הבעיה המוסרית באכילה גסה – היגררות אחר הגשמיות ● לדברי הרמב"ן, המצווה "קדושים תהיו" אוסרת אכילה תאוותנית משולחת רסן ● אין להינזר ממאכלים טובים ולצער את עצמו ● דיאטה חריפה אינה מטפלת בשורשי הבעיה.
הבעיה הבריאותית שבאכילה יתירה
בשבוע הקודם עסקתי בערך שמירת הבריאות לפי ההלכה, ובבעייה הבריאותית שבאכילה מופרזת, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' דעות ד, טו): "אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות. והוא עיקר לכל החולאים". ואם כך כתב הרמב"ם בזמן שבו המזון לא היה בשפע כפי שהוא בדורנו, על אחת כמה וכמה שכיום, כאשר יש מזון בשפע, עתיר קלוריות ושומנים מעובדים, שצריך להיזהר מאכילה יתירה.
הבעיה המוסרית
עתה נוסיף לעסוק בבעיה המוסרית שבאכילה יתרה. אסור לו לאדם, שנברא בצלם אלוקים, להיגרר יתר על המידה אחר התאווה הגשמית, כי ההיגררות היתירה מדגישה את הפן החומרני שבחייו, ומונעת מן הפן הרוחני לקבל את המקום המרכזי הראוי לו.
וביאר הרמב"ן, שלכך התכוונה התורה בציווי: "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב). שאם לא היתה התורה מצווה אותנו להיות קדושים, יכול היה אדם להיות "נבל ברשות התורה", לזלול בשר ללא גבול ולהרבות בשתיית יין ומשקאות חריפים, ולטעון שאין בידו שום עוון, הואיל הבשר והיין כשרים. לפיכך נצטווינו "קדושים תהיו", שלא יאכל אכילה גסה.
ולא קבעה התורה שיעור לאכילה גסה, מפני שצרכי האנשים שונים זה מזה. יש אנשים שגופם גדול ויש שגופם קטן, יש אנשים שחילוף החומרים בגופם מהיר והם נצרכים ליותר מזון, ויש שחילוף החומרים איטי והם נצרכים לפחות מזון. ויש שהם שווים לחלוטין זה לזה, אבל אחד עובד בעבודה גופנית קשה ונדרש למזון רב, ואילו חברו עובד בעבודה קלה ונצרך לפחות מזון. לפיכך ההוראה היא "קדושים תהיו", היינו שתכוונו אכילתכם כדי שיהיה לכם כוח ושמחה לעשות מעשים טובים.
זהירות מסיגופים ודיאטה מדכאת
מנגד, צריך אדם להיזהר שלא לצער עצמו ולהתנזר ממאכלים טובים, וכפי שמובא בתלמוד במקומות רבים (תענית יא, א, נדרים י, א; נזיר יט, א; כב, א; ב"ק צא, ב), שמצד מסוים, הנזיר שמונע את עצמו מן היין נקרא חוטא, שנאמר (במדבר ו, יא): "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". ואמר רבי אלעזר הקפר: "והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה". ומכאן למד שמואל: "כל היושב בתענית נקרא חוטא". ואף שיש דעות נוספות, מכל מקום זוהי העמדה העיקרית, שרק לצורך תשובה או במקרים מיוחדים יש מקום לתענית והתנזרות, אבל בדרך כלל ראוי לאדם שייהנה מכל המאכלים הטובים והמגוונים שברא הקב"ה בעולם, ויודה לה' עליהם. ועל ידי כך יתרבה קידוש השם בעולם, הן בברכות שהוא מברך לה', והן בהרגשה הטובה שנובעת מהמאכלים הטעימים שיאכל, שמתוך כך יוכל להתבונן בתורה ובעולם בשלמות, ויהיה שמח וטוב לבריות.
וכן אמר רבא שבזכות הבשר שאכל והיין ששתה – נפקחו עיניו להבין יותר בתורה (ע' יומא עו, ב). וכן אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, יב) שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. אבל אם יגזים באכילה יתירה, יטבע בביצת הגשמיות, ולא יוכל לתת ליבו לרוח ולנשמה, ולבסוף גם יהיה חולה, עצוב ומדוכא.
זהירות מירידה מהירה במשקל
כאן המקום להעיר הערה חשובה מאוד: רבים מן הסובלים מבעיית אכילה והשמנה מחפשים דרכים מהירות וחריפות, כדי לרדת בבת אחת במשקל ולגמור אחת ולתמיד את הבעיה.
אולם בנוסף לכך שהירידה הקיצונית במשקל מסוכנת בריאותית, דיאטות אלו אינן מטפלות בבעיה השורשית, שהיא שינוי הרגלי האכילה, ושינוי אורח החיים לכיוון ערכי-רוחני יותר. לכן השינוי בהרגלי האכילה צריך לכלול גם את ההיבט הבריאותי וגם את ההיבט המוסרי.
זהירות משיטות קיצוניות
מעת לעת מתפרסמות שיטות בריאות חדשות, ולכל שיטה מאמינים וחסידים משלה, שבטוחים שרק היא הצודקת, וכל מי שינהג על פי הדרכותיה יחיה בבריאות ובאושר ויאריך ימים. חסידי אותה שיטה מנסים לשכנע את כל קרוביהם וחבריהם ושכניהם לאוטובוס, כי קבלתה תביא להם ישועה ומזור לחייהם.
אולם כעבור מספר שנים מתברר שאף כי היו באותה שיטה צדדים נכונים, שיכולים אכן להועיל לאנשים מסוימים, מכל מקום היו בה גם טעויות חמורות. לפיכך ההדרכה הנכונה לפי ההלכה, לנהוג על פי הדרכת רוב הרופאים (עיין שו"ע או"ח סי' תריח). ומי שמרגיש ששיטה מסוימת טובה עבורו, יכול ללכת על פי הדרכותיה, ובתנאי שלא תהיה מנוגדת לעמדה המקובלת על רוב הרופאים המומחים. ובתנאי נוסף, שלא ינהג על פיה בקיצוניות, שכן גם הקיצוניות עלולה להיות מסוכנת.
שלא לדון שמנים לכף חובה
עוד צריך לדעת, כי בשום פנים אין לקבוע כי אותם אנשים שסובלים ממשקל יתר הינם נוטים יותר אחר התאווה הגשמית. מפני שהיצר הטבעי לאכול שונה מאוד מאדם לאדם. יש מי שאחר מעט מזון נעשים שבעים, ויש שאינם חשים תחושת שבע בלא שיאכלו הרבה מאוד. להם קשה מאוד לרדת במשקל.
בעבר הועילה נטייה כזאת לבריאותם של בעליה, מפני שהם יכלו לאגור בגופם עודפי שומן, שסייעו לגדילתם ולשרידותם בזמני רעב. כיום נטייתם מגבירה אצלם את הסכנה למחלות קשות.
קרוב להניח כי אותם הדנים לכף חובה את חבריהם הסובלים ממשקל יתר, היו מגיעים לאותו משקל לו היו צריכים להתמודד עם דחף טבעי מוגבר לאכילה יתרה. לפיכך גם מי שמתוך אחריות רוצה לעודד את חברו או קרובו לאכילה נכונה, צריך לעשות זאת מתוך התחשבות וכבוד.
דברי תורה בסעודה
האכילה עלולה לגרום לאדם להיגרר אחר הצד הגשמי שבו, ועל כן נצטווינו לומר את ברכת המזון, כדי לתת ביטוי לצד הערכי והרוחני שבאוכל.
וכאשר שלושה אוכלים יחד, הרי שבזכות הצוותא אכילתם מקבלת חשיבות יתירה, וכדי לתת מקום גם לצד הרוחני, עליהם לומר דברי תורה בסעודה. וכמובא במשנה (אבות ג, ג): "רבי שמעון אומר: שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיה כח, ח): "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום". אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא, כב): "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' ".
סעודה שאין בה דברי תורה הרי היא כגוף מת, שיש שם גוף בלא נשמה, וזוהי המיתה – הפרדת הנשמה מהגוף. ולכן המאכלים שמגישים לשולחן שאין אומרים עליו דברי תורה נחשבים אז כזבחי מתים. אבל כשאומרים דברי תורה, הנשמה נעשית קשורה בגוף ומשפיעה עליו, והאדם מוסיף על ידי כך חיים ושמחה.
ויש אומרים שמוטב שגם יחיד שאוכל יעסוק מעט בתורה על השולחן.
עצה למניעת אכילה יתירה
כמדומה שזו עצה טובה במיוחד לסובלים מהשמנה. אם יקפידו ללמוד תורה על השולחן, ולא יסתפקו בלימוד שטחי וקצר כדי לצאת ידי חובה, אלא ילמדו דבר בעל ערך בכל סעודה, ועוד לפני שישבעו יפסיקו כדי ללמוד, יש סיכוי גדול שאחר הלימוד, הרצון להמשיך לאכול יחלש מעט. ואם משך הלימוד יהיה למעלה מעשרים דקות, קרוב לוודאי שאח"כ תאבונם יפחת. כי בעוד האדם עוסק באכילה, תאבונו גובר. אבל אם הוא מפסיק לאכול עשרים דקות, תחושת השבע מגיעה למוח, והחשק הגדול להמשיך לאכול מתפוגג.
האם מותר לדבר בשעת הסעודה
שאלה: אמרו חכמים (תענית ה, ב): "אין משיחים בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט". כלומר, שמא האוכל יכנס לצינור הנשימה, והאוכל ייחנק. וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח קע, א). ומדוע אנשים רבים, וביניהם יראי שמיים, אינם מקפידים בזה, ותוך כדי שהם אוכלים הם מדברים.
תשובה: נחלקו בזה הפוסקים. יש סוברים שהאיסור היה כאשר אכלו בהסבה, היינו בחצי שכיבה, שאז אכן היה חשש שאם ידברו ותוך כך צינור הנשימה יפתח, ייכנס אליו האוכל והאדם יסתכן. אבל כאשר אוכלים בישיבה אין בזה סכנה (פרישה, ברכ"י). אמנם מנגד, יש סוברים שגם כיום צריך להחמיר בזה (פמ"ג א"א א, וע' ערוה"ש ב).
ולמעשה, כיוון שלפי המקובל כיום כאשר אדם יושב על כסא אין סכנה בכך שידבר בעת האכילה, וכן מצינו רבים וטובים שמקילים בזה, הרוצה להקל, רשאי לדבר בעת אכילתו. ובכל אופן יקפיד על הנימוס, שדיבורו יהיה בצורה נאה, שלא יראו הסועדים את האוכל שבתוך פיו, וקל וחומר שלא יינתזו מפיו שיירי מאכל תוך כדי דיבורו.
