על מה דיבר ה' עם יעקב אבינו בפרשה
על גילוי אלוקי אחד שנגלה ה' ליעקב אבינו מסופר בפרשת השבוע. נדמה לי שישנם לא מעטים, שאם נציב בפניהם שאלה למבחן: על מה דיבר ה' אל יעקב בפרשת ויגש – לא ידעו.
לאחר שיעקב אבינו התבשר שיוסף בנו חי, והוא מושל בכל ארץ מצרים, ואף שלח עגלות להביאו אליו. מתעורר בליבו חשש, היאך יעזוב את הארץ הקדושה, ומה יהיה על העם שהוא צריך להקים. "ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה. ויאמר: יעקב יעקב! ויאמר: הנני. ויאמר: אנכי הא-ל א-לוהי אביך, אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלו, ויוסף ישית ידו על עיניך".
הנה כי כן שוב מוצאים אנו שכל הגילויים האלוקיים בספר בראשית אל האבות עוסקים בארץ ישראל. ולא לחינם כתב רש"י בתחילת פירושו לתורה, את דברי רבי יצחק, שפתחה התורה בספר בראשית כדי ללמדנו את עניינה של ארץ ישראל. "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו".
עשרה בטבת
תקנו הנביאים והחכמים שאחר החורבן לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ומאז שהוקם בית המקדש השני, בטל הצום. אבל כשחזר ונחרב, חזרה תקנת הצום לקדמותה.
ואף שהמצור שהוביל לחורבן בית המקדש השני המצור התחיל בתאריך אחר, מכל מקום קבעו חכמים לצום על חורבן בית המקדש השני בימים שצמו על החורבן הראשון, מפני שאת הצומות על חורבנו תקנו הנביאים. בנוסף לכך, מכמה בחינות החורבן הראשון חמור יותר מהחורבן השני, שכן בבית המקדש הראשון שרתה השכינה במדרגה נעלה יותר, וכמה נסים שהיו בבית המקדש הראשון לא התרחשו בבית המקדש השני, ואף ארון הקודש שמצווה להניחו בקודש הקודשים היה בבית המקדש הראשון ולא בשני.
אמר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שבעשרה בטבת שבו התחיל המצור על חומות העיר יש לפעול למען חיזוק חומות ירושלים ובניין הארץ ברוח ובחומר.
בניין ירושלים בעת הזאת
חובה על כל אחד ואחד מאיתנו להתריע על אוזלת היד של הממשלה בבניין ירושלים. יהודים רבים משתוקקים לעלות לירושלים ולהתגורר בה, אבל לא בונים מספיק – לא במזרח ולא במערב. אומרים שירושלים זקוקה לארבעת אלפים דירות חדשות בשנה, כדי לספק את הביקוש מצד משפחות יהודיות. בפועל, בשנים האחרונות נבנות בירושלים פחות מאלפיים דירות לשנה. כתוצאה מכך המחירים עולים ומשפחות רבות אינן מסוגלות לחשוב על קניית בית בירושלים.
שלוש מאות אלפי יהודים מבני ירושלים נאלצו לעזוב בעזרים השנים האחרונות את עיר הולדתם, רובם בעקבות קשיי דיור. ומה אם כל שאר היהודים שרצו לעלות לירושלים אילו מחירי הדיור היו סבירים?
לו היו מפשירים מיד את כל תוכניות הבנייה בירושלים, היה ניתן אולי לבנות כששת אלפי דירות בכל שנה, המחירים היו מתחילים לרדת, וירושלים היתה הולכת ונבנית כעיר בירה גדולה וחשובה. קרית מלך רב, משוש כל הארץ.
אם אשכחך ירושלים
ברשלנות פושעת הממשלה אינה ממלאת את חובתה המקודשת לבנות את ירושלים. בכל חתונה הננו מזכירים את שבועת הנצח: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ה-ו). ובפועל שוכחים.
בכל בוקר היה צריך ראש הממשלה לקום ולחשוב איך מקדמים את הבנייה בירושלים, וגם שר השיכון היה צריך להתקשר אליו פעמיים ביום, כדי לעסוק בזירוז בניינה. כדי להשלים את כל מה שהחסירו בשנים האחרונות. אבל שניהם יחד עם כל שאר השרים מתבטלים מבניין ירושלים. יש להם לשון לדבר ברוב חשיבות על המון דברים, יש להם ידים לקדם את עצמם ואת מקורביהם, אבל את ירושלים הם שוכחים.
לו היו אומרים לסביהם הגדולים, שיום יבוא ותהיה לנכדיהם אפשרות לבנות את ירושלים, היו שמחים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם, שנכדיהם יזכו להגשים את חזון הדורות לבנות את ירושלים. וכמה היו מתביישים לראותם, עוסקים בכל מיני קטטות מפלגתיות, ושוכחים את תפקידם.
צום עשרה בטבת הוא על חורבן ירושלים
בעשרה בטבת, כשאנו מתאבלים על פריצת חומות ירושלים, על כולנו להתעורר למחאה נמרצת כלפי רשלנות הממשלה בבניין ירושלים.
אמרו חכמים (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה". שנאמר (ישעיה סו, י): "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה". ומכלל הן אתה שומע לאו, מי שאינו מתאבל עליה, לא יזכה לראות בשמחתה.
למען ציון לא אחשה
כל מי שאינו מוחה כיום ביד חברי הממשלה שמתרשלים בבניין ירושלים אינו יכול להיחשב יותר כמי שמתאבל על חורבנה. כל הרואה את ראש הממשלה או שר השיכון או שאר שרי הממשלה ושותק מלדבר על בניין ירושלים – מבטל את מצוות הנביא ישעיה, שנאמר (סב, א): "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער".
לו היו חברי הממשלה וראשה חדורים באמונה ותודעת שליחות לאומית לבנות את ירושלים, גם אומות העולם היו מכבדים אותם, והיו באים לשמוח עמנו בבניין ירושלים. וכפי שנאמר שם (ישעיה סב, ב): "וראו גוים צדקך, וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו".
על מה אנחנו צמנו אם איננו תובעים את בניין ירושלים?! "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה לא יחשו המזכירים את ה' אל דומי לכם. ואל תתנו דומי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ". גם בהיותינו בגלות נתבע מאיתנו להזכיר תמיד את ירושלים עד אשר תיבנה. ועתה שיש לנו ממשלה, האם נוכל לשקוט ולידום כשהיא מתרשלת מבניין ירושלים?!
בבניין ירושלים תלוי קיבוץ הגלויות
אמרו חכמים (תנחומא נח): "מסורת אגדה היא, שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגליות. אם יאמר לך אדם שנתכנסו כל הגליות ואין ירושלים נבנית, אל תאמן, שנאמר: בונה ירושלים ה', ואחר כך נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמז, ב).
ככל שירושלים תיבנה יותר בתפארה, כך ישמעו רחוקים ויבואו ויעלו לציון ברינה, עד שיתקבצו כל הגלויות.
ההקשבה לרדיו ולטלוויזיה בימי השרפה
לאחר שהקשבתי מעט לשידורים החיים מהשרפה בכרמל חשבתי, הקשבה זו ממש משחיתה את הדעת. יהודים צדיקים ורוצים לעזור זה לזה, רק צריך להיזהר שהרצון הטוב לא ילך לאיבוד.
על ידי השידורים הללו כל הפרופורציות משתבשות, עיקר הופך לטפל וטפל לעיקר, ושוב חוזרים על אותם הדברים. ופתאום בטון מלא חשיבות מודיעים: זוהתה עוד גופה. הם מתנצלים כביכול שלא נעים לדבר על כך, אבל מתוקף השליחות הלאומית שהוטלה עליהם הם מוכרחים לספר שהזיהוי נעשה הפעם על ידי צורת השיניים. כאילו הדיווח הזה על כל פרטיו ודקדוקיו עשוי להחזיר את המתים לתחייה. ושוב משמיעים דיבורים חסרי ערך של פוליטיקאים שונים ופרשנים למיניהם.
ברור שאסון השריפה ומותם של הסוהרים מצער מאוד, וכל אדם הגון צריך להשתתף בצער הנורא של המשפחות, ולכאוב את שריפת הבתים והיער, ולדאוג שיקבלו פיצוי. אבל מה עם כל שאר ההרוגים בתאונות הדרכים, למעלה משלוש מאות בשנה. ומה עם כל המתים ממחלות, האלמנות והיתומים, וכל הצער שיש בעולם. היכן הפרופורציות.
המקשיב לשידורים הללו מטעה את עצמו לחשוב שהנה הוא אדם רגיש שאכפת לו מאחרים, אבל יתכן שבאמת הוא רק מספק את סקרנותו. האם מישהו החליט בעקבות זה לתרום מעתה ואילך מעשר כספים? יתכן שלשעה קלה אנשים יהיו טובים יותר זה לזה, אבל כך היו נוהגים גם בלא שמיעה רצופה של השידורים.
בכל אופן, לא ישאלו בשידורים כאלה מדוע היו צריכים להסיע לשם סוהרים, האם זה מפני שבית המשפט העליון החמיר בהוראות הפתיחה באש, ולכן נצרכו לעוד כוחות כדי לפנות את כלא דמון.
לאחר שידורים דמגוגיים כאלה אפשר בקלות לטעון שהעיקר זה להחזיר את גלעד שליט הביתה, וגם אם בעקבות זאת ימותו מאות יהודים מפיגועים, זה ממש לא חשוב, כי צריך לעשות הכל כדי להחזיר את גלעד הביתה.
בסופו של דבר, שידורים אלו גם לא יעזרו להתכונן יותר לאסונות מסוכנים יותר, כדוגמת רעידת אדמה. כי התקשורת הזולה כבר עסוקה בחיפוש אחר האשם במחדל, כדי לקיים בו את טכס התליה בכיכר העיר. ואם ח"ו תבא רעידת אדמה, אז יהיו לשדרנים ימים גדולים, עמוסים בעבודה מבוקר עד ערב, והם כמובן ישובו למלא את תפקידם, עבורנו.
