דיני הפרשת חלה

מה מאחד בצקים כך שיתחייבו בהפרשת חלה, ובאילו מקרים הם מוגדרים בצקים נפרדים • הפרשת חלה ציבורית היא מבורכת, אך אם כל אישה שומרת על הבצק שלה, הבצקים נשארים נפרדים ופטורים מהפרשה • כשאנשים שונים מביאים מאפים לאירוע, והמאפים מונחים במקום אחד ועשויים מאותו סוג בצק, הם חייבים בהפרשה • משלוחי מנות שונים במקום אחד – אין צורך לחשוש ולהפריש מהם • המחלוקת לגבי בצק שמיועד להיות תבשיל • מלאווח, מופלטה וג'חנון נחשבים מאפים וחייבים בהפרשה • מאפה דק במיוחד פטור מהפרשה

המצווה והברכה

מצוות הפרשת חלה שייכת לגברים ולנשים כאחד, אלא שאם האיש והאישה לשים יחד את הבצק, זכות האישה קודמת במצווה, מפני שהיא האחראית יותר על ענייני הבית.

המפריש חלה מהקמח לא קיים את המצווה, כי רק לאחר עירוב הקמח והמים מתחילה חובת המצווה, והזמן המובחר הוא בגמר לישת הבצק (שו"ע יורה דעה שכז, ג).

לפני קיום המצווה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה" (נוסח יוצאי תימן וחלק מאשכנז), "להפריש חלה תרומה" (עדות המזרח), או "להפריש חלה מן העיסה" (רבים מיוצאי אשכנז וצפון אפריקה).

לאחר הברכה מפרישים חתיכה כלשהי, ויש אומרים בעת ההפרשה: "הרי זו חלה". מכיוון שאסור לאכול את החלה, צריך לשרוף אותה בתחתית התנור או על הגז, כדי שלא ייכשלו באכילתה. כמו כן אפשר להניחה בפח, וכדי שלא תתבזה יש לעטוף אותה תחילה וכך להניחה בפח.

אם שכחו להפריש חלה מהבצק, מפרישים ממנו אחר אפייתו ובכך מתירים אותו לאכילה. מי שחושש שמא לא הפרישו חלה מהמאפה שהוגש לו, יפריש ממנו פירור קטן לחלה, ויניח אותו במקום שאין חשש שיבואו לאוכלו.

השיעור החייב בחלה

מצווה להפריש חלה מבצק שנועד לאפייה, שהקמח שלו מחמשת מיני דגן ושיש בו שיעור חשוב שניתן להכין ממנו מזון שמספיק לפחות ליום שלם. היינו שנפח הקמח שלו הוא לפחות כשיעור נפח 43.2 ביצים, כ 2.160 ליטר. כאשר ממירים את השיעור למשקל מתעוררים ספקות, מפני שהמשקל תלוי בדחיסות הקמח. לפיכך, על משקל קמח חיטה של קילו וחצי מפרישים חלה בברכה, ומקילו ומאתיים גרם מפרישים בלא ברכה.

מי שאינו מעוניין לאפות לחם בשיעור החייב בחלה, אינו צריך לאפות יותר מכדי צורכו כדי לקיים את המצווה. אבל מי שמתכוון לאפות בשיעור החייב בחלה, אסור לחלקו לשניים כדי להיפטר מהמצווה (ירושלמי חלה ג, א; שו"ע שכד, יד).

צירוף בצקים ומאפים

בצקים או מאפים שאין באחד מהם שיעור חלה, והצטרפו יחד לשיעור – חובה להפריש מהם חלה בברכה. בשתי דרכים נוצר הצירוף: א) כאשר שני הבצקים נדבקו זה בזה בעת הלישה או האפייה עד שאם יפרידום ינשכו זה את זה, היינו שייתלש מעט מהבצק או המאפה של זה לזה. ב) כאשר הבצקים או המאפים מונחים בכלי אחד או בשקית אחת, או כאשר הם מכוסים במפה – הם מצטרפים להיחשב לחם אחד (שו"ע שכה, א).

אם הניחו את המאפים או הבצקים במקרר, במקפיא, בתנור או בארון שקבוע בקיר, יש ספק אם הם מצטרפים – ולכן יש להפריש מהם חלה בלא ברכה.

בצק שנועד לחלוקה – פטור

שני בצקים שונים שמקפידים שלא יתערבבו, כגון בצק שמרים ובצק פריך, אינם מצטרפים. ולא עוד אלא אפילו בצק אחד שעומדים לחלקו לשני חלקים, חציו למאפה מתוק וחציו למאפה מלוח, למרות שהוא עכשיו בצק אחד, אין החלקים שעומדים להתחלק מצטרפים (שו"ע שכו, א).

הבעיה בהפרשת חלה ציבורית

נשים שלשות יחד בצק כדי להפריש ממנו חלה ברוב עם והדר, צריכות להקפיד שהבצק והחלות יהיו בשותפות גמורה עד גמר האפייה. אבל אם כל אחת קולעת לעצמה בצק בצורה מיוחדת ומקפידה לקחתו אחר כך, למרות שבבצק המשותף היה שיעור חלה, מכיוון שהן עומדות לחלקו – אינו מצטרף לשיעור. ואפילו אם יאפו את הכול בתנור אחד, כל זמן שכל אחת יודעת מהו המאפה שלה והיא מקפידה לקחתו לעצמה, המאפים אינם מצטרפים לשיעור.

לפיכך נשים שרוצות לאפות יחד לחמים או עוגות כדי לזכות במצווה, צריכות להקפיד להיות שותפות מלאות בכל המאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה לעצמה באקראי, היינו בלא שיהיה סימון שזה המאפה שלה.

וכן גננת שאופה עם הילדים חלות לקראת שבת, וכל ילד לש לעצמו את בצקו ומדביקים עליו את שמו, אין החלות שלהם מצטרפות.

קיבוץ מאפים באירוע

לעיתים עורכים מסיבה, והשכנים והקרובים מביאים מאפים שהכינו בעצמם, שלא הפרישו מהם חלה כי לא היה בהם שיעור; אם אספו את כל המאפים לתוך סל או קופסה, ויש שם מאפים כשיעור חיוב חלה מסוג אחד של בצק שאין מקפידים שלא יתערב, כגון מבצק שמרים רגיל ללחם חלות ולחמניות, מבצק שמרים מתוק לעוגות או מבצק פריך, מכיוון שהניחום במקום אחד לצורך המסיבה – הם מצטרפים וצריך להפריש מהם חלה. אבל מאפים מבצקים שונים, שמקפידים שלא יתערבו בשעת הלישה, אינם מצטרפים.

מאפים מסוג אחד של בצק, שחלקם ממולאים בשוקולד וחלקם בריבה, מכיוון שהבצק מסוג אחד – מצטרפים. אבל מאפים חלביים עם בשריים או אפילו פרווה אינם מצטרפים, כי מקפידים לחלקם לפני האפייה.

צירוף משלוחי מנות

כאשר מקבלים משלוחי מנות בפורים, ומניחים מאפים רבים בקערה אחת, אין צורך להפריש מהם חלה מספק. הסיבה היא שאף שיתכן שהצטרפו שם מאפים מסוג אחד לשיעור חלה, הסיכוי שזה יקרה נמוך, מפני שיש שכבר מתחילה לשו בצק כשיעור והפרישו חלה, וממילא המאפים שלהם אינם מצטרפים. בנוסף, חלק מהמאפים אינם מצטרפים כי מקפידים שבצקם לא יתערבב. וכיוון שהחשש רחוק, והמצווה כיום מדברי חכמים, כל זמן שאין סבירות גבוהה שאכן הצטרפו המאפים לשיעור חלה, אין צורך לחשוש ולהחמיר.

תבשילים פטורים מחלה

המצווה היא להפריש חלה מהבצק שנועד לאפיית לחם, שנאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ… מראשית עריסותיכם (הבצק שלכם) תיתנו לה' תרומה לדורותיכם" (במדבר טו, יט כא). בכלל "לחם" כל מאפי הדגן כגון עוגות, קרקרים, ביסקוויטים, מאפים ממולאים בבשר, גבינה או ירקות, בייגלך, מקלות מלוחים ובקלאווה. לעומת זאת תבשילי דגן, כגון דייסה, פטורים מהפרשת חלה.

בצק עבה שנועד לבישול

כאשר מתכוונים להכין מהבצק סופגניות, אטריות, פתיתים או שקדי מרק – מכיוון שמתכוונים להכינם לאכילה על ידי בישול במים או טיגון בשמן עמוק, לדעת רוב הפוסקים הם פטורים מחלה, כדין תבשילים.

ויש אומרים שחייבים בחלה, משום שזמן החיוב בחלה הוא בעת לישת הבצק, ומכיוון שהבצק שלהם עבה וראוי לאפייה כלחם – אף שהכוונה לבשלם, חובה להפריש מהם חלה (ר"ת).

הלכה כדעת רוב הפוסקים, שהואיל ומתכוונים לבשל את הבצקים הללו אין הם נחשבים לחם, אלא שלכתחילה נוהגים להפריש מהם חלה בלא ברכה. ואם הכינו את הסופגניות בתנור אפייה ולא בטיגון בשמן עמוק, לכל הדעות צריך להפריש מהבצק חלה בברכה.

אם יאפו חלק מהבצק שמתכוונים לבשל, אפילו כשיעור עוגייה קטנה, לכל הדעות יהיו חייבים להפריש חלה בברכה מאותו מאפה. וזו העצה למי שרוצה לצאת מהספק ולזכות במצווה: להחליט מראש לאפות מהבצק עוגייה קטנה בתנור או על מחבת (שו"ע שכט, ד).

מלוואח, ג'חנון וכדומה

ההבדל בין בישול ואפייה הוא שהבישול נעשה בתוך נוזלים רותחים, ואילו במאפה אומנם יש נוזלים, שבזכותם הוא נאפה ולא נשרף, אולם בעת אפייתו הוא אינו מונח בתוך נוזלים. בדרך כלל האפייה מתבצעת בתנור, אבל ניתן להכין מאפים גם במחבת או סיר שמונחים על אש. ואף שרגילים להניח בתחתיתם שמן כדי שהבצק לא יידבק או כדי להוסיף בו טעם, מכיוון שהנוזלים שמסביב לבצק מועטים, הם נחשבים מאפים.

לפיכך יש להפריש חלה בברכה ממאפים כדוגמת מלאווח ומופלטה שנאפים על מחבת, וכן מקובנה וג'חנון שנאפים בסיר.

פנקייק, בלינצ'ס וכדומה

לעיתים מכינים עיסה נוזלית ויוצקים אותה לתוך סיר או תבנית, ושם בהדרגה היא הופכת למאפה, כדוגמת פנקייק, לחוח, בלינצ'ס וופל בלגי. מכיוון שלמאכלים אלה יש צורה של לחם, היינו צורה של מאפה – חובה להפריש מהם חלה, ואם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלמה מברכים "המוציא" וברכת המזון. אומנם חיוב הפרשת החלה חל עליהם רק בגמר אפייתם, כי בעודם עיסה לא נחשבו עיסת לחם. וגם לאחר האפייה התחייבו בחלה רק אם היה בקמח שלהם שיעור חיוב, ומכיוון שבדרך כלל אין במאפה אחד שיעור חיוב חלה, רק אם מצרפים יחד כמה מאפים צריך להפריש מהם חלה.

אבל אם עשו אותם דקים במיוחד, אין להם צורת מאפה ופטורים מחלה, וגם אם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלמה יברכו "מזונות" ו"על המחיה".

הגדרת מאפה דק

התלבטו הפוסקים בהגדרת צורת לחם, וממילא בעובי הפנקייק, הקרפ, הלחוח או הבלינצ'ס הפטורים מחלה. יש שרצו לקבוע שאם עוביים פחות מ 3 מילימטר פטורים, ויותר מ 7 חייבים (שו"ע המקוצר יו"ד קע, יט). ויש אומרים שאם העיסה הנוזלית נשפכת למחבת ומיד נעשית מוכנה לאכילה, אינה בצורת לחם ופטורה, ואם היא עבה ואפייתה נמשכת כמה דקות, יש לה צורת לחם וחייבת בחלה (תבואת השדה ה, יד). למעשה נראה שאלו סימנים חיצוניים שאי אפשר להורות על פיהם הלכה, שכן אי אפשר להציע שימדדו את עובי הפנקייק, וכן משך העשייה תלוי גם בחום המחבת.

לכן מוכרחים לומר שככלל, כל המאפים הללו חייבים בחלה, ורק במקרים קיצוניים יוצאי דופן – שעשו אותם דקים עד שאין נראית בהם צורה של מאפה מרוב דקיקותם – פטורים. וכן מצינו בפוסקים שוופל הוא הדוגמה המצויה לטריטא שפטורה, והכוונה לשכבה דקיקה אחת מהוופל המצוי, שנכסס מרוב דקותו ויבשותו, ולא לוופל בלגי שהוא עבה.