנקוט אמצעי נורא זה, חובה לבדוק מעת לעת אם עדיין הכרחי להשתמש בו, שכן כל שנה שהחרם נמשך – עוד שנתון עובר את הניתוח המסוכן והנורא הזה, שנוגע למיליוני יהודים שמזדהים ככאלה. לאור זאת נבחן את שלוש הטענות.
עידוד התבוללות
טוענים שהרפורמים גורמים להתבוללות, והדרך היחידה להצלת ישראל היא להחרימם. ראשית צריך לבדוק אם זה נכון. אפשר לקבל את הטענה שבדורות הראשונים, כאשר התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית משכו יהודים דתיים אליהן, הן העלו בכך את הסיכון שאותם יהודים יתבוללו, שכן אחוז המתבוללים מקרב התנועות הללו היה גדול לאין שיעור. ועדיין הדבר אינו ברור, מפני שהשאלה היא מה היו עושים אותם יהודים אילולא היו עוברים לתנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית: אם היו נשארים דתיים – אכן הסיכוי שהיו נשארים יהודים היה גובר. אבל אם היו עוזבים הכול, כפי שרבים עשו (עשרים אחוזים מיהודי גרמניה התנצרו בעקבות האמנציפציה), אזי ההצטרפות לתנועות הללו דווקא עיכב את תהליך ההתבוללות.
גם כיום יש הטוענים שבעקבות הסכמת התנועה הרפורמית לחתן יהודים עם שאינם יהודים, ההתבוללות גוברת. ייתכן שהם צודקים, אולם מסתבר יותר שבמצבנו הנוכחי, כאשר באמריקה מעל שבעים אחוזים מאלה שאינם דתיים מתחתנים עם לא יהודים, ובאירופה כשמונים אחוזים – העמדה של מנהיגי הרפורמים אינה משנה את החלטתם. כפי הנראה, תופעת ההתבוללות קדמה, והיא שגרמה להסכמתם לחתן יהודים עם שאינם יהודים, כדי לשמור על הקשר שלהם לזהות היהודית. כמדומה שאכן ההשתייכות לתנועה הרפורמית, ועוד יותר לתנועה הקונסרבטיבית, שומרת במידה רבה או מעטה על זהותם היהודית של המתבוללים. פגשתי גם יהודים שאמרו לי שבזכות התנועות הללו שמרו את זהותם היהודית, ובמשך הזמן קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות ועלו לארץ, והם אסירי תודה לתנועה על כך.
בכל אופן, הטענה שהם הגורמים להמוני היהודים בגולה להתבולל רחוקה מאוד מלהיות מוכחת, וממילא אינה מצדיקה שימוש באמצעי המסוכן של חרם.
לגיטימיות להפרת תורה
טענה נוספת שהועלתה היא שמפגש פומבי עם רפורמים מעניק להם לגיטימיות, ובעקבות זאת יהיו אנשים שיפסיקו לשמור מצוות, או יבחרו אילו מצוות ברצונם לקיים ואילו לא. כמו כן נטען שהמפגש איתם יעצים את דרישתם למעמד שווה לרבנות הראשית, והדבר מסוכן והרסני לעם ישראל.
גם טענה זו צריכה בדיקה, שכן גם בלא הרפורמים, לצערנו יש יהודים רבים שמפסיקים לשמור את המצוות מסיבות שונות, ומי שרוצה יכול גם היום ללכת לקהילה רפורמית או קונסרבטיבית. מנגד, ייתכן שדווקא עמדת ההחרמה מחזקת את תביעתם למעמד משפטי נפרד, ושמא עדיף שהרבנות הראשית תנהג כלפיהם בכבוד ובידידות, ובכך אולי תחזק את מעמדה, מפני שבעיני רבים מקרב הציבור המסורתי והחילוני ההחרמה מאוסה, מרחיקה אותם מהתורה ומהמצוות ומערערת בעיניהם את מעמד הרבנות הראשית, וייתכן שדווקא יחס חיובי לרפורמים ולקונסרבטיבים יקרב יותר יהודים לתורה ולמצוות.
לסיכום, נראה שעמדת ההחרמה מזיקה יותר מאשר מועילה לשמירת התורה ולמעמד הרבנות והזהות היהודית. ואף לטענת הסוברים שההחרמה מועילה, אין מדובר בפיקוח נפש לאומי ודאי, שמצדיק נקיטת פעולה חמורה ומסוכנת כל כך.
האם גדולי הדור החליטו על החרמה
לאור מה שביררנו, עולה בבירור שאסור להחרים תנועות יהודיות אלה. אלא שעדיין טוענים המקטרגים, ש'גדולי הדור' החליטו להחרים את התנועות הללו, ואין לשנות. אולם גם אם נקבל את הטענה הלא מוכחת הזו (תוך התעלמות מעמדת הרבנים שהתנגדו לחרם), בכל זאת, מאחר שמדובר בסוגיה ציבורית שתלויה במציאות אשר מטבעה הולכת ומשתנה, חובה עלינו לשוב ולשקול את הדברים מעת לעת. שכן עם כל שנה נוספת של חרם – שנתון נוסף עובר קטיעת איבר מסוכנת ונוראה. ולכן כל מי שמצטט רבנים גדולים מהדורות הקודמים, אם הוא מדייק – הוא יכול להועיל לדיון ההיסטורי, אבל אין בכוח ציטוטים אלו לחייב לנקוט עמדה זהה בדורנו.
לסיכום, לפי המציאות שלפנינו, אסור להחרים את נציגי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית. אומנם אין בכך תביעה לחייב את כולם להיפגש עם מי שאינם רוצים, אלא רק קביעה שהחרם אסור.
שיטת ההחרמות
בעקבות השימוש התכוף בדורות האחרונים בהחרמת תנועות, נוצרה מציאות מחרידה, שיהודים חושבים שככל שיחזיקו יותר בחרם, כך ייחשבו יותר 'צדיקים'. במקום לחזור ולבדוק מעת לעת האם החרם מוצדק, מתחזקים בטעות ומחילים אותו על עוד אנשים, ותוקעים עוד חרבות בלב האומה. אלה מחרימים ציונים ואלה מחרימים חיילים ואלה מחרימים ניאו־רפורמים ואלה מחרימים אקדמיה ואלה מחרימים רבנים שלא החרימו את האקדמיה או את הציונות או את מי שלא הודה שפלוני הוא גדול הדור. כך קורה שאחים אדמו"רים וראשי ישיבות לא מדברים זה עם זה שנים, ואנשים 'יראי שמיים' מקבלים זאת בהבנה כ'שיטה קדושה', כאילו אין כאן הפרת תורה פומבית.
בזמן האחרון שיטת ההחרמות חדרה גם לציבור הדתי. ועיקר הדיון התורני הניצב לפתחם של חלק מהרבנים הנכבדים הוא היכן עובר הגבול, כלומר את מי צריך להחרים. ועמי הארץ בוחשים בקלחת, לוחשים באוזני רבנים, מספרים לשון הרע ועלילות, ויוצרים מצב שאצל חלק מהרבנים, אסיפה 'קדושה' חייבת להצהיר מראש מי פסול בעיניה ואת מי היא מחרימה. או אז יוכלו לדון בשאלה 'הגורלית', מה "התהליך המסוכן החדש", שרק האירועים הכי חמורים בהיסטוריה משתווים לו בחומרתו, וממילא – מי האישים האשמים בכך, ואיזה אמצעי יש לנקוט נגדם.
בכל אופן, כשלעצמי, אם ייתן לי ה' כוח, אשתדל ללכת בדרך ההפוכה, ובכל עת שתעלה יוזמה להחרים אנשים שכוונתם טובה, גם אם לדעתי הם טועים מאוד – אם יזדמן בידי, איפגש עימם בפומבי, בכבוד ובאהבה. ואם יתקפו אותי על כך, איפגש שוב ושוב, ואתכלל בקדושת כנסת ישראל.
