להישאר בחתונה עד הזימון?

ככל שלהנאה מהמזון יש משמעות רבה יותר – יש לברך עליה ברכה חשובה יותר • ברכת המזון הגבוהה ביותר היא בחתונה, מפני שזו סעודה לכבוד החשובה שבמצוות, לכן הוסיפו לה זימון מיוחד ושבע ברכות • חובה להישאר לזימון בעשרה, אלא אם יש צורך גדול כמו הפסד כספי, לימוד קבוע או חשש לחוסר ערנות בתפילה ובעבודה • עקרונית אפשר לברך שבע ברכות בכל שולחן, אלא שיש חשש לפגיעה במשפחה • לכן מוטב שבעלי השמחה יעודדו בעצמם את מי שיוצאים מוקדם לזמן ולברך שבע ברכות

המזון וברכתו

הברכה החשובה מכל הברכות היא ברכת המזון, שהיא היחידה שהכול מסכימים שחיובה מהתורה, וחכמים תיקנו לקיימה בארבע ברכות ארוכות. רבים סבורים שהעיקר הוא האוכל שאדם צריך ורוצה לאכול, וכמס כלפי שמיים עליו להודות ולברך לבורא העולם. מתוך כך הם סבורים שאם אפשר לקצר בטורח המס – עדיף, ואם אפשר לאכול סעודה גדולה ועשירה של דגים ובשר, אורז, תפוחי אדמה, שעועית ועדשים, גלידה ומגדנות, ולהיפטר בסוף בברכה קצרה של "בורא נפשות" עדיף. מנגד, ישנם "צדיקים" שסבורים שהעיקר הוא לברך לה', ומוטב לו לאדם שלא ייהנה מן העולם הזה, אלא שאי אפשר לברך בלא לאכול, לפיכך חייבים ליטול ידיים ולאכול לחם כדי שאפשר יהיה אחר כך לזכות בברכה הגדולה.

אולם האמת היא שהחיים הטובים והשלמים הם שילוב של שניהם יחד, כמו החיים עצמם שמורכבים מנשמה וגוף, ההנאה הגופנית וגילוי הערכים המקודשים שבתוך הנאה קיומית זו על ידי הברכה. לכן ארץ ישראל, שעל ידה מתגלה הקדושה בארץ, במציאות הממשית, תופסת מקום מרכזי כל כך בברכת המזון, כפי שנאמר: "ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י). ולפני כן נאמר: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח, ו-ט).

אשרינו שציוותה אותנו התורה בכל סעודה להתחבר למזון באכילה ובברכה – בהנאה ובאמונה. אכילה במגמה זו יכולה לסייע לנו לאכול נכון, לא יותר מדי ולא פחות מדי. ליהנות מטעמם הטוב והעמוק של המאכלים הבריאים, ולא להתפתות אחר הטעם המגרה של המאכלים המזיקים לבריאותנו.

הזימון

אם הסעודה התקיימה בשלושה, תיקנו חכמים להעצים את ברכת המזון על ידי זימון, היינו תוספת ברכת הקדמה לברכת המזון. אם אכלו בעשרה, אזי צריך לזמן בנוסח מכובד יותר עם הזכרת השם. להתקבצות הרבים יש כוח גדול, ההפריה ההדדית שביניהם יוצרת דבר נוסף, יותר ממה שיש לכל היחידים. הקבוצה הקטנה ביותר מונה שלושה אנשים, וכאשר שלושה אנשים אוכלים יחד – מעבר לתועלת ולהנאה שהם מפיקים מהמזון, רגשות נוספים מתעוררים בנפשם, סעודתם מקבלת מעמד של אירוע חברתי, וממילא גם ברכת המזון שלהם צריכה לקבל כנגד זה מעמד חשוב יותר. שכן ברכת המזון צריכה לתת ביטוי לערך הפנימי המקודש שבאוכל, וככל שהסעודה חשובה יותר, כך גם הברכה צריכה לקבל מעמד חשוב יותר, כדי שתוכל להעניק לאוכל את משמעותו הערכית.

גם שלוש נשים שאכלו יחד – מצווה שיברכו בזימון (ערכין ג, א; פניני הלכה ברכות ה, ז).

הזימון ושבע הברכות בחתונה

סעודת חתונה היא הסעודה החשובה ביותר מכל הסעודות שאנו מקיימים, הואיל והיא סעודה לכבוד המצווה החשובה שבמצוות, שעל ידה בני הזוג מקיימים את מצוות ואהבת לרעך כמוך בשלמות, ומתוך כך זוכים להוליד חיים. לפיכך תיקנו חכמים לברך בסיומה את ברכת המזון במדרגה הגבוהה ביותר, עם זימון ושבע ברכות.

אולם בפועל מתעוררת בעיה, שכן רוב המשתתפים בסעודת החתונה מעוניינים לצאת לביתם לפני כן. השאלה היא האם מותר ליוצאים לברך בלא זימון ושבע ברכות, או שמא הם חייבים להישאר עד סיום ברכת המזון עם זימון ושבע ברכות. ואולי נכון להקדים את ברכת המזון לסיום הסעודה, כדי לזכות את כל הסועדים בזימון ושבע ברכות?

האיסור העקרוני לצאת לפני זימון

ככלל, מי שהשתתף בסעודה של עשרה גברים התחייב בזימון חשוב של עשרה, ואף לברך בזימון של שלושה אסור לו, הואיל וכבר התחייב בזימון של עשרה. וכפי שאמרו חכמים, שעשרה שאכלו יחד אינם רשאים להתחלק עד שיהיו עשרים (ברכות נ, א; שו"ע אורח חיים קצג, א).

קל וחומר בסעודת חתונה, שבה יחד עם ברכת המזון מברכים שבע ברכות, ויש אומרים שמי שמשתתף בסעודת נישואין מתחייב בשמיעת שבע הברכות (חשב האפוד ט; דעת סופר כו; אגרות משה אורח חיים א, נו). ויש מי שאף סובר שדברי חכמים "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות" (ברכות ו, ב), מכוונים כלפי מי שאינו ממתין עד לשבע הברכות (ר"ח מבריסק, מובא בנטעי גבריאל צח, א). אומנם יש סוברים שאין חובה על כל משתתף לשמוע את שבע הברכות, אלא שישנו חיוב כללי לקיים בסוף הסעודה שבע ברכות (מהר"י שטייף ז; מנח"י ב, מג; ציץ אליעזר יא, פד). ובכל אופן גם הם מסכימים שחובת הזימון בעשרה מחייבת אותם להישאר עד הסוף (עי' אוצה"פ סב, כה, י).

מתי מותר לצאת לפני הזימון

אומנם החיוב להישאר עד הזימון שבסיום הסעודה הוא במצב רגיל, אבל במקום הכרח או לצורך גדול, מותר לאדם לפרוש מן החבורה ולברך בלא זימון. לדוגמה, מי שנצרך לצאת כדי למנוע מעצמו הפסד ממון או לצורך מצווה, רשאי לברך בלא זימון. לפיכך, מי שחושש שאם יישאר עד סוף החתונה יתקשה לקום למחרת לתפילה או שיהיה עייף בעבודתו, רשאי לברך בלא זימון ולחזור לביתו. וכן מי שרגיל לקיים בכל לילה זמן ללימוד, ואם יישאר עד הסוף יאבד את קביעותו, רשאי לברך בלא זימון. בכל המצבים הללו, מנהג חסידות לחבריו לשולחן שיצטרפו עמו לזימון של שלושה. אבל בלא צורך גדול, אסור לצאת לפני הזימון (פניני הלכה ברכות ה, ג; יב).

מכל מקום, מי שיודע מראש שייאלץ לצאת לפני סיום הסעודה, נכון שיסכים בדעתו כי אף שהוא סועד עמהם, אינו מתוועד עמם לגמרי, ורצוי שאף יאמר לשכניו שייאלץ לצאת לפני הסוף, ועל ידי כך לא יתחייב בזימון ויוכל לברך לעצמו גם שלא לצורך גדול. ואם ירצו שכניו לשולחן להצטרף עמו לזימון, יזמן עמהם, שהואיל ובפועל אכל עמהם, למרות שלא קבע עצמו לאכול עמהם בצוותא עד הסוף, רשאים לזמן עמו (פניני הלכה ברכות ה, יא).

האפשרות לשבע ברכות בכל שולחן

מכיוון שבפועל רוב המסובים רגילים לצאת לפני הזימון, לכאורה היה צריך שבכל שולחן שרוב יושביו רוצים לצאת לפני סיום הסעודה והזימון, יזמנו בעשרה על כוס יין עם שבע ברכות. שכן הלכה היא שאפשר לקיים בכל שולחן זימון ושבע ברכות, ואין צורך שהחתן והכלה יישבו עם המברכים, שאפשר לברך שבע ברכות בסעודת חתונה גם כשבעלי השמחה אינם שומעים את הברכות (שו"ע אבן העזר סב, יא; ערוך השולחן לז).

במקרה שבעלי השמחה ייפגעו

אלא שאסור לקיים זימון בעשרה במקום שיש חשש שבעלי הסעודה ייפגעו מכך שאורחיהם מקיימים זימון לעצמם בשולחנם ופורשים מהסעודה בטרם עת. כפי שכתב בשולחן ערוך: "ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה, מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם", ולכן יתחלקו "לחבורות של שלושה שלושה, ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית" (או"ח קצג, א). ויאמר המזמן בשלושה "שהשמחה במעונו", אבל לא יברך "אשר ברא" הואיל והיא צריכה כוס, ואם יזמן על כוס יין עלולה להיות פגיעה בבעלי השמחה.

אבל אם מדובר באנשים נכבדים כמו רבנים ואנשי ציבור שזמנם יקר, והחתן מעוניין שיזמנו בעשרה, מצווה שיזמנו בעשרה ואף יברכו שבע ברכות (פניני הלכה ברכות ה, 18).

הצעה

למעשה, מכיוון שבפועל רבים אינם נשארים עד הזימון שבסוף החתונה, נראה שעדיף שבעלי השמחה יעודדו את המסובים לקיים שבע ברכות בשולחנות. כלומר, לקראת סיום המנה העיקרית, כאשר ישנם כמה מהמסובים שמתכוונים לצאת, ימזגו כוס יין, אחד מהם יזמן עליה בעשרה, בסיום הברכה יעבירו אותה בין המברכים כדי לשתפם במצוות שבע הברכות, ולבסוף המזמן יברך על היין וישתה ממנו. כדי שלא לפגוע במהלך הכללי של שמחת החתונה, נכון שלא להרבות בטורח ועסק סביב הזימון ושבע הברכות הללו, אלא לקיימם בקול שקט, כדי שרק המשתתפים ישמעום ולא בשאר השולחנות. גם עדיף שלא להכין לשם כך שתי כוסות כמנהג אשכנז, אלא להסתפק בכוס אחת כמנהג ספרד (עי' שו"ע אה"ע סב, ט).

סיכום

א. ככלל, אין נכון לצאת מהחתונה לפני הזימון ושמיעת שבע ברכות.

ב. לצורך גדול מותר לצאת לפני הזימון, כגון למי שחושש שיהיה עייף מחר בעבודתו. מי שיודע על כך מראש, נכון שיתנצל בתחילת הסעודה בפני שכניו לשולחן על כך שייאלץ לצאת באמצע, שעל ידי כך לא יתחייב עמהם בזימון.

ג. אם שכניו מסכימים, יזמן עמהם בלחש בשלושה ויאמר בזימון "שהשמחה במעונו".

ד. אם היוצא יודע שבעלי השמחה ירצו שיזמן בעשרה על כוס יין ויברך שבע ברכות, יעשה כן. ואם אינו יודע יזמן בשלושה.

ה. מכיוון שבפועל החתונות מתארכות, וידוע שרבים נוהגים לצאת לפני הזימון, טוב שבעלי השמחה יעודדו את כל מי שמתכוונים לצאת לפני סוף החתונה לזמן על כוס בעשרה עם שבע ברכות, ובכל שולחן קבוצת היוצאים ראשונה תארגן זימון בעשרה. בני המשפחה והחברים הקרובים ביותר לא יזמנו עמהם, והם יהיו אחראים על הזימון הגדול ושבע הברכות שבסיום החתונה. אין צורך שיישארו עשרה שלא השתתפו בשום זימון, אלא די בכך שיהיו חמישה שלא שמעו זימון, ובלבד שהמזמן יהיה אחד מאלה שלא השתתף בזימון לפני כן (פניני הלכה ברכות ה, יב).