שעת השפל של הדמוקרטיות הגדולות

האם הנחלת ערכי הדמוקרטיה היא הערובה למניעת שואה נוספת? • הדמוקרטיות הגדולות ארה"ב ובריטניה לא פעלו להצלת היהודים מהשמדה • מדוע לא חולקו אשרות כניסה? מדוע לא הופצצו מחנות ההשמדה? • בוועידת ברמודה הוכיחו המעצמות הדמוקרטיות את אדישותן ואת חוסר נכונותן לפעול להצלת היהודים • הסיבה לאדישות המעצמות הדמוקרטיות לגורל היהודים: אנטישמיות מושרשת • לא הדמוקרטיה והשוויון השטחי, רק מוסר אלוקי מוחלט יבטיח תיקון מוסרי של האנושות • יתרונה של הדמוקרטיה: האפשרות להשפיע על דעת הקהל

השואה וגורמיה

בקרב חסידי השמאל הליברלי רווחת עמדה הטוענת שהשואה אירעה בגלל העדר תשתית של ערכי שוויון ודמוקרטיה בגרמניה ובמדינות שהצטרפו אליה או נכבשו על ידה. תפיסה זו רואה את שואת העם היהודי כדוגמה נוראה לאסון שנגרם בגלל העדר ערכים אלו. לפיכך, האתגר המרכזי שניצב כיום בפני האנושות הוא להשליט את ערכי הדמוקרטיה והשוויון על כל המדינות.

אולם אם רוצים לבדוק בכנות האם התפיסה הזו אכן מבטיחה התנהגות רצויה, צריך לבדוק את עמדתן של שתי המדינות הדמוקרטיות למהדרין באותה עת, ארה"ב ובריטניה. התגובה שלהן לשואה היא בעלת חשיבות עצומה לבחינת משמעותם של ערכי הדמוקרטיה כמגינים על ערך החיים וכבוד האדם. שכן גם בשנות המלחמה, בצד תקנות לשעת חירום, כל המוסדות הדמוקרטיים כמו פרלמנט וממשלה פעלו בהן כסדרם. בארה"ב גם מערכות הבחירות לנשיאות, לסנאט ולקונגרס התקיימו במועדן, וזאת למרות שמשנת תש"ב (1941) היא נמצאה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

הערכים שלמענם נלחמו ושואת היהודים

האנגלים והאמריקנים הודיעו השכם והערב בכל הכלים שעמדו לרשותם שהם לוחמים למען אידיאלים, למען ההומניזם, נגד השטן האנטי-אנושי. הכרזות כאלה חשובות מאוד, אבל גם מחייבות מבחינה מוסרית.

אין ספק שהשטניות הנוראה ביותר התגלתה ביחס ליהודים. הנאצים אספו אותם לגטאות, שללו מהם את חירותם, את כבודם ואת רכושם. הם כלאו אותם בתנאים איומים שגרמו לרבים מהם למות מרעב, מצמא, מקור וממחלות. ולבסוף הובילום בקרונות בקר, בתנאים איומים, לרצח המוני במחנות ההשמדה. אין מעשים שטניים מאלה.

אפשר אולי להבין שגם ממדינה שמכריזה שכל מלחמתה היא למען הצלת המוסר האנושי קשה לדרוש שתפתח חזית מיוחדת ותקריב אלפי חיילים רק למען הצלת מיליוני אנשים מבני עם אחר. אולם ניתן היה לצפות שלכל הפחות יעשו שתי פעולות מינימליות להצלת היהודים: הנפקת ויזות זמניות והפצצת מחנות ההשמדה. אבל גם את זה שתי הדמוקרטיות המפוארות לא הסכימו לעשות.

אשרות כניסה

אחת הדרכים היעילות להצלת יהודים הייתה הנפקת אשרות כניסה לתושבות זמנית לאחת המדינות שלא נשלטו על ידי גרמניה. עשרות אלפי יהודים ניצלו באמצעות אשרות כאלו, שדיפלומטים צדיקים – כדוגמת ולנברג השוודי בהונגריה וסוגיהארה היפני בקובנא – הסכימו להנפיק. אולם את מה שדיפלומטים בודדים הסכימו לעשות תוך סיכון עצמי, שכן הם פעלו בניגוד לעמדת ממשלותיהם, לא הסכימו המדינות הליברליות לעשות באופן חוקי.

הפצצת מחנות ההשמדה

הייתה עוד דרך להציל יהודים, באמצעות שיבוש דרכי ההשמדה – הפצצת מחנות המוות ומסילות הברזל שהובילו אליהם. בשנתיים האחרונות של המלחמה, עיכוב רכבות ליומיים-שלושה פירושו דחיית רציחתם של עשרות אלפי אנשים. הפצצת המחנות הייתה יכולה לעכב את פעולות הרצח בימים רבים יותר. אם היו חוזרים ומפציצים, היו יכולים לשבש את רוב פעולות הרצח במחנות. אפשר להניח שבדרך זו ניתן היה להציל למעלה ממיליון יהודים.

אמנם נציגי המדינות הדמוקרטיות טענו שהפצצת המחנות הייתה כרוכה בהסבת מטוסים ממטרות מלחמתיות למטרות אחרות. אולם בפועל הפצצות רבות מאוד יועדו נגד מטרות אזרחיות ותעשייתיות, כאשר פגיעתן בתעשייה הגרמנית הייתה מועטה, מפני שרובה פעלה מתחת לקרקע. האמריקנים והבריטים ידעו זאת בזמן אמת, ואף על פי כן לא הפנו מטוסים למחנות ההשמדה. בלילות רבים יצאו אלף מטוסים להפציץ ברחבי גרמניה ופולין, ואף אחד מהם לא נשלח להפציץ את מחנות ההשמדה ומסילות הברזל.

מדוע לא הפציצו

במשך שנים טענו נציגים אמריקנים שלא היה להם מידע מדויק על מקומם של מחנות ההשמדה. וכאשר ניצולים ממחנות ההשמדה העידו שראו מטוסים אמריקניים ובריטיים עוברים מעליהם ליעדים אחרים, טענו נגדם שהם טעו בזיהוי, ובאמת רק מטוסים גרמניים טסו מעליהם. זה היה שקר. לאחר פתיחת הארכיונים התברר שמטוסים בריטיים ואמריקניים שיצאו משטח בריטניה הפציצו מטרות תעשייתיות במרחק של שמונה ק"מ מאושוויץ. הם עברו מעל אושוויץ, צילמו את הנעשה במחנות, ראו את עשן הכבשנים, אך לא הייתה להם אפילו פצצה אחת בשביל הצלת היהודים.

הניסיונות של היהודים

במשך שנות המלחמה ניסו היהודים שהתגוררו בארה"ב ובבריטניה ונציגי התנועה הציונית לדבר על לב מנהיגי מדינות אלו שיפעלו למען היהודים, אולם דרישותיהם נדחו בלך ושוב. קבוצת ברגסון, בהנהגתו של הלל קוק, סטתה מהקו המקובל על המנהיגות היהודית, ופנתה באופן ישיר אל דעת הקהל מעל לראשי הממשל והממסד היהודי באמצעי השפעה המוניים כגון סרטים ומחזות ועצרות שבהם תיארו את הסבל הנורא של היהודים. אז כבר לא יכלו הממשלות להחריש, והודיעו על כינוס ועידה בברמודה בנושא הפליטים המדיניים.

כפי שלימים התברר, מטרת כינוס הוועידה באי ברמודה הייתה למוסס את הלחץ הציבורי. בדיוני הוועידה נטען שאין ביכולתן של בריטניה וארה"ב להעניק אשרות כניסה מרובות ליהודים, מפני שהם יכולים לקלוט לכל היותר אלף איש בחודש. בכל מרחבי האימפריה הבריטית, שכללה את הודו ומדינות רבות באסיה ואפריקה, לא נמצא מקום להצלת יותר מאלף איש בחודש! אפילו לארץ ישראל, המקום שהוסכם על ידי חבר הלאומים שישמש בית לאומי לעם היהודי, לא הסכימה בריטניה להנפיק אשרות כניסה. היישוב היהודי בארץ היה מוכן לקלוט כל מספר שיידרש, אבל הבריטים לא הסכימו לשנות במאומה את ההגבלות החמורות על כניסת יהודים לארץ. בריטניה וצ'רצ'יל לא רצו להציל יהודים! גם האמריקנים לא הסכימו להנפיק אשרות כניסה לארצות שבשליטתם, אפילו לא אשרות זמניות עד תום המלחמה.

הועלתה אז אפשרות לפדות יהודים תמורת משאיות, אבל מכיוון שהוחלט שלא לשאת ולתת עם הנאצים כלל הצעה זו ירדה מהפרק. בתוך כך העלו נציגי הדמוקרטיות המהוללות חשש שאם הנאצים יסכימו לשחרר מיליונים של בני אדם לא רצויים, המדינות הדמוקרטיות עלולות למצוא את עצמן במצב קשה מאוד, שכן יצטרכו למצוא להם מקום ואולי אף להאכיל אותם. אז עדיף היה להם שימותו…

חשוב לציין שוועידת ברמודה התכנסה באביב תש"ג (1943), כאשר כבר ניתן היה להעריך שהגרמנים יפסידו במלחמה. זה היה לאחר כישלונם בסטלינגרד ומעט לפני כישלונם בקורסק. משם ואילך הגרמנים נסוגו, אולם בשנתיים אלו נרצחו למעלה משלושה מיליון יהודים.

מורגנטאו

בכל אותן שנים ניסה גם מזכיר האוצר של ארה"ב, הנרי מורגנטאו היהודי, לפעול למען הצלת אחיו באירופה. מורגנטאו היה זה שהציל את אמריקה מהמשבר הכלכלי הקשה, כי רוזוולט לא הבין בכלכלה. זכותו היחידה בעניין היא שנתן למורגנטאו לנהל את המדיניות הכלכלית. אולם כל תחנוניו של מורגנטאו נפלו על אוזניים ערלות – רוזוולט לא רצה להציל יהודים!

רק לקראת סוף המלחמה, בעקבות הלחץ הציבורי, הוסכם להקצות למורגנטאו סכום משמעותי להצלת יהודים. הוא פעל לבדו, בלי שיתוף הפעולה של משרד ההגנה וסוכנות הביון המרכזית. כפי הנראה רוזוולט הורה שלא לשתף איתו פעולה. רק סוכנים מדרג בינוני הסכימו לסייע לו. למרות זאת הכסף הגיע ליעדו דרך סוכנים שונים, בעזרתו שיחדו פקידים גרמניים ומקומיים ובאמצעותו ארגנו נתיבי בריחה מהמקומות שעוד נותרו בהם יהודים, בעיקר מהונגריה. על פי ההערכות, ייתכן שכמאתיים אלף יהודים ניצלו בפעולות הצלה אלו.

סיבת האדישות: אנטישמיות

מאמיני דת הדמוקרטיה אינם מוכנים לקבל זאת, אולם השואה הייתה תוצאה של דבר אחד בלבד: אנטישמיות רבת דורות, שהנאצים הובילו אותה בשטניות נוראה אבל רבים מדי היו שותפים לה, גם במדינות הדמוקרטיות. בקרב האוכלוסיות המקומיות של הארצות הכבושות היו גם אינטרסים מקומיים של גזילת רכוש. אולם בקרב ממשלות בנות הברית, הפקידות הבכירה ומפקדי הצבאות זו הייתה אנטישמיות מושרשת, חולנית, בלתי נתפסת באופן רציונלי, שהביאה אנשים רבים בארה"ב ובאנגליה להימנע מכל פעולה שעשויה להציל יהודים.

הלוואי שהיה ניתן לתקן את העולם על ידי דמוקרטיה וליברליזם, אולם הבעיות הרבה יותר עמוקות. כשם שהדמוקרטיה לא סייעה לארה"ב ולבריטניה להציל יהודים, כך גם הדמוקרטיה לא תוכל להועיל לפתור שום סכסוך מהותי בשום מקום בעולם.

הפתרון היחיד: מוסר אלוקי מוחלט

אמנם נכון שהשנאה האנטישמית היא החמורה שבמחלות המוסר, אבל היא מראה לנו שבעיות המוסר מתחילות ממקומות עמוקים יותר. הפתרון אינו שוויון שטחי. הוא צריך להישען על תשתית מוסרית וערכית הנובעת מאמונה לוהטת ומוחלטת בערכי האמת והטוב, שבכללם הערכה עמוקה לאדם שנברא בצלם אלוקים, תוך כבוד רב לשוני שבין אנשים, עמים ותרבויות.

כשם שנוסחת השוויון הכלכלי של הקומוניזם לא הביאה רפואה לעולם, כך גם שוויון זכויות דמוקרטי לא יביא רפואה. רק חינוך לערכים ומוסר ירפאו את העולם. השוויון והדמוקרטיה יכולים להיות בעלי משמעות רק לפי המידה שהם יישענו על התשתית המוסרית האמיתית.

היתרון שבדמוקרטיה

אמנם כן, יש יתרון משמעותי לדמוקרטיה. בזכות חופש הדיבור היה בכוחה של קבוצת ברגסון לפעול על דעת הקהל האמריקני, עד שלבסוף, לקראת סוף המלחמה, הצליחה להוביל פעולת הצלה משמעותית. גם היום בזכות דעת הקהל האמריקנית הממשל נאלץ לנקוט מדיניות פרו-ישראלית.

זה מראה שאסור להתייאש מבני האדם, במיוחד ממי ששותפים באופן עקרוני לערכים הללו, כדוגמת רבים בארה"ב. אמנם האנטישמיות עדיין חייה ובועטת באירופה ובכל העולם. אם חס ושלום היינו נקלעים היום למצב דומה, לא נראה שעמדת הממשלים במדינות הדמוקרטיות הייתה טובה יותר כלפינו. אולם מנגד, ניתן להשפיע על דעת הקהל. לצערנו ממשלת ישראל אינה פועלת בתחום זה כלל. במקום זאת משווים כתיבת גרפיטי נגד ערבים לפעולות רצח טרוריסטיות. במצב כזה גם בלי שום יריב נפסיד במלחמה על דעת הקהל.

מאמר זה נכתב על פי שיעור שהעביר בישיבת הר ברכה חברי הטוב, הרב זאב סולטנוביץ.