כיצד להנחיל את שמירת הלכות צניעות לתלמידות בגיל תיכון • התשובה הנכונה לשאלה מדוע לא ללבוש קצר היא: ככה, זוהי ההלכה! • הסברים רוחניים על ערך הצניעות צריכים להיאמר לאחר האכיפה ובנפרד ממנה, אך הם לא יועילו לבדם מול פיתויי הקניון והאופנה • בכוחה של המשמעת ההלכתית לנצח אפילו התמכרויות לעישון או למשחקי מחשב • מי שעושה מכל דבר קטן נס עלול לא לשים לב לניסים הגדולים • הברכות שתיקנו חז"ל מבדילות בין נס לבין מציאות טבעית שגם עליה יש להודות
ההתמודדות עם לבוש לא צנוע באולפנות ובתיכונים
שאלה: אחת הבעיות שמטרידות את המחנכות באולפנות ובתיכונים הדתיים היא הדרך הראויה להתמודד עם בנות שמגיעות בלבוש לא צנוע. הדרך המקובלת היא לפעול בדרך של חינוך והסברה. מתוך התפיסה שדורנו הוא דור גדול ונפלא, בעל אידיאלים נשגבים, מדברים עם הבנות על ערך הצניעות ומעלתו הרוחנית, תוך השתדלות למעט בהערות משמעתיות שיוצרות אווירה לא נעימה ותחושת ריחוק וחוסר אמון של המחנכות בבנות. הבעיה שזה לא כל כך מצליח. הבנות חוזרות ושואלות: מדוע אסור ללכת עם בגדים אלו? מדוע כל הזמן אתם מדברים איתנו על הצניעות? נמאס כבר לשמוע כל הזמן על אותו נושא! מה רע בשרוולים קצרים ובחצאית קצרה?
כיצד צריך לענות להן?
תשובה: ככה!
תשובה: נדמה שהתשובה המתאימה ביותר לשאלה היא: "ככה!". כלומר, כך היא ההלכה, בלי להוסיף שום הסברים רוחניים. המורות וההורים מוכרחים להתרגל לומר "ככה".
במסגרת לימוד התורה והאמונה אנחנו מסבירים יסודות רבים, אבל האמונה בה' ובתורה כוללת גם דברים קשים שאינם מובנים. ההנחה הבסיסית היא שלמרות שכלו של האדם, לא כל דבר הוא יכול להבין. ואם הוא רוצה להתקשר אל ה', לערכי הנצח, עליו לומר "נעשה ונשמע". והוא לא נהיה בגלל זה פחות חכם, אלא להפך – הוא מתחבר לתובנות אלוקיות שמעצימות את תבונתו האנושית.
כוחה של ההלכה
כאשר כל החנויות בקניונים מלאות שפע של בגדים שאינם כשרים להלכה וקשה להשיג בגדים כשרים שמתחרים ביופי ובמקוריות של הבגדים הלא צנועים, ובנוסף לכך הרוח הנושבת מהמערב מכתיבה אופנה לא צנועה – קשה מאוד לנערה צעירה שבוחנת את הגבולות לעמוד בניסיון. לכן הדרך היחידה לטפל בזה היא בדרך של נאמנות להלכה.
ואל תזלזלו בכוחה של ההלכה. נסו לשכנע מכורים לעישון לחדול מעישון יום אחד בשבוע. תשתמשו בכל ההסברים ותראו כמה הדבר קשה. אבל כשההלכה אומרת שאסור לעשן בשבת – לא מעשנים. והפלא הוא שאפילו המכורים הכבדים לא סובלים כל כך בשבת.
ילדים ונערים אוהבים מאוד לשחק במחשב, והנה נס – בשבת הם לא משחקים. מדוע? האם מפני שנתנו להם שיחות על ערכה של השבת וביארו להם בעמקות כיצד משחקי מחשב פוגעים בקדושתה? לא. הם לא משחקים מפני שההלכה אוסרת. אחר כך אפשר גם להרחיב בדברים אודות קדושתה של השבת.
אמנם נכון שכאשר יסודות האמונה רעועים, ההלכה הולכת ומאבדת את כוחה. כשהלב חלש הדם אינו מגיע כראוי לנימים הקטנים. ולכן צריך לשקוד תמיד גם על לימוד אמונה ומוסר, ולעסוק בהבנת שליחותו של עם ישראל בעולם ובייעודו המיוחד של כל אחד ואחת מאיתנו. לשם כך נועדו הדרשות.
אולם בהתמודדות בשטח עם פיתויי היצר, כוחה של ההלכה רב מכוחן של הדרשות.
תפקיד המנהלות והמחנכות במסגרת דתית
אין זה מתפקידן של המנהלות והמחנכות לרדוף אחרי הבנות בשעות אחר הצהריים. זמן זה נתון לאחריותם של ההורים והבנות עצמן. אבל בשעות הלימודים צריך מוסד דתי לקבוע שגדרי ההלכה מחייבים, ולאכוף זאת בנחרצות ובעקביות. מי שלא באה כפי הכללים – חוזרת הביתה. גם למשמעת יש מסר חינוכי חשוב. היא מבטאת נאמנות להלכה ולמוסר. אגב, גם בתיכונים חילוניים מקובל כיום לקבוע כללי הופעה, ומכיוון שאוכפים אותם ברצינות אין תופעה של הפרת הכללים.
בלי שום קשר לכך, יש לדבר על ערכי המשפחה והצניעות כמו שמדברים גם על יושר, חסד, אמונה וגאולה.
תפקיד ההורים
גם ההורים צריכים להציב גבולות ולשמור עליהם בעקביות. כשעושים כך, הטיפול בבעיה הופך להיות קל יחסית. כמו שמצליחים ללכת ברחוב ולא לקנות שווארמה לא כשרה, כך מצליחים שלא לקנות בגדים לא כשרים. בנפרד מכך, צריך לדבר על תפקידו של עם ישראל, על ערכה של התורה וההלכה, על הדרך היהודית להקמת משפחה, ועל היתרון הגדול של מסגרת החיים הדתיים על פני החילוניים בכל הקשור לזוגיות ואהבת אמת.
בעלי האמונה המצומצמת ונס המלפפונים
לפני שלושה שבועות כתבתי אודות בעלי האמונה המצומצמת, הסבורים שעיקר האמונה בנוי על הניסים, ולכן הם משתדלים לתאר כל דבר בדרך נס. למשל: "הגעתי לחנות וכבר כמעט נגמרו כל המלפפונים, ובניסי ניסים נותרו עוד כמה אחדים בדיוק כפי צורכי ואפילו עוד נשאר… ובחסדי ה' קניתי אותם! ברוך ה' שלא עזב חסדו מאיתי ועשה למעני את הנס הגדול הזה במלפפונים!"
גם המדע הוא בעיה גדולה בשבילם, מפני שהוא כאילו מסביר את החוכמה והסדר שבבריאה על חשבון הנס. לכן אנו שומעים לפעמים אנשים שמספרים: "כל הרופאים כבר אמרו שאין לו סיכוי לחיות, ולבסוף בדרך נס בניגוד לדעת הרופאים החולה הבריא".
מדוע שלא להתבונן בהשגחה
בעקבות הדברים הללו הגיעו מספר שאלות, ועיקרן: מדוע לא לנסות לראות את ההשגחה האלוקית בכל דבר, כמו בדוגמת המלפפונים? והיו בני משפחה של חולים שסיפרו במכתבם על רפואת קרובם, ושאלו: מדוע לא נראה בזה נס ונודה על כך לה'?
ההודאה לה' צריכה להיות שלמה ומאוזנת
תשובה: מעלה גדולה היא לאדם לראות בכל דבר שקורה לו את הטוב האלוקי, ואף ללמוד מכך לקח מוסרי. הבעיה היא שבדרך כלל מי שמגזים בהתפעלותו מנס המלפפונים, לא נותרת בנפשו התפעלות לדברים גדולים באמת. למשל, הוא פחות מתפעל מעצם בריאת המלפפונים ושאר המאכלים.
כעין זה אמרו חכמים: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול" (שבת קיט, ב). כשהופכים אירוע קטן לנס, מקצצים את גדולת הניסים הגדולים. יש לחשוש שבעל "נס המלפפונים" נוטה להתעלם מנס קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, שאין דומה לו בכל העולם.
לפיכך תיקנו לנו חכמים סדר הודאה מפורט ומדורג. על המלפפונים מברכים "בורא פרי האדמה", וכך על כל מאכל ומאכל תיקנו ברכה. וכן תיקנו לנו חכמים סדרי שבח והודאה ותפילה בפסוקי דזמרה, בברכות קריאת שמע ובתפילת עמידה. שם גם המקום להודות על חולה שנרפא: "רפאנו… ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל". ואם החולה היה מסוכן, כשיבריא יברך "הגומל". ואם המחלה הייתה קשה וממושכת, ראוי שכשיבריא יערוך סעודת הודיה.
ההפרזה מובילה לפיחות ערך
וכן למדנו במסכת ברכות (לג, ב) על אותו אדם שהתפלל לפני רבי חנינא ואמר: "הא ל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והוודאי והנכבד". לאחר שסיים אמר לו רבי חנינא: סיימת לומר את כל שבחי ה'?! והלוא אין סוף לשבחיו. אלא מה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר בתפילה הוא הראוי, ואין להוסיף עליו. "משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף, והלוא גנאי הוא לו!" כך המתפעל יותר מדי מהמלפפונים דומה כמי שמשבח את המלך בכלי החרס שלו בעוד שיש לו כלי זהב יקרים.
הגדרת הנס והטבע בהלכה
ובאמת אין הבדל משמעותי בין נס לטבע – הכול מאת ה'. ועל כן אנו אומרים בתפילה "על ניסיך שבכל יום עמנו", שגם קיום הטבע הוא נס. אלא שבדרך כלל לסדר הרגיל אנחנו קוראים טבע, ולמה שיוצא מהסדר המקובל אנחנו קוראים נס, ותפקידו של הנס ללמדנו דבר מה מיוחד.
את הגדרת הנס אפשר ללמוד מהברכה שתיקנו חכמים שמי שנעשה לו נס וניצל, כאשר יגיע שוב לאותו מקום יברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה".
יש אומרים שכל מי שהיה בסכנת מיתה מוחשית, כגון שעבר תאונת דרכים, או שנפל מגובה רב, או ששודדים תקפוהו, כיוון שניצל חייב לברך (ריב"ש). ויש אומרים שרק כאשר רוב גדול של הנמצאים באותה סכנה מתים, והוא ניצל, חייב לברך (רא"ש מלוניל).
וכיוון שספק ברכות להקל, כך ההלכה (שו"ע או"ח ריח, ט). לפיכך, אדם שהתמוטט עליו בניין גדול וחפרו בין ההריסות ומצאוהו חי, או שנפל מגובה רב מאוד, או שירו עליו כמה כדורים שפגעו בפלג גופו העליון, או שעבר תאונת דרכים קשה מאוד – אם ניצל, יברך בשם ומלכות. אבל אם הסכנה הייתה כזו שרק רוב מתים ממנה, אבל לא רוב גדול מאוד – יברך בלא שם ומלכות.
אישה שבאה לבית הכנסת בשבת לקראת תפילת עמידה
שאלה: אישה שבאה לבית הכנסת לתפילת שחרית של שבת בשעה שהציבור כבר עומד להתפלל עמידה, האם עדיף שתדלג על פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע כדי להתפלל יחד עם הציבור עמידה, או עדיף שתאמר את הכול לפי הסדר?
תשובה: מצד הדין כל אישה רשאית לבחור לעצמה כיצד לנהוג. אם תרצה, תתפלל לעצמה את כל סדר התפילה; ואם תרצה, תתפלל מיד תפילת עמידה עם הציבור. וזאת משום שנשים פטורות הן מאמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, והן מן התפילה במניין עם הציבור. לפיכך יש כאן שתי מעלות, וכל אישה רשאית לבחור איזו מעלה להעדיף. והעיקר הוא הכוונה בתפילה, שכפי שנראה לה שתכוון יותר, כך ראוי שתנהג.
ואם בכל זאת תבקש המלצה, נראה שעדיף שתדלג על פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע כדי להתפלל עמידה עם המניין. שהואיל ועיקר חובתה של אישה להתפלל עמידה בלבד, מוטב שתתפלל עמידה באופן המהודר, עם המניין, ותזכה אחר כך לענות אמן וקדושה בחזרת הש"ץ ולשמוע קריאת התורה. אמנם תקפיד לומר לפני התפילה את ברכות השחר וברכות התורה. ואם יהיה לה יותר זמן, טוב שתאמר גם קריאת שמע וברכת "אמת ויציב" ותקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים ותסמוך גאולה לתפילה (פניני הלכה תפילת נשים כב, ז).
