ארץ ישראל בפרשה
גם בפרשתנו ארץ ישראל ניצבת במרכז. יעקב אבינו עומד להיפרד מן העולם. כל ימיו עסק וטרח בחינוך ילדיו, וגם עתה לפני מותו הוא מתכוון להיפרד מהם בדברי תוכחה וברכה. אולם דבר אחד מדאיג אותו יותר מכל, הוא עומד למות בגלות, רחוק מהארץ שהבטיח ה' לו ולזרעו. והוא יודע שאם חס ושלום יתנתק הקשר לארץ החיים, כל החזון הגדול שהועיד ה' לו ולזרעו ירד לטמיון.
ולכן, למרות הקושי העצום שבהובלת גופו לקבורה בארץ ישראל, הוא קורא לבנו יוסף, ומתחנן לפניו ומשביע אותו, שיקבור אותו בקברי אבותיו שבארץ ישראל. "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו: אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי (דרך שבועה) ועשית עמדתי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". ויוסף משיב: "אנוכי אעשה כדבריך". אבל כאשר מדובר בעניין גורלי כל כך, אמירה בלבד אינה מספקת, ויעקב מבקש: "השבעה לי. וישבע לו". ומתוך הוכרת תודה יעקב משתחווה על ראש המטה (בראשית מז, כט-לא).
עברו עוד כמה חודשים, ויעקב נפל לחוליו האחרון, ומזעיקים את יוסף אל מיטתו. ומכל הדברים שיכול היה לספר לבנו האהוב, בחר לפתוח ולומר: "א-ל ש-די נראה אלי בלוז בארץ כנען, ויברך אותי, ויאמר אלי: הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם" (בראשית מח, ד). ומתוך כך מספר יעקב ליוסף על קבורת אמו בבית לחם, ומברך את אפרים ומנשה, וקובע שמעתה יחשבו כשני שבטים. ומסיים: "הנה אנוכי מת, והיה אלוהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם…"
אח"כ אסף את כל בניו, וברכם והוכיחם. ושוב בחר להיפרד מהם בדברים על ארץ ישראל. "ויצו אותם ויאמר אליהם: אני נאסף אל עמי, קיברו אותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי. במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען, אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי לאחוזת קבר. שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה. מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת. ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע ויאסף אל עמיו".
בכך נחתמו חייו, בגעגועים עמוקים לארץ ישראל, מקום בו חיו ונקברו אבותיו. ובכל הדרך הארוכה שהלכו הבנים בלוותם את אביהם לקבורה בארץ ישראל חשבו על ערכה של הארץ הקדושה, ובכך נפרדו מהארץ למשך שנים ארוכות וקשות. והזיכרון הזה מארץ ישראל ומהבטחה שהבטיח ה' לאבות, שיחזרו לארץ ויקימו בה ממלכה, נתן להם את התקווה והאמונה לעמוד במחשכי היסורים והגלות, וכשהגיעה עת פקודתם, היה בכוחם לשמוע למשה רבנו ולצאת ממצרים ולקבל את התורה.
יוסף הצדיק
גם יוסף הצדיק הלך בדרכו של אביו, ובמילותיו האחרונות דיבר על ארץ ישראל ותקוות הגאולה. "ויאמר יוסף אל אחיו: אנוכי מת ואלוהים פקוד יפקוד אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. וישבע יוסף את בני ישראל לאמור: פקד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה. וימות יוסף בן מאה ועשר שנים, ויחנטו אותו, ויישם בארון במצרים" (בראשית נ, כה-כו). בכך מסתיים חומש בראשית, ישראל נותרו בגלות מצרים, עננים שחורים הלכו וכיסו את השמים, אבל העיניים נותרו צופיות לארץ ישראל.
היחס הראוי לערבים ונוכרים
שאלה: האם אנו שחיינו במשך דורות בגלות, וסבלנו מאפליה קשה, יכולים להסכים כיום לעמדה שמפלה ערבים? היאך יתכן שרבנים כתבו שלא להשכיר דירות לערבים? האם היינו מוכנים שכך ינהגו עמנו כשהיינו בגלות? הלא נצטווינו "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו, כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלוהיכם" (ויקרא יט, לג-לד).
תשובה: אין דמיון בין מצבם של היהודים בגולה למצב הערבים בארץ. ראשית, במשך רוב שנות הגלות, יהודים התעקשו לחיות במסגרת של קהילה יהודית עצמאית, שמרוחקת מאזורי המגורים של הנוכרים שבקרבם חיו. שנית, מעולם יהודים בחוץ לארץ לא איימו על האומה שבקרבה חיו. מעולם לא העלו תביעות טריטוריאליות או מדיניות ולא תמכו באויבי המדינה. להיפך, הוקירו טובה לממלכה המארחת, והתפללו לשלומה, והקפידו לקיים את חוקיה, על פי ההלכה "דינא דמלכותא דינא". שלישית, מעולם יהודים לא תבעו מהמדינות שאירחו אותם שיעניקו להם תקציבים לקיום, חינוך ובריאות. אם לא גבו מהם מיסים כפולים שבחו והיללו את המלכות על רוב חסדה, שכן בדרך כלל המיסים ששילמו היו כפולים. רביעית, בכל מקום בו התגוררו היהודים, הם תרמו תרומה אדירה לשגשוגה של המדינה המארחת. את מרצם וכשרונם השקיעו בפיתוח הכלכלה, החקלאות, המדע והתרבות. והם עשו זאת מתוך עמדה מוסרית שמעודדת עיסוק בישובו של עולם.
למעשה, יסוד ההתייחסות לנוכרים תלוי במצוות 'גר תושב', לפיה, כל המקבל את ריבונות היהודים ואת כללי המוסר הבסיסיים זכאי לחיות במדינתם בכבוד, ואם הוא נצרך לעזרה – מצווה לעזור לו. וכך בדיוק אנו נהגנו בכל הגלויות, כיבדנו את ריבונות המדינות המארחות וקיימנו את חוקיהם.
עמדת הערבים כלפינו
לעומת זאת, רוב הציבור הערבי, כדברי נציגיו הרשמיים, שולל את זכותו של העם היהודי להקים מדינה בארצו, מאשים את צה"ל בפשעי מלחמה, תומך בכל אויבי המדינה ושונאי ישראל שמאיימים על נפשנו. כאשר סאדאם חוסין הפציץ את גוש דן, רבים מהערבים שמחו ועשו אותו לגיבור לאומי. כאשר החיזבאללה הפציץ את ישראל, ערבים רבים תמכו בו. אפילו ערבי שבני משפחתו נפגעו מהפצצות, הכריז שאנשי החזבאללה הם האחים שלו והם הצודקים.
הם טוענים כי היו כאן לפנינו תוך הכחשת ההיסטוריה הישראלית, ותוך הכחשת העובדה כי רובם צאצאים של ערבים שהיגרו לכאן בדורות האחרונים בעקבות השגשוג הכלכלי שהתחולל בארץ בעקבות עליית היהודים.
אמנם צריך להיזהר מהכללה, בוודאי יש ערבים שתומכים במדינת היהודים ורוצים בשגשוגה, ואף אנו רוצים בטובתם. אולם, לצערנו, מרבית הערבים בחרו להיות לנו לאויבים, ולערער על עצם זכות קיומינו.
הרי שאין מדובר כאן ביחס מפלה על בסיס גזעי, אלא בהתגוננות מפני אויב.
ההתייחסות למכתב הרבנים
לעיתים מבקשים או דורשים מאיתנו לכבד את עמדותיהם של החולקים עלינו, ומתלוננים על שאיננו נוהגים כבוד בערכים שהם מייצגים. אכן ראוי לנו לכבד את החולקים עלינו, מפני שביסודו של דבר גם עמדות השמאל נובעות מתוך דאגה לקיומה ושגשוגה של ישראל, ומתוך מניעים מוסריים שראויים לכבוד.
אבל מנגד, כאשר נאמרת עמדה שאינה מקובלת על חלקים בציבור השמאלני, אז במקום להתווכח, להתייחס ברצינות לעמדתנו, הם פשוט מציעים להעמיד אותנו למשפט ולהכניס אותנו לכלא או לכל הפחות לפטר אותנו מתפקידנו.
כדאי לזכור זאת כאשר נשמע שוב בקשה לכבוד הדדי.
האם חכם לנקוט עמדה כזו
יש סוברים שאמנם כן, מכתב הרבנים מוצדק, אבל אינו חכם, מפני שהציבור אינו בשל לקבל עמדות כאלה. אם רבנים רוצים להשפיע, הרי שעליהם לומר דברים שמתקבלים.
אכן מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה, ב), אבל כאן הדברים נשמעים ומקובלים על רוב הציבור, כפי שהוכיחו מספר סקרים. לעומתם רבים מאנשי 'הרשות' מנותקים מהמציאות ומתעלמים מהבעיות והסכנות. במצב כזה, חייבים הרבנים למלא את תפקידם באחריות ולומר דברי אמת.
דווקא על ידי הנכונות לומר דברים שאינם מקובלים על ה'רשות' מעמדם של הרבנים יתחזק, שכן ציבור רחב נוכח כעת לדעת, שמנהיגיו הרשמיים מתעלמים מן הבעיות החמורות, ודווקא הרבנים מכירים את המציאות ומוכנים להתמודד עמה. יש בזה פתח תקווה לצמיחת מנהיגות חדשה, שבה יהיה מקום מכובד יותר לתורה ודובריה. כאן המקום לשבח את הרב שמואל אליהו שליט"א על מנהיגותו, ואת סיעת ה'איחוד הלאומי' על תמיכתה בעמדת הרבנים.
דברי הבלע שהושמעו נגד הרבנים
אמנם דברי הבלע החמורים שהושמעו כנגד הרבנים והגדרתם כגזענים עלולים להפחיד ולעורר חשש שמא השפעתם של הרבנים בתחומים חשובים אחרים תפחת. אולם אין מקום לחשש כזה, על האנשים שהשתלחו ברבנים אמרה המשנה (אבות ב, ג): "הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו". כאשר דברי הרבנים תואמים את עמדתם הם משבחים אותם ומהללים את נאורותם. אבל אין לזה שום ערך. רגע לאחר שאותם רבנים יאמרו דבר שמנוגד לעקרונותיהם, יוקיעו אותם באופן החריף ביותר. יש מהם שאף יוסיפו, שעד כה הם באמת כיבדו רבנים ומסורת, אבל מעתה, לא יוכלו עוד לעולם לכבד את התורה ולהתעניין במורשתה…
רב שמעוניין להתבשם מכבוד מדומה שכזה, שיערב לו, קוראים לו בדרך כלל "רב מטעם", ותפקידו העיקרי לומר תפילות לשלום המלכות, ולעטר את מעשיה בפסוקים נאים. אבל רב אמיתי צריך לבטא את עמדת התורה והמוסר, גם כשהדברים אינם ערבים לשלטון.
ומה יעשה רב שבאמת חושב אחרת, שיתנער בליבו מכל דברי החנופה המזויפים של הרשות, ויודיע בצורה הברורה ביותר, שהוא מתנגד לכל דברי הבלע שמשמיעים נגד עמיתיו הרבנים, ויוקיע את הרוצים להעמידם לדין או לפטרם, ורק אח"כ יאמר את דברו.
