תפילה ואורחותיה

האם נכון למחות בידיהם של חזנים שמאריכים בתפילה יותר מהמקובל?. המניין צריך להתנהל לרצונם של המתפללים. כמה זמן נמשכה שחרית בישיבת וולוז'ין. כיצד יש לנהוג לגבי הבאת ילדים לבית הכנסת?

חזנים מאריכים האם נוהגים כשורה

שאלה: מניין שחרית שלנו בימות החול מתחיל בשעה 6.00 ומסתיים בשעה 6.35 עד 6.45 בימי שני וחמישי, וזאת כדי לאפשר למתפללים להגיע בזמן לעבודה.

לעיתים יורדים לפני התיבה חזנים שמאריכים בתפילה בכרבע שעה יותר מהזמן הרגיל. בינתיים חלק מהמתפללים נאלצים לצאת, והם כועסים על החזנים המאריכים. מנגד טוענים המאריכים שכך ראוי להתפלל. עם מי הצדק?

יש לציין כי החזנים המאריכים אינם צריכים להגיע בזמן מסוים לעבודתם כי הם עצמאים.

תשובה: ראשית צריך לדעת שאפשר לקצר ואפשר להאריך בתפילה, והעיקר להתפלל לשם שמים ובכוונה. וכן מסופר בתלמוד (ברכות לד, א) על תלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך יותר מדי. התלוננו התלמידים באזני רבי אליעזר על החזן ואמרו: "רבינו, כמה ארכן הוא זה". אמר להם: "כלום מאריך יותר ממשה רבינו"? שכן משה רבינו התפלל ברציפות ארבעים יום וארבעים לילה.

ואם היינו חושבים שרבי אליעזר גרס שצריך להאריך בתפילה, הרי שמובא שם בתלמוד מעשה נוסף: "שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מקצר יותר מדי. אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבינו?" שכאשר נצטרעה מרים אחות משה, התפלל עליה בחמש מילים: "א-ל נא רפא נא לה".

וכיוון שאפשר להאריך ואפשר לקצר, המניין צריך להתנהל לרצונם של המתפללים, ואם מלכתחילה כשהוקם המניין סוכם שזמן סיום התפילה יהיה קצוב, כדי להתחשב במי שצריך להגיע לעבודה, הרי שאותם חזנים שמאריכים בתפילה אינם נוהגים כשורה. ואין הם יכולים לטעון שכאשר מתפללים בנוסח מסודר יש גבול לקיצור, שכן 35 דקות הן זמן סביר לתפילת שחרית ביום רגיל. וקראתי שבישיבת וולוז'ין היו מתפללים שחרית בפחות מחצי שעה, וכן בעל ה'אבני נזר' היה מתפלל במהירות. ואף שיש הידור להאריך בתפילה, מכל מקום אסור לאדם להדר על חשבון חברו.

על ילדים קטנים שמפריעים לתפילה

שאלה: יש הורים שמביאים ילדים קטנים שמפריעים לתפילה. וכשטוענים נגדם שהתינוקות והילדים הקטנים עושים רעש ומסיחים את הדעת מן התפילה, הם טוענים שרוצים הם להרגיל את הילדים להיות בבית הכנסת. ויש כאלה שעוד מחשיבים את עצמם לצדיקים שרוצים לגמול חסד עם נשותיהם, ולוקחים את התינוקות לבית הכנסת בזמן התפילה, כדי שנשותיהם ישנו באותו הזמן. האם נכון להוכיח אותם, ואולי אף להתקין תקנה בבית הכנסת שלא יביאו ילדים קטנים לתפילה?

תשובה: בית הכנסת נועד לתפילה ולכבוד שמים, וברור שכל המביא ילד קטן שאינו יכול לכבד את המקום ואת התפילה, פוגע בתפילה ובמתפללים ובקדושת המקום. וגם כשאדם מתפלל בביתו, מובא להלכה שלא יושיב תינוק לפניו, מפני שיש לחוש שהתינוק יטריד את כוונתו (מ"ב צו, ד).

ואין לטעון שזה מנהג חסידות להביא תינוקות לבית הכנסת, וכפי שמסופר על אמו של רבי יהושע, שהיתה מביאה אותו לבית המדרש, כדי שאוזניו יתרגלו לשמוע דברי תורה (ירושלמי יבמות סו"פ א), כי היא היתה מביאתו בעת הלימוד ולא בעת התפילה. בנוסף לכך, אם היה מתחיל לבכות בוודאי היתה מתרחקת כדי שלא להפריע, אך אלו שמביאים את ילדיהם אינם מתרחקים בעת שהם מתחילים להפריע, שהרי הם עצמם צריכים להתפלל בבית הכנסת.

אמנם למעשה, מי שהביא את ילדו לבית הכנסת, והילד החל להפריע לתפילת הציבור, למרות שהוא נמצא באמצע תפילת עמידה, ייקחנו בידו ויוציאנו החוצה וימשיך להתפלל שם. וקל וחומר שכאשר הוא אינו נמצא באמצע תפילת עמידה, שיוציא את ילדו (עיין בפניני הלכה תפילה יז, טו).

מאיזה גיל צריך להביא ילדים לבית הכנסת

לא ניתן לקבוע מהו הגיל המתאים להבאת הקטנים לבית הכנסת, כי הדבר תלוי באופיו של הילד. יש ילדים שכבר מגיל חמש מסוגלים לשבת בשקט כל התפילה, ויש שאפילו בגיל עשר אינם מסוגלים לכך. וההורים צריכים להרגיל את ילדיהם בנחת לשבת לידם בשקט ובכבוד כפי כוחם. ואם במקרה הילד יתחיל להפריע, לא נורא, אלא יש להוציאו בנחת מבית הכנסת, ולדבר על ליבו שלא יפריע יותר. ואם נראה שאינו מסוגל לשבת זמן רב בתפילה, יש להביאו לבית הכנסת לזמן קצר, עד שיתרגל לשבת כל התפילה.

תוכחת השל"ה

לחשיבות העניין אזכיר את דבריו של בעל השל"ה הקדוש, שכתב בשם ספר 'אורחות-חיים': שיחת הילדים בבית הכנסת – איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלוקינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז כולם יצעקו מים מים. ויש אשר ייתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל. והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו, וגם כי יזקין – ממנה לא יסור. סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאוד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירוויח. אבל משיגיע הילד לגיל חינוך, אדרבה, יביאנו לבית הכנסת, וילמדו לשבת באימה וביראה, ולא יניחנו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה, והביאו מ"ב צח, ג).

דברים נפלאים ונוראים על כבוד התפילה מתנא דבי אליהו

תנא דבי אליהו (במד"ר ד, כ, ואליהו רבה פרק יג): "כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וגם כבודו מתרבה. וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו עומד וכבוד עצמו מתמעט. מעשה באדם אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו, וכל העם היו עונים אמן והללוי-ה אחר העובר לפני התיבה, ובנו עונה דברים של תפלות. אמרו לו: ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות. אמר להם: ומה אעשה לו, תינוק הוא, ישחק. שוב למחר עשה כאותו עניין, וכל העם עונים אחר העובר לפני התיבה אמן הללוי-ה, ובנו עונה דברים של תפלות. אמרו לו: ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות. אמר להם: ומה אעשה לו, תינוק הוא, ישחק. כל אותם שמונת ימי החג ענה בנו דברים של תפלות ולא אמר לו אביו שום דבר. לא יצאת אותה השנה ולא שינתה ולא שילשה עד שמת אותו האיש ומתה אשתו ומת בנו ובן בנו ויצאו ט"ו נפשות מתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא זוג אחד של בני אדם, אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע (כלומר תכף בשנה הראשונה התחיל להיענש, ותוך שלוש שנים מתו ט"ו נפשות מתוך ביתו).

שוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט בעצמו שלא קרא ולא שנה. פעם אחת הייתי עומד אני והוא בבית הכנסת, כיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם, הגביה את קולו ואמר "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות". אמרתי לו בני, מה ראית שהגבהת קולך? ואמר לי: לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה, ועכשיו שניתנה לי רשות לא אגביה את קולי ותנוח עלי נפשי. ולא יצאת אותה השנה ולא שינתה ולא שילשה, עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל, עמדו ועשאוהו שר החיל של קיסר, ומינוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב שם, וקראו לו קילוני (מקום פטור ממס) לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. מכאן אתה למד שלא ינהג אדם גאווה לפני המקום, שכל המתגאה לפניו – מתבזה, וכן הוא אומר (שמ"א ב) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".

כיצד מתחילים הדיבורים בתפילה

תמיהה גדולה היא, היאך ישנם בתי כנסת שכל כך מרבים לדבר בהם בתפילה. וכי נמנו המייסדים והגבאים והמתפללים של בתי כנסת אלו והחליטו, בבית כנסת זה שלנו יהיו הכול מדברים בתפילה?

אלא שוודאי רצו הכול שבבית הכנסת שלהם ינהגו בכבוד והדר. אולם ישנם אנשים שקשה להם לשבת זמן רב בשתיקה (היפראקטיבים). ויש כאלה שהתפילה אינה חשובה להם כל כך, ואף שאין בליבם זדון להרוס בכוונה את התפילה, אבל כדי לשבור את שגרת התפילה הם מעוניינים להעיר מעת לעת דבר מה קצרה. ומשראו ששאר המתפללים שותקים ולא מוחים, הוסיפו להרבות בהערות והאריכו בסיפורים ובדיחות, עד שנעשה להם הדבר כהיתר. וכיוון שאותו מיעוט החל להרבות בדברים, גם חבריהם הצטרפו והחלו מדברים קצרות בתפילה. וכיוון שנתרבו הדיבורים בבית הכנסת, החלו גם הבינוניים לדבר מעט, עד שנעשו הכול מדברים.

את קלי הדעת קשה להאשים. מלחמה קשה נלחמו ביצרם כדי להגיע לבית הכנסת, ומה עוד נדרוש מהם, שיהיו אחראים על כבוד התפילה? את ההיפראקטיבים אי אפשר להאשים, שקשה להם מאוד השתיקה, ומי יודע אם היה לנו יצר לדבר כמותם, אם היינו יכולים לשתוק. אלא האשם הוא בראשונים, שראו שמתחילים לדבר ולא מחו.